איי גלאפגוס

איי גלאפגוס

האי ברטולומה, מאיי גלאפגוס

מפת מיקום מפה מפורטת לחצו כדי להקטין חזרה לחצו להגדלה מפת איי גלאפגוס tabBackground:;tabBorder:#aaa;defaultTab:0;

איי גלאפגוס

אתר מורשת עולמית

האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1978, לפי קריטריונים 7, 8, 9, 10
מדינה
הערות	הורחב בשנת 2001, אתר בסיכון בין 2007 ל-2010

איי גלאפגוס (בספרדית: Islas Galápagos; שם רשמי: ארכיפלגו דה קולון – Archipiélago de Colón) הם ארכיפלג של איים געשיים שמפוזרים באוקיינוס השקט באזור קו המשווה, 972 קילומטרים מערבית לחלק היבשתי של אקוודור. האיים נמצאים בשליטתה של אקוודור, ושייכים למערכת הפארקים הלאומיים שלה. אוכלוסיית האיים מונה קצת מעל ל-25,000 בני אדם, רובם דוברי ספרדית.

איי גלאפגוס ידועים בזכות מגוון המינים של בעלי החיים האנדמיים שבהם, וכן בזכות מחקריו של צ'ארלס דרווין במהלך מסע המחקר שלו באוניית הצי המלכותי "ביגל". בעלי החיים באיים ידועים בכך שאינם נרתעים מאנשים, מה שהופך את האיים לאתר תיירות פופולרי בקרב חובבי בעלי חיים.

אטימולוגיה

"גלאפגו" היא מילה נושנה בספרדית שמשמעותה "צב". האיים נקראים על שם צבי הענק שחיים בחלק מן האיים.

לאיי גלאפגוס הוענקו ברבות השנים שמות רבים, ובהם "האיים הקסומים", שניתן להם בשל השילוב בין מגוון ביולוגי, יופי פראי וזרמים ימיים חזקים שמקשים על הניווט למקום וממנו. אחד התרשימים הראשונים שבהם נכללו האיים שורטט ב-1684 על ידי פיראט אנגלי בשם אמברוז קאולי (Ambrose Cowley). הוא קרא לאיים בשמותיהם של חבריו הפיראטים, או על שמו של אציל אנגלי שסייע לפיראטים. לאחרונה העניקה ממשלת אקוודור שמות ספרדיים למרבית האיים. שמות אלו הם שמותיהם הרשמיים של האיים, אולם רבים ממשיכים להשתמש בשמות האנגליים שהעניק קאולי.

גאוגרפיה פיזית

איי גלאפגוס ממוקמים באוקיינוס השקט, כ-972 קילומטרים מערבית לחופי אמריקה הדרומית. שטחי היבשה המשמעותיים הסמוכים אליהם הם אקוודור במזרח, אי הקוקוס בצפון (במרחק 720 קילומטרים) ואי הפסחא והאי סן פליקס בדרום (במרחק 3,200 קילומטרים). האיים ממוקמים בין קווי הרוחב 1°40' צפון ו-1°36' דרום, ובין קווי האורך 89°16' ו-92°01' מערב. אם כן, האיים מפוזרים סביב קו המשווה: חלקם בחצי הכדור הצפוני, חלקם בחצי הכדור הדרומי, וחלקם, כמו האי איסבלה, ממש עליו. המרחק בין האי הדרומי ביותר (אספניולה) לצפוני ביותר (דרווין) הוא 220 קילומטרים.

שטח היבשה הכולל בארכיפלג הוא כ-7,880 קילומטרים רבועים, מתוך סך של 45,000 קילומטרים רבועים עליהם פרושים האיים. האי הגדול ביותר מבין כלל האיים, איסבלה, מתפרש על למעלה מ-4,600 קילומטרים רבועים, שהם יותר ממחצית השטח היבשתי הכולל של הארכיפלג. על אי זה נמצא הר הגעש וולף, שפסגתו, השוכנת ברום של 1,707 מטרים, היא הנקודה הגבוהה ביותר באיים.

האיים העיקריים בארכיפלג

תמונה של האי איסבלה שצולמה מהלוויין "ספוט"

צינור לבה באיי גלאפגוס.

