משטר צבאי

משטר צבאי הוא סוג של משטר בו הכוח הפוליטי נתון בידי הצבא והמדינה נשלטת ישירות בידי הצבא. כמו בכל דיקטטורה, משטר צבאי יכול להיות רשמי או לא רשמי (מספר שליטים צבאיים, כמו למשל שליט פנמה לשעבר מנואל נורייגה, אף הקימו ממשלה אזרחית הכפופה להם). במקרים מסוימים ישנו שילוב של משטר צבאי יחד עם ממשלה אזרחית כך שלצבא יש כוח רב אף כי ישנה ממשלה אזרחית.

המשטר הצבאי האופייני באמריקה הלטינית נשלטת על ידי חונטה (מילה שנגזרת מספרדית ופירושה ועדה) או על ידי ועדה של ראשי הצבא. במקרים אחרים המשטר הצבאי נשלט על ידי דיקטטור יחיד שהוא לרוב גם מפקד הצבא. בשני המקרים, הדיקטטור או ראש החונטה נחשב לראש המדינה.

במזרח התיכון ובאפריקה, המשטר הצבאי נשלט לעיתים קרובות יותר על ידי אדם יחיד ומהווה אוטוקרטיה בנוסף על היותו ממשל צבאי. מנהיגים כמו אידי אמין, מועמר קדאפי וגמאל עבד אל נאצר טיפחו פולחן אישיות והפכו להיות המייצגים של מדינתם בתוכה ומחוצה לה.

רוב המשטרים הצבאיים נוסדו לאחר הפיכה, אולם ישנן גם דוגמאות אחרות כמו סדאם חוסיין שייסד משטר צבאי על בסיס המשטר של מפלגת הבעת'.

בעבר, חונטות צבאיות הצדיקו את מעשיהם בצורך לייצב פוליטית את המדינה כנגד אידאולוגיות מסוכנות. דבר זה הוצדק על ידי בניית איום מאידאולוגיות אלו. באמריקה הלטינית היה מדובר לרוב בקומוניזם ואילו במזרח התיכון היה מדובר לרוב בישראל או מאוחר יותר בפחד מפני האסלם הקיצוני. משטרים צבאיים נטו לצייר את עצמם כנחוצים, כאלו שלוקחים את ההובלה בזמנים של מהומה ולצייר את השלטון האזרחי כמושחת ובלתי יעיל. אחד המאפיינים הנפוצים ביותר של המשטר הצבאי הוא השלטת חוק צבאי או חוק חירום תמידי.

אף כי ישנם חריגים לכך, רוב המשטרים הצבאיים מייחסים חשיבות מעטה לזכויות האדם ועושים ככל שביכולתם להשתיק מתנגדים פוליטיים. משטר צבאי לעיתים נדירות מוותר על כוחו אלא אם כן הוא נדחף לכך על ידי תנועה עממית, פעילה או רוחשת.

המקומות הנפוצים ביותר בהם מוצאים משטרים צבאיים הם אמריקה הלטינית, אפריקה והמזרח התיכון. אחת הסיבות האפשריות לכך הוא שהצבא הוא יותר מלוכד ומאורגן מאשר רוב הגופים האזרחיים.

בדיקטטורות מסוגים אחרים יש גורמי כוח שמונעים מהצבא לתפוס את השלטון. למשל במשטרים קומוניסטיים, מרכז הכוח הוא בידי מפלגה פוליטית אזרחית ומנגנון מיוחד (קצינים פוליטיים או רוטציות) מונע מהצבא להקים מרכז כוח עצמאי.

החל משנות השבעים החלו המשטרים הצבאיים להיות פחות נפוצים. הסיבה לכך היא כנראה שאין יותר לגיטימציה בינלאומית להם. התמוטטות ברית המועצות וירידת המתח הבינגושי הקשתה על המשטרים הצבאיים להשתמש בקומוניזם להצדקת קיומם ולקבל תמיכה. כתוצאה מסיום המלחמה הקרה, רוב המשטרים הצבאיים באמריקה הלטינית נעלמו והוחלפו בדמוקרטיות. במזרח התיכון רוב המשטרים הצבאיים (כמו בסוריה ובמצרים) הפכו לסוגים אחרים של עריצות.

מדינות שהיו תחת משטר צבאי בהיסטוריה הקרובה

אוגנדה (1962–1986) אורוגוואי (1972–1985) אינדונזיה (1967–1998) אל סלוודור (1931–1992) אלג'יריה (1965–1994) ארגנטינה (1943–1958, 1966–1973, 1976–1983) אתיופיה (1974–1991) בורונדי (1966–1993) בורקינה פאסו (1966–1991) בנגלדש (1975–1979, 1982–1990) ברזיל (1964–1985) גואטמלה (1931–1944, 1954–1986) גינאה המשוונית (1968–1982) גינאה (1984–1991) האיטי (1957–1990, 1991–1994) הונדורס (1963–1971, 1972–1982) הרפובליקה הדומיניקנית (כמעט ברציפות בשנים 1844–1978) הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו (1965–2001 או עד היום, תלוי בהגדרה) הרפובליקה המרכז אפריקאית (1966–1993) הרפובליקה של קונגו (1968–1992) ונצואלה (1952–1958) טורקיה (1960–1962, 1971–1973, 1980–1982) יוון (1967–1974)

ליבריה (1980–1990) מאוריטניה (1978–1991; 2005–2007; 2008–2009) מדגסקר (1972–1975) מיאנמר (1988-2015) מצרים (2012) ניגריה (1966–1979, 1983–1999) ניז'ר (1974–1989, 1996–1999) סודאן (1958–1964, 1969–היום) סומליה (1969–1991, לאחר מכן המשטר התפורר לשלטון צבאי מקומי) סורינאם (1980–1988) סיירה לאון (1992–1996, 1997–1998) ספרד (1923–1930, 1939–1975) עיראק (1958–1968, 1979–2003) פולין (1981–1983) פיג'י (2006-2014) פנמה (1968–1989) פקיסטן (1958–1971, 1978–1988, 1999–2008) פרגוואי (1940–1948, 1949–1989) פרו (1948–1956, 1968–1980) צ'אד (1975–1991) צ'ילה (1973–1990) קולומביה (1953–1957) תאילנד (בתכיפות מאז 1932; לאחרונה 2006-2007 ו-2014-היום.)

ראו גם

• מדינת משטרה
• דיקטטורה
• ממשל צבאי

קישורים חיצוניים

• משטר צבאי בתל אביב ובירושלים, יומני כרמל דצמבר 1946