ערך מומלץ

ארכאוזואולוגיה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף זואוארכאולוגיה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לסת עליונה של צבי ארצישראלי ממערת מיסליה .
אגן של יחמור פרסי ושתי קרני צבי ארצישראלי שהתגלו בחפירה בטרסת מערת הנחל בנחל מערות .

ארכאוזואולוגיה או זואוארכאולוגיה היא תחום מחקר המשלב בין ארכאולוגיה וזואולוגיה. התחום עוסק בחקר שרידי בעלי חיים מאתרים ארכאולוגיים, בעיקר עצמות, שיניים, קרניים, קונכיות, קליפות ביצים וכדומה, לצורך הבנת חברות אנושיות קדומות והתפתחותן. שרידי בעלי חיים הם ממצא שכיח בחפירות ארכאולוגיות. הם עשויים להעיד על הרכב מזונן של אוכלוסיות קדומות, אופן הכנת המזון, וההקשר התרבותי והחברתי שבו הוא נצרך. בנוסף, שרידי בעלי החיים עשויים לשקף את הסביבה הקדומה ודרכי ניצולה על ידי האדם. המחקר הארכאוזואולוגי משמש לאיתור תפניות מרכזיות בתולדות האדם, כגון אכילת בשר, התפתחות הציד והדיג וביות בעלי החיים. בנוסף, הארכאוזואולוגיה תורמת תרומה חשובה להכרת הכלכלה, האקולוגיה, התרבות וחיי הרוח בכל התקופות.

התפתחות המחקר

תחום הארכאוזואולוגיה התפתח בהדרגה במהלך המאה ה-20[1]. שורשיו של תחום המחקר נטועים עוד לפני כן, החל מאמצע המאה ה-19, כאשר הארכאולוג הבריטי ג'ון לובוק (John Lubbock‏; 1913-1834) השתמש במונח "zoologico-archaeologist" ככינוי לחוקרים הראשונים שבחנו עצמות בעלי חיים מחפירות ארכאולוגיות. חוקרים אלה היו פלאונטולוגים, שנתנו דעתם בעיקר על שחזור הסביבה הקדומה וההתפתחות של הפאונה העתיקה. ההיבטים הכלכליים והחברתיים של הממצאים הוזנחו בדרך-כלל, ועיקר הדגש הושם על זיהוי טקסונומי של העצמות. בארץ ישראל, החוקרת המשפיעה ביותר בהיבט זה הייתה הפלאונטולוגית הבריטית דורותיאה בייט (Dorothea Bate‏; 1951-1878), שהשתתפה באופן פעיל במספר חפירות של אתרים פרהיסטוריים. בשנת 1937 פרסמה בייט תיאור כמותי של שינויים בשכיחות הפרסתנים במהלך יישובו של נחל מערות, במטרה לשחזר את תהפוכות האקלים בתקופה קדומה[2].

ההתייחסות לשרידי בעלי החיים כממצאים ארכאולוגיים של ממש, העשויים לתרום ללימוד אורחות החיים הקדומות של האדם, התפתחה במחצית השנייה של המאה ה-20, בעיקר משנות ה-60 ואילך, בהשפעה חזקה של גישת הארכאולוגיה החדשה והמגמה הכללית של רתימת תחומים ממדעי הטבע לשירות הארכאולוגיה[3]. חוקרים שהגדירו עצמם במפורש כארכאוזואולוגים או כאנתרופולוגים, ורבים מהם באו מרקע ארכאולוגי, השתמשו בשרידי בעלי החיים כדי להבין את התזונה הבשרית בימי קדם, את מנהגי האכילה ומשמעותם החברתית ואת אופי היישוב באתר הקדום. חוקרים אלה עשו שימוש נרחב בהתפלגות חלקי השלד השונים של בעלי החיים שהתגלו באתר (שמצביעה, למשל, אלו חלקי גוף של בעלי החיים הניצודים הובאו למחנה) ובמידע הדמוגרפי על חיות העדר באתר (לדוגמה, האם בעדרי הצאן נשחטו זכרים צעירים ונקבות בוגרות, מה שעשוי להעיד על ניצול העדר לחלב ולא רק לבשר)[4].