אלבטרוסי גלאפגוס באי אספניולה

הרחוב הראשי בסן כריסטובל

צפון אי סימור חוף איי גלאפגוס

• איסבלה (Isabella) - שטחו 4,640 קילומטרים רבועים. הנקודה הגבוהה ביותר עליו היא הגבוהה ביותר בארכיפלג - זוהי פסגתו של הר הגעש וולף, שגובהה 1,707 מטרים. האי נקרא על שמה של איזבלה הראשונה, מלכת קסטיליה. צורתו של האי כצורת סוסון ים, והיא תוצאה של התמזגות שישה הרי געש לכדי יחידה יבשתית אחת. באי ניתן לצפות במגוון מרשים של בעלי חיים, בהם פינגוויני גלאפגוס, קורמורני גלאפגוס, איגואנות ימיות, שקנאים, פרושים, ועוד. בקצהו הדרומי של האי מצויה ההתיישבות השלישית בגודלה בארכיפלג, פוארטו ויאמיל.
• אספניולה (Española) - שטחו 60 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי - 206 מטרים. שמו הוענק לו כמחווה לספרד. הוא מהוותיקים שבאיי הארכיפלג ומהדרומיים שבהם. מיקומו המרוחק ביחס ליתר האיים הביא לכך שבעלי חיים רבים החיים בו הם אנדמיים לו. מאותה סיבה, בעלי החיים מותאמים לאקלים הייחודי לאי ולמשאבי הטבע שבו. אי זה הוא היחיד שבו מקננים אלבטרוסי גלאפגוס, שהצוקים התלולים שבאי משמשים להם מסלולי המראה מעולים.
• באלטרה (Baltra) - ידוע גם בשם "דרום סימור". זהו אי קטן ושטוח הממוקם בסמוך למרכז הארכיפלג. האקלים באי די צחיח, והצמחייה בו מורכבת בעיקרה ממלוחים ומצברים. במהלך מלחמת העולם השנייה הוקם באי בסיס של חיל האוויר האמריקני, וממנו יצאו צוותים שפיטרלו באוקיינוס השקט וחיפשו אחר צוללות אויב. מטרה נוספת של הבסיס הייתה לשלוח צוותים שיגנו על תעלת פנמה. עם תום המלחמה הועברו המתקנים בבסיס לידי ממשלת אקוודור, וכיום שוכן באי בסיס צבאי של אקוודור. בבאלטרה נמצא שדה תעופה, שהיה היחיד בארכיפלג עד 1986 (עת הוקם שדה תעופה נוסף באי סן כריסטובל).
• ברטולומה (Bartolomé) - איון וולקני הממוקם מזרחית לאי סנטיאגו. זהו אחד מהצעירים שבאיי הארכיפלג. הוא נקרא על שמו של דייוויד ברטולומאו, קצין בצי הבריטי.
• חנובסה (Genovesa) - אי קטן ששטחו 14 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 76 מטרים. שמו נגזר משמה על העיר ג'נובה שבאיטליה, שבה, על פי ההנחה המקובלת, נולד קולומבוס. האי מכונה בשם "אי הציפורים" בשל מגוון רב של עופות שנוהגים לפקוד אותו, בהם פריגטות, שחפים, סולות, שחפיתיים, יונים ועוד.
• דרווין (Darwin) - נקרא על שם צ'ארלס דרווין, אבי תורת האבולוציה. שטחו כ-1.1 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי כ-168 מטרים מעל פני הים. עם בעלי החיים החיים באי נמנים דובי ים, פריגטות, איגואנות ימיות, אריות ים, וכמה מיני סולות, ובים הסובב את האי מצויים לווייתנים.
• דרום פלאסה (South Plaza) - אי ששטחו 0.13 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 23 מטרים. הוא נקרא על שמו של נשיא אקוודור, הגנרל ליאונידאס פלאסה.
• וולף (Wolf) - אי ששטחו 1.3 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 253 מטרים. הוא נקרא על שם הגאולוג הגרמני תאודור וולף. באי חיים כלבי ים, פרגטות, סולות, איגואנות ימיות, ושחפים, ובים הסובב את האי מצויים כרישים, לווייתנים ודולפינים. לצד האי דרווין, ידוע האי וולף כמקום משכנו היחיד של תת מין ייחודי של פרוש קרקעי חד-מקור (Geospiza difficilis septentrionalis) - הניזון מדמן של סולות.
• מרצ'נה (Marchena) - אי ששטחו 130 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 343 מטרים. חיים בו עקבי גלאפגוס, אריות ים, וכן לטאת לבה אנדמית (Microlophus habelii).
• פינסון (Pinzón) - אי ששטחו 18 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 458 מטרים. הוא נקרא על שמם של האחים פינסון, שהיו קברניטי הספינות פינטה וניניה, שתיים מהשלוש שלקחו חלק במסעו הראשון של כריסטופר קולומבוס. באי ניתן לראות בעלי חיים רבים, בהם אריות ים, עקבי גלאפגוס, צבי ענק, איגואנות ימיות ודולפינים.
• פלוראנה (Floreana) - אי ששטחו 173 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 640 מטרים. הוא נקרא על שמו של חואן חוזה פלורס, נשיאה הראשון של אקוודור, שבתקופת כהונתו השתלטה אקוודור על הארכיפלג. שם נוסף של האי הוא "סנטה מריה", על שם אחת הקרוולות של קולומבוס. הוא מהראשונים באיי הארכיפלג בהם התיישבו בני אדם, ולכן ההיסטוריה האנושית שבו עשירה יותר מבאיים אחרים. באי מקננים פלמינגואים ורודים וצבי ים ירוקים.
• פרננדינה (Fernandina) - אי ששטחו 642 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 1,494 מטרים. הוא נקרא על שמו של פרננדו השני, מלך אראגון, שמימן את מסעו של קולומבוס. זהו אחד מהצעירים ומהמערביים שבאיי הארכיפלג. ב-13 במאי 2005 החל תהליך געשי באי, כאשר ענן של אפר ואדי מים עלה לגובה של שבעה קילומטרים מעל האי, ולבה זרמה על מדרונות הר הגעש שבו. עם בעלי החיים שחיים בו נמנים קורמורני גלאפגוס (הנודעים בשל אי-יכולת התעופה שלהם), שקנאים, אריות ים ואיגואנות הימיות, שמאות מהן מתאספות לצד סלעי לבה שחורים שבאחד החופים.
• צפון סימור - שטחו 1.9 קילומטרים רבועים, וגובהו המרבי 28 מטרים. הוא נקרא על שמו של האציל האנגלי לורד יו סימור. באי שוכנת אוכלוסייה גדולה של סולות כחולות-רגל ושל שחפים אנדמיים (Creagrus furcatus). בנוסף נמצאת באי אחת מהאוכלוסיות הגדולות ביותר של הפריגטה. הוא נמצא צפונית לאי באלטרה.
• ראבידה (Rábida) - אי ששטחו 4.9 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 367 מטרים. הוא נקרא על שם המנזר שבו השאיר קולומבוס את בנו לפני המסע ליבשת אמריקה. באי חיים בעיקר מיני עופות, כמו שקנאים וסולות שמקננים שם.
• סן קריסטובל (San Cristóbal) - אי ששטחו 558 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 730 מטרים. הוא קרוי על שם הקדוש המגן כריסטופורוס ה"קדוש". שמו האנגלי, צ'אטהאם (Chatham), מבוסס על תוארו של ויליאם פיט האב. באי חיים פריגטות, אריות ים, צבי ענק, סולות כחולות ואדומות-רגל, איגואנות ימיות, דולפינים ושחפים. מקווה המים המתוקים הגדול ביותר באיים, El Junco, נמצא על אי זה. כמו כן, בקצהו הדרומי של האי שוכנת בירתו של מחוז גלאפגוס (מחוז במדינת אקוודור), פוארטו בקריסו מורנו.
• סנטה פה (Santa Fe) - אי ששטחו 24 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 259 מטרים. הוא נקרא על שם עיר בספרד. ניתן למצוא באי צורות חיים ייחודיות: יער של קקטוסים מהסוג צבר (Opuntia), שחפים, יסעורים ומספר מיני איגואנות.
• סנטה קרוס (Santa Cruz) - אי ששטחו 986 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 864 מטרים. פירוש שמו בספרדית הוא "הצלב הקדוש". אוכלוסיית בני האדם הגדולה ביותר בארכיפלג נמצאת בעיר פוארטו איורה שבאי. בעיר זו נמצאים תחנת המחקר על-שם צ'ארלס דרווין והמטה של שירות הפארק הלאומי של הגלאפגוס. האזורים ההרריים באי ידועים בשל הצמחייה הייחודית ובשל מנהרות הלבה שבהם. אוכלוסיות גדולות של צבים שוכנות באי.
• סנטיאגו (Santiago) - אי ששטחו 585 קילומטרים רבועים וגובהו המרבי 907 מטרים. הוא קרוי על שם האי הראשון שהתגלה על ידי קולומבוס בים הקריבי. מלבד בעלי החיים האופייניים בארכיפלג, כמו איגואנות ימיות, אריות ים, כלבי ים, צבי ים וכו', חיים באי וסביבתו גם דולפינים, כרישים, וכן חזירים ועזים, שהובאו אליו על ידי בני אדם. לאחר שהתברר המשגה החמור, שגרם נזק אדיר למינים האנדמיים שחיו באי, הוצאו מהאי כל החזירים והעזים.

גאולוגיה

ארכיפלג האיים כולל כ-16 איים מרכזיים, שישה איים קטנים יותר, וכ-10 סלעים ואיונים קטנים. האיים ממוקמים כמה מאות קילומטרים מזרחית לצומת משולש, מפגש של שלושה לוחות טקטוניים (לוח נסקה, לוח קוקוס, הלוח הפסיפי) המכונה "הצומת המשולש של גלאפגוס" (Galapagos Triple Junction).

מקורם של האיים געשי, והם נוצרו כתוצאה מפעילות של נקודה חמה, תופעה גאולוגית שבה אזור קבוע של מעטפת כדור הארץ חם מסביבתו במשך תקופה ארוכה וגורם להיווצרות הרי געש בליתוספירה שנעה מעליו. נקודה חמה זו מכונה "הנקודה החמה של גלאפגוס" והיא מצויה כיום מתחת לאי פרננדינה שעליו יש הרי געש פעילים.

ההסבר המקובל כיום לתופעת הנקודה החמה קרוי תימרת מעטפת, ועל פיו זרם של חומר סלעי שהוא חם יותר מסביבתו, מיתמר מעלה בתנועה איטית, מהגבול שבין המעטפת לגלעין כדור הארץ בעומק של 2,900 קילומטרים מתחת לפני השטח, דרך מעטפת כדור הארץ כלפי קרום כדור הארץ. משערים שקוטר תימרת המעטפת שמתחת לנקודה החמה של גלאפגוס הוא כ-100 קילומטרים, הטמפרטורה שלה גבוהה בכ-200 °C מסביבתה, והיא מתרוממת בקצב של כ-10 ס"מ בשנה. בהגיעה קרוב לפני השטח, בין 200 קילומטרים ל-100 קילומטרים מתחת לפני השטח, מתחיל תהליך התכה חלקי (כ-20%) של החומר הסלעי בשל ירידת הלחץ והפיכתו למאגמה. התימרה נעצרת בהגיעה לליתוספירה ומתחילה הצטברות של מאגמה במאגרים המכונים תאי מאגמה. הליתוספירה עליה שוכנים איי גלאפגוס דקה במונחים גאולוגיים ועובייה מוערך בכ-15 קילומטרים, והמאגמה מוצאת בסופו של דבר את דרכה החוצה בצורת התפרצות געשית. הטמפרטורה המשוערת של המאגמה בעומק היא כ-1400 °C, אך בהגיעה לפני השטח יורדת הטמפרטורה שלה לכ-1200 °C-1100 °C.

לא כל המאגמה מוצאת את דרכה אל פני השטח, חלקה מתגבש ומגדיל את עובי הליתוספירה. תופעה נוספת המיוחסת לתימרת המעטפת היא שבשל הלחץ שהיא מפעילה על הליתוספירה ובשל ההגדלה בעובי הליתוספירה בשל התגבשות המאגמה, מתרוממת הליתוספירה ונוצרת הרמה המכונה "Galapagos Platform" או גם "Galapagos Rise", שטח של קרקעית האוקיינוס, שאיי גלאפגוס הם חלק ממנו, שעומקו נמוך יחסית לקרקעית האוקיינוס שמסביבו.

