חזית השחרור הלאומית (יוון)

חֲזִית הַשִּׁחְרוּר הַלְּאֻמִּית (ביוונית: Εθνικό Απελευθερωτικό Μέτωπο, ובראשי תיבות: ΕΑΜ, מוכרת בעיתונות ובספרות העברית גם בראשי התיבות אא"מ, אא"ם ואיא"ם) הייתה תנועת התנגדות יוונית לכיבוש מדינות הציר ביוון. הייתה זו תנועת המרי הגדולה ביותר ביוון, ואף שהורכבה ממספר קבוצות, בפרט תנועות שמאל ותנועות רפובליקניות, הובילה אותה המפלגה הקומוניסטית של יוון. הזרוע הצבאית של החזית, צבא השחרור העממי היווני (ELAS, אלא"ס), גדלה במהירות והפכה לכוח הגרילה החמוש הגדול במדינה והיחיד בעל נוכחות בכל רחבי יוון. לאחר 1943, עם התגברות האיבה בין החזית לתנועות התנגדות אחרות מהמרכז ומהימין וחוסר האמון ההדדי בין החזית לבריטים ולממשלה היוונית הגולה, הקימה החזית ממשלה משל עצמה, הוועד המדיני לשחרור לאומי, ששלטה באזורים ששוחררו על ידי החזית באביב 1944. המתחים בין פלגי ההתנגדות השונים שככו זמנית במאי 1944, אז נערכה ועידת לבנון, שבה הסכימה החזית לשבת בממשלה הגולה בראשותו של גאורגיוס פפנדראו. בסוף אותה שנה, לאחר השחרור מכיבוש מדינות הציר, הגיעה החזית לשיאה בשליטתה על רוב שטחי המדינה. סופה של החזית החל עם תבוסתה הצבאית לכוחות הממשלה והכוחות הבריטיים באירועי דצמבר. כתוצאה מעימותים אלה פורק צבא השחרור העממי היווני מנשקו וחברי החזית נרדפו במסגרת מה שכונה הטרור הלבן, שהפך בסופו של דבר למלחמת האזרחים היוונית.

רקע

במהלך משטר ה-4 באוגוסט, הוצאה המפלגה הקומוניסטית של יוון אל מחוץ לחוק וחבריה נרדפו. כוחות הביטחון של יואניס מטאקסס פעלו נמרצות נגד המפלגה, ויותר מ-2,000 קומוניסטים נכלאו או נשלחו לגלות פנימית. העובדה שקומוניסטים רבים מאוד ביוון עונו תחת משטר ה-4 באוגוסט, ושאל המפלגה הסתננו מודיעים רבים של המשטרה החשאית, תרמה רבות לתפישת הפעילות המחתרתית של המפלגה.

עם הפלישה הגרמנית וכיבוש יוון באפריל–מאי 1941 הצליחו כמה מאות חברים להימלט ולרדת למחתרת. המשימה הראשונה שלהם הייתה לבצע רפורמה במפלגה, יחד עם קבוצות חסות כמו ארגון "הסולידריות הלאומית". לאחר המתקפה הגרמנית על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 והפרת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, מצאה עצמה המפלגה הקומוניסטית המחודשת עומדת איתן במחנה המתנגד למדינות הציר,^{[דרוש מקור]} עמדה שאושרה על ידי המליאה השישית של המפלגה בתחילת יולי. הקומוניסטים פעלו להקמת "חזית עממית", וניסו לערב מפלגות נוספות מהשמאל ומהמרכז, כולל פוליטיקאים מוכרים טרם המלחמה, אך המאמצים לא נשאו פרי. עם זאת, ב-16 ביולי הוקמה "החזית הלאומית לשחרור העובדים", אשר איחדה את ארגוני העובדים במדינה.

הקמה

במליאה השביעית של המפלגה הקומוניסטית, הוחלט על הקמת חזית השחרור הלאומית למרות סירובם של פוליטיקאים מהזרם המרכזי להצטרף. החזית נוסדה ב-27 בספטמבר 1941 על ידי נציגים של ארבע מפלגות שמאל: לפטריס אפוסטולו מהמפלגה הקומוניסטית, כריסטוס כומנידיס מהמפלגה הסוציאליסטית של יוון (SKE), איליאס צירימוקוס מאיחוד הדמוקרטיה העממית (ELD) ואפוסטולוס ווגיאציס מהמפלגה החקלאית של יוון (ΑΚΕ). האמנה של חזית השחרור הלאומית קראה ל"שחרור האומה מעול זר" ו"הבטחת זכותו הריבונית של העם היווני לקבוע את צורת השלטון שלו".

