חניגלבת
חַנִיגַלְבַּת הוא מונח גאוגרפי אשורי המתייחס לאזור צפון סוריה ומסופוטמיה העליונה בין נהר החבור העליון ונהר הפרת, בעיקר לאורך נהר הבליח. מהיבט כלכלי וגאופוליטי,[1] האזור היה בעל חשיבות גדולה בעת העתיקה בעת ששימש כאזור מעבר בין אנטוליה ומסופוטמיה.
בהעתק לוח נבואי בכתב יתדות שנמצא בתקופה הנאו-אשורית ומיוחס במקורו לתקופה הבבלית הקדומה נכתב שאנשי חניגלבת נמנו עם אויביו של המלך הבבלי שמשו-דיתנה (1625-1595 לפנה"ס).[1]
המונח החל להיות בשימוש במאה ה-15 לפנה"ס, ושימש פעמים רבות כשם נוסף לממלכת מיתני החורית. מרכזה של הממלכה היה באזור חניגלבת, והשם היה בשימוש גם בהתייחסות לחורים. השם חַנִיגַלְבַּת, כשהכוונה הייתה לממלכת מיתני, מופיע במכתבי אל-עמארנה מהמאה ה-14 לפנה"ס. במכתבים אלה מופיע השם גם בתעתיק חַנַגַלְבַּת. השם הופיע בשלושה מכתבים: א"ע 20 - מכתבו של תושרתה (אנ') מלך מיתני לאמנחותפ השלישי מלך מצרים, במכתב הוא כותב: ”ביום ה[הוא] תהיינה חנגלבת ומצרים [לאחת]”,[3] א"ע 29 - מכתב תושרתה לאמנחותפ הרביעי מלך מצרים,[4] א"ע 255 - מכתבו של מוּתבעל מושל פֶּחֶל (עיר בעבר הירדן ליד הירמוך) למלך מצרים, המתייחס למשלוח שיירות לחנגלבת.[5]
במאה ה-14 לפנה"ס יצא המלך החתי שופילוליומש הראשון למסע מלחמה לאזור סוריה. הוא כבש ערים שונות, ביניהן הערים כרכמיש וחלב, וגם את וַשוּכָני, עיר הבירה של מממלכת מיתני החורית. השטח של מיתני חולק לשלושה חלקים: החלק המזרחי של הממלכה עבר לשליטת ממלכת אשור, החלק הצפוני הועבר לממלכת אלשה, ובחלק המערבי הוקמה על ידי החתים ממלכה וסאלית בשם חניגלבת. שטחה השתרע בין טור עבדין בצפון, עד הפרת, כולל עמקי הנהרות הפוריים של החבור העליון והבליח העליון.[1] מטרתה הייתה להוות אזור חיץ כנגד שאיפות ההתפשטות של האשורים שרצו לשלוט באזור מסופוטמיה העליונה. שופילוליומש הראשון המליך על הממלכה שהקים, את שַתיוַזַה (אנ'), בנו של תושרתה.[1] כדי לחזק את הברית, הוא השיא לו את בתו,[6] אבל שתיוזה היה מלך וסאל של כרכמיש שנשלטה באותה עת על ידי פּיַשילי (אנ'), בנו של שוופילוליומש הראשון.[1] תחום השליטה של מלכי מיתני היה זהה בחלקו לתחום הגאוגרפי, ושני המונחים שימשו לעיתים קרובות כמילה נרדפת.
בהמשך התעצם כוחה של אשור, במיוחד בתקופתו של המלך אדד-ניררי הראשון (1275-1307 לפנה"ס). האזור בין הבליח והחבור עבר לשליטת אשור. אדד-ניררי הראשון הביא לכך שמלך חניגלבת ימרוד בחתים. שלמנאסר הראשון (1244-1275 לפנה"ס), בנו של אדד-ניררי הראשון, הדיח את שַתוּארה (אנ') מלך חניגלבת, כבש את כל האזור והיגלה 14,000 אנשים. ממלכת חניגלבת חדלה להתקיים, והשם חזר להיות ציון של מקום גאוגרפי.