בשלב הבא בהתפתחות המחקר שולבה הטפונומיה כתת-תחום של הארכאוזואולוגיה, בעיקר משנות ה-80 המוקדמות[5]. הטפונומיה הארכאוזואולוגית עוסקת בזיהוי וכימות תהליכי השינוי, ההרס, הקבורה וההשתמרות שעובר שריד של בעל חיים מאז היותו אורגניזם חי ועד שהגיע למעבדתו של הארכאולוג. זיהוי וכימות תהליכי ההרס חיוניים להבנת המגבלות של פירוש הממצא הארכאוזואולוגי; לחלקי השלד או המינים שהובאו לאתר סיכוי בלתי שווה להשתמר ולהגיע לידי החוקר, תלוי בגורמי ההרס המופעלים עליהם (למשל, אם טורפים גדולים נשכו את מאסף העצמות לאחר נטישת האתר, עצמות רבות כחוליות, צלעות ומפרקים ייפגעו מכדי להשאיר שריד ארכאולוגי). בנוסף, המחקר הטפונומי עשוי לשפוך אור על התנהגות האדם ובעלי החיים, למשל הבדלה בין ציד לבין איסוף נבלות כטכניקה להשגת מזון מן החי אצל ציידים-לקטים.

המחקר הארכאוזואולוגי המודרני מתייחס בדרך-כלל לממצאי שרידי בעלי החיים כממצא ארכאולוגי שתכלית מחקרו היא להבין את החברה הקדומה שיצרה אותו, ומשלב שיטות כמותיות וטפונומיות להערכת רמת השימור של הממצא ולדליית מרב המידע ממנו. לאור שכיחותם של שרידי בעלי חיים בממצא הארכאולוגי ושפע המידע שמופק מהם על ההתנהגות האנושית בימי קדם, הארכאוזואולוגיה מוכרת כיום כאחת ההתמחויות הטכניות החשובות בארכאולוגיה. חוקרי התחום בעולם מאוגדים במועצה הבינלאומית לארכאוזואולוגיה, המונה יותר מ-500 חברים[6].

תחום המחקר

המחקר הארכאוזואולוגי מתייחס לסביבת האדם ולשאלות המחקר הקשורות אליו, להבדיל מהמחקר הפלאונטולוגי או הפלאו-זואולוגי שעוסק גם בסביבת בעלי החיים ובשאלות מחקר זואולוגיות ואקולוגיות. הארכאוזואולוג חוקר שרידי בעלי חיים שהצטברו בידי האדם (כגון פסולת שחיטה ואכילה), באתרי היישוב של האדם (כגון בעלי חיים מלווי-אדם) או מאספים טבעיים בזמן ובמקום הקשורים לאדם. יש המשתמשים במונח ecofact לשרידים ארכאולוגיים שמקורם ביולוגי, כעצמות בעלי חיים, להבדיל מ-artifact - חפצים מעשי ידי אדם. שרידי בעלי החיים המתגלים באתרי האדם מלמדים רבות על הנוף התרבותי ועולם הטבע שבו התקיים והתפתח, ועל אופן השפעתו על סביבות עתיקות מאז התהוות האדם בתקופות הפרהיסטוריות ועד התפתחות הציוויליזציות האנושיות בתקופות ההיסטוריות ובתקופה המודרנית. תחום מקביל מבחינות רבות הוא מחקר שרידי הצמחים מאתרים ארכאולוגיים (ארכאובוטניקה).


גולגולת היפופוטם. לפי הממצא הארכאוזואולוגי, ההיפופוטם נכחד מארץ ישראל במהלך המחצית הראשונה של האלף הראשון לפנה"ס, בתקופת הברזל.
קונכיות של צדפות מאתר פלאוליתי בעמק הנילוס, מצרים

כך, למשל, חקר שרידי בעלי החיים שהתגלו באתרים פרהיסטוריים מלמד על ההתפתחות של הציד האנושי, על דפוסי המחיה של ציידים-לקטים קדמונים ועל השתכללות שיטות הציד שהובילו במרוצת הזמן לראשית ביות בעלי החיים אצל החברות החקלאיות הראשונות. לימוד עצמות בעלי חיים מתקופת המקרא מאפשר להכיר לעומק את התפתחות שיטות ניצול חיות המשק והתבססות חברות הרועים והחקלאים באזור ארץ ישראל. לימוד הממצא הארכאוזואולוגי מאפשר גם לבחון מתי והיכן קיימו את האיסור לאכילת בעלי חיים מסוימים (דוגמת איסור אכילת חזיר שמתגלה לראשונה באתרים מתקופת הברזל), מתי הופיעו והתבססו בארץ בעלי חיים מארצות שכנות (כמו הגמל והתרנגולת) ועד מתי היו בה חיות שנכחדו כמו האייל האדמוני, הקרנף, הפיל וההיפופוטם.

