אי הפסחא

אי הפסחא
Rapa Nui
Isla de Pascua

מראה אי הפסחא מהחלל
נתונים גאוגרפיים
מיקום	האוקיינוס השקט
קואורדינטות	27°7′0″S 109°22′0″W
סוג	אי געשי
שטח	164 קמ"ר
אורך	24 ק"מ
רוחב	13 ק"מ
גובה מרבי	מאונגה טרוואקה: 507 מטר
נתונים מדיניים
מדינה
אוכלוסייה	5,806 (2012)
מגלה	יאקוב רוחבן
תאריך גילוי	5 באפריל 1722
(למפת האוקיינוס השקט מוגדלת)   אי הפסחא (למפת האוקיינוס השקט רגילה)   אי הפסחא

אִי הַפַּסְחָא (בשפת הרפה נוי: רַפַּה נוּי; בספרדית: Isla de Pascua) הוא אי בדרום מזרח האוקיינוס השקט. זהו האי המיושב המבודד ביותר בעולם. נקודת היישוב הקרובה אליו ביותר הוא האי פיטקרן במרחק של 2,072 קילומטרים, והנקודה היבשתית הקרובה ביותר שוכנת בחוף אמריקה הדרומית במרכז צ'ילה במרחק של 3,658 קילומטרים. האי נודע במאות פסלי האבן הגדולים שבו, המכונים מואי (Moai), שנחצבו בידי תושביו הפולינזים לצורכי פולחן, ככל הנראה בין המאה ה-13 למאה ה-15.

התושבים הפולינזים שהתיישבו באי הפסחא בין שנת 800 לשנת 1200, יצרו תרבות משגשגת כפי שמעידים פסלי המואי, ממצאים ארכאולוגיים נוספים, וכתב ייחודי המכונה רונגו רונגו. כשהאירופאים הראשונים הגיעו לאי ב-1722 התגוררו באי בין 2,000 ל-3,000 תושבים. מחלות שהביאו לאי מלחים אירופאים ופשיטה של סוחרי עבדים מפרו באמצע המאה ה-19 הקטינו את אוכלוסיית האי ל-111 תושבים בלבד ב-1877.

האי הוא טריטוריה במעמד מיוחד של צ'ילה, שסיפחה את המקום ב-1888. מנהלית האי שייך למחוז ולפראיסו (Región de Valparaíso), וליתר דיוק הוא הקומונה היחידה בפרובינציה אי הפסחא (Isla de Pascua). במפקד האוכלוסין של 2012 נמנו באי כ-5,800 תושבים, כ-40% מהם ממוצא פולינזי.

ב-1935 נקבע חלק גדול משטח האי כפארק לאומי בשם הפארק הלאומי רפה נוי (parque nacional Rapa Nui), וב-1995 הכריז ארגון אונסק"ו על הפארק כאתר מורשת עולמית.

במשך שנים רבות, מאז שהתגלה על ידי האירופאים, עורר האי את סקרנותם של חוקרים בשל מספר תופעות שהתקשו להסבירן. התעלומה הראשונה היא מקור תושביו הראשונים של האי, המרוחק אלפי קילומטרים ממקומות מיושבים אחרים. תעלומות נוספות הן אופן יצירתם של פסלי המואי הענקיים שמשקלם עשרות טונות, אופן הובלתם למרחק של קילומטרים רבים מהאתר המרכזי שבו נחצבו, ואופן הצבתם על הבמות המיוחדות המכונות "אהו". לצד זאת החוקרים תהו איך לאחר שתושבי המקום העמידו את הפסלים במקומם הם הצליחו להציב על ראשי הפסלים גוש אבן גדול נוסף שאף הוא שוקל מספר טונות. הדבר מפתיע במיוחד לאור העובדה שהטכנולוגיה שעמדה לרשות התושבים הייתה פרימיטיבית ביותר, ולא היו להם כלי עבודה ממתכת. בנוסף לכל, רבים התקשו להסביר כיצד קרה שאי קטן ומבודד הוא המקום היחיד בכל פולינזיה שבו נוצר כתב (שהחוקרים טרם הצליחו לפענח).

שם האי

השם "אי הפסחא" ניתן לאי על ידי האירופאי הראשון שביקר בו, חוקר הארצות ההולנדי יאקוב רוחבן, משום שהוא גילה את האי בחג הפסחא (5 באפריל 1722), שעה שחיפש את האי אותו תיאר הבוקניר אדוארד דייוויס (Edward Davis) ב-1687. רוחבן קרא לאי Paasch-Eyland, שפירושו, בהולנדית של המאה ה-18, "אי הפסחא". גם שם האי בספרדית, אחת משתי השפות הרשמיות של האי, Isla de Pascua, פירושו "אי הפסחא".

אבן עגולה ב"טבור העולם"

הילידים מכנים את האי "רַפַּה נוּי" (Rapa Nui), שפירושו "רפה הגדול". השם "רפה נוי" הוא גם השם שבו מכנה האוכלוסייה המקומית את עצמה ואת הניב של השפה הפולינזית שאותו הם דוברים. קיימת מחלוקת על מקור שם זה. הדעה המקובלת היא ששם זה נקבע בשנות ה-60 של המאה ה-19 בעת שהתושבים שנחטפו לעבדות בפרו החלו לחזור דרך טהיטי. הצרפתים שדאגו לשחרר אותם לא ידעו מה שם האי שממנו באו. על מנת להבדיל בינם לבין ילידים נוספים שהוחזרו שהגיעו מהאי רפה בקבוצת איי באס שבארכיפלג של איי אוסטרל, הם החלו לכנות את האי רפה בשם רפה איטי (רפה הקטן) ואת אי הפסחא בשם רפה הגדול. דעה אחרת היא של האתנוגרף הנורווגי תור היירדאל שטען כי השם רפה היה השם המקורי של האי, והשערה נוספת היא שמלחים פולינזים מודרניים כינו את האי בשם זה אחרי ששמו לב שלאי יש צורה של משוט גדול (בפולינזית רפה נואי).

טענה מקובלת נוספת היא שבטרם קיבל האי את כינויו הנוכחי כינו הילידים את האי בשם "טה פיטו או טה הנואה" (Te Pito O Te Henua) שפירושו "טבור העולם". כינוי זה הופיע בספרו של האתנוגרף הצרפתי אלפונס פינאר (Alphonse Pinart‏; 1911-1852) "מסע לאי הפסחא" (Voyage à l'Île de Pâques), שיצא לאור ב-1877, ובספרים נוספים. בספרו על אי הפסחא (Easter Island; the Rapanui speech and the peopling of southeast Polynesia), שיצא לאור ב-1912, סיפר האתנולוג האמריקני ויליאם צ'רצ'יל (William Churchill‏; 1920-1859) שילידי האי אמרו לו כי ביטוי זה מתאר את כל אחד משלושת הכפים בקצוות האי, בדומה לכף המכונה לנדס אנד ("Land's End" - "סוף האדמה") בקצה של קורנוול. הוא לא הצליח לגלות שם פולינזי לאי, והגיע למסקנה שכנראה לא היה לאי שם.

בספרו על אי הפסחא (Das achte Land: Die Entdeckung und Besiedlung der Osterinsel nach Eingeborentraditionen) מ-1974 מספר האתנולוג הגרמני תומאס ברתל (Thomas Sylvester Barthel‏; 1997-1923) כי על פי מסורת שעברה בעל פה היה האי קרוי "טה פיטו או טה קאינגה א האו מאקה" (Te pito o te kainga a Hau Maka) שפירושו "פיסת אדמה קטנה של האו מאקה". עם זאת, יש בשפת רפה נואי שתי מלים המבוטאות כ"פיטו", האחת שפירושה "סוף" והשנייה פירושה "טבור", ובכך משמעות הביטוי יכולה להיות "טבור העולם". שם פולינזי נוסף לאי הוא "מאטה קי טה ראנגי" (Mata ki te rangi) פירושו "עיניים צופות לשמיים".

גאוגרפיה

מיקום

אי הפסחא מהווה את קודקוד הבסיס המזרחי של המשולש הפולינזי, כאשר קודקוד הבסיס המערבי הוא האיים של ניו זילנד וקודקוד הראש הוא הארכיפלג של איי הוואי. האי שוכן בדרום מזרח האוקיינוס השקט דרומית לחוג הגדי, בנקודת המפגש בין קו הרוחב ’9 27° דרום לקו האורך '26 109° מערב. זהו אחד מהאיים המיושבים המבודדים ביותר על פני כדור הארץ. היישוב האנושי הקרוב אליו ביותר ובו פחות מ-100 תושבים שוכן על האי פיטקרן, 2,075 קילומטרים מערבית לאי הפסחא. האי הקרוב ביותר הוא סאלס אי גומס (Isla Salas y Gómez), אי בלתי מיושב הבנוי משני איונים המחוברים במצר יבשה צר בשטח של 150 דונם, כ-391 קילומטרים מזרחית לאי הפסחא. היבשת הקרובה ביותר היא אמריקה הדרומית, כאשר הנקודה היבשתית הקרובה אליו ביותר היא במרכז צ'ילה, סמוך לקונספסיון במרחק של 3,512 ק"מ מזרחית לאי. האי נמצא על הלוח הטקטוני לוח נסקה (Nazca) בנקודה חמה מבחינה געשית.

טופוגרפיה

מפת אי הפסחא

אי הפסחא הוא אי קטן בצורת משולש, שאת קודקודיו יוצרים הרי געש כבויים. אורכו המרבי 24.6 ק"מ ורוחבו המקסימלי 12.3 ק"מ. שטח האי הוא 163.6 קמ"ר. הנוף מורכב בעיקר מגבעות בעלות שיפועים מתונים, שנקטע מדי פעם על ידי חרוטים געשיים ומישורי לבה מכוסים בצפיפות בגושי סלע רופפים. הנקודה הגבוהה ביותר היא הר הגעש הכבוי מאונגה טרוואקה (Maunga Terevaka) המתנשא לגובה של 507 מטר מעל פני הים.

אין באי נהרות או נחלי איתן, לכל היותר זורמים פלגים עונתיים מפסגת הר הגעש הכבוי "מאונגה טרוואקה". אגמי מים מתוקים מצויים בלועות (אגמי לוע) של שלושה הרי געש כבויים: "ראנו רארקו" (Rano Raraku), "ראנו ארוי" (Rano Aroi), בסמוך לפסגת מאונגה טרוואקה, ו"ראנו קאו" (Rano Kau) שבלועו שוכן האגם הגדול שבהם, בקוטר של 1.6 ק"מ.

לאורך החוף מצויים אלמוגים, אך לא קיימת שונית אלמוגים רצופה שתוכל להגן על קו החוף, ולכן חתרו גלי הים בסלע ויצרו צוקים מבותרים מסביבו. קרקעית הים סביב האי צונחת במהירות לעומק של 3,000 מטרים. צוקים גבוהים יותר נוצרו בקטעי חוף הבנויים מסלעים שמורכבים מאפר געשי, ונמוכים יותר אם מקורם של הסלעים הוא בזרימת לבה. צינורות לבה ומערות געשיות הן מהמאפיינים המיוחדים לאי. החופים החוליים היחידים נמצאים בשני אתרים בצפון האי. בקצה הדרום מערבי של האי, כמו גם במזרח, בחצי האי פויקה, מתנשאים הצוקים לגובה של 300 מטרים מעל פני הים.

סביב האי ישנם כמה איונים קטנים בלתי מיושבים. דרומית מערבית לו שוכנים מוטו נואי (Motu Nui‏, גודלו כ-40 דונם), מוטו איטי (Motu Iti‏, גודלו כ-16 דונם) ומוטו קאו קאו (Moto Kau Kau, גודלו פחות מדונם); ממערב נמצאים מוטו קו אפוקו (Motu Ko Hepoko, גודלו פחות מדונם) ומוטו טאוטרה (Motu Tautara, גודלו פחות מדונם); וממזרח שוכן האיון מוטו מרוטירי (Motu Marotiri, גודלו פחות מדונם).

גאולוגיה

נוף טיפוסי באי הפסחא; כיפות של הרי געש כבויים המכוסים בצמחייה נמוכה

תצפית מאורונגו על האיונים מוטו נואי ומוטו איטי

אי הפסחא הוא אי גבוה טיפוסי לאוקיינוס השקט, אי געשי הבנוי בעיקר משלושה הרי געש כבויים שהתמזגו: טרוואקה (Maunga Terevaka), פויקה (Poike) וראנו קאו (Rano Kau). טרוואקה, הפסגה הגבוהה ביותר באי הפסחא (כאמור, 507 מטרים מעל פני הים), מהווה את עיקר המסה של האי, בעוד ששני הרי הגעש הנוספים יוצרים את הכפים המזרחי והדרומי ומעצבים את צורתו המשולשת של האי.

סחיפה ימית ממושכת צמצמה את שטח הר פויקה לחצי אי באורך 5 קילומטרים ממזרח למערב וברוחב 3.5 קילומטרים מצפון לדרום. פסגת ההר בגובה 370 מטרים היא לוע רדוד. צוקים בגובה 100 מטרים מקיפים את חצי האי. הצוקים בחלק הצפוני הם בזלת או הוואיט פורפיריים המשובצים בשפע פנוקריסטים של פלגיוקלז, בעוד שהרכב הלבה של הצוקים הדרום-מזרחיים אחיד. על המדרון הצפוני של הר פויקה יש שלוש כיפות טפילות הבנויות טרכיט לבן. פויקה היה פעם אי נפרד עד שהלבה שזרמה מטרוואקה חיברה אותו לאי המרכזי.

בדומה לפויקה גם ההר ראנו קאו עבר סחיפה משמעותית מכל צדדיו, למעט צדו הצפוני, ומה שנותר ממנו הוא צוק רחב באורך ארבעה קילומטרים לאורך חלקו הדרומי-מערבי של אי הפסחא. הצוקים באורונגו בצד הדרומי הם בגובה 300 מטרים מעל לים – שכמעט ופרץ אל תוך הלוע הרחב. קוטר הלוע 1.5 קילומטרים, ובתחתיתו אגם שנתן את השם להר (ראנו קאו בשפת רפה נוי פירושו: "אגם עצום"). לפי סימנים שונים היה פעם החרוט גבוה הרבה יותר, וככל הנראה חלה שקיעה והלוע הרחב בצורתו הנוכחית הוא בעצם קלדרה.

בנוסף לשלושת הרי הגעש המרכזיים פזורים באי עוד כ-70 חרוטים געשיים קטנים יותר ומבנים געשיים אחרים, כולל הלוע ראנו רארקו (Rano Raraku), חרוט האפר פונה פאו (Puna Pau), מערות געשיות רבות וצינורות לבה. המרכיב הבולט במסלע של האי הוא קילוחי בזלת והוואיט העשירים בברזל, הקרובים בהרכבם הכימי לסלעי היסוד של איי גלאפגוס.

אי הפסחא והאיונים המקיפים אותו, כגון מוטו נואי (Motu Nui) ומוטו איטי (Motu Iti), מהווים פסגה של הר געשי גדול המתרומם לגובה של יותר מ-2,000 מטרים מעל לקרקעית הים. ההר הוא חלק מרכס סאלס אי גומס (Salas y Gomez Ridge), הקרוי גם רכס סאלה אי גומס (Sala y Gomez Ridge) – רכס הרי געש (שרובו תת-ימי) הכולל עשרות הרי מצולה, שנוצר על ידי הנקודה החמה של אי הפסחא. הרכס מתחיל בהר המצולה פוקאו ואחריו הר המצולה מואי – שניהם ממערב לאי הפסחא – והוא נמשך לאורך 2,700 קילומטרים מזרחית עד לרכס נסקה. הרכס נוצר כאשר לוח נסקה, לוח טקטוני ימי, עבר מעל לנקודה החמה של אי הפסחא. התנועה של לוח נסקה ולוח פרלון – לוח טקטוני היסטורי – מעל לנקודה החמה של אי הפסחא, יצרה רכס תת-מימי ארוך שקצהו המזרחי עובר הפחתה מתחת לפרו. רק באי הפסחא והאיונים סביבו ובאי הקטן סאלס אי גומס בולט רכס סאלס אי גומס מעל פני המים.

הפעילות הגעשית האחרונה באי התרחשה לפני כ-2,000 שנים, בפליטת קילוח הלבה בהיווה-היווה (Hiva-Hiva). עם זאת, במחצית הראשונה של המאה ה-20 דווח על פליטת קיטור מקיר הלוע של ראנו קאו.

קרקע האי היא בעיקר חרסית עשירה ברקבובית. סחף קרקע מהווה בעיה, בין השאר עקב בירוא היער הקדמון. אחד המקורות הגאולוגיים החשובים ביותר לתרבות האי הוא הר הגעש "ראנו רארקו" (Rano Raraku) – לוע געשי של אפר דחוס או טוף, שממנו נחצבו הפסלים המונוליתיים הקרויים "מואי". אתר גאולוגי חשוב נוסף הוא הר הגעש "ראנו קאו" שממנו שאבו ילידי האי מים אל כפריהם.

לוע הר הגעש הכבוי "ראנו קאו" (Rano Kau), שבליבו האגם הגדול באי

אקלים

על פי שיטת קפן מוגדר האקלים באי הפסחא כאקלים סובטרופי גשום (Cfa) על גבול אקלים טרופי לח (Af - משקעים בכל עונות השנה). השפעת זרם הומבולדט הקר ממתנת את אקלים האי, והטמפרטורה השנתית הממוצעת היא 20.6°C מעלות. החודש החם ביותר הוא פברואר שבו הטמפרטורה המקסימלית הממוצעת מגיעה ל-28°C מעלות, שיא הקיץ בחצי הכדור הדרומי, והחודשים הקרים ביותר הם יולי ואוגוסט שבהם הטמפרטורה הממוצעת היא 18°C מעלות, שיא החורף בחצי הכדור הדרומי. אקלים האי לח, וגשמים יורדים באי 140 ימים בשנה בממוצע. כמות הגשמים השנתית הממוצעת היא 1,147 מילימטרים. החודשים הגשומים ביותר הם מרץ עד יוני, כשאוגוסט עד דצמבר נחשבים כחודשים היבשים ביותר, אם כי גשם כבד יכול לרדת כל השנה (לרוב בלילה). ערפל הוא תופעה נפוצה, וגשם קל יורד לעיתים קרובות. בלילות חסרי גשם נוצר בדרך כלל טל רב.

באי נושבות רוחות דרך קבע, כשבין אוקטובר לאפריל נושבות בעיקר רוחות הסחר הדרום מערביות. מכיוון שהאי שוכן בסמוך לאזור לחץ האוויר הגבוה הקרוי באנגלית South Pacific High, ומחוץ לטווח של אזור ההתכנסות הבין-טרופי, לא מתחוללים באזור אי הפסחא ציקלונים או הוריקנים.

הטמפרטורה הממוצעת של מי הים שסביב האי היא 18°C מעלות.