כל איי גלאפגוס מצויים כיום על הלוח הטקטוני המכונה לוח נסקה, אבל אין באיי גלאפגוס את הצורה הקווית הברורה של יצירת האיים הגעשיים בשל פעילות נקודה חמה כמו שמוצאים באיי הוואי או באיי החברה. בהוואי ובאיי החברה הייתה תנועה רציפה של הלוח הפסיפי בכיוון צפון צפון-מערב ולכן נוצרה שרשרת של איים שצורתה קווית פחות או יותר, שככל שמצפינים האי עתיק יותר ופעיל פחות ולבסוף שוקע מתחת למים בדמות הרי מצולה. כיוונו הכללי של לוח נסקה, שעליו שוכנים איי גלאפגוס, הוא מזרח דרום-מזרח. ואכן, ככל שמתקדמים בכיוון זה מוצאים את האיים העתיקים ביותר (אספניולה הוא האי העתיק ביותר), ובהמשך מוצאים באותו כיוון רכס הרי מצולה המכונים "רכס קארנגי" (Carnegie Ridge). אבל הפיזור של איי גלאפגוס איננו קווי, ונובע מקרבתם למפגש הלוחות נסקה-קוקוס. שני הלוחות מתרחקים זה מזה. כיוונו של לוח נסקה הוא מזרח דרום-מזרח בעוד שכיוונו של לוח קוקוס הוא מזרח צפון-מזרח, ולכן הגבול ביניהם הוא גבול פתיחה בו נוצר רכס מרכז אוקייני המכונה "המרכז המתפשט של גלאפגוס" (Galapagos Spreading Center) והוא מצוי צפונית לאיי גלאפגוס. העתקי חילוף מפצים לעיתים קרובות על יצירת הרכס והעתק חילוף גדול מצוי צפונית לאיי גלאפגוס בקו האורך 91° מערב. צפונית לגבול הפתיחה, על לוח קוקוס, קיים רכס הרי מצולה המשתרע בכיוון צפון-מזרח המכונה "רכס קוקוס" (Cocos Ridge). גם רכס זה נוצר על ידי תימרת המעטפת של גלאפגוס לפני אלפי שנים. משום שבתקופה זו הייתה תימרת המעטפת מתחת למרכז ההתפשטות של גלאפגוס, שנדד מאז צפונה.

אף שכל הרי הגעש בארכיפלג הם מהסוג "חרוט מגן" (shield volcano), קיים הבדל בין צורת הרי הגעש בחלקו המערבי של הארכיפלג לבין אלו שבחלקו המזרחי. בעוד הרי הגעש במזרח, כדוגמת אלו שבאיים אספניולה וסנטה פה, הם מטיפוס חרוט מגן, להרי הגעש שבאיים המערביים, כדוגמת איסבלה ופרננדינה, יש צורה אופיינית של "קערת מרק הפוכה" - חרוט מגן בעל מדרונות מתונים בבסיסו ותלולים בראשו, ובפסגתו קלדרה רחבה מאד ביחס לגודל הר הגעש, הגורמת לפסגה להיראות קטומה ושטוחה.

משערים שההבדל נובע מכך שמערבית להעתק החילוף המצוי בקו האורך 91° מערב הליתוספירה עבה יחסית ויכולה לשאת את משקלם הגדול של הרי הגעש בעוד שמזרחית להעתק החילוף הליתוספירה צעירה ודקה מדי מכדי לשאת משקל כבד. בעוד שצורת "חרוט מגן" היא צורה נפוצה להרי געש שמקורם בנקודה חמה (כמו למשל הרי הגעש של הוואי), צורת "קערת המרק ההפוכה" אמנם אינה ייחודית לגלאפגוס, אבל נדירה למדי במקומות אחרים. הצורה נובעת מקיום קלדרה גדולה שרוחבה ועומקה יכולים להשתנות מדי פעם בהרי געש פעילים. הקלדרה יכולה להעמיק, אולם כאשר תא המאגמה מתחת להר מתרוקן, קרקעית הקלדרה מתמוטטת לתוך התא הריק, כפי שקרה בפרננדינה ב-1968. הקלדרה יכולה להתרחב כאשר קירותיה מתמוטטים לתוך הקרקעית, כפי שקרה בפרננדינה ב-1988.

משלחת אוקיינוגרפית מצאה ב-1990 שעל פסגת אחד מהרי המצולה ברכס קרנגי, יש חלוקי אבן מעוגלים, דבר המוכיח שההר היה פעם אי, משום שרק תנועת הגלים יכולה לגרום לשחיקה היוצרת צורות מעוגלות. מכאן שגיל התימרה של גלאפגוס הוא אלפי שנים, אך משערים כי התימרה עתיקה הרבה יותר ויש הנוקבים בגיל עתיק מאד.

האיים העתיקים בארכיפלג נוצרו בעת העתיקה, האיים הצעירים ביותר, איסבלה ופרננדינה, עדיין נמצאים בתהליכי התהוות - ההתפרצות האחרונה אירעה באפריל 2009, כאשר הר הגעש לה קומברה (La Cumbre) שעל האי פרננדינה החל לפלוט לבה לאחר ארבע שנים שבהן היה רדום.

אקלים

איי גלאפגוס ממוקמים על קו המשווה, ולפיכך ניתן היה לצפות שאקלים האיים יהיה טרופי, כלומר אקלים חם ועשיר במשקעים. בפועל אקלים האי קר מהצפוי (אם כי עדיין הטמפרטורה באיים עלולה להגיע ל-30 °C ואף יותר) וכמות המשקעים דלה יחסית. הגורם הישיר לאקלים מיוחד זה הוא זרם הומבולדט המגיע לאיים מחופי אמריקה הדרומית.

זרם הומבולדט מביא אתו מים קרים שמקורם ביבשת אנטארקטיקה. בהגיעו לאזור איי גלאפגוס מתפשט הזרם לצדדים ומי העומק הקרים יותר עולים ותופסים את מקומם של המים המתפשטים לצדדים. יתרה מכך, מצדו הצפוני של קו המשווה נושבת רוח הפאסאט מצפון-מזרח לדרום-מערב ובצדו הדרומי של קו המשווה נושבת הרוח מדרום-מזרח לצפון-מערב, תופעה הנגרמת מתּוֹצָא (אפקט) קוֹרְיוֹלִיס (השפעת ההטיה של סיבוב כדור הארץ). בהשפעת הרוחות נעה שכבת המים העליונה בזווית של 45° לכיוון הרוח, ולכן אף על פי שהרוחות נושבות בכיוון קו המשווה הן בעצם דוחפות ממנו את המים, תופעה המכונה תובלת אקמן. תופעה זו מקצינה עוד יותר את התפשטות שכבת המים העליונה לצדדים ועליית מי העומק הקרים כלפי מעלה, תופעה הקרויה באנגלית Upwelling, ובעברית "עליית מי העומק" או "נביעה". באזורים מסוימים בארכיפלג מגיעה טמפרטורת מי הים ל-20 °C, קר מדי מכדי לאפשר לבני אדם להתרחץ בים, אבל אידיאלי לבעלי חיים רבים. זו למשל הסיבה מדוע איי גלאפגוס הם המקום היחיד על קו המשווה בו מוצאים פינגוונים. יחד עם עליית מי הים הקרים ממעמקים עולים אל פני השטח נוטריאנטים (חומרים מזינים - חומרים אורגניים שהם שרידים של בעלי חיים וצמחים שמתו). חומרים מזינים אלו גורמים לצמיחה עשירה של פיטופלנקטון (סוג של אצות המסוגל לבצע פוטוסינתזה) שהם השלב הראשון בשרשרת המזון. כשהם משגשגים, כל שאר בעלי החיים משגשגים ולכן הים סביב איי גלאפגוס עשיר בדגים וביונקים ימיים.

המצב באיים עצמם מבחינה זו הוא בדיוק הפוך. הלחות העולה מן הים מטפסת במעלה ההרים ומתעבה בצורת ערפל או גשם קל עד שהיא מגיעה לשכבת אוויר חם בגובה שבין 300 ל-700 מטר ונבלמת שם, תופעה המכונה אינוורסיה (ליתר דיוק אינוורסיה מרינית). עקב כך לא מתפתחים ענני גשם. תקופת השנה שבין החודשים יוני ונובמבר נקראת "גארווה" (Garua), ובה טמפרטורת מי הים היא כ-22 מעלות צלזיוס. במהלך עונה זו הרוחות יציבות וקרות, לרוב דרומיות עד דרום-מזרחיות. במהלך רוב היום יורדים גשמים קלים, ועמם ערפל כבד שמכסה את האיים. במהלך העונה החמה (בין החודשים דצמבר ומאי), טמפרטורת מי הים עולה ל-25 מעלות צלזיוס, אוויר חם עולה ושובר את שכבת האינוורסיה ולכן לעיתים יורדים אחרי הצהריים גשמים כבדים וקצרים, כשהשמש ממהרת להפציע אחריהם. גם בתקופה זו מקבלות הרמות שבצל הגשם מעט משקעים. בפועל דווקא ב"עונה היבשה" ("הגארווה") כמות המשקעים המגיעים לרמות באמצעות הערפל גדולה מכמותם בתקופה הגשומה. עקב כך הצמחייה דלילה למדי ומתאימה במקרים מסוימים לגידול שיחי צבר. כמות המשקעים אינה אחידה בכל אזור הארכיפלג, והיא משתנה מאי לאי. כמו כן, היא אינה יציבה לאורך זמן, ובצד עונות גשומות תיתכנה עונות שחונות מאד.