המפלגה הקומוניסטית, נוכח גודלה היחסי אל מול המפלגות האחרות, הייתה בבירור הכוח המניע בתוך התנועה החדשה. יתרה מזאת, המבנה המאורגן היטב של המפלגה הקומוניסטית והניסיון שלה עם התנאים הדרושים למאבק מן המחתרת היו מכריעים להצלחתה של החזית. גאורגיוס סיאנטוס מונה למנהיג בפועל, מאחר שניקוס זכריאדיס, המנהיג הרשמי של המפלגה הקומוניסטית, נכלא במחנה הריכוז דכאו. סיאנטוס עם התנהגותו החביבה ודרכיו הצנועות היה הרבה יותר פופולרי במפלגה מאשר זכריאדיס.

במובנים רבים הייתה החזית הלאומית לשחרור המשך של החזית העממית שניסתה המפלגה הקומוניסטית להקים ב-1936, אולם היא הצליחה הרבה יותר. בשנת 1941, תנאי העוני הקיצוני שנבעו מהניצול הכלכלי מצד מדינות הציר, ובעיקר הרעב הגדול של 42–1941, יחד עם חוויית התבוסה באפריל 1941, גרמו ליוונים רבים להיות פתוחים למסרים של החזית הלאומית לשחרור.

לפני הקמת משטר ה-4 באוגוסט ב-1936, הפוליטיקה היוונית התאפיינה בשיטה קליינטליסטית, שבמסגרתה פוליטיקאי, שהיה בדרך כלל ממשפחה אמידה, היה מקים מערך חסות המספק סחורה ושירותים במסע הבחירות שלו בתמורה לקולות התושבים המקומיים. במסגרת שיטה זו סוגיות של אידאולוגיה או אפילו פופולריות היו לעיתים קרובות לא רלוונטיות, שכן כל מה שהיה חשוב היה היכולת של פוליטיקאי לתגמל את הגברים שהצביעו עבורו. השיטה הפכה את הפוליטיקה ביוון לעסקנית ומותאמת אישית, וכתוצאה מכך רוב המפלגות היווניות היו מאורגנות בצורה חלשה. גברים יוונים הצביעו לרוב יותר עבור האיש שנתפש בצורה הטובה ביותר כבעל יכולת לתגמל את מצביעיו ולא עבור מפלגה. פוליטיקאים יווניים שמרו בקנאות על השליטה במערכי החסות שלהם, והתנגדו נמרצות למאמצים ליצור מפלגות פוליטיות מאורגנות יותר מאחר שהיו לאיום על כוחם. בניגוד למפלגות היווניות המסורתיות שהיו קואליציות רופפות של פוליטיקאים שונים, המפלגה הקומוניסטית היוונית הייתה מפלגה מאורגנת היטב שנועדה למאבק מן המחתרת, והתאימה הרבה יותר לעבודת התנגדות. החל מימי משטר ה-4 באוגוסט, וביתר שאת תחת כיבוש מדינות הציר, השיטה הקליינטליסטית התפרקה מכיוון שלאף אחד מהפוליטיקאים לא היה מספיק כוח לשנות את המדיניות שהוצאה לפועל על ידי כוחות מדינות הציר. חלק ניכר ממה שהביא אנשים לתמוך בחזית התמקד בכך שהיא טענה שהאנשים צריכים להתגייס ולהתארגן כדי להתמודד עם הכיבוש ההרסני, במקום לקוות באופן פסיבי שאחד הפוליטיקאים המסורתיים יוכל לסגור עסקה כלשהי עם הגרמנים לשיפור תנאי החיים. ההיסטוריון הבריטי דייוויד קלוז כתב: "חזית השחרור הלאומית הפכה למפלגה ייחודית בהיסטוריה היוונית בהשגת תמיכה המונית בזמן שמנהיגיה נותרו תחת מעטה חשאיות".

התרחבות והכנות למאבק מזוין

לוחמי גרילה של חזית השחרור הלאומית/צבא השחרור העממי

ב-10 באוקטובר 1941 פרסמה החזית את המניפסט שלה והכריזה על עצמה ועל מטרותיה לעם היווני. במהלך סתיו 1941 התרחבה השפעתה ברחבי יוון, בין אם באמצעות תאים קומוניסטיים קיימים ובין אם באמצעות פעולות ספונטניות של הוועדות העממיות המקומיות. לכך התווסף הרעב הגדול שהקצין את דעת הקהל היוונית.