אקלים באי הפסחא
חודש	ינואר	פברואר	מרץ	אפריל	מאי	יוני	יולי	אוגוסט	ספטמבר	אוקטובר	נובמבר	דצמבר	שנה
טמפרטורה יומית מרבית ממוצעת (C°)	27	27.3	26.9	25.4	23.4	22.0	21.3	21.2	21.7	22.5	23.9	25.4	24.0
טמפרטורה יומית מזערית ממוצעת (C°)	19.8	20.2	19.9	18.9	17.7	16.5	15.7	15.4	15.5	16.0	17.3	18.4	17.6
משקעים ממוצעים (מ"מ)	72.8	84.8	95.6	120.7	152.9	106.3	105.1	93.8	86.8	68.0	74.0	86.4	1,147.2
מקור: "Información climatológica de estaciones chilenas-Chile Norte"

אוכלוסייה

ההערכה המקובלת היא שבתקופה שבה שגשגה תרבות אי הפסחא במאות ה-16 וה-17 התגוררו באי כ-10,000 תושבים. כתוצאה מהאסון האקולוגי שנגרם ככל הנראה כתוצאה מפעילות אנושית מוגברת, מחסור במזון ועימותים מזוינים, הצטמצם מספר זה לבין 2,000 ל-3,000 תושבים לפני שהאירופאים הגיעו לראשונה לאי. חטיפת תושבים על ידי סוחרי עבדים מפרו צמצמה את האוכלוסייה לכ-900 תושבים ב-1868, והמחלות שהביאו החטופים כשהוחזרו צמצמו את האוכלוסייה עוד יותר. ניצול האי למרעה כבשים על ידי קונצרן אירופאי והגבלת שטח המגורים של התושבים עקב כך, גרמו לקבוצה בת 168 תושבים להגר מהאי בעזרת מיסיונרים. ב-1877 דווח שבאי נותרו 111 תושבים בלבד. במשך השנים הבאות האוכלוסייה התאוששה באיטיות, וב-1888, השנה בה סופח האי לצ'ילה, התגוררו באי 178 תושבים.

בתחילת המאה ה-20 שרר רצון נרחב, בייחוד בקרב הצעירים, לעזוב את האי. עם זאת, המשטר הצבאי הצ'יליאני עצר ניסיונות אלו. רק בשנות ה-50 של המאה ה-20 השתפרו תנאי המחיה, והאוכלוסייה גדלה. ב-1960 כבר התגוררו באי כ-1,000 תושבים.

על פי מפקד האוכלוסין של שנת 2012 התגוררו באי 5,806 תושבים, צפיפות אוכלוסייה של 36 תושבים לקילומטר רבוע. ב-1988 התגוררו באי 1,938 תושבים, ב-1992 התגוררו 2,767 ועל פי המפקד של 2002 התגוררו באי 3,791 תושבים. הגידול באוכלוסייה בין 2002 ל-2012 היה 54.2%, בין הגבוהים בצ'ילה. הגידול המשמעותי במשך שנים אלו נבע בעיקר עקב הגירה מצ'ילה. כתוצאה מכך ההרכב הדמוגרפי של אוכלוסיית אי הפסחא השתנה ומשקלם של הילידים הפולינזיים באוכלוסייה הפך לקטן יותר. ב-2002 תושבים ילידים אלו היוו 60% מכלל אוכלוסיית האי מול 39% תושבים ממוצא אירופאי (רבים מהם תושבים זמניים, כדוגמת פקידי ממשל, אנשי צבא, מדענים ובני משפחותיהם) ו-1% של צ'יליאנים ממוצא אינדיאני. על פי מפקד מאוחר יותר, שנערך בשנת 2012, הילידים הפולינזיים של אי הפסחא הפכו למיעוט במולדתם.

המגמה בעשורים האחרונים הייתה לא רק של הגירה אל האי אלא גם הגירה ממנו. במפקד של 2002 נמצא כי בתחומי צ'ילה גופא מתגוררים 2,269 ילידים שמוצאם מאי הפסחא. באמצע המאה ה-19 היו באי שישה יישובים מרכזים: אנקנה, טונגריקי, ואיהו (Vaihu), וינאפו (Vinapu), מאטאוורי והאנגה רואה. כיום התושבים מרוכזים סביב היישובים האנגה רואה ומאטאוורי בדרום מערב, שגדלו עד שכיום ניתן להתייחס אליהם כאל יישוב אחד. באזורים הנותרים של האי מתקיימים מעט מקומות יישוב קטנים.

השפה הרשמית באי היא ספרדית, שפתה הרשמית של צ'ילה. עם זאת, בחיי היום יום מדברים התושבים ניבים שונים של השפה לאחר שאלמנטים מהספרדית חדרו לשפה הילידית (הקרויה שפת רפה נוי), במקביל לכך שאלמנטים משפת רפה נוי חדרו לספרדית המדוברת באי.

אקולוגיה

ניסיון לשחזר את נוף האי הקדום. בתמונה למטה מראה בראנו רארקו כיום. בתמונה למעלה שחזור דמיוני של הנוף לפני שהאדם הגיע, יערות טרופיים ועצי דקל

ערבת עשב וצמחייה נמוכה האופיינית לאי כיום

טורומירו

פריחת הטוטורה

כיום רוב האי הוא ערבות דשא, אך בעבר, לפני שהתיישב בו האדם, היה אי הפסחא ברובו מיוער. שינוי זה מיוחס לפעילות הרסנית של המתיישבים, שכרתו את עצי היער מסיבות שונות. מעבר לאובדן המקור לעץ, גרמה פעולת הכריתה הרחבה לאובדן ההגנה שהעניקו העצים ואדמת האי נחשפה לסחיפת קרקע נרחבת.

צמחייה

אי הפסחא הוא אחד האיים העניים ביותר במיני צמחייה בפולינזיה. באי יש כיום פחות מ-30 מינים מקוריים של צמחי זרע (Spermatophyta). עובדה זו נובעת ממיקומו המבודד, האי לא היה מחובר אף פעם ליבשת. המרחק הגדול מאיים אחרים או מהיבשת הקרובה ביותר הגביל את השפעת הגורמים הקלאסיים להפצת זרעים: עופות, רוחות וזרמי ים.

הגורם הראשי בהפצת צמחייה לאי הוא לכן האדם. המתיישבים הראשונים הביאו צמחים מבויתים, כפי שמספרת האגדה על הוטו מאטואה. צמחים מבויתים רבים היו על האי בטרם הגיעו האירופאים לראשונה לאי, כפי שמעידים הדיווחים המפורטים של חוקרי הארצות הראשונים, כדוגמת יאקוב רוחבן. אלו כללו, לדוגמה: בננה, בטטה, קנה סוכר, יאם (Dioscorea alata), טארו (Colocasia esculenta), תות נייר, ו-Cordyline fruticosa. קרוב לוודאי שהמתיישבים הביאו איתם מינים נוספים שלא התאימו לאקלים הקר יחסית של האי ולכן לא צלחו דוגמת דקל הקוקוס ועץ הלחם. האירופאים הביאו לאי מינים רבים נוספים של צמחים, לדוגמה מינים שונים של עשב שנועד לשמש למרעה של צאן ובקר. על פי מחקר מ-1991 יש באי 150 מיני צמחים שמתוכם 45 מינים נחשבים מקוריים.

הצמחייה השלטת כיום באי אינה הצמחייה המקורית, אלא תוצאה של התערבות אנושית מסיבית במערכת האקולוגית. אי הפסחא, יחד עם שכנו הקרוב, האי הזעיר והבלתי מיושב, סאלס אי גומס, 391 קילומטרים מזרחית לאי הפסחא, מוכרים על ידי אקולוגים כאזור אקולוגי (ecoregion) המכונה "היערות הסובטרופיים של עצים רחבי עלים של רפה נוי" (Rapa Nui subtropical broadleaf forests). היערות הסובטרופיים הלחים של עצים רחבי עלים ששגשגו פעם באי הפסחא אינם עוד, אבל מחקרים פלאובוטניים של אבקה מאובנת ושל תבניות עצים שנשארו חקוקות בזרמי לבה, מעידים כי האי היה מיוער בצפיפות בעבר, והיה בו מגוון רחב של עצים, שיחים, שרכים ועשבים.

הביוגאוגרף הניו זילנדי ג'ון פלנלי (John Flenley) ביצע באי הפסחא מחקרים באמצעות פלינולוגיה (המדע העוסק בחקר אבקת הפרחים, הנבגים וגרגירי האבקה המאובנים) בשנים 1977 ו-1983. ניתוח של אבקת פרחים בקידוח של קרקעית אגמי הלוע שבאי, שביצע הוכיחו שהעץ הבולט ביותר בנוף היה מין דקל גדול שנכחד, שקיבל את השם המדעי Paschalococos disperta, שמשערים כי היה קרוב משפחה של דקל היין הצ'יליאני (Jubaea chilensis). על פי מחקרם של אנדריאס מיית (Andreas Mieth) והאנס רודולף בורק (Hans-Rudolf Bork) גדלו באי למעלה מ-16 מיליון דקלים ממין זה. על סמך העדויות, בעיקר אבקה מאובנת ואגוזים ריקים, אבל גם יציקות של גזעי עצים שנקברו בלבה של הר טרוואקה, וסימני השורשים, משערים כי קוטר גזע העץ עלה על שני מטרים ובזמן שהיה קיים היה הדקל הגדול בעולם. קרובו, עץ הדקל הצ'יליאני, נזקק לקרוב למאה שנה של צמיחה על מנת להגיע לגובהו המקסימלי, בין 25 ל-30 מטרים כשקוטר הגזע עד 180 סנטימטרים. ייתכן גם שהדקלים היו מקור חשוב למזון, שכן הדקל מצ'ילה מניב אגוזים אכילים והגזע מפיק שרף מתוק שאפשר להתסיסו ליין, או להכין סוכר, סירופ ותחליף דבש. על פי המחקר הועלו השערות שונות מה גרם להיעלמות העץ. טענה נפוצה היא שהחולדה הפולינזית שהובאה לאי יחד עם המתיישבים הראשונים מנעה צמיחה מחודשת בכך שכרסמה את האגוזים המכילים את הזרע. אבל בדיקה מדוקדקת של המאובנים מעלה שעל פחות מ-10% מהאגוזים יש סימני שיניים של החולדה, ומלבד זאת ביערות המקבילים בצ'ילה של דקל היין הצ'יליאני חיים העצים והחולדות בשווי משקל אקולוגי. שרידים של גזעי דקלים מהתקופה בין 1250 ל-1500 במקומות שונים מוכיחים שבני אדם הפילו את העצים משום שבמקומות רבים הגדמים של העצים מראים חיתוך מכוון. ובמקרים מסוימים שרפה מכוונת. הועלו כמה השערות מדוע כרתו התושבים את העצים: לפנות מקום ליישובים ולשדות, להגיע אל לב הדקל האכיל בתקופה של מחסור במזון, לבנות סירות למטרת דיג או שהגזעים שימשו כגלילים שעליהם הסיעו את פסלי המואי למקומם.

הארכאולוגית הצרפתייה קתרין אורליאק (Catherine Orliac) זיהתה באמצעות רסיסי עץ מפוחמים שנלקחו מתנורים ומגלי אשפה באי הפסחא 16 מיני עצים נוספים הקרובים או זהים למיני עצים נפוצים במזרח פולינזיה כיום. בהם:

• Alphitonia zizyphoides ממשפחת האשחריים, עץ המגיע לגובה של עד 25 מטרים
• Elaeocarpus rarotongensis ממשפחת Elaeaocarpaceae, עץ המגיע לגובה של 15 מטרים
• Psydrax odorata ממשפחת הפואתיים, עץ בעל גזע ישר המגיע לגובה של עד 9 מטרים.
• Syzygium malaccense ממשפחת ההדסיים, עץ נושא פרי ראוי למאכל המכונה "תפוח מלאי"
• Thespesia populnea ממשפחת החלמיתיים – עץ בעל עצה קשה במיוחד המגיע לגובה של עשרה מטרים

אובדן יערות הדקלים שהגנו על היבולים מפני הרוח הנושבת באופן קבוע, ומפני יובש, גרמה לסחיפת קרקע נרחבת, שככל הנראה גרמה לפגיעה משמעותית בייצור המזון ולהתמוטטות מהירה של האוכלוסייה באי.

הטורומירו (Sophora toromiro) (שם מדעי: Sophora toromiro) – עץ (לעיתים שיח) ממשפחת הקטניות שהיה אנדמי מהפרהיסטוריה לאי הפסחא, נכחד מהאי בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 וקיים כיום רק במספר גנים בוטניים בעולם. עצי הטורומירו נוצלו על יד התושבים להסקה, לבניין, ליצירת כלי בית ולבניית סירות (אך לא, כפי שטענה המסורת המקובלת, ליצירת לוחיות העץ עליהם חקקו את הכתובות בכתב הייחודי לאי הפסחא, הרונגו-רונגו). גני קיו בלונדון והגן הבוטני בגטבורג בגטבורג בשוודיה, שאליהם הובאו זרעים מהעץ האחרון בטרם נכרת על ידי התושבים, עושים מאמץ להחזיר את העץ לאי מחדש.

אגמי הלוע ראנו רארקו וראנו קאו מכוסים במרבדים גדולים של צמח מים שהילידים מכנים בשם "אנגאטו" (nga'atu). צמח זה מוכר יותר כטוטורה (Totora), כינוי מקובל באמריקה הדרומית לאותו המין הגדל גם על גדות אגם טיטיקקה בהרי האנדים בגבול שבין פרו לבוליביה וממנו בונים את האיים הצפים של בני האורו. שמו המדעי של המין היה בעבר Scirpus riparius, אלא שמחקרים פילוגנטיים משייכים אותו כיום לסוג Schoenoplectus וכיום הוא מכונה Schoenoplectus californicus. ילידי אי הפסחא השתמשו בצמח כסכך לבתים בצורת סירות ("הארה פאנגה"). תור היירדאל טען כי קיומו של צמח זה באי הפסחא מעידה על כך שהמתיישבים הקדומים של האי הגיעו מאמריקה הדרומית והביאו את הצמח איתם, אבל מחקרים פלאובוטניים מוכיחים שהצמח גדל באי הרבה לפני שכף רגלו של האדם הראשון דרכה על אדמת האי.

מספר מיני השרכים באי קטן. נתגלו רק 15 מינים שמתוכם ארבעה אנדמיים: Diplazium fuenzalidae‏, Doodia paschalis‏, Elaphoglossum skottsbergii‏ ו-Polystichum fuentesi, דגימה של האחרון נאספה פעם אחרונה ב-1911, וככל הנראה נכחד. מספר זה קטן מאד בהשוואה לאיים אחרים בדרום האוקיינוס השקט (למשל איי מרקיז שבהם 27 משפחות של שרכים, הכוללות 55 סוגים ובהם 117 מינים).

פריחה של Triumphetta semitriloba (האו-האו)

צמח מקורי נוסף, Triumfetta semitriloba, שיח עצי המכונה באי האו-האו (מין במשפחת החלמיתיים קרוב של עץ התרזה) שמקליפתו אפשר לייצר חבלים, ושימש ככל הנראה מקור לרשתות הדיג ולחבלים שאיתם משכו את פסלי המואי, נחשב כי נכחד אבל נתגלה מחדש באי ב-1988. בתחילה שיערו כי המתיישבים הביאו אותו איתם, אבל מאובנים של האבקה מוכיחים כי הצמח היה קיים על האי לפחות שנים רבות לפני הגעתם.

נוף אי הפסחא כיום מאופיין במשטחי עשב נרחבים. משפחות הצמחים הנפוצים ביותר הם דגניים וגמאיים (Cyperaceae), שמהם רק ארבעה מינים היו באי במקור, ובהם Axonopus paschalis‏, Danthonia pascahlis‏ ו-Paspalum forsterianum‏. משפחת צמחים נפוצה נוספת היא מורכבים, שכיום כל המינים השייכים לה הובאו לאי בידי האדם. בדרום מערב האי יש שטחים גדולים של גויאבה. כמו כן בשנת ה-40 וה-50 של המאה ה-20 ניטעו באי שטחים נרחבים של אקליפטוס, ובחוף אנקנה ניטע מטע של דקלי קוקוס. החקלאים מגדלים בטטות, בננות, טארו, יאם, קנה סוכר, דלעת, פלפלת ופירות סובטרופיים.

החוקרים האירופאים הראשונים שהגיעו לאי דיווחו כי גידול היבולים התבצע בחלקות מטופחות היטב. ז'אן-פרנסואה לה פרוז, שביקר באי ב-1787, העריך שכעשירית משטח האי, בייחוד באזורים הנמוכים הקרובים לחופים היו מעובדים. שטח זה, המוערך בכ-20 קילומטרים רבועים, הספיק על מנת לכלכל אוכלוסייה בת כמה אלפי נפשות.

האדמה ממוצא געשי של אי הפסחא הצטברה בתוך מספר צינורות לבה. כתוצאה מהסחיפה התמוטטה התקרה של צינור הלבה ונוצר צוהר שהתמלא בהדרגה בהומוס. מכיוון שהרוחות הנושבות בקביעות פוגעות באפשרות לגדל יבולים גבוהים, השתמשו החקלאים בשקעים מוגנים מרוח אלו, המכונים מנאוואי (Manavai), לשם גידול צמחים גדולים, בעיקר בננות. חלק משקעים אלו עדיין בשימוש, למשל בקרבת וינאפו (הרחבה על המנאוואי ושיטות החקלאות העתיקות בפרק ההיסטוריה).

בעלי חיים

לטאה (מוקו – Cryptoblepharus poecilopleurus), מגולפת בעץ טורומירו כדמות אנושית

שחפית הפיה

להתערבות האנושית הייתה השפעה מכרעת על הפאונה של אי הפסחא. חפירות ארכאולוגיות לפני יישובים פולינזים איתרו 25 מינים מקוריים של עופות ים בהם: אלבטרוסים, סולות, פרגטות, יסעורים, שחפיות ופתונים ושישה מינים מקוריים של עופות יבשה: מין של אנפה, שתי רליות, שני תוכיים ותנשמת. על האי עצמו (להוציא האיונים הקטנים סביבו) מקננים שלושה מינים של עופות ים וארבעה מינים של עופות יבשה, אף אחד מהמינים אינו מקורי או אנדמי.

לא היו באי קודם לבוא האדם יונקים, אבל היו בו חרקים (מין חדש אנדמי נתגלה במערה רק ב-2010), ולפחות סוג אחד של זוחלים. כל היונקים באי כיום הם חיות מחמד וחיות משק מיובאים: סוסים, כבשים, בקר וחזירים. חלק מהסוסים הפכו לסוסי פרא ומהווים כיום מטרד. הם עוזרים להפיץ את שיח הגויאבה באמצעות אכילת פירותיו והפרשת הזרעים בגללים במקום אחר. הם גם נוהגים להתחכך בפסלים הנטושים וגורמים לבלייה מהירה יותר. החולדה הפולינזית (Rattus exulans), שקרוב לוודאי הובאה לאי בידי המתיישבים הראשונים כמקור מזון נכחדה או שנעלמה כשהגיעה לאי החולדה המצויה הגדולה והתוקפנית. אין באי הפסחא חיות מסוכנות לאדם או הנושאות מחלות מידבקות.

בין הזוחלים באי הפסחא מצוי החומט Cryptoblepharus poecilopleurus. שמו בשפת רפה נוי מוקו אורי אורי (moko uri uri). הלטאה החומה זהובה באורך כ-12 סנטימטרים זכתה ככל הנראה למעמד דתי משום שיש כמה פסלונים שלה מעץ טורומירו מגולפים בפרוטרוט כצלמיות בעלות מאפיינים אנושיים. צלמיות אלו שימשו כחפצים פולחניים וחלקם מוצגים במוזיאונים (דוגמת המוזיאונים המלכותיים לאמנות והיסטוריה - Musées d'Art et d'Histoire Royaux בבריסל).

האיונים הקטנים (מוטו) שממערב לאי משמשים אתר קינון לעופות ים כולל: פרגטה, יסעור, סולה, שחפית כהה ושחפית הפיה.