מאסף עצמות ארכאולוגי עשוי להכיל מגוון רחב של מיני בעלי חיים והגדרתם דורשת מידה רבה של מיומנות. בין הארכאוזואולוגים יש כאלו המתמחים בשרידי קבוצות בעלי חיים מסוימים. אלה כוללים למשל שרידי דגים, ציפורים, שרידי חולייתנים זעירים ושרידי רכיכות. חקר כל אחת מקבוצות בעלי חיים אלה מוסיף מידע מהותי על עולם החי הקדום ועל אופן ניצולו על ידי האדם בתקופות השונות.

ארכאוזואולוגים רבים עוסקים בעיקר בחקר שרידי בעלי החיים הגדולים (בעיקר יונקים מגודל ארנבת ומעלה), היות שאלה הם בדרך כלל הנפוצים ביותר באתרים ארכאולוגיים ומספקים מידע רב על הכלכלה, על אופי המחיה ועל הסביבה הקדומה. בארץ ישראל, בעלי החיים שניצודו במהלך רוב התקופות הפרהיסטוריות הם הצבי הארצישראלי, היחמור המסופוטמי ובקר הבר. בעלי החיים המבויתים החשובים ביותר הם מיני הצאן והבקר. שרידי עופות נפוצים לעיתים באתרים מתקופות שונות ומספקים גם הם מידע רב ערך על עונת היישוב של האתר.

חוקרי שרידי הדגים אוספים מידע על שלל מיני הדגה שנאספו בעת העתיקה. תוצאות מחקריהם מלמדות על התפתחות שיטות הדיג ועל התפתחות דגמי מסחר בעולם העתיק. שרידי הדגים המתגלים בישראל יכולים היו להיאסף בים התיכון, בים סוף או במקווי מים מתוקים ובנהרות. שרידי דגים רבים נמצאו באתרים פרהיסטוריים בעמק הירדן, למן הקדומים ביותר, כגון עובדייה וגשר בנות יעקב, ועד אתרי התקופה האפיפלאוליתית כגון אוהלו II ועינן. ניתן לשער שרוב שרידי הדגים, לפחות באתרים המאוחרים יותר, מייצגים את הרחבת תפריטו של האדם והכללת מקור מזון עשיר ויציב כדגה בכלכלתו. מיני דגים מיובאים באתרים מקראיים רבים מתקופת הברזל בישראל, כמו נסיכת הנילוס ממצרים, מוסיפים מידע על המסחר העתיק, כמו גם על המעמד החברתי של האנשים באתרים שבהם הם התגלו.

שרידים של חולייתנים זעירים ובעיקר של מיני מכרסמים ואוכלי חרקים[7] מהווים מקור למידע על תנאי הסביבה בעבר ואמצעי לשחזור שינויי אקלים במשך הזמן. שרידים אלה נמצאים בריכוזים גבוהים במיוחד במערות בתוך שכבות ארכאולוגיות מתקופות פרהיסטוריות.

המחקר מגלה כי ריכוזים אלה נוצרו בשל הפעילות של טורפים שונים, כגון התנשמת שהשתמשה במערות כמקום קינון והביאה אליהן את שרידי טרפה. מתקופות מאוחרות יותר נמצאו שרידים של בעלי חיים קטנים שחיו בסימביוזה עם האדם במקומות יישובו, כגון עכבר הבית, והם מעידים על מעבר מניידות להתיישבות קבע. ישנן גם עדויות נדירות למקרים בהם חולייתנים זעירים שימשו כמזונו של האדם הן בתקופות פרהיסטוריות והן בתקופות מאוחרות יותר.

חוקרי רכיכות עושים שימוש בשרידי קונכיות המתגלים באתרים ארכאולוגים. רוב השרידים, לפחות אלה שאפשר לשייך באופן ודאי לפעילות האדם, שייכים לרכיכות ימיות, אם כי ידועים מקרים בהם נמצאו שרידים רבים של חלזונות יבשה[8]. צפיפות גבוהה של שרידי רכיכות יכולה להצטבר באתרים חופיים בהם נאספו ונאכלו רכיכות. אתרים כאלה נדירים בארץ ישראל. לעומת זאת, ברבים מהאתרים התגלו שרידי רכיכות שנאספו בים התיכון, בים סוף או במקווי מים מתוקים כפריטי קישוט הגוף. פריטים אלו התגלו בקונטקסטים פולחניים, בקברים ובחפצי יומיום. לעיתים ניתן לשחזר את דגמי הנדידה או המסחר של אוכלוסיות קדומות, לפי קונכיות שהובאו ממרחקים[9].