מדי תקופה האקלים משתנה בהשפעת תופעת האל ניניו או בשמו המדעי ENSO ‏(El Niño-Southern Oscillation), שבעקבותיה נפסקת זמנית זרימתו של זרם הומבולדט והטמפרטורה של מי הים עולה. עקב כך יורדים באיים גשמים כבדים. לבעלי החיים הניזונים ביבשה זוהי תקופת שגשוג ואוכלוסיית הפרושים, למשל, גדלה מאד. לעומת זאת לבעלי החיים הימיים או לאלו הניזונים מן הים (האיגואנות הימיות, והעופות הימיים) תקופה זו היא תקופה קשה. עם הגעת המים החמים נפסק תהליך עליית מי העומק ולכן לא מגיעים חומרים מזינים אל פני השטח, תופעה המצמצמת את צמיחת הפיטופלנקטון ובעקבותיה התמוטטות של כל שרשרת המזון.

האדם: גילוי, התיישבות ומחקר

מפה של איי גלאפגוס ששרטט האנגלי אמברוז קאולי ב-1684

התיעוד הראשון להופעת האדם באיי גלאפגוס הוא מ-1535: פריי תומאס דה ברלאנגה, הבישוף הרביעי של פנמה, הפליג לפרו על מנת ליישב סכסוך בין פרנסיסקו פיסרו וסגניו. ספינתו של ברלאנגה נסחפה בזרמים, וכך הגיעו הוא וצוותו לאיים ב-10 במרץ באותה שנה. דו"ח שכתב עבור הקיסר קרל החמישי כלל תיאורים קודרים של האיים, כמו "האדמה חסרת ערך עד כי אין בכוחה להצמיח מעט עשב". על העופות כתב "טיפשים שאינם יודעים לנוס על נפשם", ועל הצבים שהם כה גדולים עד כי הם "יכולים לשאת אדם על גבם".

בסביבות שנת 1570 הופיעו שתי המפות הראשונות שבהן נכלל ציון האיים - האחת של הקרטוגרף הפלמי אברהם אורטליוס, והשנייה של גרארדוס מרקטור. אורטליוס העניק לאיים את השם "Insulae de los Galopegos", כלומר "איי הצבים", בעוד שבשנייה הם כונו "Encantadas", כלומר האיים המכושפים (בשל הניווט הקשה אל האיים). את הכינוי האחרון העניק לאיים דייגו דה ריבדניירה, שברח מגונסאלו פיסרו, אחיו של פרנסיסקו פיסרו, ונסחף עם הזרמים לאיים.

סוגיה מרכזית הנוגעת להיסטוריה של האיים היא שאלת הגעתם או אי-הגעתם של בני האינקה, בהנהגת קיסרם טוֹפָּה אִינְקָה יופאנקי (1471–1493), לארכיפלג. טופה אינקה הנהיג את בני עמו למסע נרחב לגילוי ארצות באוקיינוס השקט, מסע שפרטיו היו מסופרים בפי הפרואנים, ובהמשך הועלו על הכתב בידי הספרדים. בין היתר מסופר כי בני האינקה מצאו שני איים, להם קראו "האי החיצוני" (Hahuachumbi) ו"אי האש" (Ninachumbi). מאוחר יותר כתב ההיסטוריון הספרדי פדרו סרמיינטו דה גמבואה את ספרו " Historia de los Incas" (ההיסטוריה של האינקה, 1572), ובו זיהה את שני האיים כשייכים לארכיפלג גלאפגוס. ב-1952 יצאה משלחת בראשות תור היירדאל לאיים, ובעקבותיו פרסם היירדאל מחקר , שלפיו ממצאי חלילים ושברי חרס שנמצאו באיים מקורם בילידים בני עמי אמריקה שנכחו במקום. עם זאת, נטען כי העדויות שמצאה המשלחת רופפות, ואינן מספיקות לקביעה ודאית שבני האינקה אכן היו באיים.

עד תחילת המאה ה-19 שימשו האיים כמקום מסתור של שודדי ים אנגלים, ששדדו ספינות ספרדיות שהעבירו את המשאבים מדרום אמריקה לספרד. שללם של הפיראטים כלל אוצרות כסף וזהב, וכן טונות של ריבת חבושים.

המשלחת המדעית הראשונה הגיעה לאיים בשנת 1790 תחת הנהגתו של אלחנדרו מלאספינה, רב חובל סיציליאני שמסעותיו מומנו על ידי מלך ספרד, אולם רשומות אותה המשלחת אבדו. בשנת 1793 ערך ג'יימס קולנט תיאור של חברת בעלי החיים והצמחים שבאיים, ואף הציע את האיים כבסיס אפשרי לציידי לווייתנים שפועלים באוקיינוס השקט. הוא היה הראשון לשרטט תרשימים מדויקים של מיקום האיים זה ביחס לזה, שאיפשרו ניווט ביניהם.

ואכן, קולנט סימן את תחילתה של תקופת הציד הגדולה בהיסטוריה של הארכיפלג. ציידי הלווייתנים שהגיעו למקום צדו אלפי פרטים, וכן גרמו לנזק היקפי רב: הם לכדו והרגו עשרות אלפי צבים על מנת לנצל את בשרם. הצבים שחיו באיים היו בעלי יכולת שרידה גבוהה, ולכן הוחזקו חיים במשך זמן רב על ספינות הציידים מבלי שהואכלו. מאוחר יותר הגיעו לאיים גם ציידי דובי ים, ואוכלוסיות שלמות של בעלי חיים הועמדו בעל כורחן על סף הכחדה. לפי רשומות הציידים ניצודו כ-15,000 צבים בין 1811 ל-1844 , ולכן נראה כי בסך-הכל ניצודו למעלה מ-100,000 צבים.

ב-12 בפברואר 1832 סיפחה אקוודור את האיים לשטחה, וכינתה אותם בשם "הארכיפלג של אקוודור". המושל הראשון של האיים, הגנרל חוסה דה וילאמיל, יישב את האי פלוראנה בקבוצת אסירים, ובאוקטובר של אותה שנה הצטרפו אליהם מספר איכרים ובעלי מלאכה.

ב-15 בספטמבר 1835 הגיעה לאי האונייה "ביגל", תחת פיקודו של רוברט פיצרוי. פיצרוי ואנשי צוותו, ובהם חוקר הטבע הצעיר צ'ארלס דרווין, בחנו היבטים גאולוגיים וביולוגיים בארבעה מתוך שלושה עשר האיים. הם עזבו את המקום ב-20 באוקטובר באותה שנה להמשך מסעם חובק העולם. בביקורו באיים הבחין דרווין כי העופות החקייניים (Mimidae) אינם זהים בכל האיים. בתחילה לא טרח דרווין לתייג באיזה אי מצא כל ציפור מאחר שחשב שמינים הנמצאים באי אחד ימצאו גם באיים הסמוכים והשוני בין הציפורים הוא אקראי או שאינן שייכות לאותו הסוג כלל. מאוחר יותר ציין מושל האי פלוראנה לדרווין כי לצבים מאפיינים ייחודיים לכל אי, דבר שעזר לדרווין להבין מאוחר יותר כי הציפורים השונות שאסף שייכות לאותו הסוג, כיום ידועים כפרושי דרווין, כך שכל מיני הפרושים בעלי אב קדמון משותף והמין השונים התפתחו בהתאם לסביבת המחיה הייחודית לכל אי. תצפיותיו של דרווין באיים היו לחלק מרכזי בהתגבשות תאוריית הברירה הטבעית אצל דרווין, כחלק מתורת האבולוציה שהציג בספרו המהפכני מוצא המינים .

ב-1904 הגיעה לארכיפלג משלחת מטעם האקדמיה למדעים של קליפורניה, וזו נשארה במקום משך שנה שלמה ואספה נתונים הנוגעים לגאולוגיה המקומית, לצמחים, לחרקים, לעופות, לזוחלים וליתר בעלי החיים שבמקום. משלחת מחקר נוספת הגיעה מאותה אקדמיה בשנת 1932, הפעם כדי לאסוף מאובנים, חרקים, דגים, קונכיות, עופות וצמחים. במהלך מלחמת העולם השנייה התירה אקוודור לארצות הברית להקים בסיס ימי ותחנות מכ"ם באי בלטרה ובמקומות אסטרטגיים נוספים. מושבת עונשין הוקמה באי איסבלה בשנת 1946, אולם היא נסגרה ב-1959. ב-1973 הוכרזו איי גלאפגוס כמחוז נפרד בתחומי אקוודור.