על צוקי הלבה לא נוצרו שונית אלמוגים, אבל קיימים בחופיו ששה סוגים של אלמוגים, מהם שניים אנדמיים (כלומר קיימים רק באי הפסחא). אלמוגים שובצו בפסלי המואי בתור עיניים. משום שלא נוצרה שונית אלמוגים גם לא יכולה הייתה להיווצר המערכת האקולוגית העשירה בבעלי חיים של ים האלמוגים. עם זאת נתגלו ב-1970 במימי האי שני מיני דגים אנדמיים השייכים למשפחת הפיתיונאיים (Antennariidae), חלק מסדרת החכאים: ‏Antennarius randalli ו-Antennarius moai. בקרבת אי הפסחא נמנו 164 מיני דגים, כולל 107 מינים של דגי חוף. יחסית זהו מספר נמוך מאד. בים שסביב איי פיג'י חיים מעל ל-1,000 מיני דגים. ג'יימס קוק, שביקר באי במרץ 1774, כתב ביומנו:

הים נראה עקר מדגים משום שלא הצלחנו לדוג ולו דג אחד אף שניסנו במספר מקומות באמצעות חוט וקרס. גם בין הילידים ראינו מעט מאד דגים

— (March 1774 - (off Easter Island

העוני היחסית במיני הדגים יכול להיות אחד הגורמים להצטמצמות האוכלוסייה ולנסיגה בתרבות של אי הפסחא.

שלט זיכרון בפורטוגזית ברזילאית באי הפסחא - "כאן נלקחה בינואר 1965 דוגמת הקרקע שאיפשרה להשיג את הרפמיצין"

לעיתים נדירות ניתן לצפות מהאי בלווייתנים מהמין ראשתן גדול-ראש. כמו כן משערים שבמעמקים שוכן דיונון ענק. בים העמוק יש את הריכוז הגדול ביותר של מעשנות שחורות (סוג של נביעות הידרותרמיות), נביעות געשיות פעילות שמהם נפלטים מים לוהטים מבעבעים עשירים במינרלים שסביבם נוצרו חבורות בעלי חיים יוצאי דופן. ב-2005 נתגלה במרחק של 1,500 קילומטרים מדרום לאי הפסחא ובעומק של 2,200 מטרים מין סרטן חדש שקיבל את הכינוי סרטן היטי.

מין אנדמי של חלזון ימי ששמו המדעי Erosaria englerti על שם האב אנגלרט, שוכן רק בסמוך לאי הפסחא ולאי הבלתי מיושב סאלס אי גומס, כ-391 קילומטרים מזרחית לאי הפסחא.

גילוי התרופה רפמיצין

ערך מורחב – רפמיצין

ב-1975 התגלה בדגימת אדמת האי, שנאספה כעשר שנים קודם לכן, חיידק בשם Streptomyces hygroscopius, המפיק את התרופה רפמיצין, הקרויה על שם אי הפסחא. התרופה נחשבה תחילה לאנטי פטרייתית, בלבד, לאחר מכן היא התגלתה גם כמסייעת למניעת דחיית שתלים בהשתלת איברים, בהמשך הסתבר שהיא פועלת גם כנגד סוגי סרטן מסוימים וכנגד סוכרת ועוד מחלות קשות אחרות, ולאחרונה, לפי מחקר מ-2009 הוכחה כתרופה המסוגלת להאריך את תוחלת החיים המרבית, של יצור חי, בצורה משמעותית ביותר.

היסטוריה

היסטוריה של מחקר האי

מהפעם הראשונה שאירופאים הגיעו לאי הפסחא ב-5 באפריל 1722 התעורר עניין רב בהיסטוריה של האי. הגורמים לכך היו בעיקר התעלומה כיצד חברה פרימיטיבית קטנה ומבודדת הצליחה לגלף פסלי ענק, להוביל אותם מרחק רב, ולהעמידם על במות מוגבהות, וכל זאת מבלי שהיו בידיה לכאורה הכלים הנדרשים למשימה כבירה זו. העניין בהיסטוריה גבר משהתגלה שהאי ככל הנראה חווה אסון אקולוגי מהגדולים ביותר בהיסטוריה האנושית, ובכל זאת תושביו שרדו, ואף הצליחו לפתח כתב, המקום היחיד בכל רחבי פולינזיה.

ראשית המחקר באי תועד על ידי המשלחות הראשונות שהגיעו אליו, החל מהמשלחת ההולנדית בראשות יאקוב רוחבן (1722), דרך המשלחת הספרדית (1770), ומשלחותיהם של הקפטן הבריטי ג'יימס קוק (1774) והרוזן הצרפתי ז'אן פרנסואה לה פרוז (1786). כל אלו השאירו תיעוד חשוב על האתנולוגיה, הביולוגיה והארכיטקטורה של האי.

המחקרים הארכאולוגים הראשונים באי נערכו על ידי הגרמנים. בספטמבר 1882 הגיעה לאי ספינת התותחים הויאנה (SMS Hyäne). בהוראת מפקדת הצי הקיסרית ערך הסגן וילהלם גייסלר (Wilhelm Geiseler) מחקר מדעי עבור מחלקת האתנוגרפיה במוזיאון הפרוסי המלכותי בברלין. גייסלר הכין תיאורים מפורטים של המנהגים, השפה והכתב של אי הפסחא, והכין שרטוטים של מואי, של מבני המגורים ושל אתר הפולחן באורונגו.

ארבע שנים אחר-כך, ב-1886, הגיע לאי הסלופ המלחמתי האמריקני מוהיקן (USS Mohican). בשהות בת אחד עשר הימים של הסלופ באי ערך ויליאם תומסון (William Thomson), קצין האפסנאות והשלם של הספינה, סיור מקיף באי והכין תיעוד מקיף על הביולוגיה והארכאולוגיה של האי. הוא גם צילם לראשונה את פסלי המואי.

במרץ 1914 הגיעו לאי קתרין רטלג' (Katherine Routledge) ובעלה ויליאם על סיפון הסקונר מנה (Mana) בשליחות המוזיאון הבריטי על מנת לתעד את הארכאולוגיה והמסורות של התושבים. השניים שהו באי במשך שנה וחצי. הם סקרו אתרים ארכאולוגיים ורשמו סיפורים מפיהם של תושבי האי. בשל המחקר המעמיק נחשבת רטלג' לחוקרת החשובה הראשונה של הפרהיסטוריה והאתנולוגיה של האי. ב-1919 פרסמה רטלג' את אחד הספרים החשובים ביותר להבנת ההיסטוריה של האי, "המסתורין של אי הפסחא" (The Mystery of Easter Island: The Story of an Expedition).

האתנולוג השווייצרי אלפרד מטרו (Alfred Métraux) הגיע לאי הפסחא כחלק מהמשלחת הצרפתית-בלגית בין השנים 1934–1935. מטרו קיבץ אגדות, מסורות ומיתוסים ומידע על האמנות השימושית של התושבים, ובמקביל ביצע הארכאולוג הבלגי אנרי לוושרי (Henry Lavachery) חפירות. ספריו של מטרו הפכו למקור תקני על ההיסטוריה של האי.

המוזיאון האתנוגרפי על שם סבסטיאן אנגלרט באי הפסחא

ב-1935 הגיע לאי הכומר הגרמני סבסטיאן אנגלרט (Sebastian Englert) ממסדר הקפוצ'ינים. אנגלרט חי באי עד מותו ב-1969 ונקבר בו. אנגלרט לא הסתפק בתפקידו כרועה רוחני אלא גם עסק בנושאים חברתיים, שירותי בריאות וחינוך. במקביל הוא אסף ממצאים בתחום הארכאולוגיה, הבלשנות, התרבות, ההיסטוריה והביולוגיה. אוסף המוצגים השיטתי שלו היווה את הבסיס למוזיאון על שמו באי.

בשנים 1955–1956 פעלה באי משלחת ארכאולוגית נורווגית בראשות האתנולוג תור היירדאל. היירדאל סיכם את מחקריה בספר אקו אקו (יצא לאור בעברית בהוצאת הדר). אף שהיירדאל הגיע נחוש להוכיח את תיאורית ההתיישבות של פולינזיה על ידי ילידים מאמריקה הדרומית, ותוך כדי כך נהג להתעלם מעובדות שסתרו תאוריה זו, יש למשלחת שעמד בראשה חשיבות גדולה בהגדלת המודעות בעולם לאי הפסחא, בחשיפת ממצאים, בהדגמת תהליך חציבת הפסלים ובהעמדתם ובהצלת עץ הטורומירו.

בין חברי המשלחת הנורווגית היה גם האנתרופולוג האמריקני ויליאם מלוי (William Mulloy). באי הוא פגש את סבסטיאן אנגלרט ותרגם את ההרצאות שהאב אנגלרט נשא בספרדית על הפרהיסטוריה של האי והוציא אותן כספר "אי במרכז העולם" (Island at the Center of the World). הוא שב לאי פעמים רבות, ותוך שיתוף פעולה עם חוקרים מילידי האי עזר לשחזר כמה מהאתרים הידועים ביותר, כדוגמת אהו אקיווי. מלוי מת בטרם עת ב-1978 ונקבר לפי בקשתו באי הפסחא.

לקראת סוף המאה ה-20 בוצעו מחקרים מגוונים שחשפו צדדים שונים בפרהיסטוריה של האי. בין החוקרים החשובים ביותר: הביולוגים ג'ון פלנלי (John Flenley) ושרה קינג (Sarah King) שבחנו ב-1983 ליבות משקעים מקרקעית אגמי הלוע וזיהו את העובדה שבעבר היה האי מכוסה ביער עצי דקל; הארכאולוגית קתרין אורליאק (Catherine Orliac) שזיהתה בפחמי העץ מינים רבים של עצים שצמחו בעבר באי; הפלאונטולוג דייוויד סטדמן (David Steadman) והארכאולוגים קלאודיו קריסטינו (Claudio Cristino) ופטריסיה ורגס (Patricia Vargas) שערכו ב-1994 חפירות בתעלה לפני האהו בחוף אנקנה שמהן התבררו ממדי האסון האקולוגי, והתקבל תיארוך לגבי ההתיישבות הראשונה באי; הארכאולוג כריסטופר סטיבנסון (Christopher Stevenson) שחקר את שיטות החקלאות הקדומות; אריקה הגלברג (Erika Hagelberg) וחוקרים נוספים שמיצו DNA משלדים על מנת לזהות את מקורם או נטלו דגימות דם מאנשים חיים; הארכאולוגית ג'ו אן ון טילבורג (Jo Anne Van Tilburg) שחוקרת ומתעדת החל מ-1982 את פסלי המואי; והאנתרופולוג טרי האנט (Terry L. Hunt) והארכאולוג קארל ליפו (Carl Lipo) שחפרו באי בשנים 2004–2005 והגיעו לתוצאות שונות מקודמיהם בנוגע לתיארוך ההתיישבות הראשונה, ולגבי ההערכה שבאי היה אסון אנושי.

פרהיסטוריה

את ההיסטוריה הקדומה של אי הפסחא קשה לשחזר, כיוון שעדויות בכתב לא קיימות מתקופה זו. עקב כך קיימות דעות והשערות שונות לגבי מועד ההתיישבות, מקור התושבים, גודל האוכלוסייה, אשמתה בבירוא יער עצי הדקל הגדול שהיה באי בטרם בואם, והאם היה אסון אקולוגי שגרם למחסור במזון ועקב כך לרעב, מלחמות פנימיות, ואף לקניבליזם.

מועד ההתיישבות אנושית באי

הארכאולוג ויליאם מלוי ליד אהו אקיווי ששחזר, צולם ב-1961

קיימות כמה השערות לגבי השאלה מתי יושב אי הפסחא לראשונה. ההשערה המדעית הראשונה נקבעה על ידי הארכאולוג האמריקני ויליאם מלוי שהגיע לאי כחלק מהמשלחת הארכאולוגית שארגן האתנוגרף הנורווגי תור היירדאל ב-1955. מלוי קבע שמועד ההתיישבות הראשונה באי היה בשנת 400 לספירה. זו גם ההשערה הנפוצה ביותר בספרות הפופולרית על האי (שלעיתים מקדימים אותה למועד כלשהו בין שנת 300 לשנת 400 לספירה). השערה זו הסתמכה על גלוטוכרונולוגיה, חישוב ההבדלים בין הניב הפולינזי המדובר באי הפסחא לבין הניב המדובר במנגארווה, נקודת היציאה המשוערת לאי הפסחא. כמו כן הסתמכה השערה זו על תיארוך פחמן-14 משלושה מקומות: פחמי עץ מאהו טה פאו, מהחפירה בפויקה, וממשקעי אגם. מרבית החוקרים המודרניים של תולדות האי חולקים על השערה זו. ראשית, ידוע שהאיים המזרחיים ביותר בפולינזיה השוכנים מערבית לאי הפסחא יושבו בין 600 ל-800 לספירה. מועדים אלו עומדים בסתירה להשערה על יישוב אי הפסחא מוקדם יותר, בהנחה שגל ההגירה של תושבי פולינזיה היה ממערב למזרח. שנית, המומחים מטילים ספק בחישובים הגלוטוכרונולוגייים, משום שהן שפת אי הפסחא והן השפה המדוברת כיום במנגארווה עברו שינויים שנבעו ממפגש והתיישבות עם מתיישבים אחרים, ושלישית, התיארוכים באמצעות פחמן-14 נעשו בשיטות מיושנות.

הפלאונטולוג דייוויד סטדמן והארכאולוגים קלאודיו קריסטינו ופטריסיה ורגס ערכו ב-1994 חפירות בתעלה לפני האהו בחוף אנקנה. הם חשפו בשכבות הארכאולוגיות הקדומות ביותר שבהן הייתה עדות לנוכחות אדם פחמי עץ ועצמות, בעיקר עצמות דולפינים, עצמות עופות יבשה, עצמות של החולדה הפולינזית, כמו גם מעט עצמות דגים ותרנגולות. תיארוך פחמי העץ נע בין שנת 660 לספירה לשנת 900 לספירה. חוף אנקנה הוא המקום הכמעט יחיד שניתן להנחית עליו סירות באי הפסחא, וסביר ששימש כנקודת ההתיישבות הראשונה באי.

לעומת זאת, תיארוך הממצאים בחפירות שביצעו האנתרופולוג טרי האנט מאוניברסיטת הוואי והארכאולוג קארל ליפו מאוניברסיטת המדינה של קליפורניה ב-2004, גם הן בחוף אנקנה, מגלה תאריך אפילו מאוחר עוד יותר, 1200 לספירה. "תיארוך באמצעות פחמן של השכבות הסטרטיגרפיות המוקדמות ביותר באנקנה באי הפסחא וניתוח של תיארוכים קודמים באמצעות פחמן-14 מרמזים שהאי יושב מאוחר יותר, בערך בשנת 1200 לספירה. ההשפעות האקולוגיות המשמעותיות וההשקעות התרבותיות הראשיות בארכיטקטורה המונומנטלית ובפסלים החלה אם כן מיד לאחר תחילת ההתיישבות". תאריך זה מקביל למועד התיישבות הראשונה של פולינזים באיי הוואי.

מקור האוכלוסייה

גם לגבי השאלה מניין הגיעו התושבים הראשונים, והאם היה גל הגירה אחד לאי או כמה גלי הגירה קיימת מחלוקת.

השערה אחת, שנושא דגלה היה האתנוגרף הנורווגי תור היירדאל, היא שהיו כמה גלי הגירה לאי, ושחלק מהתושבים הגיעו מיבשת אמריקה הדרומית. עשרים שנים קודם לבואו לראשונה לאי הפסחא התגורר תור היירדאל במשך כשנה באי פאטו היבא בקבוצת איי מרקיז לאחר שסיים את לימודיו בזואולוגיה. מפי הילידים באי שמע את הטענה שאבות אבותיהם הגיעו ממזרח, כלומר מיבשת אמריקה הדרומית. היירדאל ניסה להוכיח כי מסע כזה אפשרי בכך ששחזר ב-1947 מסע מפרו לפולינזיה על רפסודת בלזה, אותה כינה קון טיקי. כחלק נוסף מהניסיון להוכיח שתושבי פולינזיה הגיעו מאמריקה הדרומית ארגן היירדאל משלחת ארכאולוגית לאי הפסחא בשנים 1956-1955. חברי המשלחת, ובהם הארכאולוג האמריקני ויליאם מלוי, ערכו מחקר ארכאולוגי מעמיק באי. בסופו הגיע היירדאל למסקנות הבאות:

האי אוכלס בשני גלים של הגירה. ראשונים הגיעו מדרום אמריקה, על גבי רפסודות, ילידים שנהגו להאריך את תנוכי אוזניהם על ידי משקולות וכונו לפיכך "ארוכי האוזניים". אחריהם הגיעו מפולינזיה בסירות ילידים שכונו "קצרי האוזניים". "ארוכי האוזניים" שיעבדו את "קצרי האוזניים" והכריחו אותם לבנות את הפסלים. בסוף המאה ה-17 מרדו "קצרי האוזניים" והרגו את כל "ארוכי האוזניים" למעט אחד, שצאצאיו חיים עד היום. כחלק מהמרידה הפילו "קצרי האוזניים" את כל הפסלים שהוכרחו לבנות.

העובדות עליהם הסתמך היירדאל לתמיכה בתאוריה זו היו:

• הממצאים הארכאולוגיים, בין אלו שנתגלו בחפירות שביצעה המשלחת בראשותו, או שהגיעו לידיו מהתושבים.
• קיומם של כמה צמחים באי, שאין ספק שמקורם ביבשת אמריקה הדרומית (הבטטה והטוטורה, צמח המים הגדל באגמי הלוע)
• אגדות הילידים ששמע בעצמו או כפי שנאספו קודם לכן במסע המחקר של קתרין רטלג' באי הפסחא בשנים 1915-1914
• התיאור של ההולנדי, יאקוב רוחבן, שהיה האירופאי הראשון שהגיע לאי, ותיאר כי פגש באי כמה קבוצות ילידים שונות במאפייניהם הפיזיים, וכי ראה ילידים שהאריכו את תנוכי אוזניהם.

במשך שנים רבות הייתה השערה זו התאוריה המקובלת. כך למשל מופיעה תאוריה זו כעובדות היסטוריות בערך על אי הפסחא באנציקלופדיה תרבות משנות ה-60 של המאה ה-20, אבל מרבית החוקרים בנושא דוחים תאוריה זו.

ההשערה המקובלת היא כי המתיישבים המקורים היו פולינזים. כבר כאשר מגלה ארצות האנגלי ג'יימס קוק ביקר באי ב-1774 הצליח אחד מאנשי צוותו, פולינזי שנולד בבורה בורה לשוחח עם הילידים בפולינזית. קרסי הדיג, גרזני האבן ושאר הכלים בהם השתמשו הילידים היו פולינזיים טיפוסיים, הצמחים אותם גידלו התושבים הם גידולים פולינזיים טיפוסים וגם בעלי החיים שהביאו עמם, התרנגולת והחולדה הפולינזית מקורם בפולינזיה. המסורת שעברה בעל פה בין הילידים מספרת על המנהיג "הוטו מאטואה" (Hotu Matu'a) שהוביל את קבוצת המתיישבים הראשונה מקבוצת האיים האגדתית "היבא" (Hiva), ככל הנראה קבוצת איי מרקיז, בהם סיומת שמות שלושה איים היא היבא. משערים לכן שהתושבים המקוריים הגיעו בגל הגירה אחד באמצעות סירות קאנו או קטמרן ממנגארווה בקבוצת איי גמבייה במרחק של 2,600 קילומטרים מאי הפסחא או מקבוצת איי מרקיז במרחק 3,200 קילומטרים מאי הפסחא. מחקר השפה מגלה שהשפה הקרובה ביותר לשפתם של ילידי אי הפסחא היא הפולינזית המדוברת במנגארווה, כשבערך כ-80% מאוצר המילים של שתי השפות זהה. מסע ממנגארווה לאי הפסחא על סירה פולינזית משוחזרת ב-1999 ארך 19 יום.