תחומים נוספים שלעיתים נחקרים בידי ארכאוזואולוגים הם ייצור כלי עצם והשימוש בהם, סימני מחלה ופציעה בעצמות (פתולוגיות), וכן הדיאטה, תנאי האקלים ודגמי הנדידה של אוכלוסיות בעלי החיים המאובנים, כפי שהם משתקפים באיזוטופים היציבים של חמצן, פחמן, חנקן וסטרונציום המשתמרים לעיתים בעצמות[10].

שיטות עבודה

חפירת עצמות בעלי חיים במערת מיסליה בכרמל. שרידי העצמות הנאספים מלמדים על מנהגי הציד והאכילה של ציידים קדמונים.
ארכאוזואולוג משווה בין שבר מאובן של עצם השכם מאתר ארכאולוגי (שמאל) לעצם שכם מודרנית של היפופוטם (ימין) על מנת להגדיר את המאובן.
שלד זאב מאוספי המעבדה לארכאוזואולוגיה באוניברסיטת חיפה.
שלד צבי באוסף המשווה של המעבדה לארכאוזואולוגיה באוניברסיטת חיפה.
תצוגה בארון השלדים של המעבדה לארכאוזואולוגיה באוניברסיטת חיפה.
חוליית אטלס של חזיר עם סימן חיתוך בחלקה העליון, המעיד על שחיטה באמצעות עריפת ראש החיה. נתגלה במצודה הרומית בשער העמקים.

בחפירה

איסוף העצמות במהלך החפירה הארכאולוגית יכול להתבצע במספר שיטות. בעבר היה נהוג איסוף ידני בלבד, כאשר עובדי החפירה שומרים עצמות בהם נתקלו במהלך עבודתם. כיום, מקובל לסנן את העפר מהחפירה כדי לאפשר איסוף מיטבי של כל שרידי בעלי החיים כולל שברים ועצמות קטנות. במקרים רבים, נהוג למיין את המשקע שנותר אחרי סינון העפר כדי לאסוף באופן שיטתי שרידי בעלי-חיים קטנים כגון דגים, מכרסמים, זוחלים ודו-חיים. היות שחשיבות רבה נודעת להקשר הארכאולוגי של הממצא ולעיתים ממש לאופן שבו מונחות העצמות בשטח, נוהגים לעיתים למפות ולצלם את שרידי בעלי החיים כפי שנתגלו בחפירה, ותמיד מתייגים אותם עם כל המידע על מיקומם האנכי והאופקי באתר.

במעבדה

שיטות המחקר בארכאוזואולוגיה המודרנית עוסקות בזיהוי האנטומי והטקסונומי של שרידי בעלי החיים, איסוף נתונים דמוגרפיים (גיל וזוויג) ותצפיות טפונומיות. הנתונים שמתקבלים משמשים לשחזור הכלכלה, החברה והסביבה הקדומה באמצעות ניתוח כמותי והשוואה לנתונים מניסויים ומתצפיות אתנוגרפיות בהווה.

שרידי בעלי-החיים שנאספו בחפירה מוגדרים, במידת האפשר, לחלק שלדי (עצם מסוימת, שבר ממנה או קבוצת עצמות) ולטקסון ביולוגי (מין, סוג, משפחה, קבוצת גודל וכדומה). ההגדרה מתבצעת באמצעות השוואת הפריט הארכאולוגי לפריט מקביל באוספים אוסטאולוגיים של בעלי חיים מודרניים, שזהותם, הזוויג והגיל שלהם ידועים.

בנוסף לזיהוי העצם נהוג לציין האם נמצאו עליה סימנים לפעילות צריכה[11], כגון סימני שחיטה, שרפה, חיתוך או ביתור, הכאה במקבת לפיצוח העצם, או עיבודה באופנים שונים כדי ליצור כלי או פריט אחר. סימנים אלו מעידים על הדרך בה עובד ונצרך מזון מן החי. תהליכים שמקורם אינו אנושי מותירים אף הם את רישומם על העצמות. בין אלה ניתן למנות סימני כרסום של טורפים (כמו כלבים או צבועים) ומכרסמים, בליה שנגרמה עקב חשיפה ממושכת לשינויי טמפרטורות ולשמש, ורמיסה. לזיהוי תהליכים אלה חשיבות רבה, שכן הם מאפשרים ניטור של התערבות לא-אנושית ביצירת המכלול ומונעים בכך היסקים מוטעים על אופן התהוותו.