כ-300,000 יוונים מתו ברעב במהלך הרעב הגדול. בתור קבוצת ההתנגדות המאורגנת ביותר, קיבלה החזית תמיכה רבה. בנוסף, חוויית הכיבוש על ידי איטליה הפשיסטית, מדינה שיוון הביסה ב-1940–1941, גרמה לרבים להצטרף לחזית.

סיבה נוספת לפופולריות של החזית הייתה הרצון בעתיד טוב יותר לאחר כל הסבל וההשפלה בזמן המלחמה, והתחושה שליוון של משטר ה-4 באוגוסט אין חלק בעתיד הזה. שנות ה-30 של המאה ה-20 נתפשו בזיכרון היווני כתקופה של השפל הגדול ושל משטר ה-4 באוגוסט הדכאני, וליוונים רבים, במיוחד הצעירים, לא היו זיכרונות נעימים מאותו עשור.

כרזה של החזית השחרור הלאומית במהלך כיבוש מדינות הציר

בדומה לארגונים קומוניסטיים אחרים בעולם, דאגה החזית להקים לפרטי פרטים מערך לגיוס המוני העם. לפיכך הוקמו ועדות של החזית על בסיס מגורים ומקום עבודה, החל מהרמה המקומית (כפר או שכונה) ועד לרמה הארצית. הוקמו ארגוני בת, לרבות: תנועת נוער, הסתדרות עובדים וארגון רווחה. הזרוע הצבאית של החזית, צבא השחרור העממי היווני (ELAS), הוקמה בדצמבר 1942, וצי בסיסי, צי השחרור העממי היווני, הוקם מאוחר יותר, אך כוחו היה מוגבל מאוד.

מלחמת האזרחים הראשונה ו"ממשלת ההרים"

אחת ההצלחות הגדולות של חזית השחרור הלאומית הייתה ההתגייסות נגד תוכניות הגרמנים וממשלת הבובות לשלוח יוונים לעבודות כפייה בגרמניה. הידע בציבור על התוכניות יצר מעין אווירת טרום-התקוממות, אשר הובילה בפברואר 1943 לסדרה הולכת ומצטברת של שביתות באתונה. ההפגנות הגיעו לשיאן בהפגנה מאורגנת של החזית ב-5 במרץ, אשר אילצה את ממשלת הבובות לסגת מהתוכניות. בפועל, רק 16,000 יוונים יצאו לגרמניה, ואלה היוו 0.3% מסך כוח העבודה הזר.

צבא השחרור העממי נלחם בכוחות הכיבוש הגרמניים, האיטלקיים והבולגריים, כמו גם, לקראת סוף 1943, בארגונים יריבים אנטי-קומוניסטיים: הליגה היוונית הרפובליקנית הלאומית (EDES) ותנועת השחרור הלאומי והחברתי (EKKA), שאותה הצליח להשמיד לחלוטין באפריל 1944.

פעילות צבא השחרור העממי הביאה לשחרור מלא של חלקים נרחבים ביוון ההררית, שם במרץ 1944 הקימה החזית ממשלה נפרדת מהממשלה הגולה, "הוועד המדיני לשחרור לאומי". החזית אפילו קיימה בחירות לפרלמנט של הוועד המדיני, המועצה הלאומית, בחודש לאחר מכן. בפעם הראשונה בתולדות הבחירות היווניות, נשים הורשו להצביע, וההערכה היא כי בבחירות הצביעו 1,000,000 איש.