אף שהתאוריה של היירדאל על הגירה מאמריקה הדרומית אל האי נדחתה על ידי החוקרים הסתבר בעשור הראשון של המאה ה-21, שיש בה גרעין של אמת. ראשית, כל החוקרים מסכימים כי מקורה של הבטטה, ירק מאכל פופולרי במשך מאות שנים בקרב הפולינזים, הוא באמריקה הדרומית. שנית, בחפירה ארכאולוגית שבוצעה באתר אל ארנל בצ'ילה (El Arenal) ב-2007 נתגלו עצמות תרנגולת שתוארכו בין 1321 ל-1407, למעלה ממאה וחמישים שנים לפני שהספרדים, שעד תגלית זו נחשבו כמי שהביאו לראשונה את התרנגולת לאמריקה, הגיעו לאזור. חפירות באי מוצ'ה הסמוך לחופי צ'ילה חשפו עצמות תרנגולת וגולגולות בעלות מאפיינים פולינזיים. ושלישית, במחקר גנטי של 27 ילידים באי הפסחא נתגלה כי אף שמרבית מקור ה-DNA הוא פולינזי (כ-75%), יש בו גם מקור אירופאי (כ-15%), ודרום אמריקאי (כ-10%). האחרון מקוטע מאד וסטטיסטית הוא הצטרף למאגר הגנים לפני 19 עד 23 דורות, מה שהוביל למסקנה שהיחסים בין שתי האוכלוסיות התרחשו בין 1280 ל-1495. המקור האירופי לפי המחקר הוא מהתקופה שבין 1850 ל-1895, שהוא מתאם מושלם לעובדות ההיסטוריות הידועות. המסקנה המתבקשת מעובדות אלו שהיה קשר בין פולינזיה לאמריקה הדרומית, אבל הפוך לתאוריה של היירדאל. לא אינדיאנים הגיעו לפולינזיה, אלא בני פולינזיה הגיעו לאמריקה הדרומית, השאירו שם תרנגולות, ולקחו עמם את הבטטה ונשים מקומיות.

החברה הקדומה

שרטוט סכמתי של "הארה פאנגה"

מהמסורות שנמסרו בעל פה למיסיונרים בשנות ה-60 של המאה ה-19 ומהחפירות הארכאולוגיות עולה כי החברה הקדומה חולקה בצורה חדה למעמדות חברתיים. האי חולק ל-11 או 12 טריטוריות בבעלות שבט או משפחה מורחבת. כאשר לכל טריטוריה היה קטע חוף וכל השטח מהחוף ועד לב האי. בראש כל טריטוריה עמד ראש שבט, ותחתיו היו משפחות מכובדות שהתגוררו בבתים המפוארים יותר המכונים "הארה פאנגה" (hare paenga), ופשוטי העם שהתגוררו בבתים פשוטים המכונים "הארה אוקה" (hare oka). בראש האי עמד צ'יף המכונה אריקי (ariki), שלמרותו סרו כל ראשי השבטים. תפקיד זה עבר בירושה לבכור מבין הצאצאים הישירים של הוטו מאטואה, המייסד האגדי של ההתיישבות באי. לכל שבט היו במות ועליהן פסלי מואי, וככל הנראה התחרו השבטים ביניהם ביצירת פסלים גדולים יותר ויותר. עם זאת, התחרות לא נשאה אופי אלים, להיפך. מעצם העובדה שהמחצבה לפסלים נמצאה בשטח טריטוריה אחת, ועם זאת הפסלים הגיעו לכל חלקי האי, ובדרך אל יעדם הסופי הם חייבים לחצות שטחים של טריטוריות אחרות, למדים שהיה שיתוף פעולה בין כל הטריטוריות. בדומה הפאות שהושמו על ראש הפסלים נחצבו בשטח טריטוריה אחרת וגם הן הגיעו לכל חלקי האי.

משערים כי המואי ייצגו אבות קדומים שהועלו לדרגת אלים. כפי שנכתב ב-National Geographic: "מרבית החוקרים משערים שהמואי נוצרו על מנת לחלוק כבוד לאבות הקדומים, ראשי השבטים או דמויות חשובות אחרות, עם זאת, אין לאי היסטוריה כתובה וההיסטוריה שהועברה בעל פה מועטה, כך שבלתי ניתן לאמת זאת". משערים גם שהתושבים האמינו שבינם לבין אבותיהם הקדמונים המתים יש יחסים סימביוטיים. המתים העניקו לחיים כל מה שהם נזקקו לו (בריאות, פוריות ומזל), והחיים העניקו למתים מקום טוב יותר בעולם הרוחות באמצעות מנחות. לשם כך הוקמו פסלי הענק המכונים מואי שייצגו את האבות הקדמונים שהועלו לדרגת אלים. פסלי אבות אלו הועמדו כשפניהם כלפי צאצאיהם וגבם לעולם הרוחות שבים.

לא ניתן לתארך במישרין את מועד יצירת הפסלים או הבמות עליהם ניצבו, אבל באמצעות תיארוך האלמוגים ששימשו כעיניים של הפסלים ושל פחמי העץ שנמצאו בבימות משערים כי הפסלים הראשונים נוצרו במאה ה-12 והאחרונים בתחילת המאה ה-17, כאשר ניתן לזהות שיפור מתמיד באיכות הפיסול ובמקביל הפסלים נעשו גדולים יותר ויותר. הפסל המכונה פארו שהיה הפסל הגדול ביותר שהוצב על במה ושקל כ-75 טון היה בין האחרונים.

אסון אקולוגי

שחזור דיגיטלי של האי כפי שנראה לפני שהאדם הגיע לאי, יערות טרופיים ועצי דקל

כשהגיעו המתיישבים הראשונים לאי הוא היה מכוסה ביער עבות מגוון. מחקרים באמצעות פלינולוגיה של קידוחים באגמי הלוע, וניתוח רסיסי עץ מפוחמים שנלקחו מתנורים ומגלי אשפה באי הפסחא הוכיחו כי באי גדלו בעבר לפחות 21 מינים של עצים שנכחדו מהאי. העץ העיקרי היה מין דקל גדול (Paschalococos disperta) שמשערים כי היה קרוב משפחה של דקל היין הצ'יליאני (Jubaea chilensis). על פי הערכה גדלו על האי 16 מיליון עצים ממין זה. משערים שהדקלים היו מקור חשוב למזון, שכן הדקל מצ'ילה מניב אגוזים אכילים והגזע מפיק שרף מתוק, כמו כן כפות הדקלים יכולים לשמש לסכך, ולקליעת סלים ומחצלות. גם המינים האחרים שנעלמו היו שימושיים: מהגזעים של ה-Alphitonia zizyphoides וה-Elaeocarpus rarotongensis אפשר להכין סירות קאנו לדיג, מה-Psydrax odorata אפשר להכין תרנים לסירות או צלצלים, הפירות של ה-Syzygium malaccense אכילים, והעצה הקשה של ה-Thespesia populnea שימשה לגילוף.

בנוסף לצמחייה השופעת קיננו באי גם שפע עופות. הזואוארכאולוג דייוויד סטדמן גילה בגלי האשפה עצמות של לפחות שישה מינים של עופות יבשה: מין של אנפה, שני מינים של רליות, שני מינים של תוכיים ומין של תנשמת, ו-25 מינים של עופות ימיים: אלבטרוסים, סולות, פרגטות, יסעורים, שחפיות ופתונים.

במאה ה-18 כשהגיעו האירופאים לאי לא היה זכר לעצים, כל שטח האי היה ערבת עשב זרועה בסלעים, והעופות היחידים היו התרנגולות שהמתיישבים הביאו איתם. על השאלה מה גרם להכחדת העצים והעופות אין הסכמה בין החוקרים. מרביתם מסכימים כי לאסון האקולוגי אחראים התושבים. ההוכחות לכך נמצאות בשרידי התנורים שבהם ניתן היה להיווכח כי הילידים נהגו להסיק את התנורים בעצים וכיצד בהדרגה משרפה של מיני העצים השונים עברו הילידים לשרוף עשב.

החולדה הפולינזית

מתי אם כן נעלמו היערות ומה הכחיד אותם ואת בעלי החיים הקדומים? רוב התיארוכים המבוססים על פחמן-14 של אגוזי הדקלים הם מלפני שנת 1500, מכאן שהדקל כנראה הוכחד זמן קצר אחר-כך. בחפירות בחצי האי פויקה נתגלה שהדקלים נעלמו סביב שנת 1400 ותיארוך פחמי עץ מוכיחים כי שאר מיני העצים נעלמו בסביבות 1440. הבדיקות של פחמי עץ מגלי האשפה ומהתנורים מראים כי התושבים הפסיקו להסיק בעצים ועברו להסיק בעשב אחרי 1640. תיארוך היעלמות אבקת הפרחים של העצים והחלפתם בעשבים במשקעים שנלקחו מקרקעית האגמים נע בין שנת 900 ל-1300, מכל אלו ומעדויות נוספות עולה שהיעלמות היערות החלה זמן קצר לאחר ההתיישבות הראשונה באי, הגיעה לשיאה בשנת 1400, והסתיימה (במועדים שונים במקומות שונים) בין תחילת המאה ה-15 לסוף המאה ה-17. רוב החוקרים סוברים שהתושבים היו אחראים ישירות לבירוא היערות המוחלט שהתרחש באי. בין אם השתמשו בעצים להסקה (אקלים האי קר למדי בחורף), להכנת המזון בתנורים השקועים שנמצאו באי ליד כל בית, לשריפת גופות (מנהג פולינזי מקובל), ששרידי אלפים בדמות אפר עצמות אדם נמצאו מאחורי במות הפסלים, או לפנות מקום לגני ירק. העצים שימשו ככל הנראה גם לבניית סירות ולהכנת הקורות והחבלים שנדרשו לשינוע והעמדת פסלי הענק. עם זאת, קיימות גם הוכחות שהחולדה הפולינזית שהגיעה יחד עם המתיישבים כנוסעת סמויה, או שהובאה בכוונה כמקור מזון מן החי, נהגה לכרסם את האגוזים של הדקלים, ובכך למנוע מהדקלים להתחדש, וייתכן שבצורה דומה היא פגעה גם בעצים האחרים. החוקרים טרי האנט וקארל ליפו טוענים שהחולדה היא הגורם העיקרי להיעלמות יער הדקלים. קצב ההתרבות של החולדות גדול מאד והן מסוגלות להעמיד דור חדש כל 47 יום. בתנאים ששררו אז באי הפסחא, שפע מזון והיעדר אויבים טבעיים, מסוגל זוג חולדות בודד להתרבות לכמה מיליוני פרטים בתוך שנים מעטות ואז השפעתן על הסביבה הרסנית. לחיזוק התאוריה מסתמכים האנט וליפו על מחקר באיי הוואי שהוכיח כי יער ה-Pritchardia (סוג של דקל) שכיסה את אזור השפלות באיים נעלם אחרי שהחולדה הובאה לאזור ובטרם התיישב בו האדם. אולם חוקרים אחרים מעלים את הטענה שהדקל בהוואי הוא בעל זרעים קטנים ופירות בשרניים, ולא ברור אם הייתה לחולדות השפעה דומה על הדקל באי הפסחא, שהיה בעל קליפה פנימית קשה. בדקל היין הצ'יליאני (שקרוב לדקל אי הפסחא), שחיקה מכנית דווקא מקלה על נביטת זרעים, והארכאולוגים מיית ובורק שבחנו סברה זו שוללים אותה מכל וכל. זרעי טורומירו הם קרוב לוודאי רעילים מאד (כרגיל במינים בסוג Sophora) ולא סביר שנאכלו בכמויות גדולות על ידי החולדות.

מראה אופייני לאי כיום

המצב דומה גם לגבי בעלי החיים המקורים ששכנו באי. כשנדגמו גלי האשפה והתנורים וזוהו העצמות שנתגלו בהם אפשר היה לבנות תמונה של מקורות המזון מן החי של התושבים. בעל החיים הנפוץ ביותר בשכבות הקדומות היה הדולפין המצוי, כמעט שליש מסך כל עצמות החולייתנים. הדולפין חי בלב ים והדרך היחידה לצוד אותו היא בדיג בצלצל מתוך סירות קאנו, שנבנו ככל הנראה מהעצים שהוזכרו לעיל. כאמור נמצאו בשכבות הקדומות עצמות של מינים רבים של עופות יבשה וים, נמצאו גם עצמות דגים (כ-23%), מספר זה נמוך מאד בהשוואה לשאר פולינזיה (כ-90%) ונובע מהעובדה שהים סביב האי עמוק ואין בו שוניות אלמוגים, ולכן לא ניתן כמעט לדוג מהחוף. וכמו כן זוהו שרידים של אריות ים, וצבי ים. בעל חיים נוסף שעצמותיו נמצאים בשפע בגלי האשפה הוא החולדה הפולינזית. השוואה בין השכבות הקדומות לשכבות המאוחרות יותר מדגימה היטב את האסון האקולוגי. הדולפינים ודגי מים עמוקים כמו הטונה נעלמו לגמרי, במקביל להיעלמות העצים שאפשרו את בניית הסירות שנדרשו לשם הדיג. עופות היבשה והים שעצמותיהם נמצאו בשפע בשכבות הקדומות נעלמו כליל, ככל הנראה עקב הציד, בירוא היערות וטריפת ביצים על ידי החולדות. אי הפסחא הוא האי היחיד בכל האוקיינוס השקט שבו הושמדו כליל כל העופות שהיו בו. רק באיונים הקטנים שמול האי מקננים תשעה מינים של עופות ימיים (מתוך ה-25 שהיו על האי במקור) במספר קטן. לפי גלי האשפה משנת 1500 אבדו לתושבים כל מקורות המזון מן הבר: העופות, הדולפינים, דגי המים העמוקים, האגוזים והתפוחים. נותרו מעט דגים קטנים שניתן היה לדוג מהחוף והחולדה הפולינזית שכמותה לא השתנתה. תופעה זו, של השמדה כמעט טוטלית של הסביבה הטבעית, מכונה אקוסייד.

מכאן ואילך היו התושבים תלויים לחלוטין במה שהצליחו לגדל בעצמם.

חקלאות

המתיישבים הראשונים הביאו איתם צמחי גידול פולינזיים טיפוסיים כגון בננה, בטטה, קנה סוכר, יאם (Dioscorea alata), טארו (Colocasia esculenta), תות נייר, ו-Cordyline fruticosa. קרוב לוודאי שהמתיישבים הביאו איתם מינים נוספים שלא התאימו לאקלים הקר יחסית של האי ולכן לא צלחו דוגמת דקל הקוקוס ועץ הלחם. התנאים לחקלאות באי אינם טובים. מלבד האקלים הקר יחסית והרוחות העזות פעלו נגד המתיישבים גורמים נוספים: כמות הגשמים הממוצעת באי, 1,300 מ"מ בשנה, היא כמות גדולה יחסית, אבל הגשמים עונתיים, ובלתי צפויים. אדמת האי נקבובית, והמים מחלחלים במהירות, עקב כך אין באי אף נחל. גם האדמה עצמה ענייה במינרלים משום שהפעילות הגעשית שבה נפלט אפר געשי עשיר במינרלים אירעה בעבר הרחוק של האי ומאז נשטפו המינרלים בגשמים. כל עוד קיננו על האי העופות, הם העשירו את האדמה מחדש בלשלשת שלהם, הדשן הטבעי העשיר ביותר המכונה גואנו, אבל מקור זה חוסל כאמור על ידי המתיישבים. חיסול היערות גם חשף את האדמה לסחיפת קרקע. ולמרות תנאים אלו הצליחו התושבים לקיים חקלאות אינטנסיבית. הילידים השתמשו בשתי טכניקות עיקריות: האחת, מעגלי אבן המכונים מנאוואי (Manavai) והשנייה דישון באמצעות סלעים (rock-mulch).

עצי בננה בתוך מנאוואי

המנאוואי הם מכלאות עגולות קטנות יחסית מוקפת בגדר אבנים בגובה שבין חצי מטר לשני מטרים ולעיתים בור מדופן באבן. גדר האבנים יכולה להיות חומה בודדה או חומה כפולה כשבין שתי דפנותיה יש חצץ. המנאוואי יכול להיות מבנה בודד או סדרת מבנים צמודה דמוית חלת דבש. בתוך המנאוואי גידלו בננות, טארו, קנה סוכר ותות נייר שמקליפתו יצרו בדים. המנאוואי הגן על הצמחים בפנים מפני הרוחות, ובנוסף נהגו להעשיר את האדמה שבתוכו בזבל אנושי ואשפה. על הצלחת השיטה מעידה העובדה שגם כיום התושבים מגדלים בתוך מנאוואי. סקר ארכאולוגי שהשתמש בצילומי לוויין זיהה מעל 2,500 מנאוואי, מרביתם קרוב לחופים, כשהם תופסים עשירית משטח האי.

דישון באמצעות סלעים היא טכניקה שבין השאר נועדה להתגבר על הקרקע הסחופה והדלה במינרלים של אי הפסחא. בטכניקה זו תחחו את האדמה וערבבו בה בכוונה תחילה סלעים שנשברו ואז כיסו את פני השטח בסלעים. שטח הפנים של הסלעים שנשברו, בין אם נקברו בקרקע או כיסו את הקרקע, מהווים מקור לשחרור איטי של מינרלים (בעיקר זרחן). לטכניקה זו יתרונות נוספים. הסלעים שעל פני השטח שומרים על הלחות בקרקע ומונעים את התנדפות המים בשמש וברוח, הם ממתנים את השינויים בטמפרטורה בכך שהם סופגים את חום השמש ביום ופולטים אותו לאט בלילה, והם מגינים על הקרקע מסחיפה. שיטה זו לא ייחודית לילידי אי הפסחא, גם הנבטים בנגב והאנסאזי, באזור שכיום הוא דרום-מערב ארצות הברית, השתמשו בשיטה זו. בניסויים הוכח כי שיטה זו מניבה יבול פי ארבעה עד פי 50 מגידול בשטח שנוקה מסלעים. סקר ארכאולוגי מצא שמחצית משטח האי טופלה בצורה זו.

סימן נוסף לחקלאות האינטנסיבית הוא 1,233 לולי התרנגולות הבנויים מאבן המכונים הארה מואה. רוב הלולים היו באורך שבעה מטרים ברוחב שלושה מטרים ובגובה שני מטרים עם פתח קטן לכניסה ויציאת העופות. לולים אלו הוקפו בחומה שנועדו למנוע את בריחת העופות או גניבתן.