לעיתים ניתן לקבוע את גיל החיה במותה ואת זוויגה (זכר או נקבה) על-פי שרידיה הארכאולוגיים. למשל, אמת-מידה נפוצה לקביעת גילם של אוכלי-עשב במותם היא מידת שחיקת שיניהם. לקביעת הזוויג משתמשים במדדים צורניים ובמדידות שונות של ממדי עצמות שבהם נבדלים זכרים מנקבות. מדידות אלו מאפשרות גם לעקוב לאורך משכי-זמן ארוכים אחרי מגמות שינוי בגודל או בפרופורציה של מיני בעלי-חיים. שינויים בממדי הגוף נושאים מידע רב-ערך על האקלים הקדום, בעיקר תוך שימוש בכלל ברגמן לפיו ישנו מתאם שלילי בין גודל גופה הממוצע של אוכלוסייה ממין ביולוגי לטמפרטורה של הסביבה בה היא שוכנת. בנוסף, שינויים בגודל הגוף ובפרופורציות לאורך זמן משמשים סמן לביות בעלי-חיים, שכן חיות-משק נבדלות במדדים אלו מחיות-בר מהן בויתו. גם שינויים בהרכב הזוויגים באוכלוסייה מבויתת שונים מהרכבם באוכלוסייה ניצודה, ולפיכך משמשים מדד לביות.

התפלגויות חלקי שלד בממצא הארכאולוגי משמשות מדד לאיכות הבשר אותו צרכו אוכלוסיות אנושיות עתיקות. שיחזור התפלגות חלקי השלד הוא הליך מורכב, שכן רקמות העצם באברי הגוף השונים של בעלי-חיים משתמרות בממצא הארכאולוגי במידה שונה התלויה בין היתר בצפיפותן. איכות נתחי הבשר שנאכלו על ידי אוכלוסיות אנושיות עתיקות מאפשרות להבדיל בין צריכת מותרות לשיירים, ובכך תורמת התפלגות חלקי השלד להבנת מבנה המעמדות בחברות עתיקות.

סוגיות מרכזיות במחקר הארכאוזואולוגי

חקר עולם החי הפרהיסטורי

ממצאים ארכאוזואולוגיים הם אחד ממקורות המידע החשובים ביותר אודות עולם החי בימי קדם, ומאפשרים להתחקות אחר שינויים בתנאי הסביבה, לפי מיני בעלי החיים המזוהים. מינים רבים של בעלי חיים מתקיימים באזור אקולוגי מסוים ולכן מציאתם בחפירה מאפשרת לשחזר את הסביבות שבהם ניצודו. רצף של שכבות מאפשר להתחקות אחר שינוי הסביבה הקדומה בזמן. במקומות בהם מידע היסטורי אודות החי הקדום נדיר או לא קיים, הארכאוזואולוגיה היא האמצעי היחיד לשחזור עולם החי הפרהיסטורי ועשויה לספק את הרקע ההיסטורי המתאים למאמצי שימור בעלי חיים[12].

לדוגמה, בארץ ישראל, הנמצאת בין שלוש יבשות, המחקר הארכאוזואולוגי מלמד רבות על אופן התפתחות והתהוות עולם הטבע הייחודי של הארץ. שרידי בעלי החיים אשר נמצאו בשכבות ארכאולוגיות מתוארכות מצביעים על הופעתם והכחדתם של מינים בארץ ישראל[13]. למשל, ההיפופוטם, שור הבר, והבובאל האיילי נכחדו מנוף הארץ בתקופת הברזל, אולי בגלל גידול באוכלוסיית האדם באותה תקופה וצמצום שטחי המחיה של הפרסתנים הגדולים[14].

ציד והתנהגות מודרנית בתקופה קדומה

מערות ובאתרים פתוחים של האדם בימי קדם מתגלים לעיתים קרובות שרידים ארכאוזואולוגיים רבים, אשר משמשים לחקר האינטראקציה בין האדם הקדמון, הטורפים הגדולים שחיו בזמנים אלו ובעלי הפרסות ששימשו להם כטרף. מטרת הניתוח לשחזר את אופן הצטברות שרידי בעלי החיים, להבין את תהליכי ההרס שעברו עליהם ולהשליך מכך על אורח החיים של האדם בתקופות קדומות.