בשטחים שבהם היא שלטה, יישמה החזית תפישה פוליטית משלה, לָאוֹקְרַטְיָה, המבוססת על "ניהול עצמי, מעורבות של מגזרים חדשים (בעיקר נשים ובני נוער) ובתי משפט עממיים". במקביל, המנגנונים של "הסדר המהפכני" שיצרה החזית הופעלו לעיתים קרובות כדי לסלק יריבים פוליטיים. בתוך "יוון החופשית", כפי שנודע האזור שבשליטת חזית השחרור הלאומית, היה שלטונה של החזית פופולרי מכיוון שהמועצות הנבחרות שהקימה החזית כדי לשלוט בכפרים היו מורכבות מאנשים מקומיים והיו אחראיות לתושבים המקומיים. לפני הכיבוש הנאצי נשלטה יוון בצורה מאוד ריכוזית, כאשר ראשי המחוזות שמונו על ידי הממשלה באתונה שלטו בכפרים וההכרעות, אפילו בנושאים בעלי עניין מקומי, התקבלו באתונה. תלונה שחזרה על עצמה לפני המלחמה הייתה שתהליך קבלת ההחלטות באתונה היה איטי ואדיש לדעה המקומית, בעוד שמערכת "מועצות העם" של החזית נחשבה לשיפור במצב. כמו כן, מערכת המשפט לפני המלחמה נחשבה למסורבלת ולא הוגנת, במובן זה שחקלאים עניים ואנאלפביתים לא יכלו להרשות לעצמם עורך דין וגם לא להבין את החוק, מה שגרם להם להיות קורבן על ידי מי שכן. גם ממי שיכול היה להרשות לעצמו עורכי דין, נמנעה מעשית גישה להליך המשפטי, שכן משפטים נערכו רק בבירות המחוז, דבר שחייב את הנוגעים בדבר לעשות נסיעות גוזלות זמן כדי להעיד. מערכת "בתי המשפט העממיים" של החזית, שהתכנסה בכפרים מדי סוף שבוע לדיון בתיקים הייתה פופולרית מאוד שכן בבתי המשפט העממיים לא נדרשו עורכי דין וכלליהם היו קלים מאוד להבנה. בתי המשפט העממיים קיבלו בדרך כלל את החלטותיהם די מהר ונטו לכבד את הכללים הבלתי פורמליים של הכפר במקום להיות מודאגים מהחוקיות. יחד עם זאת, בתי המשפט העממיים היו דרקוניים מאוד בעונשיהם. אנשים שגנבו או הרגו בעלי חיים, למשל, הוצאו להורג. אולם הפשטות והמהירות של בתי משפט אלה, בשילוב הנוחות של משפטים המתקיימים מקומית, היו בכדי לפצות על כך. הן בבתי המשפט העממיים והן במועצות העם, החזית לא השתמשה בקאתארבוסה, היוונית הרשמית שהייתה שפת האליטות. במקום זאת היא השתמשה ביוונית דמוטית, השפה הבלתי פורמלית של ההמונים.

ביוון החופשית היו חילוקי דעות רבים לגבי סוג החברה שעל החזית להקים. המפלגה הקומוניסטית היוונית, בעקבות הנחיות ממוסקבה להקים "חזית עממית" נגד הפשיזם, אפשרה החזית למפלגות אחרות להביע דעה לגבי השלטון "יוון החופשית", דבר שדילל במידה ניכרת את התוכנית המרקסיסטית שלה. יתר על כן, רוב הקומוניסטים היוונים היו אינטלקטואלים מאזורים עירוניים, שלפני המלחמה לא הקדישו מחשבה לבעיות של יוון הכפרית, ולפיכך רוב הקומוניסטים מצאו כי התיאוריות של המפלגה אינן רלוונטיות ב"יוון החופשית" שהייתה כפרית ברובה. כמה מהמפקדים בצבא השחרור, כמו אריס ולוכיוטיס ומרקוס ופיאדיס, היו מתוסכלים מהאופן שבו הנהגת המפלגה נותרה ממוקדת במעמד הפועלים העירוני כ"חלוץ המהפכה", והאשימו כי המפלגה צריכה להרחיב את האחיזה שלה באזורים כפריים. היה זה הלחץ מצד ולוכיוטיס, שהתגלה כמוצלח ביותר מבין מנהיגי הכוחות הלוחמים, ואילץ את המפלגה להתחיל לפנות לכפריים בשנת 1942.