דמוגרפיה

דגל איי גלאפגוס

ארכיפלג גלאפגוס הוא מהמקומות הבודדים בעולם שבהם לא הייתה קיימת אוכלוסיית ילידים. הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באיים היא המסטיסים האקוודוריים, צאצאיהם המעורבים של המתיישבים הספרדיים ושל האינדיאנים שהגיעו לאיים במאה ה-20.

ב-1959 גרו באיים בין 1,000 ל-2,000 איש. ב-1972 נערך במקום מפקד אוכלוסין, וגודל האוכלוסייה עמד על 3,488 איש. במפקד שנערך ב-1998 מנתה האוכלוסייה מעט יותר מ-15,000 איש. כיום נאמדת אוכלוסיית האיים בכ-25,000 איש. מתוך כלל האיים, חמישה מיושבים דרך קבע: בלטרה, פלוראנה, איסבלה, סן קריסטובל וסנטה קרוס.

פאונה, פלורה ושימור

אכלוס האיים

איגואנה ימית

כשאיי גלאפגוס נוצרו בהתפרצות געשית, הם היו עקרים מצמחייה ומבעלי חיים. משום כך הביוטה הנוכחית של איי גלאפגוס היא תוצאה של הגעת מינים ממקומות אחרים בדרכים שונות לאיים, כשחלק מהמינים התפתח אחר כך בתהליך הברירה הטבעית בהדרגה למינים אחרים. קשה להתחקות במדויק אחר תהליך אכלוס האיים והאבולוציה שעברו בעלי החיים בהם במהלך השנים. דוגמה לתהליך אכלוס אי חדש (בלועזית קולוניזציה) על ידי צמחים ובעלי חיים נחקרה, כאשר ב-1963 נוצר האי הגעשי סירטסיי כ-40 קילומטרים מחופי איסלנד. אמנם המרחק שבין גלאפגוס לבין חופי אמריקה הדרומית גדול בהרבה, אבל העקרונות דומים. באופן כללי, דרכי ההגעה של צמחים ובעלי חיים לאי חדש כוללות סחיפה של זרמים, שחייה (אם מדובר בבעלי חיים ימיים גדולים), נשיאה על ידי רוחות ולעיתים גם על ידי עופות בבוץ שדבק לרגליהם, בזרעים שנדבקו לנוצותיהם או המופרשים עם הלשלשת שלהם. אין ודאות לגבי הדרך שבה הגיעו הזוחלים כדוגמת הצבים והאיגואנות לאיים, אבל ההשערה המקובלת היא שהם נסחפו על רפסודות טבעיות מבולי עצים וצמחים, שכמותן נצפו בשיטפונות בנהרות של אמריקה הדרומית, כשעליהם בעלי חיים שנלכדו. מכיוון שמחופי אמריקה הדרומית יוצא זרם הומבולדט ועובר דרך איי גלאפגוס, סביר להניח שהזרם נושא את בעלי החיים אל האיים. הזמן המוערך להגעה לאיים מהיבשת בדרך זו מוערך בשבועיים. בדרך כלל רק הזוחלים, בעלי הדם הקר, שלכן אינם זקוקים למזון רב לצורך יצור אנרגיה, והעור המכוסה קשקשים קרניים מגן עליהם מהתייבשות, שורדים מסע זה בשלום, בניגוד לדו-חיים או ליונקים. בגלאפגוס לא היו בכלל דו-חיים, ורק שלושה סוגים של יונקים: שני מינים של עכברים קטנים (מהשבט Oryzomyini הקרויים באנגלית Rice rat), שני מינים של עטלפים ושני מינים של אריות ים. אריות הים הגיעו לאיים בשחייה, העטלפים בתעופה, והעכברים כנראה הגיעו על רפסודות הצמחים. עכברים הם מין עמיד במיוחד.

אנדמיות

עץ ה-Scalesia pedunculata האנדמי לאיי גלאפגוס

רבים מבין הצמחים ובעלי החיים באיי גלאפגוס ייחודים להם, כלומר הם אנדמיים. מקובל לחלק את המינים האנדמיים לכאלו שהתפרשו פעם על שטחים נרחבים ונכחדו מרובם בשל שינוי אקלים או הופעת מינים מתחרים, תופעה הקרויה "אנדמיות עתיקה", ולכאלו שהתפתחו במקום מסוים, תופעה המכונה אנדמיות צעירה. כל המינים האנדמיים בגלאפגוס שייכים לקבוצה השנייה. 229 מבין 541 מיני הצמחים הגדלים בגלאפגוס (כ-42%) הם אנדמיים. קבוצה אחת של צמחים מהשבט Heliantheae שבמשפחת המורכבים (שהנציגה הבולטת שלו היא החמנייה ששמה המדעי Helianthus) התפתח לסוג אנדמי הקרוי Scalesia שיש לו חמישה עשר מינים ושישה תת-מינים, חלקם ייחודים לאיים מסוימים. אחד מהם, ה-Scalesia pedunculata, התפתח לעץ הגדל עד לגובה של חמישה עשר מטרים. הבוטנאיים מתייחס לסוג זה כאל המקבילה הבוטנית לפרושי דרווין. בסך הכול התפתחו בגלאפגוס שבעה סוגי צמחים וסקולריים אנדמיים. האנדמיות שבין הצמחים בגלאפגוס יוצאת דופן בכך שמרבית המינים האנדמיים הם בין הצמחים באזורים הצחיחים והאזורים הקרובים לחוף ופחות בין המינים הגדלים במקומות גבוהים יותר. ההסבר לכך קשור בתופעות האקלים המיוחד של האיים.

מבין עשרים ותשעה מיני עופות היבשה שבאיים עשרים ושניים מינים הם אנדמיים (כ-76%). לעומת זאת, רק 26% מבין עופות הים הם אנדמיים (כולל שני סוגים אנדמיים), אבל ברמת תת-מין קיימת אנדמיות של 58%, גבוהה יותר מבכל קבוצת איים אחרת בעולם. גם בין החרקים קיימת אנדמיות גבוהה. מבין כ-400 סוגי החיפושיות השוכנות באיים כ-67% הם אנדמיים.

צמחים

פרות המנגרוב האדום

פאלו סנטו

צבר שהתפתח לעץ

פרח של שעונית מבאישה

אברנית הנשר

באיי גלאפגוס אותרו כ-550 מינים ותת-מינים של צמחים שמתוכם כ-250 הם אנדמיים. הדרכים בהם הגיעו מיני הצמחים והאקלים שבאיים קבעו את הרכב הפלורה. גורם מרכזי עבור הצמחים היא הלחות. כמות המשקעים ומידת ההתאדות ממלאים תפקיד חשוב בקביעת סוגי הצמחייה, בהתאם לתנאי הסביבה הנקבעים מהלחות. בשפלות ובאזורי החוף יורדים בממוצע בין 0 ל-300 מ"מ גשם בשנה, בעוד שברמות ובאזורים הגבוהים נעה כמות הגשם בין 300 ל-1,700 מ"מ לשנה. האקלים בגובה נעשה גם קריר ומעונן יותר. לפיכך נוהגים הבוטנאים לחלק את מיני הצמחים באיי גלאפגוס על פי אזורים הנקבעים בעיקר על פי הגובה מעל פני הים, אם כי גובהם וכיוונם של גבולות האזורים משתנים בין האיים השונים. כך למשל יהיו תחומי הגובה של אזור צמחייה מסוים במדרון הפונה לדרום, העשיר יותר במשקעים, נמוכים יותר מתחומי הגובה של אותו אזור על המדרון הצפוני. האזורים הם: "אזור החוף", "האזור הצחיח, "אזור המעבר", "אזור סקלזיה", "האזור החום", "אזור מיקוניה", ו"אזור הפמפה". באיים השטוחים יותר קיימים רק שני האזורים הראשונים. להלן אזורי הצמחייה העיקריים וסוגי הצמחים בהם:

• אזור החוף – באזור זה הצמחים רגילים לגדול בתנאים של מים מלוחים ורוחות הנושאות רסס של מי ים. חלק מסוגי הצמחים משמש כאתרי קינון ורבייה לעופות שונים כדוגמת שקנאים ואנפות.
  • מיני עצים או שיחים גבוהים נפוצים כוללים סוגים שונים של מנגרובים כדוגמת המנגרוב האדום (Rhizophora mangle), המנגרוב השחור (Avicennia germinans), והמנגרוב הלבן (Laguncularia racemosa); ואת ה-Maytenus octogona (סוג של שיח עד עץ בגובה 8 מטרים ממשפחת הקלסטריים).
  • צמחים עשבוניים נפוצים כוללים את ה-Sesuvium edmondstonei (מין עשב רב-שנתי אנדמי חסין למלח השייך למשפחת החיעדיים); ה-Atriplex peruviana (מין רב-שנתי של מלוח); לפופית רגל-העז (Ipomoea pes-caprae מטפס מעוצה רב-שנתי); ו-Heliotropium curassavicum (באנגלית Scorpion weed – עשב העקרב. עשב מהסוג עוקץ-העקרב במשפחת הזיפניים).
• האזור היבש - הבוטנאים נוהגים לחלק אזור זה לשני אזורי משנה האזור הצחיח (Arid Zone) ואזור המעבר (Transition Zone) – זהו האזור הגדול ביותר והמתויר ביותר בגלאפגוס. אזור זה הוא מדברי למחצה באופיו והצמחים בו רגילים לתקופות יובש ממושכות.
  • מיני עצים או שיחים גבוהים נפוצים:
    • "פאלו סנטו" (Bursera graveolens, בספרדית palo santo - "מקל קדוש", משום שהוא פורח בסביבות חג המולד) - עץ בגובה של עד 12 מטרים השייך למשפחת הבושמיים (Burseraceae שאליה משתייכים גם העצים מהם מפיקים מור ולבונה). זהו העץ הנפוץ ביותר באזור היבש. באיים באלטרה, צפון סימור ודפנה מחליף מין אנדמי בשם Bursera malacophylla את הפאלו סנטו.
    • סקלזיה (Scalesia) - סוג אנדמי זה של שיחים ועצים עד גובה 15 מטרים כולל חמישה עשר מינים וששה תת-מינים. אף שהנציג הידוע ביותר של סוג זה הוא העץ הגבוה Scalesia pedunculata, הצומח באזור הסקלזיה, רוב המינים של סוג זה צומחים באזור הצחיח ובאזור המעבר. המינים הנפוצים ביותר הם ה-S. affinis, ה-S. helleri וה-S. villosa. המאפיין הבולט הוא העלים והגבעולים המכוסים שערות הלוכדות את הלחות המגיעה עם ערפילי הגארווה.
    • מטאסרנו (Matazarno‏, Piscidia carthagenensis שיך למשפחת הקטניות) - גובהו עד 15 מטרים (העץ הגבוה ביותר באזור היבש), משמש כמקור לעץ.
    • פגה פגה (Pega pega‏, Pisonia floribunda) - עץ אנדמי ממשפחת הליליינים (Nyctaginaceae) הנפוץ באזור המעבר.
    • גויאבילו (Guayabillo‏, Psidium galapageium) - מין גויאבה אנדמי לגלאפגוס, העץ הגדל באזור המעבר ובאזור הסקלזיה.
    • מנזנילה (manzanilla de la muerte‏, Hippomane mancinella, קרוי גם "תפוח מורעל") - עץ בגובה עד עשרה מטרים השיך למשפחת החלבלוביים, השרף החלבי והפירות רעילים.
    • שיטה (Acacia) - סוג עץ או שיח קוצני עד גובה 8 מטרים בתת-משפחת המימוסיים במשפחת הקטניות. באיי גלאפגוס יש ארבעה מינים קטנים של שיטה: A. rorudiana, A. macrantha, A. insulae-iacobi ו-A. nilotica.
  • קקטוסים הם צמחים בולטים באזור זה. משפחת הקקטוסים היא משפחה של צמחים סוקולנטים שהתפתחה במקורה בסביבה מדברית או מדברית למחצה, ולקקטוסים יכולות שונות להתמודדות עם תנאי אקלים קשים. רוב הקקטוסים נושאים קוצים שהם למעשה עלים שעברו הסתגלות אבולוציונית לתנאי עקה של מחסור במים. הסוגים Jasminocereus ו-Brachycereus וכן כל המינים בסוג צבר (Opuntia) הם אנדמיים לגלאפגוס. בין סוגי הקקטוסים: "קקטוס הנברשת" (Candelabra cactus‏, Jasminocereus thouarsii), לקקטוס זה, הגדל לגובה של עד 7 מטרים ופירותיו אכילים, יש שלושה תת-מינים; "קקטוס הלבה" (Lava cactus‏, Brachycereus nesioticus), הצמח הראשון המופיע על משטחי לבה חדשים; והסוגים השונים של הצבריים. סוגים אלו מעניינים לא רק משום שהתפתחו לארבעה עשר מינים, אלא גם משום שחלקם (כדוגמת ה-Opuntia echios var. gigantea) התפתח לעצים גבוהים. אף על פי שהוא מכוסה קוצים הצבר הוא מרכיב חשוב בתזונה של הצבים, האיגואנות והפרושים.
  • צמחים עשבוניים נפוצים:
    • עגבניית גלאפגוס (Lycopersicon cheesmanii) - עשב נמוך מהסוג סולנום ממשפחת הסולניים בעל פרחים צהובים ופירות ירוקים, צהובים או אדומים. לזרעים של מין זה יש ציפוי עבה שמקשה על הנביטה אלא אם כן עברו קודם במעיו של צב או חקיינית (mockingbird).
    • הסוג Alternanthera ממשפחת הירבוזיים - עשבים או שיחים עד 2 מטרים. בגלאפגוס יש שבעה מינים מסוג זה, רבים מהם אנדמיים, אחד מהם עם שבעה תת-מינים. הנפוצים ביותר A. echinocephala ו-A. filifolia.
    • שעונית מבאישה - מטפס זוחל מהסוג שעונית ממשפחת השעוניתיים בעל פרי אכיל ועלים בעלי ריח דוחה, סוג של פסיפלורה. מצוי בגלאפגוס מאזור החוף ועד לאזור סקלזיה. יש באיים שני מינים נוספים של שעונית אבל הם נפוצים פחות.
    • מלון מר - מטפס טרופי וסובטרופי חד-שנתי ממשפחת הדלועיים, נפוץ כגידול לשם פריו האכיל, אשר נחשב אחד מהמרירים שבפירות וזרעיו משלשלים רעילים. מצוי באזור הצחיח ואזור המעבר. המקומיים טוענים כי מיצוי של שורשיו באלכוהול הוא אפרודיזיאק במינון נמוך.
  • חזזיות - אורגניזם סימביוטי המורכב מהתחברות אצה ירוקה או אצה כחולה (ציאנובקטריה) מיקרוסקופיות אל פטרייה סיבית בגווני ירוק, אפור, כתום ואדום. הן עמידות ליובש ואינן זקוקות לקרקע לשם גידול ולכן מוצאים אותן גדלות על עצים, סלעים ואפילו על צבים. בגלאפגוס נתגלו למעלה מ-300 מיני חזזיות. נעשה ניסיון לקצור חזזיות מהסוג Roccella babingtonii לשם הפקת צבע, אבל הוא לא הביא רווחים.
• האזור הלח – מעל האזור היבש מצויים אזורים המקבלים כמות משקעים גדולה יותר, בעיקר מערפל המכונה גארווה. עקב כך אזורים אלו ירוקים ועשירים בצמחייה. הבוטנאים נוהגים לחלק אזור זה לארבעה אזורי משנה: אזור סקלזיה, האזור החום, אזור מיקוניה ואזור הפמפה.
  • מיני עצים או שיחים גבוהים נפוצים:
    • סקלזיה פדונקולטה (Scalesia pedunculata) – עץ מהשבט Heliantheae ממשפחת המורכבים גובהו עד 15 מטרים, פרחיו לבנים. עץ זה יוצר יער צפוף באזור הסקלזיה. זהו אחד המינים הגבוהים ביותר במשפחה. שני מינים נוספים מהסוג סקלזיה - S.baurii וה-S. microcephala מצויים באזור זה, אבל רק באיים איסבלה ופינסון.
    • קאקאוטילו (Cacaotillo‏, Miconia robinsoniana) - שיח אנדמי בגובה בין 2 ל-5 מטרים ממשפחת המלסטומיים שפרחיו ורודים, והפרי ענבה בגוון שחור כחול. השיח קיים רק באיים סנטה קרוס וסן כריסטובל, שם הוא יוצר אזור מובחן מעל אזור סקלזיה.
    • Zanthoxylum fagara – שיח או עץ קוצני נמוך עד 10 מטרים ממשפחת הפיגמיים. שיח זה נפוץ בין אזורי סקלזיה למיקוניה כשהוא מכוסה בדרך כלל בטחבי עלים וטחבי כבד.
  • עשבוניים
    • דבקון גלאפגוס (Phoradendron henslovii) - שיח טפיל אנדמי ממשפחת הסנטליים מצוי על כל סוגי העצים, אם כי הפונדקאי המועדף עליו הוא ה-Zanthoxylum.
    • Pernettya howellii - שיח שגובה עד 30 ס"מ ממשפחת האברשיים. פרחים לבנים קטנים והפירות בגוון ורוד חיוור. שיח זה מצוי באזור הפמפה.
    • Tillandsia insularis – אפיפיט הגדל על עצים משפחת הברומליים.
    • ליקופודיום - צמחים וסקולריים חסרי זרע, החיים בעיקר בבתי-גידול לחים או מוצלים ממשפחת רגלי זאב. שישה מינים נמצאו בגלאפגוס.
  • שרכים – יש כתשעים מינים של שרכים של שרכים בגלאפגוס ורובם באזור הלח. אברנית הנשר (Pteridium aquilinum) הוא הסוג הנפוץ ביותר כמו גם ה-Cyathea weatherbyana שהוא עץ בגובה של עד 3 מטרים.