האתגר המרכזי הוא להפריד את שרידי מזונו של האדם משרידי מזון של שוכני מערות אחרים, למשל צבועים, שייתכן וחיו במערה בתקופות אחרות, ומשרידים של בעלי חיים שמתו באתר באופן טבעי. בנוסף, המחקר מנסה לגלות, ובמידת האפשר לכמת, את שורת התהליכים שהובילו מבעל חיים בטבע בעבר לפריט ארכאולוגי בהווה. בחירת ציד של מינים מסוימים ופרטים מסוימים בעדר, דפוסי נשיאה שונים של בעלי חיים לאתר המגורים הנחפר, שיטות עיבוד וצריכה ותלאות הזמן גרמו לשורה של שינויים במאסף השרידים שיש להביאם בחשבון.

מאז סוף המאה ה-20 הצטברו עדויות טפונומיות רבות לכך כבר בימים קדומים היה צד בעלי-פרסות בוגרים באופן שיטתי ואף עסק בכך כדפוס מחייה מרכזי (לצד ליקוט צמחי מאכל). במערות בהם חי האדם בימי קדם נמצאו כמות גדולה של שרידי בעלי-פרסות שעליהם סימני חיתוך, הפקת מח-עצם וצלייה. הפרטים שנבחרו היו בעיקר בוגרים וכל חלקי הגוף המזינים הובאו לאתר - בהתאמה עם ציד אנושי מכוון ושיטתי.



ביות בעלי-חיים

הופעתן של חיות המשק (עז, כבש, בקר וחזיר) החל מנקודת זמן מסוימת בתולדות המין האנושי [16], היא נושא מחקר מרכזי בארכאוזואולוגיה. ביות בעלי חיים וצמחים שינה ללא היכר את פני החברה האנושית, שכן תוצרת משק החי והשדות אפשרה גידול אוכלוסין וצבירת עודפי ייצור. אלו בתורן היוו את המצע הכלכלי והחברתי לצמיחת חברות מעמדיות גדולות ומורכבות.

תחום הארכאוזואולוגיה נוגע ישירות בממצא בעלי-החיים מראשית תקופת הביות, ומאפשר לאתר בדיוק רב מוקדי ביות בזמן ובמרחב. מאחר שמוקדי ביות בעלי-החיים הראשונים מצויים סביב הסהר הפורה, לממצא הארכאוזואולוגי מישראל נגיעה ישירה להבנת התהליכים שהובילו לביות ומיקומם. הכלב בוית הראשון, ככל הנראה מהזאב. לאחר מכן בויתו, בין השאר, החתול, החמור והגמל החד-דבשתי (שלושתם במזרח התיכון), הסוס והגמל הדו-דבשתי במרכז אסיה והתרנגול בדרום אסיה.


המחקר הארכאוזואולוגי מבדיל בין מין בר למין מבוית לפי שורה של מדדים, כגון: הופעת מין שלא היה ידוע קודם באותו מקום כמין בר (למשל - הופעת הכבש בארץ-ישראל בראשית התקופה הנאוליתית, לאחר שלא היה ידוע מקודם כמין בר באזור זה); הקטנת גודל הגוף (ביונקים) ביחס למין הבר (כגון ההקטנה בגודל הזאבים שמרמז על ביות הכלב, והקטנת גודל דרסטית במעבר מבקר-בר לבקר-בית); ושינויים מורפולוגיים בשלד כגון הצטופפות השיניים בלסת חזיר הבית, יחסית לזרבובית הארוכה של חזיר הבר.

היבטים חברתיים, דתיים ופוליטיים

בתחילת המאה ה-21 גדל העניין בשרידים ארכאוזואולוגיים כאמצעי לחקירת אתניות, ריבוד חברתי, השפעה פוליטית-חברתית ומנהגים דתיים, גישה שכונתה "ארכאוזואולוגיה של החברה"[17]. מנהגי צריכת המזון מן החי קשורים באופן הדוק לזהות אתנית, דתית וחברתית, בשל כך, שרידי המזון הבשרי באתר ארכאולוגי עשויים לשמש כאמצעי להבחין בין קבוצות אתניות שונות בחברה מגוונת.