השערת האסון האנושי

לקראת סוף המאה ה-20 הופיעו מאמרים והתפרסמו ספרים שבהם הטענה המרכזית היא שבמקביל לאסון האקולוגי התחולל על אי הפסחא גם אסון אנושי. החוקר והסופר הבריטי קלייב פונטינג טען בספרו משנת 1991 - "היסטוריה ירוקה של העולם" (A Green History of the World: The Environment and the Collapse of Great Civilizations) כי קיים קשור הדוק בין השמירה על הטבע ובין רווחת המין האנושי, והביא את אי הפסחא כדוגמה למקום שבו עקב האסון האקולוגי התרחש גם רעב גדול שהוביל למלחמות ואף לקניבליזם. באוגוסט 1995 כתב הביולוג האמריקני ג'ארד דיימונד מאמר בשם "סופו של אי הפסחא" (Easter Island's End) שהתפרסם בכתב העת Discover (תורגם לעברית והתפרסם בכתב העת גליליאו כ"אי הפסחא – סוף הדרך") ובו תיאר את מה שהתרחש באי על סמך מחקרים של ארכאולוגים וביולוגים. הוא חזר לנושא ואף הרחיב אותו בספרו התמוטטות משנת 2005, שנושאו התמוטטות של תרבויות, שתורגם לשפות רבות (בהן עברית), ובו הפרק השני מוקדש לאי הפסחא, והוא מצייר את התמונה הבאה:

בד בבד עם היעלמות המינים המקוריים של הצמחייה ובעלי החיים הלכה וגדלה אוכלוסיית האי והגיעה ככל הנראה לשיאה בסוף תקופת הקמת הפסלים. קיימת מחלוקת בין הארכאולוגים מה הייתה צפיפות האוכלוסייה באי הפסחא בשיאה. האומדנים נעים בין 6,000 ל-30,000 תושבים והתבססו על ספירת יסודות הבתים, על הנחה ששליש מכמות הבתים הייתה מיושבת דרך קבע, ועל ההנחה שבכל בית התגוררו בין 5 ל-15 נפשות. שיטה אחרת ניסתה לאמוד את כוח האדם הנדרש להקמת הבמות והפסלים שהוצבו עליהם. שיטה אחרת הסיקה מתוך העדויות על החקלאות האינטנסיבית כמה אנשים היא נועדה לכלכל. ג'ארד דיימונד מסתמך בספרו התמוטטות על כמה מהארכאולוגים המובילים במחקר אי הפסחא שטוענים כי בשיא בסוף המאה ה-16 התגוררו באי כ-15,000 תושבים.

בהדרגה החלו היבולים החקלאיים להצטמצם, אם בשל סחיפת הקרקע שהתגברה לאחר השמדת היער, או הידלדלותה עקב אובדן צמחי הבר ששימשו לדישון. עדות לכך התגלתה בחפירות בחצי האי פויקה שהוכיחו שהחקלאות שם ננטשה סביב 1400 לספירה, התחדשה סביב שנת 1500 וכעבור מאה שנים ננטשה כליל. היבולים החקלאיים כבר לא הספיקו לכלכל את האוכלוסייה הגדולה והתושבים החלו לסבול מרעב. עדויות לכך מוצאים בפסלונים המגולפים בעץ המכונים מואי קוואקווה (mo‘ai kavakava) המתארות דמויות שדופות, שצלעותיהן בולטות, בתיאור של חוקר הארצות ג'יימס קוק שביקר באי ב-1774 ותיאר את תושביו כ"קטנים, צנומים, חרדים ואומללים", ובעובדה שמספר יסודות הבתים בשפלת החוף, הצטמצם בכ-70% בין המאה ה-16 למאה ה-18. המחסור במזון מן החי גרם לתושבים לחפש תחליפים, ובגלי האשפה של תקופה זו מתחילים למצוא עצמות מפוצחות (כדי להגיע ללשד) של מקור מזון חדש מן החי: בני אדם. חיזוק לכך זו ניתן למצוא בקיומם של ביטויים רבים בשפת התושבים הקשורים לקניבליזם. השערה זו על הידרדרות התרבות של אי הפסחא התקבלה כעובדה וצוטטה בספרים ובמאמרים רבים. כך למשל כותבת ברברה וסט (Barbara A. West) בספרה על העמים של אסיה ואוקיאניה שיצא לאור ב-2009: "זמן מה לפני בואם של האירופאים לאי הפסחא, חשו רפאנואי תהפוכות גדולות במערכת החברתית שנגרמו מהשינוי באקולוגיה של האי... כאשר הגיעו האירופאים ב-1722 הצטמצמה אוכלוסיית האי ל-3,000-2,000 משיא של בערך 15,000 מאה אחת בלבד קודם".

הרעב לווה בתהפוכות חברתיות. שליט האי, ראשי השבטים והכהנים כבר לא יכלו להצדיק את מעמדם הרם בכך שהם מהווה קשר לאבות הקדומים המעטירים שפע על התושבים והם הודחו. צץ מעמד חדש של מנהיגים צבאים המכונים מָטָטוֹאֶה (matatoa) שכלי נשקם היה חניתות שלראשם הוצמדה זכוכית געשית המתאפיינת בקצוות חדים מאד הקרויים מטאה (mataa). החלו מלחמות אזרחים ומשפחות רבות שחשו חוסר בטחון החלו להתגורר במערות שהורחבו, ופתחיהן הוסוו. במערות נמצאו עדויות בדמות כלים המעידות שהמערות היו בשימוש למגורים במשך זמן רב. לקראת סוף המאה ה-18 עברה האוכלוסייה מסגידה לפסלים לאכזבה מהם והחלה תקופה של הפלת הפסלים המכונה "הורי מואי" (huri mo'ai -הפלת הפסלים). ייתכן גם שהפלת הפסלים הייתה חלק מהתחרות בין שבטים, כשכל שבט מפיל את הפסלים של יריביו. ג'יימס קוק שביקר באי ב-1774 מצא שחלק מהפסלים עומדים וחלק מופלים, הדיווח האחרון על פסל עומד היה משנת 1838 ובשנת 1868 דווח כי אף פסל לא נשאר זקוף. במקביל החלו הילידים לפרק את הבמות ולהשתמש באבניהן למעגלי האבנים לחקלאות (מנאוואי), או להקים תאי קבורה. זו אחת הסיבות לכך שמרבית הבמות כיום נראות כגל אבנים.

תיאור היסטורי זה של ההידרדרות של תרבות אי הפסחא מחברה משגשגת לחברה שבה שולטים רעב ומלחמה קיבל הד נרחב, ואי הפסחא הוצג כדוגמה בולטת כתמרור אזהרה ללקח שיש ללמוד מכך שאי השמירה על הסביבה ממיטה חורבן על התרבות האנושית.

בתחילת המאה ה-21 החלו חוקרים לפקפק בתיאור זה. בולטים בהם טרי האנט וקארל ליפו שחפרו באי וסיכמו את ממצאיהם בספרם "הפסלים שהלכו: פתרון תעלומת אי הפסחא" (The statues that walked: unraveling the mystery of Easter Island). האנט וליפו טוענים שלא התרחש באי אסון אנושי, ושצפיפות האוכלוסייה התאימה לכמות המזון שהופק בחקלאות האינטנסיבית. עוד טוענים השניים שלא היו מלחמות, וכי הכלים מזכוכית געשית שנמצאו בשפע באי ויוחסו על ידי החוקרים לחודי חניתות נבחנו במעבדה והתגלו עליהם שרידי צמחים בלבד, ואף פעם לא דם, ולכן מדובר בכלים חקלאיים גרידא. התושבים לא הפילו את הפסלים אלא הם נפלו כתוצאה מרעידת אדמה. בסופו של דבר התמונה המצטיירת על ידם היא של סיפור הצלחה ולא אסון. למרות הרס הסביבה (שאותו הם מייחסים לחולדה הפולינזית) הצליחו תושבי האי להפיק יבולים שהספיקו לצורכי האוכלוסייה, וזאת למרות תנאי הטבע הקשים (קור, רוחות, אדמה דלה). האסונות היחידים שהתרחשו על התושבים החלו רק כתוצאה מהמפגש עם האירופאים החל מתחילת המאה ה-18. מחקר של האנתרופולוג האמריקני דאגלס אוסלי (Douglas Owsley) מ-1994 מחזק חלק מטענותיהם. הוא טען שכמעט שאין שום עדות ארכאולוגית להתמוטטות החברה קודם לבואם של האירופאים. בבדיקת מדגמית של עצמות אדם מהתקופה המדוברת ניתן לייחס את מותם של מעט מאד אנשים למוות באלימות. חוקר נוסף שמטיל ספק בסיפור האסון האנושי הוא הביולוג ההולנדי יאן באורסמה (Jan J. Boersema) בספרו משנת 2015 "ההישרדות של אי הפסחא" (The Survival of Easter Island).

פולחן איש הציפור

שחפית כהה, ציפור שביציה היו המרכז לפולחן איש הציפור

האיון מוטו נוי, חלק מפולחן איש הציפור

התמוטטות הסדר הישן והמצוקה הביאו לפריחתו של פולחן חדש שנועד לחלק את המשאבים הבודדים שנשארו, פולחן איש הציפור (tangata manu). בספרה "להמציא את אי הפסחא" ('Inventing 'Easter Island) כתבה בוורלי האון (Beverly Haun): "התפיסה של מאנה (כוח) שניתנה בעבר למנהיגים שתוארם עבר בירושה השתנתה ועברה לדמותו של איש הציפור, ככל הנראה החל ב-1540, במקביל לסוף תקופת הקמת הפסלים". פולחן זה התבסס על האמונה שאף שהאבות הקדומים עדיין דאגו לצאצאיהם, המדיום שדרכו יכלו החיים להתקשר עם המתים כבר לא היה יותר הפסלים, אלא בני אדם שנבחרו בתחרות. האליל שאחראי ליצירת בני האדם, מאקה-מאקה, שקודם לכן היה רק אחד האלים הרבים בפנתאון של אי הפסחא, קיבל תפקיד מרכזי בפולחן. מרכז הפולחן היה בכפר אורונגו שעל השפה המערבית של הקלדרה של ראנו קאו. התחרות נערכה פעם בשנה, כנראה בסביבות חודש ספטמבר. מכל שבט נבחר נציג (על ידי המנהיגים) שהיה צריך לשחות במים הקרים לאיון "מוטו נוי" (Motu Nui) שנמצא כשני ק"מ מול הקצה הדרום מערבי של האי, כדי להביא ביצה של שחפית כהה (Sterna fuscata), סוג של עוף ימי המקנן שם, שנקרא בפי אנשי האי בשם Manutara (מאנוטרה). הראשון לחזור עם ביצה שלמה הוכתר כ"איש הציפור", ולמשך שנה שלט על המשאבים של האי לטובת שבטו. אמנם היה לאי מלך רשמי שכונה "אריקי" (Ariki), אך פולחן זה הפך אותו לדמות ייצוגית בלבד. המסורת הייתה קיימת בעת המפגש הראשון עם האירופים, ונמשכה עד סוף המאה ה-19. הפעם האחרונה שהטקס נערך היה ב-1867 וצפו בו מיסיונרים צרפתיים שהגיעו לאי ב-1864.

במקביל לפולחן התפתח סגנון אמנותי חדש של גילוף בסלעים. פטרוגליפים מצויים בכל רחבי אי הפסחא, כולל על פסלי מואי לאחר שהופלו, אבל הריכוז הגדול ביותר שלהם מצוי במרכז פולחן איש הציפור בכפר אורונגו. הנושאים העיקריים בפטרוגליפים הם איברי אדם, איש הציפור, האליל מאקה-מאקה, ועופות. הפטרוגליפים דומים לפטרוגליפים שנתגלו באיי הוואי, ולכן ככל הנראה הגיע הרעיון של גילוף בסלעים יחד עם המתיישבים הראשונים, אבל רעיון התחרות שבבסיס פולחן איש הציפור ייחודי לאי הפסחא.

מגילוי האי על ידי האירופאים ועד ימינו

המאה ה-18

הקשר המתועד הראשון של האירופאים היה ביום ראשון של חג הפסחא ה-5 באפריל 1722, כאשר הנווט ההולנדי יאקוב רוחבן הגיע לאי בראש שייטת בת שלוש ספינות שנשלחה מטעם חברת הודו המערבית ההולנדית. רוחבן חיפש את האי אותו תיאר הבוקניר אדוארד דייוויס (Edward Davis) ב-1687. רוחבן קרא לאי Paasch-Eyland, שפירושו בהולנדית של המאה ה-18, "אי הפסחא". הוא מצא אי שעל פי תיאורו שממרחק דמה למדבר, ואלו דבריו: "ממרחק חשבנו שאדמת אי הפסחא האמור היא חולית. העשב היבש, הקש והצמחייה החרוכה נראו לנו כמו חול", אבל התמונה השתנתה ברגע שנחת על האי:

מצאתי לא רק שהוא חולי אלא להיפך פורה במידה יוצאת מהכלל, כשגדלים בו בננות, תפוחי אדמה, קנה-סוכר בעובי יוצא דופן, ומינים רבים אחרים של פרי הארץ, אם כי נטולי עצים גדולים וחיות משק, מלבד תרנגולות. מקום זה, ככל שנוגע לאדמתו העשירה ואקלימו הטוב, יכול היה להיות גן-עדן עלי אדמות לו רק היו תושביו מוכנים לעבד אותו כיאות

— Jan J. Boersema, The Survival of Easter Island, Page 3

מן המפגש עם הילידים שקידמו את פניו קיבל רוחבן את הרושם כי תרבותם פרימיטיבית. רובם היו ערומים, וגופם כולו היה מכוסה ציורי קעקע אמנותיים. אחרים עטו גלימות אדומות וצהובות של אריג עשוי מקליפת עץ. התושבים התגוררו בבקתות ארוכות, נמוכות, עשויות קנים, נטולות רהיטים למעט מחצלות ואבנים ששימשו ככרים. בכל האי היו סירות מעטות, עשויות קנים קלועים, שלא היו אטומות, דבר שהכריח את השייטים לרוקן מים מהסירה ללא הפסק. תדהמתו של רוחבן הייתה גדולה כשנתקל בפסלי הענק שעמדו בסתירה לרושם העלוב שהותירו בו הילידים. רוחבן ראה כ-400 תושבים, אם כי מהעובדה שכמעט לא נראו נשים היה ברור לו שחלק מהאוכלוסייה מסתתר. ההולנדים ראו את הילידים בבוקר המחרת שרועים על האדמה, מדליקים מאות מדורות וסוגדים לזריחת השמש. רוחבן שהה באי כשבוע והעריך את האוכלוסייה בין 2,000 ל-3,000 תושבים. ייתכן שהמספר היה גדול יותר, מאחר שחלקם נחבא בעקבות אי הבנה שהתפתחה לתקרית שבה הרגו אנשיו של רוחבן 12 ילידים ופצעו כמה נוספים.

ציורו של ויליאם הוג'דס, "מבט על המונומנטים של אי הפסחא", בערך 1775–1776

מפת האי כפי ששורטטה בביקורו של ג'יימס קוק באי.

חמישים שנה אחר כך, בשנת 1770, שלח המושל של מלכות המשנה של פרו, המשנה למלך, דון מנואל דה אמאט אי חוניינט (Manuel de Amat y Junient), משלחת לאי הפסחא, במטרה להשתלט עליו בטרם יעשו זאת הבריטים או הצרפתים. בראש המשלחת עמד פיליפה גונסלס אי אאדו (Felipe Gonzalez y Haedo). המשלחת הגיעה לאי ב-15 בנובמבר בשתי ספינות: "סאן לורנסו" (San Lorenzo) ו"סנטה רוסליה" (Santa Rosalia). הספרדים עלו לחוף בלוויית שני כמרים ויחידת חיילים גדולה. בטקס רב רושם שכלל הנפת דגלים וירי בתותחים הם נטעו שלושה צלבים על שלושה חרוטים געשיים בהר הגעש פויקה בחלק המזרחי של האי, הכריזו על האי כטריטוריה ספרדית, ונתנו לאי שם חדש "אי סן קרלוס" (Isla de San Carlos), לכבודו של מלך ספרד קרלוס השלישי. הספרדים דיווחו שהאי ברובו בלתי מעובד, ושחופו זרוע בפסלי אבן. הם העריכו שהילידים שבהם פגשו הם אנשים מוכשרים שעל נקלה ניתן לתרבתם, והחתימו את ראשי הילידים על הסכמתם להפוך לנתינים של מלך ספרד. כשהם מרוצים מהתוצאה עזבו הספרדים את האי. בדיעבד הייתה זו הפעם האחרונה שבה ביקרו נציגים מהאימפריה הספרדית באי הפסחא.

ארבע שנים אחר-כך בין ה-13 ל-17 במרץ 1774 ביקר חוקר הארצות ג'יימס קוק באי הפסחא. היה זה במסגרת מסעו השני, עם הספינות רזולושן (Resolution) ואדנווצ'ר (Adventure). הוא דיווח שהפסלים הוזנחו וחלקם הופלו. לא היה זכר לצלבים שהשאירו הספרדים. בספינה היה מתורגמן מטהיטי שיכול היה להבין חלקית את שפתם של התושבים, כיוון שהייתה ניב של פולינזית. קוק העריך שכמות התושבים נעה בין שש מאות לשבע מאות נפש. את רשמיו מהאי סיכם קוק במלים:

אף אומה אינה צריכה להתחרות בכבוד של גילוי אי זה, שכן קיימים מעט מאד מקומות היכולים להתהדר בפחות תמיכה בספינות ממנו. אין אף מעגן בטוח, אין עצים לשמש כדלק, גם אין מים מתוקים ראויים להעמיס על הסיפון. הטבע היה חסכן במידה קיצונית בחלוקת חסדיו לנקודה זו. כיוון שכל דבר חייב לגדול באמצעות כוח אדם, אין לשער שהתושבים שותלים הרבה יותר ממה שנדרש לצורכיהם, וכיוון שמספרם מועט, הם כמעט שאינם יכולים לוותר על דבר על מנת לספק את הצרכים של זרים שבאו לביקור

— סיכום הביקור באי בפרקים 7 ו-8 מתוך יומן המסע של ג'יימס קוק בפרויקט גוטנברג

עם זאת, השהות של קוק באי הניבה פירות בדמות מידע משמעותי על הגאולוגיה, הצמחייה, האוכלוסייה והפסלים שבאי. את המידע אספו הבוטנאי הגרמני יוהאן ריינהולד פורסטר (Johann Reinhold Forster), ובנו, יוהאן גאורג אדם פורסטר (Johann Georg Adam Forster), שהשתתפו במשלחתו של קוק. במשלחת השתתף גם הצייר ויליאם הודג'ס (William Hodges), שציור שלו נחשב בין המוקדמים ביותר של האי.

ב-9 באפריל 1786 הגיע לאי הרוזן הצרפתי ז'אן פרנסואה לה פרוז בראש משלחת בת שתי ספינות, אסטרולב (Astrolabe) ובוסול (Boussole). מטרת המשלחת הייתה להקיף את כדור הארץ במצוות מלך צרפת לואי החמישה עשר. הוא שהה באי יום אחד ערך תצפיות, והעריך שכעשירית משטח האי מעובד. הוא השאיר לתושבים בעלי חיים וצמחים לגידול (שנאכלו מיד).

המאה ה-19

הנחיתה של המלחים מהספינה הרוסית רוריק באי הפסחא, 1816

ביקורי האירופאים באי הלכו ותכפו, והם דיווחו בהדרגה על פסלים שנפלו.