החזית הקימה, כאמור, ועדות עממיות לניהול כפרים ביוון החופשית, אשר היו אמורות להיבחר על ידי כל האנשים מעל גיל 17, אף שבפועל החזית הקימה לעיתים ועדות עממיות ללא בחירות. חלק ניכר מהעבודה של הוועדות העממיות היה למתן את ההשפעות ההרסניות של הרעב הגדול ולבצע רפורמות חברתיות שנועדו להבטיח שכולם יקבלו מזון. בין הדרישות של ההנהגה הלאומית של החזית לבין הוועדות העממיות המקומיות, שהתנגדו לעיתים קרובות לפקודות לספק מזון לכפרים אחרים ב"יוון החופשית", היה מתח מתמיד. כחלק ממסר "החזית העממית" שלה, פנתה חזית השחרור הלאומית ללאומיות היוונית, באומרה שכל היוונים צריכים להתאחד תחת דגלה כדי להילחם נגד הכיבוש. מכיוון שהחזית הייתה קבוצת ההתנגדות המחויבת ביותר למאבק בכיבוש, הצטרפו לחזית קציני צבא יוונים. עד 1944 כ-800 קציני צבא, יחד עם כ-1,000 קציני מילואים, פיקדו על כוחות ה"אנדרטה" של צבא השחרור. כ-50% מהגברים ששירתו ב"אנדרטה" היו ותיקי ניצחון יוון על איטליה, שהצטרפו לחזית כדי לשמור על הכבוד הלאומי היווני ולהמשיך בלחימה.

מאפיין בולט של החזית היה הדגש על שוויון בין המינים, שמשך תמיכה רבה מצד נשים יווניות. לפני המלחמה היה מצופה מנשים יווניות להיות כפופות לגברים. באזורים כפריים שלושה רבעים מהנשים היווניות היו אנאלפביתיות בשנות ה-30, ובדרך כלל לא הורשו לצאת החוצה לבד. מאחר שלנשים לא הייתה זכות הצבעה והן לא הורשו לכהן בתפקידים רשמיים ביוון, השיטה הקליינטליסטית הביאה את הפוליטיקאים היוונים להתעלם כמעט לחלוטין מהדאגות והאינטרסים של נשים יווניות, בעוד שהחזית הייתה לארגון הראשון שלקח ברצינות את דאגות הנשים וזכה לפיכך בתמיכת הנשים. כדי להצדיק מעורבות של נשים בחיים הציבוריים, טענה החזית שבעת חירום לאומי היה זה הכרחי שכל היוונים ישרתו בהתנגדות.

החזית אפשרה לנשים להצביע בבחירות שארגנה, ולראשונה בהיסטוריה היוונית הכריזה שגברים ונשים יקבלו שכר שווה. בנוסף, החזית ניסתה להקים מערכת חינוך אוניברסלית באזורים כפריים, תוך שימוש בסיסמה "בית ספר בכל כפר", והפכה את החינוך של ילדות לחובה. נשים שהתגייסו לחזית עסקו בעבודה חברתית כמו ניהול מטבחי האוכל בעיירות ובכפרים ביוון החופשית, ובמקביל עבדו כאחיות וככובסות. לפחות רבע מלוחמי צבא השחרור היו נשים.

מעמדו של צבא השחרור ביוון הכבושה היה ייחודי במספר היבטים: בעוד ששתי קבוצות ההתנגדות העיקריות האחרות, הליגה היוונית הרפובליקנית הלאומית ותנועת השחרור הלאומי והחברתי, כמו גם שאר הקבוצות הקטנות, היו פעילות אזורית ובעיקר התמקדו בתומכים של מנהיגיהן, חזית השחרור הלאומית הייתה תנועה פוליטית המונית כלל-ארצית אמיתית שניסתה "לגייס את תמיכת כל שכבות האוכלוסייה". אף על פי שלא קיימים מספרים מדויקים, מתוך סך אוכלוסיית יוון של 7.5 מיליון איש, מנתה החזית בשיאה, בין 500,000 ל-2,000,000 חברים, לרבות בארגונים המסונפים אליה, כולל 50,000–85,000 גברים בצבא השחרור. אף שהמגזרים העניים יותר של החברה היו מיוצגים היטב באופן טבעי, התנועה כללה גם רבים מהאליטות שלפני המלחמה, בהם לא פחות מ-16 גנרלים ויותר מ-1,500 קציני הצבא, 30 פרופסורים מאוניברסיטת אתונה ומוסדות אחרים להשכלה גבוהה, כמו גם שישה בישופים של כנסיית יוון וכמרים רבים. בכל זמן נתון בשנים 1943–1944 כ-10% מהכוחות הגרמניים ביוון היו מעורבים בפעולות נגד צבא השחרור, אשר הרג במהלך הכיבוש הנאצי כ-19,000 גרמנים.