בעלי חיים

סולה כחולת-רגל

צב גלאפגוס

פינגווין גלאפגוס

איי גלאפגוס משמשים כמקום מושבם של מינים רבים של בעלי חיים ייחודיים. ייחודיות הפאונה (חברת בעלי החיים) בארכיפלג שימשה כסיבה המרכזית לפרסומו בעולם. ככלל, איי גלאפגוס סיפקו למדענים אפשרות לחקור את תהליך האכלוס (קולוניזציה) של איים. באיי גלאפגוס שוכנים דרך קבע מספר רב של מינים אנדמיים, כלומר מינים שחיים רק באיים אלו. מינים מסוימים אף התפצלו למספר תת-מינים, שכל אחד מהם אנדמי לאי אחד או יותר בארכיפלג. שני מיני בעלי החיים הבולטים בכך הם צבי גלאפגוס ופרושי דרווין. על אף האמור, המגוון הביולוגי באיים אינו גבוה, וזאת בשל הבידוד הגאוגרפי הגדול בו הם נמצאים. במצב כזה, דרכי ההגעה של בעלי חיים לאיים מוגבלות מאד.

בעלי החיים באיי גלאפגוס מציגים מספר תופעות מיוחדות, לא בהכרח ייחודיות, שאחראיות לכמה מוזרויות לכאורה. כך למשל, תופעה אחת היא "ענקיות איים" (Island Gigantism): בעלי חיים מסוימים גדולים באופן בולט וחריג ביחס לקרוביהם שביבשת. ההסבר לתופעה הוא, ככל הנראה, היעדרם היחסי של טורפים או מתחרים מאפשר לבעלי החיים לאכול יותר ולהתרבות תחת פחות אילוצים-איומים. הדוגמה הבולטת לכך בארכיפלג היא צבי גלאפגוס. זהו הצב היבשתי הגדול ביותר בתבל, והוא מגיע לממדי ענק: אורכו ומשקלו בבגרות הם מטר ועשרים סנטימטרים ולמעלה מ-300 קילוגרמים בהתאמה. גודלם הרב של הצבים הפך לאחד מהסמלים הבולטים של איי גלאפגוס, והם גם מקור שמם.

תופעה מעניינת נוספת המאפיינת את בעלי החיים באיים נוגעת להיעדר המורא שלהם מפני בני אדם. בעלי החיים אינם מפחדים למראה בני אנוש, מה שמאפשר לצפות בהם בקלות יחסית, ללא צורך בציוד מיוחד ובהמתנה ממושכת. הסיבה לכך נעוצה ככל הנראה במצבת בעלי החיים שחיים באיים, ובפרט - היעדרם של טורפים. בהיעדר טורפים, מרבית בעלי החיים אינם מסתתרים מפני יצור כלשהו תחת הנסיבות הרגילות, ולכן בני האדם שהגיעו ברבות השנים לא נתפשו על-ידם כאיום.

פרושי דרווין, הגם שאינם מציגים תופעה ייחודית או נדירה, נודעו בשל השפעתם על הביולוג צ'ארלס דרווין שפיתח לימים את תורת האבולוציה. מדובר בכ-13 עד 14 מיני פרושים דומים מאד שחיים באיי גלאפגוס ובאחד מאיי קוקוס. גודלם של כל הפרושים הללו דומה, ונע בין עשרה לעשרים סנטימטרים. ההבדלים הבולטים ביניהם נעוצים בצורות מקורים שונות המותאמות לסוגי מזון שונים. דרווין תפס פרושים רבים באיים, אך בשל אי הבנתו באורניתולוגיה, לא בדק אותם בעצמו. בשובו לאנגליה, העביר את הפרושים לאורניתולוג הבריטי הנודע ג'ון גולד (1804–1881). גולד בדק את הפרושים ומצא כי אין מדובר במין אחד, כי אם בלמעלה מ-10 מינים שונים. דרווין הושפע מהמידע החדש, ודן בהתפצלות של העופות באיי גלאפגוס באופן מפורש גם בספרו "מוצא המינים". לעיתים קרובות משמשים פרושי דרווין כדוגמה קלאסית להצגת ההתפצלות האפשרית של אב קדמון אחד למספר מינים שמסתגלים לתנאים שונים.
התפצלות דומה קיימת אצל הצבים, וגם עליה ידע דרווין, והיא מתבטאת בעיקר בצורת השריון שלהם.

באיי גלאפגוס חיים עוד מספר בעלי חיים ייחודיים. אחד מהם הוא פינגווין גלאפגוס, שהוא הפינגווין היחיד החי באזור קו המשווה (והיחיד שהגיע לחצי הכדור הצפוני). הפינגווין המיוחד חי באיים הודות לזרם הומבולדט הקר, המספק לו את מרבית תזונתו. קורמורן גלאפגוס חי גם הוא באיים. ייחודו של האחרון בא לו בשל העובדה שהוא הקורמורן היחיד שאיבד את יכולת התעופה. הסיבה לכך היא שהתעופה לא הייתה נחוצה במקום החדש אליו הגיע הקורמורן - היעדר כמעט מוחלט של טורפים בצירוף העובדה שאת מזונם מצאו דווקא במים. עוף נוסף, יוצא דופן בתזונתו, הוא פרוש קרקעי חד-מקור הידוע כפרוש הערפד (Geospiza difficilis septentrionalis). זהו תת-מין של אחד ממיני פרושי דרווין שהוזכרו, אך המיוחד בו הוא שהוא ניזון מדמן של ציפורים אחרות, בעיקר סולת הנזקה (Sula granti) והסולה כחולת-הרגל, ובנוסף הוא נוהג לגנוב ביצים מהקנים של סולות ולאכול את תוכנן. תופעה זו מיוחסת לעובדה שבשל כמות המשקעים המועטה יש מעט מאד מזון על האיים עצמם, והפרושים נאלצו לחפש מקור מזון חלופי ומצאו אותו אצל הסולות, שבשל תזונתן מדגים אינן מושפעות מהמחסור במזון היבשתי.

בעל חיים ייחודי נוסף הוא האיגואנה הימית. זוהי איגואנה מיוחדת, שסיגלה לעצמה יכולות פיזיות והתנהגותיות מיוחדות המאפשרות לה להתנהל בסביבה ימית במשך זמן רב. אחר מזונה היא תרה במים, אך בשל דמה הקר היא אינה מסוגלת לשהות בהם משך יותר משעה לערך. את המלחים שנספגים בגופה היא מסלקת באמצעות בלוטות מיוחדות. בשנת 2008 זיהו חוקרים מין אנדמי נוסף של איגואנת יבשה, איגואנה שגון עורה ורוד ולכן קיבלה תחילה את הכינוי רוסאדה (rosada - בספרדית ורוד), ואחר כך את השם המדעי Conolophus marthae. המין, איגואנה ורודה, ממנו ישנם כ-100 פרטים בלבד ולכן הוא בסכנת הכחדה חמורה, נתגלה לראשונה ב-1986 על מדרונות הר הגעש וולף באי איסבלה ונחשב בתחילה לאנומליה גנטית. באיים חיים מספר רב של בעלי חיים אנדמיים נוספים, כמו עקב גלאפגוס, וכן מספר רב של מינים שאינם אנדמיים, אך גם הם מעשירים את המגוון הביולוגי ואת יופיו של הארכיפלג. בין המינים הללו איגואנה מצויצת וסרטן הסלעים האדום.

• 
  סרטן סלעים אדום על סלעי הלבה במפרץ טורטוגה שלחופו הדרומי של האי סנטה קרוס
• 
  שקנאי חום במפרץ טורטוגה
• 
  איגואנה ימית במפרץ טורטוגה

סכנות

האיום המרכזי על חיי הבר באיי הגלאפגוס מגיע מצדם של מינים פולשים. מינים אלו, כדוגמת עזי בר, חתולים ובקר, הובאו לאיים על ידי בני האדם. על פי רוב, אלו הם מינים זרים לפאונה ולפלורה הטבעיות, והם מתרבים במהירות. המינים המקומיים, שהם לעיתים אנדמיים, לא היו מורגלים לתחרות עם מינים פולשים מעולם, ולכן אין באמתחתם הגנות למולם. באופן זה מקומם של האחרונים באיים הולך וגדל על חשבון מקומם של הראשונים.