• ב-1804 ביקר את האי חוקר הארצות וקצין הצי הרוסי יורי ליסיאנסקי (Ю́рий Фёдорович Лися́нский) על גבי הנייבה (Нева) ודיווח כי ראה רק עשרים פסלים עומדים.
• ב-1816 ביקר באי החוקר הגרמני אוטו פון קוטצבו (Otto von Kotzebue) על גבי הספינה רוריק בשירות הצאר הרוסי.
• ב-1825 ביקרה באי הספינה הבריטית בלוסום (HMS Blossom) ואנשיה דיווחו כי לא ראו פסלים עומדים.
• ב-1830 דיווחו מלחים שעל סיפונה של הספינה סרינגאפטם (HMS Seringapatam) כי ראו רק שמונה פסלים עומדים.
• ב-1838 דיווח קצין הצי הצרפתי אבל אובר דופטי-תואר (Abel Aubert Dupetit-Thouars) כי ראה רק ארבעה פסלים עומדים על החוף המערבי של האי.
• ב-1868 דיווח לינטון פלמר (J. Linton Palmer), הרופא על סיפון הספינה הבריטית טופז (HMS Topaze) שאין אף פסל עומד על הבמות ברחבי האי.

המפגש עם האירופאים היה הרסני לתושבי האי. האירופאים הביאו מחלות, שגרמו למותם של ילידים רבים שלא נחשפו אליהן מעולם. ב-1830 חששו רבי חובלים מלעגון באי בגלל תפוצה רחבה של עגבת. ב-1836 יש אזכור ראשון למחלת אבעבועות שחורות באי. ב-1805 החלה תופעה שתלך ותגבר של חטיפות על ידי סוחרי עבדים. תחילה היה זה סוחר עבדים אמריקני, שחטף כמה גברים ונשים, אבל השיא היה בשנות ה-60 של המאה ה-19 ובעטיים האוכלוסייה הצטמצמה מאד. בדצמבר 1862 תקפו את האי סוחרי עבדים מפרו. הם חטפו תושבים וחזרו על כך במשך כמה חודשים, ובסופו של דבר לכדו כ-1,500 גברים ונשים, כמחצית מתושבי האי, לשם עבודה במכרות הגואנו או בחקלאות. בין הנחטפים היה שליט האי, יורשו, ואלו שידעו לקרוא ולכתוב את כתב הרונגו רונגו, הכתב היחיד שנוצר בפולינזיה. רוב הנחטפים מתו במחלות או מהעבודה.

לחץ בינלאומי אילץ את סוחרי העבדים להחזיר לאי את התושבים שחטפו מאי הפסחא ומאיים אחרים בפולינזיה שנותרו עדיין בחיים, אלא שחלק מהתושבים שחזרו היו נגועים באבעבועות שחורות. עקב כך פרצו מגפות קטלניות באי הפסחא ובאיי מרקיז. האוכלוסייה באי הצטמצמה עד כדי כך שחלק מהמתים לא נקברו.

המיסיונר הנוצרי הראשון באי, הצרפתי אז'ן אירו (Eugène Eyraud) הגיע בינואר 1864 ושהה באי במשך מרבית שנה זו, אבל הוא נאלץ להימלט מהאי לאחר שהתושבים בזזו את כל רכושו והוא שרד בקושי. התושבים המירו את דתם רק אחרי שחזר ב-1866 עם האב איפוליט רוסל (Hippolyte Roussel), אבל זמן קצר אחרי שהשניים הגיעו בלוויית הקפטן ז'אן-בטיסט דיטרו בורנייה (Jean-Baptiste Dutrou-Bornier), חלה אירו בשחפת שהובאה לאי על ידי ציידי לווייתנים. ב-1867 התפשטה באי מגפת שחפת שגרם למותם של כרבע מילידי האי, כולל הצאצא האחרון של משפחת המלוכה. אירו מת מהשחפת באוגוסט 1868, ובמועד זה כבר כל התושבים קיבלו על עצמם את הנצרות הקתולית.

ז'אן-בטיסט דיטרו בורנייה, שהביא את שני המיסיונרים לאי ב-1866, היה קצין תותחנים במהלך מלחמת קרים, ואחר כך נעצר בפרו באשמת סחר בנשק, נידון למוות ושוחרר בהתערבות הקונסול הצרפתי. הוא חזר לאי ב-1867 במטרה לגייס עובדים למטעי הקוקוס בטהיטי, ואז הגיע במטרה להישאר לתמיד באפריל 1868, ושרף את היכטה שבה הגיע. דיטרו בורנייה עתיד היה להשאיר חותם מתמשך על האי.

דיטרו בורנייה הקים את ביתו במאטאוורי, כשמטרתו לפנות את רוב האי מהתושבים ולהפוך אותו לחוות כבשים. הוא נשא לאישה אחת מבנות המקום, קורטו שמה, ומינה אותה למלכה. הוא ניסה לשכנע את צרפת להפוך את האי לפרוטקטורט, וגייס לצדו קבוצה של ילידים שהתיר להם לשוב לדתם הקודמת. עם הקבוצה שצוידה ברובים, וחבריה שרפו בקתות של מתנגדים, הוא שלט על האי במשך כמה שנים.

דיטרו בורנייה רכש את מרבית שטח האי, מלבד השטח שהיה שייך למיסיונרים סביב האנגה רואה. הוא שלח כמה מאות ילידים לטהיטי לעבוד עבור המשפחה שמימנה את פעולותיו. עם הזמן הוא הסתכסך עם המיסיונרים, ובשלב מסוים שלח את תומכיו לשרוף את מבני המיסיון. המיסיונרים החליטו לעזוב את האי ב-1871. יחד איתם עזבו 275 תושבים לטהיטי ומנגארווה. על האי נותרו 230 תושבים. אלו שנשארו מאחור היו בעיקר זקנים. שש שנים מאוחר יותר חיו על אי הפסחא 111 תושבים בלבד, ורק ל-36 מהם בלבד היו צאצאים.

בינתיים המשיך דיטרו בורנייה לשלוט באי ביד רמה. ב-1875 כללו נכסיו מעל ל-80% משטח האי, ומעל ל-4,000 כבשים, ובנוסף, בקר, סוסים, חזירים ותרנגולות. ב-1876 נרצח דיטרו בורנייה במארב שהכינו לו שלושה מבני האי שעה שנכנס לביתה של התופרת שהכינה שמלה לאשתו "המלכה", ככל הנראה מה שהניע את רוצחיו היה הנוהג שלו לחטוף ילדות שהגיעו לבגרות.

מכאן ואילך החלה אוכלוסיית האי להתאושש. אבל מכיוון ש-97% מתו או עזבו את האי בתוך פחות מעשור, אבד מרבית הידע על תרבות האי.

אלכסנדר סלמון הבן (Alexander Ariʻipaea Vehiaitipare Salmon) היה בנם של סוחר יהודי בריטי ואחותה המאומצת של מלכת טהיטי ואחיה של מלכת טהיטי, וחבר במשפחת הסוחרים סלמון-ברנדר שמימנה את פעולותיו של דיטרו בורנייה. הוא הגיע לאי ב-1878 עם קבוצה שכללה ילידים מאי הפסחא שחזרו וילידי טהיטי וניהל בפועל על האי במשך עשור. הוא קנה את כל אדמות האי למעט אדמות המיסיון ופעל לפתח תיירות לאי. מעבר לייצור צמר הוא עודד את התושבים לעסוק בגילוף וביצוע עבודות אמנות, תחום תעסוקה הפעיל עד היום. תקופתו מקובלת כתקופת התאוששות ובמהלכה עברה השפה המדוברת שינויים לשפת רפה נוי המודרנית המושפעת מהשפה המדוברת בטהיטי.

פוליקרפו טורו

בינתיים נכנס גורם חדש לתמונה. על רקע ההתפשטות הכלכלית, הצבאית והטריטוריאלית של הרפובליקה של צ'ילה במחצית השנייה של המאה ה-19, שהגיעו לשיאם בניצחון צ'ילה על פרו ובוליביה במלחמת האוקיינוס השקט, שכנע קצין הצי הצ'יליאני פוליקרפו טורו (Policarpo Toro Hurtado) את ממשלתו שהאי יכול לשמש בסיס ימי בעל חשיבות אסטרטגית. הוא ניהל משא ומתן עם סלמון שמכר את הנכסים שלו באי, חוות הכבשים של מזון-ברנדר (Mason-Brander, החברה המשותפת לסלמון ולגיסו, הסקוטי ג'ון ברנדר), לממשלת צ'ילה ב-2 בינואר 1888. החווה כללה את האדמות שנרכשו מהצאצאים של ילידי האי שמתו במגפות, למעשה כמעט כל שטח האי. ב-9 בספטמבר של אותה שנה סיפח פוליקרפו טורו את האי לרפובליקה של צ'ילה באמצעות "הסכם סיפוח האי" (Tratado de Anexión de la isla). על הסכם הסיפוח של האי לצ'ילה חתמו על הספינה אנגמוס (Angamos)‏ 12 ממנהיגי התושבים, בהם אטמו טקנה (Atamu Tekena), שהוגדר כ"מלך האי". הם חתמו על המסמך משום שהאמינו שממשלת צ'ילה תגן עליהם מהתקפות. גם סלמון חתם כעד על המסמך ושב לטהיטי בדצמבר. עד היום חולקים חלק מילידי האי על תוקפו החוקי של המסמך.

המאה ה-20

ב-1896 חכר אנריקה מרלט (Enrique Merlet), סוחר מוולפראיסו את כל אדמות האי והקים בה חוות כבשים. העובדים ששכר בנו חומה (pirca) בגובה שלושה מטרים שהקיפה את האנגה רואה שמעבר לה היה אסור לתושבים לעבור לחלק אחר של האי, אלא אם היה זה במסגרת עבודתם עבור החווה. השכר שקיבלו העובדים בחווה חזר לבעלי החווה כאשר הם קנו מוצרים במחירים מופקעים מהחנות שהחווה ניהלה. ב-1903 אילצו קשיים כספיים את מרלט למכור את נכסיו באי לחברת המסחר הבריטית ויליאמסון ובלפור (Williamson, Balfour & Company), בעלי העסק התחלפו, אבל מבחינת התושבים דבר לא השתנה במשך חמישים השנים הבאות שבהן שלטה החברה באי. התקופה הארוכה שבה שימש רוב שטח האי מרעה לכבשים פגעה קשה באקולוגיה של האי. הכבשים חיסלו את מרבית הצמחייה המקורית, כולל עצי הטורומירו, וחשפו את האדמה לסחיפת קרקע.

בתחילת המאה ה-20 פרצה באי מחלת הצרעת. את המחלה הביא אחד מהילידים שפוליקרפו טורו החזיר מטהיטי. היא התפשטה במהירות ועשור אחר-כך הוקמה באי מושבת מצורעים על מדרון הר הגעש טרוואקה. בשנות ה-40 היו באי 40 חולים. המחלה חוסלה לאחר שכל התושבים חוסנו בשנות ה-60 וה-70. בתחילת 1914 פרץ מרד באי. מובילת המרד הייתה אנגטה (Angata), ילידית האי שהייתה קתולית אדוקה. היא חלמה שאלקים החזיר את האי לתושביו. התושבים פשטו מעבר לחומה, שחטו בעלי חיים, ובזזו מחסנים. על קבוצה קטנה של זרים הוטל מצור עד שספינה קרב צ'יליאנית השיבה את הסדר. עם זאת, מפקד הספינה ביקר קשות את ניהול החווה, ושיבח את התושבים שלא פגעו לרעה במנהל. המרד נפסק כשאנגטה מתה.

צ'ילה הייתה מדינה נייטרלית בתקופת מלחמת העולם הראשונה, אבל המלחמה לא פסחה על אי הפסחא. צי מזרח אסיה הגרמני, שכלל הסיירות המשוריינות "שרנהורסט" ו"גנייזנאו" וספינות עזר בפיקודו של מקסימיליאן פון שפיי, ניסה להגיע מנמל הבית בטסינגטאו (כיום צ'ינגדאו) בסין לגרמניה דרך האוקיינוס השקט. הצי הגיע לאי לאחר הפגזת פפאטה, בירת טהיטי, לצורך אספקה, ושהה בו בין ה-12 ל-19 באוקטובר 1914. משם הצי הפליג לצ'ילה, השמיד שתי סיירות בריטיות בקרב קורונל והושמד בדצמבר 1914 בקרב איי פוקלנד. ב-23 בדצמבר 1914 הטביעה אניית הפשיטה הגרמנית פרינץ אייטל פרידריך (Prinz Eitel Friedrich) את ספינת הסוחר הצרפתית ז'אן (Jean) מול האנגה רואה. צוות הספינה הושאר על האי. ב-1917 עלתה ספינת הפשיטה הגרמנית זייאדלר (Seeadler) על שונית במופליה שבאיי החברה. צוות מהספינה הצליח להשתלט על הספינה הצרפתית לוטסה (Lutece), שינה את שמה לפורטונה (Fortuna) והפליג לאי הפסחא. הספינה עלתה על הסלעים מול אי הפסחא וטבעה. הצוות שהה באי ארבעה חודשים בטרם הועבר למעצר בצ'ילה.

עד שנות ה-60 הוגבלו התושבים להאנגה רואה, יתרת האי הייתה מחוץ לתחום עבורם והוחכרה לחוות הכבשים של חברת ויליאמסון-בלפור עד 1953. מ-1953 ועד 1966 ניהל הצי של צ'ילה את האי תחת משטר צבאי, ורק אז הוסרו הגבלות התנועה באי. ב-1966 קיבלו תושבי האי אזרחות צ'יליאנית.

ב-22 במאי 1960 התחוללה רעידת האדמה בוואלדיביה שעל חוף האוקיינוס השקט בצ'ילה, רעידת האדמה העוצמתית ביותר שנמדדה מעולם. הרעידה יצרה גלי צונמי שפגעו בחוף הדרומי של אי הפסחא. במת הפסלים של אהו טונגריקי שרק שנים לפני כן שוחזרה בעמל רב נהרסה כליל. הגלים סחפו את פסלי המואי הכבדים 100 מטרים לתוך האי. במימון יפני בוצע שחזור מחודש, והבמה חזרה כיום למצבה המקורי.

בעקבות ההפיכה הצבאית ב-1973 שבה הודח ומת הנשיא הנבחר סלוודור איינדה ושהעלתה לשלטון את הרודן אוגוסטו פינושה הוצב אי הפסחא תחת משטר צבאי. לפינושה היה יחס מיוחד לאי. הוא ביקר בו ב-1974, הנשיא הראשון של צ'ילה שעשה זאת וחזר שוב ב-1980 וב-1987. אמנם התיירות כמעט שפסקה, והפיחות במטבע הצ'יליאני פגע בתושבים, אבל תחת שלטונו הושקעו משאבים ניכרים לשיפור התשתית, כולל הקמת בית חולים מודרני ובית עירייה חדש. והוא מינה ב-1984 את המושל הראשון של אי הפסחא שהיה יליד האי, הארכאולוג סרחיו ראפו (Sergio Rapu).

לאחר הסכם בין צ'ילה לארצות הברית הוארך מסלול הנחיתה בשדה התעופה מאטאוורי ונחנך ב-1987. המסלול הוארך ב-423 מטרים ל-3,353 מטרים, המסלול הארוך ביותר בפולינזיה, במטרה שיוכל לשמש אתר חירום למעבורת החלל.

המאה ה-21

ב-9 במאי 2006 אימצו תושבי האי דגל חדש. הדגל מורכב מרקע לבן, שעל גביו ראימירו אדום, קישוט מסורתי שנהגו נשות האי ללבוש על חזיהן.

ב-30 ביולי 2007 העניקה רפורמה חוקתית לאי הפסחא ולאיי חואן פרננדס מעמד של "טריטוריות מיוחדות" («territorio especial»). מכיוון שהאמנה טרם אושרה, ממשיך האי להיות חלק ממחוז ולפראיסו כקומונה היחידה בפרובינציה אי הפסחא.

קיימת התמרמרות של ילידי האי כנגד "הפלישה" של מהגרים מצ'ילה. באוגוסט 2010 היא התפרצה לפני השטח כאשר קבוצה התנחלה בשטח המלון היוקרתי Hangaroa Eco Village and Spa, בטענה שהשטח שעליו עומד המלון נלקח בעורמה מאבותיהם. בדצמבר השתמשה המשטרה בכוח בניסיון לפנות את המתנחלים והשתמשה בכדורי גומי. במהומה נפצעו 25 איש. חמשת המתנחלים האחרונים פונו בכוח משטח המלון בסופו של דבר בפברואר 2011.

תיירות

תחבורה

שדה התעופה מאטאוורי

תיירות בקנה מידה משמעותי החלה רק ב-1967, כאשר החלו טיסות תעופה סדירות לאי. גם כיום הדרך הכמעט יחידה להגיע לאי היא בטיסות של חברת התעופה "LAN איירליינס" המקיימת כמה טיסות שבועיות מסנטיאגו דה צ'ילה (צ'ילה) לטהיטי, דרך אי הפסחא (נכון ל-2015 באמצעות בואינג 767). חברת בת, LAN פרו, מפעילה גם היא טיסות עונתיות לאי מלימה, בירת פרו. עם זאת, מספר התיירים המגיע לאי נמוך משמעותית בהשוואה למספר התיירים המגיעים לאיים אחרים שבהם יש אתרי נופש. הטיסות מגיעות לשדה התעופה מאטאוורי (Mataveri) באי הפסחא שהורחב במידה ניכרת על ידי נאס"א בשנת 1986, כאתר לנחיתת חירום עבור מעבורת החלל. אורך מסלול שדה התעופה הוא 3,318 מטר.

לאי הפסחא יש נמל שבו יכולות לעגון ספינות קטנות בלבד. ספינות טיולים גדולות יכולות לעגון בתחנת עיגון בקרבת האנגה רואה. והנוסעים מורדים לחוף בסירות, שיטה לא נוחה בדרך כלל בשל הים הסוער כמעט תמיד.

תשתית תיירותית

מקומות הלינה נעים משהות בתשלום בבתים פרטיים ועד בתי מלון ברמת שלושה כוכבים. עם זאת, מרבית התיירים שוהים באי יומיים שלושה בלבד. המחירים באי יקרים בשל העובדה שכמעט הכול, למעט כמה מוצרי חקלאות, מיובא בעלות גבוהה מצ'ילה. מכיוון שמרבית האוכלוסייה מתפרנסת כיום מתיירות, יש באי מדריכי תיירות הדוברים כמה שפות. ההגעה לאתרי התיירות נעשית ברכבי שטח, ברכיבה על סוסים או ברגל למטיילים מנוסים.

למרות ריחוקו של האי ממרכזי התיירות העולמים גדל מספר התיירים המגיעים אליו מדי שנה בצורה מרשימה. אם בשנת 2000 הגיעו לאי 12,000 תיירים, בשנת 2010 כבר עלה מספר התיירים על 70,000, ומשרד העבודות הציבוריות של צ'ילה מעריך שמספרם יגיע ל-200,000 בשנת 2020.