הבחירות שארגנה חזית השחרור הלאומית בשנת 1944 למועצה הלאומית שלה כללו ללא ספק מדגם רחב ומייצג הרבה יותר של החברה היוונית מאי פעם, עם נשים, חקלאים, עיתונאים, פועלים, וכמרים מקומיים. יחד עם זאת, הונאה בבחירות הייתה נפוצה באזורים הכפריים של יוון עוד בטרם משטר ה-4 באוגוסט הוטל ב-1936, וכך נטען גם לגבי הבחירות ביוון החופשית.

שחרור, אירועי דצמבר והדרך למלחמת אזרחים

חוברת מאת דימיטריס גלינוס, "מהי חזית השחרור הלאומית ומה היא רוצה?", מהדורת 1944

לאחר השחרור באוקטובר 1944 הסלימה המתיחות בין חזית השחרור הלאומית לכוחות האנטי-קומוניסטיים, שנתמכו על ידי בריטניה. כפי שסוכם בוועידת לבנון, החזית לקחה חלק בממשלת האחדות הלאומית בראשות גאורגיוס פפנדראו עם שישה שרים, אולם חילוקי דעות בנוגע לפירוק צבא השחרור העממי והקמתו של צבא לאומי גרמו לשריה להתפטר ב-1 בדצמבר. החזית ארגנה הפגנה באתונה ב-3 בדצמבר 1944 נגד ההתערבות הבריטית. הפרטים המדויקים של מה שקרה שנויים במחלוקת, אך ז'נדרמים יוונים פתחו באש על ההמון, והביאות למותם של 25 מפגינים ולפציעתם של 148. ההתנגשות הסלימה לכדי סכסוך בן חודש בין צבא השחרור העממי לבין כוחות הממשלה היווניים בתמיכת כוחות בריטיים, אשר נודע בשם "אירועי דצמבר" והסתיימו בניצחון כוחות הממשלה.

בפברואר 1945 נחתם הסכם ורקיזה, שהוביל לפירוק צבא השחרור העממי. באפריל עזבו המפלגה הסוציאליסטית ואיחוד הדמוקרטיה העממית את חזית השחרור הלאומית. החזית אמנם לא פורקה לחלוטין אלא הייתה פשוט הפנים של המפלגה הקומוניסטית. בשנים 1945–1946, הוחל במסע רדיפה, שנודע בשם "הטרור הלבן", נגד תומכי חזית השחרור הלאומית והמפלגה הקומוניסטית. המדינה הפכה למקוטבת, דבר שהוביל בסופו של דבר לפרוץ מלחמת האזרחים היוונית במרץ 1946, אשר נמשכה עד שנת 1949.

סוף דבר

בשלהי ימיה, ובהקשר הכולל של המלחמה הקרה, הוצאה המפלגה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק, והחזית, וכפועל יוצא גם צבא השחרור, תוארו כניסיון "השתלטות קומוניסטית" והואשמו בפשעים שונים נגד יריביהם הפוליטיים. הנושא נותר שנוי מאוד במחלוקת. במהלך מלחמת האזרחים ולאחריה, אלה שהצטרפו לחזית הוגדרו על ידי הממשלה כסימוריטים - מעין פורעי חוק. בהחלת המונח סימוריט על חברי החזית, הממשלה למעשה רמזה כי החזית היא ארגון פשע מהסוג הנאלח ביותר, דבר ששיקף מסע תעמולה רחב להצגת ההתנגדות של החזית לכיבוש מדינות הציר כלא לגיטימית ולא צודקת. הקו של הממשלה היה שהחזית היא תנועה "אנטי-לאומית" נאמנה לברית המועצות, ולפיכך חברות בחזית אינה תואמת את היות האדם יווני. חברי חזית לשעבר נחשבו על ידי המשטרה כ"מסוכנים לרווחת הציבור", והרבה מאוד מהנשים ששירתו בחזית עברו התעללות ואף מספר קטן יותר הוצאו להורג כ"אויבות המשפחה והמדינה היוונית" .

עם עלייתו לשלטון של אנדראס פפנדראו הסוציאליסט ב-1981, הוכרה החזית כתנועת התנגדות וצבא השחרור כארגון התנגדות (כפי שכבר הוכרו ארגוני התנגדות אחרים על ידי הממשלות השמרניות הקודמות), ולוחמי צבא השחרור העממי זכו לכבוד וקיבלו פנסיה ממלכתית.^{[דרוש מקור]}  

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא חזית השחרור הלאומית בוויקישיתוף

• חזית השחרור הלאומית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34422878חזית השחרור הלאומית (יוון)