שלמנאסר הראשון החל במדיניות של התיישבות באזור, והקים בה מספר מרכזיים מינהליים כמו דור-קטלימו, קטרה (האתר הארכאולוגי תל רימאח (אנ')) ועוד, ששימשו ערי בירה אזוריות. האזור נשלט על ידי שליט שהיה שייך לבית המלוכה האשורי שנשא בתואר "סוכלו רבו", שמשמעותו דומה לשר גדול. מבנה שלטוני זה המשיך בימי בנו, תוכולתי-נינורתה הראשון (1243–1207 לפנה"ס). התפקיד של סוכלו רבו עבר בירושה מאב לבן, עד שנוצרה שושלת שמלכיה החלו לכנות את עצמם "מלך חניגלבת". הם היו כפופים למלך אשור. אחד ממלכי חניגבלת הידועים בתקופה זאת היה אילי-פאדה (אנ'), שלקח תפקיד בכיר בתקופת שלטונו של אשור-ניררי השלישי (1197-1202 לפנה"ס). עיר הבירה של מלכי חניגלבת השתנתה במהלך השנים והתקיימה בעיר ששכנה בתל סבי אבייד, בדור-קטלימו ובחרבה (אנ').
במשבר השלטוני שהתרחש באשור לאחר מותו של המלך תגלת-פלאסר הראשון (1115-1076 לפנה"ס), חדרו לאזור שבטים נוודים, כמו הארמיים ושבטי אחלמו, שהיקשו על השליטה של אשור באזור. בתחילת המאה ה-12 לפנה"ס, עלה לשלטון על אשור המלך נינורתה-אפאל-אקור (אנ'), שמוצאו היה מהשושלת ששלטה בחניגלבת. הוא נחשב למלך לא חוקי, כי לא היה יורש ישיר לבית המלוכה. כתובת משנת 894 לפנה"ס של אדד-ניררי השני מספרת על מסעו למתקפה חוזרת כנגד הארמים במערב. בדרכו לחניגלבת עבר בגוזן.[7] אשור חזרה לשלוט באזור בתחילת המאה ה-8 לפנה"ס, תקופת האימפריה הנאו-אשורית והשם חניגלבת חזר לשמש לציון האזור הגאוגרפי שבין הפרת, החבור והבליח. בתקופתו של אסרחדון, מוזכרת חניגלבת כמקום שבו התקבצו אותם אנשים שבאו לעזרתו של אסרחדון, בחוזרו לנינוה לאחר רציחתו של אביו סנחריב, כדי לתבוע את כס המלוכה שהובטח לו.[1]
במקורות נמצא שימוש בשם חניגלבת, ככינוי גנאי אצל הבבלים. בבל הייתה ממלכה וסאלית של המלך האשורי סנחריב (681-689 לפנה"ס), ומרדה בו כל הזמן. כדי לפתור את הבעיה, הוא כבש אותה, החריבה ולקח את פסלו של מרדוך, האל הפטרון של העיר. המסורת הבבלית המאוחרת ראתה בסנחריב מלך ברברי וכינתה אותו "חניגלבתו", שמשמעותו: בן חניגלבת.[8]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Peoples and Places of Ancient Western Asia, מאת Trevor Bryce, הוצאת Routledge, 2009, עמ' 287–288
- ^ באתר המוזיאון הבריטי
- ^ ציפורה כוכבי-רייני, למלך אדוני: מכתבי אל-עמראנה, כמד, תענך, ומכתבים נוספים מהמאה הארבע-עשרה לפסה"נ, ספריית האנציקלופדיה המקראית, 2009, עמ' 45
- ^ למלך אדוני: מכתבי אל-עמראנה, עמ' 83
- ^ למלך אדוני: מכתבי אל-עמראנה, עמ' 205
- ^ איתמר זינגר, החתים ותרבותם, הוצאת מוסד ביאליק, 2009, עמ' 61
- ^ הערך "גוזן", אנציקלופדיה מקראית, כרך ב - ז, עמ' 452
- ^ עורך: בנימין מזר, אנציקלופדיה מקראית, כרך ה', הערך "סנחריב", עמ' 1064