אתרי התיירות העיקריים

פונה פאו, האתר שבו נחצבו ה"פאות" של פסלי המואי

• ראנו רארקו (Rano Raraku) – הר געש כבוי שהוא אתר החציבה של פסלי המואי. בלוע הר הגעש, על מדרונותיו, וסביבו יש כ-300 פסלים בגדלים שונים ובשלבים שונים של חציבה. לא רחוק מההר נמצא מפרץ ובו אהו טונגריקי, בימת הפסלים הגדולה ביותר באי ועליה 15 פסלים גדולים.
• אנקנה (Anakena) – החוף היחיד באי שבו ניתן לרחוץ בים. החוף עשוי מחול לבן שנוצר מבלייה של אלמוגים. יש בחוף כמה מתקני תיירות ובחורשת הדקלים הסמוכה מכינים ארוחות לתיירים. שתי במות אבן נמצאות באנקנה, אהו נאונאו ואטורה הוקי.
• טו פיטו או טה הנוא (Te Pito o te Henua – "טבור העולם") (למעשה: "טו פיטו קורה" – הטבור האדום) הוא אתר טקסי סביב סלע כדורי, שמקורו ככל הנראה טבעי, שמיוחסות לו תכונות על טבעיות. בין השאר נטען שכדור הסלע זהה לסלע שהביא הוטו מאטואה, המנהיג האגדי של ההגירה הראשונה של הפולינזים, מהאי היבא. כריסטיאן ולטר (Christian Walter), אנתרופולוג המתגורר באי, טוען שהאתר נבנה בשנות ה-60 של המאה ה-20 למען תיירים נאיביים. עובדה היא שתור היירדאל, שערך מחקר ארכאולוגי מקיף באי באמצע שנות ה-50 אינו מזכיר את האתר. באהו טונגריקי יש כדור סלע נוסף, אבל אין ספק שהוא גולף על ידי התושבים.
• הלוע של ראנו קאו (Rano Kau) – משולי הלוע יש נוף מרהיב של שלושת האיונים בדרום מערב האי. בסמוך נמצא הכפר הטקסי של אורונגו (Orongo).
• פונה פאו (Puna Pau) – מחצבה במדרונות ראנו קאו, שבו חצבו את הפאה מאבן סקוריה אדמדמה שהוצבה על ראשם של פסלי המואי.
• המוזיאון האנתרופולוגי על שם האב סבסטיאן אנגלרט (Museo Padre Sebastian Englert Antropologico) – שוכן בסמוך לשדה התעופה. המוזיאון צנוע בהשוואה למוזיאונים אנתרופולוגיים בעולם, אבל הביקור בו מומלץ. הממצא המעניין ביותר הוא עין של מואי שנתגלתה ב-1978 באנקנה.

צילום פנורמי של חוף אנקנה בצפון האי. מרחוק, למעלה משמאל, ניתן לראות קבוצת פסלי מואי המוצבות על בימת אהו.

תרבות אי הפסחא

מיתולוגיה

המיתולוגיה של אי הפסחא מתייחסת למיתוסים, סיפורי עם ואמונות דתיות של הילידים הפולינזים של האי. המרכיבים החשובים ביותר במיתולוגיה זו הם:

• האמונה שאי הפסחא יושב לראשונה על ידי קבוצה שהגיעה מהאי שלא זוהה המכונה היבא (קרוב לוודאי באיי מרקיז) שהונהגה בידי הוטו מאטואה (Hotu Matu'a), הנחשב כמלך הראשון של האי (ariki mau). בניו הקימו את המשפחות המורחבות שהתיישבו ברחבי האי, וחיו בבדידות עד שהגיעו האירופאים במאה ה-18.
• האמונה שבין התושבים החיים לבין אבותיהם הקדמונים המתים יש יחסים סימביוטיים. המתים העניקו לחיים כל מה שהם נזקקו לו (בריאות, פוריות ומזל), והחיים העניקו למתים מקום טוב יותר בעולם הרוחות באמצעות מנחות. לשם כך הוקמו פסלי הענק המכונים מואי שייצגו את האבות הקדמונים שהועלו לדרגת אלים. פסלי אבות אלו הועמדו כשפניהם כלפי צאצאיהם וגבם לעולם הרוחות שבים.
• אגדת "ארוכי האוזניים" (Hanau eepe) – מתוארים כבני עם שהתגוררו באי בעבר ונהגו להאריך את תנוכי אוזניהם. על פי סיפורי העם פרצה מלחמה בינם לבין בני העם השני שהתגורר באי המכונים "קצרי האוזניים" (Hanau momoko). במלחמה שהתחוללה בין המאה ה-16 למאה ה-18, קרוב לוודאי בשלהי המאה ה-17, הושמדו כל ארוכי האוזניים.
• פולחן איש הציפור (Tangata manu) – פולחן זה החליף את האמונה במואי, כאשר פרצה מלחמה בין השבטים באי על משאבי הטבע המדלדלים ובניית הפסלים נעצרה. הפולחן דעך בשלהי המאה ה-19 לאחר שהאוכלוסייה קיבלה על עצמה את הדת הקתולית, אבל הזיכרון והפופולריות של הפולחן לא נמחקו ועדות להם נמצאת בקישוטים בכנסייה שבאי.
• מאקה-מאקה (Makemake) - "יוצר האנושות", "אל הפריון", וה"אל" הראשי בפולחן איש הציפור.
• אקו-אקו (Aku-aku) – הרוחות ה"מגנים" על המערות הקדושות של המשפחה.

סיתות באבן

אחד מפסלי המואי הבודדים שגולף בבזלת ומוצג כיום במוזיאון הבריטי

שרטוט סכמתי של חציבת פסלי המואי

אחד מפסלי המואי שעל האי

תקריב של פסל שבראשו שוחזרו העיניים מאלמוג לבן וסקוריה אדומה

כמו בשאר איי פולינזיה, הייתה תרבותם ילידי אי הפסחא שייכת לתקופת האבן והם עשו שימוש נרחב בכמה סוגים של אבן מקומית:

• בזלת – אבן קשה, צפופה שממנה הכינו את הנקרים (toki) ששימשו לסיתות המואי, ובמקרה אחד לסיתות מואי (המואי Hoa Hakananai'a המוצב כיום במוזיאון הבריטי).
• אובסידיאן – זכוכית געשית המתאפיינת בקצוות חדים מאד. שימשה כחוד החניתות של בני האי (mataa), ושובצה כאישונים השחורים של עיני המואי.
• סקוריה אדומה מחרוט האפר של פונה פאו (Puna Pau), אבן אדומה קלה מאד ששימשה להכנת הפאות שעל ראשי המואי (pukao) ולגילוף כמה מואי.
• טוף מהלוע הגעשי ראנו רארקו, אבן שקל לעבד אותה בהשוואה לבזלת. מרבית המואי גולפו מאבן זו.

פסלי המואי

ערך מורחב – מואי

האי נודע בפסלי האבן הענקיים שבו, הקרויים מואי (moai). בסך הכול נמנו 887 פסלים מונוליתיים על האי, במחצבה ובאוספי מוזיאונים בעולם. מתוכם 288 הובלו בהצלחה והועמדו על הבמות שיועדו לכך והמצויות לאורך כל חופי האי. 92 פסלים מוטלים בדרך מהמחצבה ומעל ל-400 נמצאים במחצבה בשלבים שונים של גימור.

כל הפסלים הופלו על ידי הילידים עד אמצע המאה ה-19, ובתקופה המודרנית הוצבו מחדש כ-50 פסלים. הפסל הראשון שהוצב היה על אהו אטורה הוקה (Ahu Ature Huke) בחוף אנקנה ב-1958. הפסל הוצב תוך שימוש בשיטות מקוריות במהלך משלחת היירדאל.

אף שלעיתים קרובות מתייחסים אליהם כ"ראשים מאי הפסחא", יש לפסלים גו, ומרביתם מסתיימים בקצה הירכיים, אף שמספר הן דמויות שלמות הכורעות על ברכיים כפופות כשראשם מעל לבטנם. חלק מהמואי הניצבים כוסו עד צווארם בחולות הנודדים.

כמעט כל (כ-95%) מהמואי נחצבו מהאפר הגעשי הדחוס והמוצק (טוף) שקל לעבד אותו המצוי באתר אחד בצד החרוט הגעשי הכבוי ראנו רארקו. 13 פסלים גולפו בבזלת, 22 בטרכיט ו-17 בסקוריה אדומה שבירה. ילידי האי חצבו את הפסלים תוך שימוש בנקרים מאבן קשה (בעיקר בזלת) המכונים "טוקי" (toki), שכמה אלפים מהם מפוזרים במחצבה. את נקר האבן חידדו על ידי פיצול הקצה, כאשר הקצה נעשה קהה. בזמן הפיסול נהגו להתיז מים על האבן הגעשית על מנת לרכך אותה. עם סיום הגילוף נהגו העובדים לשפשף את גוף הפסל בפומיס. לחלק מהפסל שובצו עיניים, כאשר לתפקיד לובן העין השתמשו באלמוגים לבנים ואת הקשתית יצרו מזכוכית געשית (אובסידיאן) שחורה או מסקוריה אדומה. על מנת להשלים מואי אחד נדרש צוות של חמישה או שישה אנשים במשך כשנה, וככל הנראה עבדו צוותים רבים על פסלים שונים באותו זמן. כל פסל ייצג את ראשו של אב קדמון.

על סמך מאות הפסלים שנמצאים בשלבים שונים של יצירתם במחצבה בראנו רארקו ניתן לשחזר את תהליך היצירה (ראו בשרטוט הסכמתי משמאל). הפסל נחצב על ידי צוות בן כמה אנשים על המדרון של ההר. תחילה הוסר החלק העליון של הסלע, אחר-כך סותתו חלקו העליון של הפסל ושני צדדיו. החלק התחתון סותת בצורה גסה עד שגוף הפסל היה מחובר בשדרית בלבד לסלע מתחתיו (A בשרטוט). בשלב מסוים נותק הסלע מהשדרית והוא החליק במדרון עד שנחת כשהוא עומד בתוך בור שהוכן מראש בתחתית המדרון. בנקודה זו הושלם סיתות חלקו האחורי של הפסל (B בשרטוט). בשלב זה היה הפסל מוכן לשינוע אל הבימה (אהו) המיועדת לו באמצעות דרכים שהוכנו מראש. על התאוריות השונות לצורה בה הובלו הפסלים ששקלו מספר טונות למרחק שעלה לפעמים על עשרה קילומטרים ראו בהמשך. אחת התאוריות המבטיחות, שאף נוסתה באמצעות דגם מוקטן, מתבססת על ההנחה שהפסל עמד כבר בתחילת הדרך (C בשרטוט). הנחה סבירה ביותר בהתחשב במספר הרב של הפסלים העומדים בתוך בורות סביב המחצבה (D בשרטוט), שכיום בעקבות הסחף מכוסים עד לצווארם בעפר, מה שגרם לדימוי המקובל שהפסלים הם ראשים בלבד.

כאמור, בחלק משקעי העיניים של הפסלים שובצו אלמוגים ששבריהם נתגלו מתחת לחלק מהפסלים. בהיותם ממקור אורגני ניתן לתארך אותם באמצעות תיארוך פחמן-14. בהנחה שהמועד שבו נאספו מהים קרוב למועד שבו השתמשו בהם לשיבוץ בפסלים ניתן לתארך את התקופה שבה נחצבו הפסלים. על פי שברי האלמוגים שנתגלו, הפסלים נחצבו בין 1021 ל-1635.

הפסלים קיימים במידות שונות. הפסל הגדול ביותר מצוי עדיין במחצבה. גובהו 21 מטר ומשקלו כ-160 טון. המואי הגדול שהוצב על במה מכונה "פארו" ("Paro"). גובהו 9.89 מטרים ומשקלו 82 טון, אך בממוצע רוב הפסלים הם בגובה של 4 מטרים. הפסלים מתארים חצי גוף עליון של גבר שאת ראשו עוטרות אוזניים ארוכות. על ראשם של חלק מהפסלים נוספה "פאה" גלילית מאבן אדמדמה שנחצבה מהר הגעש "פונה פאו", המכונה בשפת רפה נואי פוקאו (pukao). הפאות הגדולות ביותר שוקלות קרוב ל-10 טון, כאשר רוחבה של הפאה שהוצבה על ראשו של פארו היה כשני מטרים, גובהה 1.7 מטרים והיא שוקלת 11.5 טון. משערים כי על מנת להוביל את פארו למקומו נדרשו בין ארבע מאות לחמש מאות איש. כמה פסלים שמשקלם דומה הועברו לכמה במות בחופים הצפוניים והדרומיים.

רק רבע מהפסלים הוצבו, כמחציתם נשארו עדיין במחצבה בראנו רארקו והיתרה מפוזרים בשטח, ככל הנראה בדרכם לאתרים המיועדים. בין התאוריות שהוצעו לדרך שבה הובלו הפסלים מהמחצבה לאתר המיועד ההשערה שהפסלים הועברו על גבי מזחלת בצורה האות הלטינית Y שבין זרועותיה נמתחו קורות המכונה "מירו מאנגה ארואה" (miro manga erua). המזחלת נמשכה באמצעות חבלים עשויים מהקליפה הקשה של עץ האו האו (Triumfetta semitriloba), שנקשרו סביב צוואר הפסל. נדרשו בין 180 ל-250 איש למשוך את הפסל, תלוי בגודל המואי.

שיטה אחרת שבה הובילו את הפסלים הייתה למשוך אותם כשהם ניצבים, כאשר החבלים שנקשרו לפסלים נענעו אותם, וכאשר הפסל נטה קדימה למשוך אותו. תאוריה זו מתאימה לסיפורי האגדה על כך שהמואי "הלכו" עד ליעדם הסופי. שיטה זו מאפשרת לצוות קטן הרבה יותר (כ-15 איש) להוביל את הפסל. תאוריה זו נתמכת על ידי העדויות הבאות:

• הראשים שהמואי במחצבה נוטים קדימה בעוד שהראשים של הפסלים שהובאו ליעדם הסופי ישרים. הנטייה יכולה הייתה לעזור בהובלה משום שהיא מייצרת מרכז כובד טוב יותר.
• לפסלים שנתגלו לאורך נתיבי ההובלה יש בסיסים רחבים יותר מאשר לפסלים שהוצבו על הבמה. בסיסים רחבים מאפשרים הובלה יציבה יותר. מחקרים גילו סדקים בבסיס הפסלים שנתגלו בדרך. סדקים אלו היו יכולים להיווצר מטלטול הפסל קדימה ואחורה ויצירת לחץ גדול על קצות הבסיס. לפסלים שנתגלו כשהם כבר מוצבים על הבמה אין בסיסים רחבים ושברי אבן שנתגלו באתרים מעידים שהפסלים עברו גילוף נוסף באתר שבו הוצבו.

• הפסלים הנטושים המופלים שנתגלו בסמוך לנתיבי ההובלה נמצאו (הרבה מעבר לצפוי מנפילה מקרית) כשפניהם כלפי מטה כאשר כיוון ההובלה היה במדרון, ועל גבם כאשר הכיוון היה במעלה גבעה. חלקם תועדו כשהם ניצבים לאורך הדרכים העתיקות. למשל על ידי חבורה מהמשלחת של קפטן קוק שנחה בצל פסל עומד. עובדה זו עולה בקנה אחד עם תיאורית ההובלה בניצב.

משהגיעו ליעדם הוצבו הפסלים על הבמות כשגבם אל הים, מלבד הפסלים באהו אקיווי שעומדים כשפניהם אל הים.

במות אהו

אהו אקיווי, מכיל את פסלי המואי היחידים הפונים לים

במרווחים שווים לאורך כל חופי הים באי, למעט בלשונות היבשה של ראנו קאו ופויקה ועל המדרון המערבי של הר טרוואקה, ניתן למצוא כיום במות אבן מאורכות הקרויות אהו (Ahu). לפי עדויות משנות ה-80 היה אהו גם על הצוקים של ראנו קאו ועל גביו כמה מואי, אלא שהוא ככל הנראה נפל לים לפני העשור הראשון של המאה ה-20. גודלן ומבנן של הבמות משתנים ממקום למקום. גובהן בדרך כלל כמטר וחצי, רוחבן בין שלושה לחמישה מטרים ואורכן משתנה. במות רבות עברו שינויים במהלך ולאחר תקופת הפלת פסלי המואי. אבנים נלקחו מבמות רבות ושימשו לקבורה כגלוסקמאות, אחת הבמות פוצצה בדינמיט ואהו טונגריקי נסחף לתוך האי עקב הצונמי שנגרם בשל רעידת האדמה בוואלדיביה ב-1960 בצ'ילה, כאשר הפסלים שעל גבו נסחפו במים כ-100 מטרים לתוך האי.

מתוך 313 במות האהו הידועות, רק 125 נשאו פסלי מואי. במות אחרות נשאו כנראה פסלי עץ שלא נשתמרו. רוב הבמות הכילו מואי אחד בודד, כנראה בגלל התקופה הקצרה של ייצור המואי והקשיים בהעברתם. אהו טונגריקי (Ahu Tongariki), קילומטר מ"ראנו רארקו" (בצפון מזרח האי), מכיל את המואי הגדולים והרבים ביותר, 15 במספר. אהו בולטים אחרים הם אהו אקיווי (Ahu Akivi, במרכז האי), נאו נאו (Nau Nau) בחוף אנקנה (צפון האי), וטהאי (Tahai, לא רחוק מטונגריקי). המרכיבים הקלאסיים של תכנון האהו הם:

• יישור השטח ליצירת רחבה
• קיר תומך אחורי בגובה מטר וחצי, בדרך כלל פונה לים.
• קיר קדמי בנוי מגושים מרובעים של בזלת המכונים "פאנגה" (paenga)
• את החלל בין שני הקירות מילאו בשברי אבנים, חלקם מקומיים וחלקם שברי מואי ישנים.
• כרכוב עשוי מסקוריה אדומה מעל לקיר הקדמי (במות שנבנו אחרי שנת 1300)
• כבש נטוי בשיפוע בחלק הפונה אל פנים האי, ומתפשט לצדדים כמו כנפיים
• אבנים מסודרות לפני הכבש
• רחבה מרוצפת לפני האהו הקרוי מאראה (marae)

האהו התפתח מהרחבה הטקסית הפולינזית המכונה מאראה (marae), המצויה בכל איי פולינזיה. בהקשר המקורי האהו היה מבנה קטן שלעיתים כוסה בסכך ושבהם אחסנו חפצים מקודשים, כולל פסלונים. האהו היה צמוד למאראה שבה התנהלו הטקסים, אם כי באי הפסחא האהו והמואי התפתחו לממדים גדולים בהרבה, והמאראה הייתה בסך הכל הרחבה המרוצפת לפני האהו. האהו הגדול ביותר הוא אהו טונגריקי שאורכו 220 מטרים והועמדו עליו 15 פסלים שכמה מהם הגיעו לגובה של תשעה מטרים.

זריחה בטונגריקי

גילוף תבליטים

פטרוגליף ב"אורנגו", בדרום מערב האי. מתאר את מאקה-מאקה, האליל הראשי והבורא על פי המסורת של אי הפסחא

תבליטים מגולפים על סלע (פטרוגליפים) מצויים בכל מקום באי הפסחא שבו יש משטחי סלע מתאימים. המקומות המועדפים הם משטחי לבה חלקים או משטחים חלקים על גבי סלעי בזלת. רוב המקומות מצויים לאורך החופים ולעיתים קרובות הם חלק מאתרי פולחן. בסך הכל נמנו כ-1,000 אתרים ובהם למעלה מ-4,000 פטרוגליפים, אחד האוספים העשירים ביותר של פטרוגליפים בכל פולינזיה. כחלק ממבנה כמה מבמות הפסלים החשובות יש אבני בזלת מסותתות באלגנטיות ועליהן פטרוגליפים. הצורות והדמויות גולפו בסלע ממגוון סיבות: על מנת ליצור טוטם, לסמן טריטוריה או להנציח אדם או מאורע. פטרוגליפים נעשו גם על גבי המואי, וכך למשל יש במחצבה בראנו רארקו מואי שעל חזהו חרותה ספינה בעלת שלושה תרנים, מה שמעיד כי הפטרוגליף נעשה לאחר המפגש עם האירופאים. המקום שבו ריכוז התבליטים הרב ביותר (ראו בתמונה) קרוי "אורנגו" והוא מצוי על שפת הר הגעש "ראנו קאו" בנקודה הדרום מערבית של האי. האתר, הקרוי גם "כפרם של אנשי הציפור", שימש כבסיס לפולחן השנתי של "איש הציפור" (ראו לעיל). מרבית הפטרוגליפים הם של איש הציפור, ובחלק מהמקרים בוצעו החריתות על גבי פטרוגליפים ישנים. מוטיבים נוספים הם של בעלי חיים, דוגמת צבי ים, לווייתנים, וכרישים, קומארי (Komari – פות) ומאקה-מאקה, האליל הראשי בפולחן איש הציפור האחראי על הבריאה שגולף כמסכה בעלת עיניים גדולות במיוחד.