דוגמה ידועה היא צריכת החזיר בארץ ישראל. התקיימו דיונים רבים סביב תקופת הברזל א' (מאות 12 - 11 לפנה"ס בקירוב), בה הופיע לראשונה ישראל כקבוצה מובחנת מהכנענים ומגויי הים (ובהם הפלשתים) בארץ ישראל. הועלתה ההצעה כי העדרן של עצמות חזיר מאתרים בני-התקופה יכולה לציין אותם כאתרים ישראליים, בניגוד לקבוצות אחרות בהן הייתה אכילת בשר חזיר מקובלת, למשל בקרב הפלשתים. המחקר הארכאוזואולוגי משמש כלי מרכזי בדיון זה, ומסייע בזיהוי שרידי חזירים באתרים, בקביעת היותם חיות משק או חיות ציד, ובמקורם כבעלי-חיים מקומיים או מיובאים[18].

התפתחות של דגמי שחיטה ייחודיים בשלהי ימי הבית השני (בתקופה הרומית), משמשת אמצעי נוסף להבחנה בין קבוצות אתניות שונות בחברה[19]. טביעת האצבע היהודית מתבטאת גם בטאבו לאכילת בשר מיני בעלי חיים נוספים מחזיר (מיני דגה שאינה טהורים) והימנעות מאכילה של חלקי גוף מסוימים (כמו איסור אכילת גיד הנשה בקרב יהודים).

שינויים תרבותיים באים לידי ביטוי גם באופני הניצול של בעל חיים מסוים. דוגמה לכך הוא התרנגול, אשר במשך אלפי שנים נוצל לשימושים מגוונים (פולחן, כמנחת קבורה ולקרבות תרנגולים), אך לא נוצל למטרות מאכל וביצים. העדויות הארכיאוזאולוגיות הקדומות ביותר לניצול התרנגול למאכל אינן קודמות לתקופה ההלניסטית בדרום הלבנט (ישראל), תקופה המתאפיינת בגלובליזציה, פתיחות וחדשנות, אשר איפשרה את חדירת התרנגול לדיאטה המקומית.

הפיזור של שרידים ארכאוזואולוגיים באתר מורכב עשוי ללמד היכן צרכו נתחים מובחרים או מזון יוקרתי, ולעומת זאת היכן הסתפקו בכמויות קטנות יותר של בשר או בחלקי גוף פחות נחשבים, וכך לשמש סמן למעמד חברתי-כלכלי בארכאולוגיה. בנוסף, ניתן לפעמים להבחין בצריכת מזון "מיוחדת", שרידי אירועים כמשתאות או הקרבה פולחנית, לפי מאפיינים בלתי רגילים (בהשוואה לאשפת שחיטה יומיומית). סמנים מקובלים הם כמויות יוצאות דופן של שרידי בעלי חיים שחוטים, דגש על חיות גדולות ומרשימות במיוחד או על קבוצת גיל מסוימת, הטמנת השיירים בתשומת לב מיוחדת, וצריכה או שרפה של חלקי גוף מסוימים[20].

מוקדי מחקר ארכאוזואולוגי בישראל

תחום המחקר הארכאוזואולוגי האקדמי בישראל נוסד על ידי פרופ' איתן צ'רנוב באוניברסיטה העברית. נכון להיום מתנהל המחקר הארכאוזואולוגי במספר מוסדות אקדמיים.

  1. אוניברסיטת חיפה - מעבדה לארכאוזואולוגיה בראשות פרופ' גיא בר-עוז[21], הפועלת במסגרת מכון זינמן לארכיאולוגיה.
  2. אוניברסיטת תל אביב - מתנהל מחקר ארכאוזואולוגי במסגרת המחלקה לזואולוגיה, על ידי פרופ' תמר דיין[22].
  3. האוניברסיטה העברית - מתנהל מחקר ארכאוזואולוגי באוספי הטבע הלאומיים בקמפוס גבעת רם[23] על ידי ד"ר ליאורה קולסקה-הורביץ וד"ר רבקה רבינוביץ.

אוספים זואולוגיים משמעותיים קיימים באוניברסיטה העברית (אוספי הטבע הלאומיים בקמפוס גבעת-רם, אוצרת האוסף: ד"ר רבקה רבינוביץ'), במוזיאון הזואולוגי באוניברסיטת תל אביב (אוצר האוסף: ד"ר שי מאירי), ובמעבדה לארכאוזואולוגיה באוניברסיטת חיפה.