כמה ממיני הצמחים הפולשים המזיקים ביותר הם הגויאבה, האבוקדו, Croton eluteria, הבלזה, הפטל השחור, כמה מיני הדרים (תפוזים, לימונים) ועוד. צמחים אלו פלשו לאזורים נרחבים וחיסלו מיני צמחים אנדמיים באזורי אקלים לח באיים סן קריסטובל, פלוראנה, איסבלה וסנטה קרוס. באיי גלאפגוס חיים כ-500 מיני צמחים מקומיים, לעומת כ-700 מיובאים. גם בעלי החיים הפולשים גרמו נזק רב לפאונה המקומית. רבים מהם הובאו לאיים על ידי שודדי ים. רשומותיו של תור היירדאל מזכירות כי המשנה למלך פרו הורה על שחרור כלבים באיים, שמטרתם לטרוף את הכבשים החיות באיים, לאחר שגילה כי שודדי הים הבריטים אוכלים את הכבשים שהפרואנים בעצמם שחררו באיים. מקרה נוסף אירע כאשר חוסה דה ויליאמי ניסה ליישב את האי פלוראנה. לאחר שכשל בניסיונותיו, הוא הורה על העברת כבשים, חמורים, פרות וחיות אחרות מהחוות בפלוראנה לאיים אחרים, על מנת להקל על יישובם מאוחר יותר.

כיום חיים באיים בעלי חיים פולשים רבים, ובהם עזים, חזירים, כלבים, עכברים, חתולים, חולדות, כבשים, סוסים, חמורים, פרות, כמה מיני עופות, נמלים, תיקנים וכמה מיני טפילים. הכלבים והחתולים מתקיפים את הציפורים המקומיות, וכן הורסים את קניהם של העופות ושל הצבים. לעיתים הם אף הורגים את הצבים הייחודיים לאיים או את האיגואנות. החזירים פועלים כמו החתולים והעכברים, ומוסיפים על כך את הנזק שהם גורמים בדריסת הצמחייה המקומית בתורם אחר מזון. בעלי חיים פולשים אחרים אינם פוגעים במינים המקומיים ישירות, אלא מתחרים איתם על משאבי המזון ועל מקורות המים.

בעיה נוספת הניצבת בפני חיי הבר המקומיים מקורה בהתפתחות האנושית באזור, ובפרט הגידול בפעילויות הדיג הבלתי חוקיות. ענף התיירות המתפתח והאוכלוסייה הגדלה, מביאים לצמצום בתי הגידול של בעלי החיים והצמחים ופוגעים ביכולת השרידה שלהם. בינואר 2008, הודיע פקיד במנהלת הפארק על רציחתם של 53 אריות ים (13 גורים, 25 צעירים, 9 זכרים ו-6 נקבות) באי פינטה, והוסיף שראשיהם של אריות הים נמצאו מרוסקים . מקרה דומה אירע ב-2001, כאשר ציידים הרגו 35 אריות ים.

פגיעה אפשרית נוספת נובעת ממספר התיירים הרב שהולך וגדל מדי שנה. בין 2009 ל-2016 מספר התיירים עלה בכ-90%. ככל שמגיעים לאיים תיירים רבים יותר, גוברים הלחצים על התשתיות הקיימות, וכן הפגיעות בשטחי המחיה של בעלי החיים המקומיים והסכנה מפלישת מינים זרים של צמחים וחיות. "בטווח הארוך, לא ניתן לאפשר גידול בלתי־פוסק של התיירות בסביבה השברירית", הזהיר ג'ים לוץ, נשיא האגודה הבינלאומית של מפעילי הסיורים בגלאפגוס, במכתב לשר התיירות של אקוודור בשנה שעברה.

שימור

הצעד הראשון שננקט על ידי ממשלת אקוודור על מנת לשמור על בעלי החיים הייחודיים באיים התרחש ב-1934, כאשר נאסר על תושבים להשתלט על אדמות ללא אישור הרשויות. כן נאסר על משלחות מדעיות לאסוף יותר משלושה פרטים של מין אנדמי לאיים. עם זאת, התקנה החדשה לא נאכפה. ב-1936 הוכרזו 14 איים כשמורות טבע. מכונים לשימור הטבע מעבר לים, כמו גם אזרחים לא-מאורגנים, פנו לממשל האקוודורי במטרה להדק את חגורת שימור הטבע באיים, אולם שום צעד משמעותי לא ננקט עד אמצע-סוף שנות ה-50. בשנת 1955 יצאה משלחת מטעם איגוד השימור העולמי. בשנת 1957 יצאה משלחת שכללה שני חוקרים מטעם אונסק"ו (בשיתוף המועצה הבינלאומית לשימור עופות, החברה הזואולוגית של ניו יורק, חברת טיים בע"מ וממשלת אקוודור) על מנת לבדוק מהו מצב הטבע בארכיפלג ולהמליץ על דרכי פעולה לשימורו.

ב-1958 הוקמה ועדה לענייני גלאפגוס בקונגרס הבינלאומי לזואולוגיה בלונדון. בצירוף הדו"ח שהפיקו שני החוקרים ומאמצים מצד מדענים, הוחלט על הקמתה של קרן על-שם צ'ארלס דרווין שמטרתה לשמור על הטבע באיים. עם ייסודה ציינו מקימיה שלוש נקודות חשובות: הפוטנציאל הטמון בפיתוח חקלאות בארכיפלג מוגבל מאד ביסודו; הפאונה והפלורה של האיים מיוחדות מאד וחשיבותן למדע עצומה; והארכיפלג טומן בחובו פוטנציאל תיירותי שאינו בר חישוב.

ב-4 ביולי 1959 נכנסו לתוקפן תקנות חדשות: השטח היבשתי של הארכיפלג כולו הוכרז כפארק לאומי, למעט השטחים שכבר מיושבים; בעתיד הקרוב יוקם מכון אקוודורי שמטרתו מחקר מדעי; והאחריות על שמירת החוקים במקום תעבור לידי אחריות הפקידים שמושבם באיים. מאוחר יותר באותו החודש הוקמה הקרן על-שם צ'ארלס דרווין בבריסל שבבלגיה. בתחילת דרכה עיקר עיסוקה של הקרן סבב סביב הקמת תחנת מחקר באיים, מטרה שהוגשמה בשנת 1964. תחנת המחקר על-שם צ'ארלס דרווין (Charles Darwin Research Station, CDRS) הוקמה באי סנטה קרוס בטקס רב רושם, אותו כיבדו בהופעתם אורחים רבי מעלה.

ב-1968 הוכרזו שטחי האוקיינוס שבינות האיים ומסביב להם (סך של 70,000 קמ"ר) כשמורה ימית, ובכך הם מהווים את השמורה הימית השנייה בגודלה בתבל (אחרי שונית המחסום הגדולה). בשנת 1978 הכריז אונסק"ו על האיים כאתר מורשת עולמית, וב-1985 – כעל שמורה ביוספרית. ב-2001 הורחבה ההכרזה, וכעת היא כוללת גם את השמורה הימית.

בשנת 2007 הכריז אונסק"ו על האיים כאתר מורשת עולמית הנתון בסכנה, אך ההכרזה בוטלה בשנת 2010.

ראו גם

• הפארק הלאומי קומודו
• חצי האי ואלדס
• שונית המחסום הגדולה

לקריאה נוספת

• Michael Hume Jackson, Galápagos, a natural history, University of Calgary Press, 1993, מסת"ב 1895176077
• John C. Kricher, Galápagos: a natural history, Princeton University Press, 2006, מסת"ב 069112633X

קישורים חיצוניים

• מידע על האיים באתר הקרן העולמית לשימור חיי הבר
• אוסף תמונות ומסמכים היסטוריים הקשורים בארכיפלג
• מידע אודות הגאולוגיה של המקום
• פרץ גלעדי, ‏אם יש גן עדן - שמירת טבע באיי גלאפגוס, באתר GoTravel
• אמיר גור, ‏איי גלאפגוס - מעל ומתחת למים, באתר GoTravel
• ניו יורק טיימס, באיי גלפגוס, הברירות של הטבע אוזלות, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2018
• רן דגוני, ‏זהירות צבים חוצים: רן דגוני יצא למסע באיי גלאפאגוס והגשים חלום ילדות, באתר גלובס, 16 במרץ 2019

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25195210איי גלאפגוס