חומות אבן

דימות לייזר של "הארה מואה" (hare moa – "בתי תרנגולות") ששימשו כלולים או כמחסני מזון

עוד דוגמה ליכולות גבוהות במלאכת האבן באי הפסחא הן החומות האחוריות של האהו בווינפו (בחצי האי אורנגו), ובוואי מאטה (Vai Mata) על החוף הצפוני, אשר נבנו בבנייה יבשה, (ללא שימוש במלט) ועל ידי התאמה של גושי סלעי בזלת בגדלים שונים שמשקלם מגיע עד שבעה טון כך שיתאימו זה לזה באופן מדויק. תור היירדאל טען שבנייה זו זהה לחומות האבן מתקופת האינקה בדרום אמריקה בעיקר החל מהמאה ה-15, כהוכחה לטענה בדבר הקשר הקדום בין אי הפסחא עם אמריקה הדרומית, אבל בחינה מדוקדקת פסלה את הטענה הן על בסיס מועד הקמת החומות ובעיקר על צורת גושי הסלע.

בתי אבן

שני סוגים של בתים ידועים מהעבר של האי: "הארה פאנגה" (hare paenga), בית שצורת יסודותיו סגלגלה עשוי מגושי בזלת ומכוסה בסכך שדמה לסירה הפוכה, ו"הארה אוקה" (hare oka), מבנה אבן עגול. מבני אבן קשורים המכונים "טופה" נראים דומים מאד להארה אוקה, אלא שבטופה התגוררו הכהנים והחוזים בכוכבים והם נבנו בסמוך לחוף, מקום שם ניתן לצפות בקלות בתנועות הכוכבים. היישובים כללו גם מבנים הקרויים "הארה מואה" (hare moa – "בתי תרנגולות"), שהגג שלהם היה מכוסה בלוחות אבן, ששימשו כלולים לתרנגולות או כמחסנים למזון. הבתים בכפר הטקסי אורונגו היו ייחודיים בכך שצורתם הייתה כשל הארה פאנגה, אך היו בנויים מלוחות בזלת שמקורם בלוע הר הגעש הכבוי ראנו קאו. הכניסה לכל סוגי הבתים הייתה נמוכה מאד, והיה צורך לזחול כדי להיכנס אל הבית ולצאת ממנו.

קברים

הכניסה למערת אנא קאי טנגאטה (Ana Kai Tangata), המכונה "מערת אוכל האדם"

בתקופות קדומות שלחו התושבים של אי הפסחא את המתים לים בסירות קאנו קטנות מיוחדות לקבורה, כפי שנהגו לעשות ילידים באיי פולינזיה האחרים. מאוחר יותר הם החלו לקבור את המתים במערות סודיות במטרה למנוע את חילול העצמות על ידי אויבים. במהלך המאבקים של שלהי המאה ה-18, החלו ילידי האי לקבור את מתיהם במרווח שבין הבטן של פסל המואי שהופל והקיר הקדמי של האהו. בתקופה שפרצו מגפות נקברו המתים בקברי המונים שמעליהם מבני אבן בצורת פירמידה קטומה.

מערות פולחן

האופי הגעשי של האי גרם להיווצרות מערות בצינורות לבה. במערות השתמשו כאתר פולחן, כפי שמוכיחים ציורי המערות הרבים. המוטיבים העיקריים קשורים לפולחן איש הציפור. תור היירדאל מצא במערות פסלוני אבן רבים ומגוונים: דמותו של איש הציפור, מואי, פסלי ראשים, דמויות אנושיות ודמויות בעלי חיים ואף ספינות מפרש. המערות הסודיות הוקצו למשפחות מסוימות. הידע על מיקומם הועבר בעל פה לחברים נבחרים מהדור הבא. עצמות שנתגלו במערות מוכיחות כי המערות שימשו גם לקבורה אם כי רק בשלבים מאוחרים. המערות שימשו את הילידים כמקלט בתקופות של נסיגה תרבותית ומלחמת האזרחים שבאה בעקבותיה. מערת פולחן שבה ציורי סלע רבים שאותה נוהגים לפקוד תיירים לעיתים קרובות היא אנא קאי טנגאטה (Ana Kai Tangata), המכונה "מערת אוכל האדם" במאטאוורי בחוף המערבי.

שימוש בעץ

דוגמה של כתב הרונגו-רונגו

דמות אב קדמון, סביב 1830, מאוסף המוזיאון לאמנות של לוס אנג'לס

רונגו-רונגו

ערך מורחב – רונגו-רונגו

בשנת 1864 דיווח המיסיונר הצרפתי אז'ן אירו (Eugène Eyraud‏; 1868-1820) במכתב לממונה עליו כי הוא ראה ב"כל הבתים" שבאי הפסחא, מאות לוחיות עץ ומוטות חקוקים באלפי סמלים הירוגליפיים. שנתיים אחר כך אותר רק קומץ מהם. רובם נשרפו, הוחבאו או שימשו לבנייה. באותה תקופה, אמרו כמה ילידים כי הם מבינים את הכתב. אך על פי המסורת רק המשפחות השולטות והכהנים היו אוריינים, ואיש מהם לא שרד את פשיטות סוחרי העבדים והמגפות שבאו בעקבותיהן.

הכתב שקיבל את השם רונגו-רונגו (ככל הנראה שלום-שלום) הוא הכתב המקורי היחידי באוקיאניה שלפני המאה העשרים. הכתב משלב סמל פונטיים עם תמונות. הכתב כתוב בשורות והוא סוג של בוסטרופידון. כל שורה נכתבת בכיוון מנוגד לשורה מעליה. הכתב נקרא משמאל לימין ובקצה השורה יש לסבוב את הלוח ב-180 מעלות. תחילת הכתב היא בקצה התחתון השמאלי. התווים בגובה ממוצע של כסנטימטר מראים סמלים גרפיים: אנשי ציפור, אנשים, חיות, חלקי גוף, צורות אסטרונומיות וחפצי יום יום (סירה, בית, חנית, גרזן אבן, משוט). עם זאת כתב התמונות איננו פיקטוגרפים המייצגים חפצים אמיתיים יחד. תומאס ברתל (Thomas Barthel), הנחשב לבר הסמכא ביותר של כתב אי הפסחא, טוען כי מדובר בסוג של תזכורת שסביב הרעיונות הבסיסים המובאים בכתב יש להוסיף מלים וביטויים מהזיכרון.

הארכאולוג קנת אמורי (Kenneth P. Emory) מאוניברסיטת בישופ בהוואי מייצג דעה שונה לחלוטין. מהעובדה שכל לוחות הרונגו רונגו המועטים ששרדו תוארכו לשנים שבין 1722 ל-1868 הוא הסיק שהילידים בסך הכול ניסו לחקות את המסמכים הכתובים של האירופאים.

הפענוח המלא של הכתב של אי הפסחא נחשב במשך שנים ארוכות כבעיה בלתי ניתנת לפתרון, משום שכה מעט לוחיות רונגו רונגו שרדו, ובייחוד משום שזו הייתה התרבות היחידה בדרום האוקיינוס השקט שפיתחה כתב ולא היה למה להשוות אותה. רק השוואה שיטתית יחד עם ידע במועדי השנה ושימוש במסורות שעברו בעל פה סיפקו לראשונה גישות ראשונות לפירוש משמעותי. כבר תומאס ברל ניחש בחלקו שהלוחית הקרויה לוחית מאמרי (Mamari) או לוחית C (כיום בארכיון של מסדר הכמרים הקתולי Congregazione dei Sacri Cuori ברומא) היא לוח שנה ירחי, משום ששורות 6 עד 9 כוללות מספר רב של סמלים אסטרונומיים וסמלי ירח. מסקנה זו מקובלת כיום.

כיום נותרו בעולם רק 26 לוחיות המקובלות כאותנטיות לכתב זה. הן מפוזרות במוזיאונים ברחבי העולם, מסנקט פטרבורג ועד סנטיאגו דה צ'ילה, אך אף אחת מהן לא נותרה באי הפסחא עצמו. בנוסף ללוחיות נתגלה הכתב גם על אביזרי קודש אחרים (פסלונים, ראימרו בלונדון ומטה טקסי בסנטיאגו). מרבית לוחיות העץ גולפו מעץ טורומירו. את התווים חרתו ככל הנראה באמצעות שברי אובסידיאן או שיני כריש. קנת אמורי טוען כי השתמשו בכלי מתכת ממוצא אירופאי.

הכתב טרם פוענח אם כי נעשו ניסיונות רבים לפענח אותו, בייחוד משום שגם חובבים רבים מנסים את ידם. ההסברים הסבירים לטקסטים הקיימים נעים בין רשימות גנאלוגיות לשירים טקסיים. אבל אין הצלחה בפענוח הטקסט שורה אחר שורה.

גילוף בעץ

עץ היה חומר גלם נדיר על אי הפסחא במאות ה-18 וה-19, ועם זאת כמה עבודות ייחודיות של גילוף בעץ שבהן היה דגש על פרטים קטנים מצאו את דרכן למוזיאונים בעולם. צורות בולטות כוללות את:

• ראימירו (Reimiro נכתב גם Rei Miro, בשפת רפה נוי "חרטום הסירה"), קישוט לצוואר בצורת סהר המעוטר בדמות ראש בעל זקנקן בשני קצותיו או בקצה אחד בלבד. עיצוב זהה מופיע על הדגל של רפה נוי. על שני ראימירו במוזיאון הבריטי חקוקה כתובת ברונגו רונגו.

• מוקו מירו (Moko Miro) – אדם בעל ראש לטאה. המוקו מירו שימש כאלה כשהרגליים של הדמות עוצבו כידית. כשלא אחזו בו ביד נהגו רקדנים לתלות אותו סביב צווארם בזמן חגיגות. המוקו מירו הוצב ליד פתח הדלת להגן על הבית מכל צרה. נהגו לתלות אותו מהגג או להעמידו כשבסיסו קבור בקרקע. בצורתו המקורית היה לפסלון עיניים מצדפה לבנה, והאישונים היו עשויים מאובסידיאן.

• מואי קוואקווה (mo‘ai kavakava) – פסלוני גברים כאשר מואי פאאפאה (Moai Paepae) הם פסלוני נשים. פסלוני אנשים גרוטסקיים המעוצבים בפרוטרוט אלו גולפו מעץ הטורומירו, ומייצגים אבות קדמונים. לעיתים שימשו פסלונים אלו בטקסי פריון. בדרך כלל השתמשו בהם בחגיגות הקטיף: "הפירות הראשונים שנקטפו נתלו סביבם כמנחות". כשלא השתמשו בפסלונים נהגו לעטוף אותם בבד מקליפת עץ ולשמור אותם בבית. במקרים מועטים דווח שילידי האי החזיקו את הפסלונים כמו שמחזיקים בובות ורקדו אתם. הפסלונים המוקדמים ביותר נדירים ובדרך כלל הם מציגים דמות גבר בעל זקנקן תיש וגוף כחוש. הצלעות של הפסלונים (קוואקווה בשפת רפה נוי פירושו "צלעות") ועמוד השדרה חשופים ובמרבית הפסלונים יש סמלים חרותים על חלקי הגוף, ובעיקר על הפדחת. דמויות הנשים, נדירות בהשוואה לדמויות הגברים, מציגות גוף שטוח ולעיתים קרובות כשיד הדמות מגולפת לרוחב הגוף. הפסלונים, אף שחלקם היה גדול למדי, נענדו כחפצי קישוט סביב צווארם של גברי השבט. כשכל שהאדם ענד יותר דמויות כך, היה מעמדו נכבד יותר. לפסלונים יש פטינה מבריקה שהתפתחה מהטיפול הקבוע בהם והמגע עם ידיים אנושיות.
• חפצים נוספים שגולפו בעץ כוללים את: אאו (Ao) - משוט ריקוד גדול, שחלקו העליון מגולף בדמות פנים צבועות באדום, כשהעיניים משובצות באובסידיאן; רפה (Rapa) – משוט ריקוד קטן שלא היה צבוע וגם חלקו העליון גולף בצורה המרמזת על פני אדם; פאואה (Paoa) – אלת לוחמים שהידית שלה גולפה כראש אדם בעל שני פנים, ומזכירה את הפאטו (Patu) - אלת הלוחמים של המאורים בניו זילנד; ואוה (Ua) – מטה המנהיגים, מטה ארוך (עד מטר וחצי) שקצהו העליון גולף כראש אדם בעל שני פנים והיה סמל למנהיגים.

תרבות האי במאה ה-21

מאז 1975 נערך באי בשבועיים הראשונים של פברואר פסטיבל שנתי שנועד לחוגג את התרבות של אי הפסחא הקרוי טפאטי (Tapati), שבו יש אירועים של מוזיקה ריקודים ותחרויות ספורט. באי התפתחה מסורת מוזיקלית שהיא שילוב בין השפעות פולינזיות ודרום אמריקניות. פעילויות תרבותיות נוספות כוללת גילוף בעץ. יש לאי קבוצת כדורגל המשחקת באצטדיון בהאנגה רואה, וב-2009 שיחקה והפסידה לקבוצת קולו-קולו מסנטיאגו דה צ'ילה, אלופת צ'ילה, במסגרת תחרויות הגביע של צ'ילה.

לקריאה נוספת

• תור היירדאל, אקו אקו. סיכום משלחת המחקר של 1955 באי הפסחא
• ג'ארד דיימונד, התמוטטות, פרק 2
• יוסי מזרחי, 'אלף שנים של בדידות - חידותיו של אי הפסחא'. הוד השרון: אסטרולוג, 2002

• Altman, Ann M. (2004). Early Visitors to Easter Island 1864–1877 (translations of the accounts of Eugène Eyraud, Hippolyte Roussel, Pierre Loti and Alphonse Pinart; with an Introduction by Georgia Lee). Easter Island Foundation.
• Boerseman, Jan J. The Survival of Easter Island: Dwindling Resources and Cultural Resilience, Cambridge University Press, 2015, מסת"ב 9781316298459
• Bahn, Paul and Flenley, John. The Enigmas of Easter Island, Oxford University Press, UK, 2003, מסת"ב 9780191647192
• Englert, Sebastian F. (1970). Island at the Center of the World. New York: Charles Scribner's Sons.
• Erickson, Jon D. and John M. Gowdy (2000). "Resource Use, Institutions, and Sustainability: A Tale of Two Pacific Island Cultures.” Land Economics 76(3): 345–354.
• Fischer, Steven Roger (1995). "Preliminary Evidence for Cosmogonic Texts in Rapanui's Rongorongo Inscriptions". Journal of the Polynesian Society (104): 303–21.
• Fischer, Steven Roger (1997). Glyph-breaker: A Decipherer's Story. New York: Copernicus/Springer-Verlag.
• Fischer, Steven Roger (1997). RongoRongo, the Easter Island Script: History, Traditions, Texts. Oxford and New York: Oxford University Press. ISBN 0-19-823710-3.
• Heyerdahl, Thor (1961). Thor Heyerdahl & Edwin N. Ferdon Jr. (ed.). The Concept of Rongorongo Among the Historic Population of Easter Island. Stockholm: Forum.
• Hunt, Terry and Lipo, Carl. The Statues that Walked: Unraveling the Mystery of Easter Island, Simon and Schuster, 2011, מסת"ב 9781439154342
• Kjellgren, Eric (2001). Splendid isolation: art of Easter Island. New York: The Metropolitan Museum of Art. ISBN 9781588390110.
• Lee, Georgia (1992). The Rock Art of Easter Island. Symbols of Power, Prayers to the Gods. Los Angeles: The Institute of Archaeology Publications. ISBN 0-917956-74-5.
• McLaughlin, Shawn (2007). The Complete Guide to Easter Island. Los Osos: Easter Island Foundation.
• Metraux, Alfred (1940). "Ethnology of Easter Island". Bernice P. Bishop Museum Bulletin. Honolulu: Bernice P. Bishop Museum Press (160).
• Pinart, Alphonse (1877). "Voyage à l'Ile de Pâques (Océan Pacifique)". Le Tour du Monde; Nouveau Journal des Voyags. Hachette. 36: 225.
• Routledge, Katherine (1919). The Mystery of Easter Island. The story of an expedition. London. ISBN 0-404-14231-1.
• Steadman, David (2006). Extinction and Biogeography in Tropical Pacific Birds. University of Chicago Press. ISBN 978-0-226-77142-7.
• Thomson, William J. (1891). "Te Pito te Henua, or Easter Island. Report of the United States National Museum for the Year Ending June 30, 1889". Annual Reports of the Smithsonian Institution for 1889. Washington: Smithsonian Institution: 447–552.in Google Books
• Treister, Kenneth; Vargas Casanova, Patricia and Cristino, Claudio. Easter Island's Silent Sentinels: The Sculpture and Architecture of Rapa Nui, מסת"ב 9780826352668
• van Tilburg, Jo Anne (1994). Easter Island: Archaeology, Ecology and Culture. Washington, D.C.: Smithsonian Institution Press. ISBN 0-7141-2504-0.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של אי הפסחא
• National Geographic Live! - Terry Hunt and Carl Lipo: The Statues That Walked - הרצאתם של טרי האנט וקארל ליפו שבה הם סותרים לגמרי את התמונה שמצייר דיימונד במאמר שמעל.
• רן שפירא, האם נפתרה תעלומת הפסלים המפורסמים באי הפסחא?, באתר הארץ, 2 באוקטובר 2009
• ניסיונות שונים לתאר איך הובלו הפסלים (באנגלית)
• Easter Island Foundation
• כתב הרונגו-רונגו באתר אוניגלוט (באנגלית)
• אקונומיסט, ההגירה הגוברת לאי הפסחא, שבשליטת צ'ילה, מרגיזה את תושביו, באתר הארץ, 16 באוקטובר 2009
• סיימון רומרו, הניו יורק טיימס, כבוד מול אוכל, באתר הארץ, 24 באוקטובר 2012
• משה גלעד, למה תושבי אי הפסחא כועסים על הפסלים המרהיבים שפירסמו אותם ברחבי העולם?, באתר הארץ, 25 בפברואר 2016
• נחשפה האמת המפתיעה על ההיסטוריה המפוקפקת של האי המיסתורי בעולם, באתר וואלה!‏, 19 ביולי 2017
• A crazy sport created by isolation על פסטיבל טפאטי באתר ה-BBC
• ניקולס קייסי וג'וש היינר, מפלס האוקיינוס העולה מפורר את העבר של אי הפסחא — ומאיים על עתידו, באתר הארץ, 16 במרץ 2018
• אי הפסחא, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

ערך מומלץ

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0