ראו גם

לקריאה נוספת

עבודות מוסמך

פרסומים אחרים

  • Bar-Oz, G. (2004). Epipalaeolithic Subsistence Strategies in the Levant: A Zooarchaeological Perspective. Brill Academic Publishers, Boston. מסת"ב 0391042238.
  • Binford, L. R. (1981). Bones: Ancient men and modern myths. Academic Press, New York.
  • Cluttion-Brock, J. (1999). A Natural History of Domesticated Mammals. Cambridge Cambridge University Press. מסת"ב 9780521634953.
  • Davis, S. J. M. (1987). The Archaeology of Animals. New-Haven and London, Yale University Press. מסת"ב 0713445726.
  • Horwitz, L. K., Tchernov, E., Ducos,P., Becker,C., von den Driesch, A., Martin, L., and Garrard, A. (1999). Animal domestication in the southern Levant. Pal´eorient 25(2): 63–80.
  • Lyman, R. L. (1994). Vertebrate Taphonomy. Cambridge, Cambridge University Press. מסת"ב 0521458404.
  • Lyman, R. L. (2008). Quantitative paleozoology. Cambridge University Press, Cambridge, U.K.
  • O'Connor, T. (2000). The Archaeology of Animal Bones. Texas A and M University Anthropology Series. Texas. מסת"ב 0750922516.
  • Reitz, E. J. and E. S. Wing (1999). Zooarchaeology. Cambridge, Cambridge University Press.
  • Zeder M.A., Emshwiller E., Smith B.D., Bradley D.G. (Eds.) 2006. Documenting Domestication: New Genetic and Archaeological Paradigms. University of California Press, Berkeley.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: ארכאוזואולוגיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: זואוארכאולוגיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ארכאוזואולוגיה
פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב
פורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

לפורטל ארכאולוגיה של המזרח הקרוב

הערות שוליים

  1. ^ ר' סקירה אצל Reitz, E. J. and E. S. Wing (1999). Zooarchaeology. Cambridge, Cambridge University Press, Chapter 2.
  2. ^ Garrod, D. A. E., & Bate, D. M. A. (1937). The Stone Age of Mt Carmel: Vol 1. Excavations at the Wadi El-Mughara. Clarendon Press, Oxford.
  3. ^ Binford L.R. 1981. Bones: Ancient Men and Modern Myths. Academic Press, New York.
  4. ^ Klein R.G. and K. Cruz-Uribe 1984. The Analysis of Animal Bones from Archaeological Sites. University of Chicago Press, Chicago.
  5. ^ Lyman, R. L. (1994). Vertebrate Taphonomy. Cambridge, Cambridge University Press.
  6. ^ אתר הבית של המועצה הבינ"ל לארכאוזואולוגיה
  7. ^ ליאור וויסברוד וגיא בר-עוז, " ארכאוזואולוגיה בזעיר אנפין", קדמוניות 136, החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה, תשס"ט
  8. ^ Claassen, C. (1998). Shells. Cambridge Manuals in Archaeology, Cambridge University Press.
  9. ^ Bar-Yosef Mayer, D. E. (2005). The exploitation of shells as beads in the Palaeolithic and Neolithic of the Levant. Paléorient, 176-185.
  10. ^ אתר קבוצת העניין "איזוטופים יציבים בארכאוזואולוגיה"
  11. ^ Lewis R. Binford, Bones, Chapter 4: 87-181
  12. ^ Wolverton, S., & Lyman, R. L. (Eds.). (2012). Conservation biology and applied zooarchaeology. University of Arizona Press.
  13. ^ Tchernov, E. (2002). The faunal sequence of the southwest Asian Middle Paleolithic in relation to hominid dispersal events. In Neandertals and modern humans in Western Asia (pp. 77-94). Springer US.
  14. ^ Tsahar E, Izhaki I, Lev-Yadun S, Bar-Oz G (2009) Distribution and Extinction of Ungulates during the Holocene of the Southern Levant. PLoS ONE 4(4): e5316.
  15. ^ Stiner, M. C. (2002). Carnivory, coevolution, and the geographic spread of the genus Homo. Journal of Archaeological Research, 10(1), 1-63.
  16. ^ Zeder M.A., Emshwiller E., Smith B.D., Bradley D.G. (Eds.) 2006. Documenting Domestication: New Genetic and Archaeological Paradigms. University of California Press, Berkeley.
  17. ^ Russell, N. (2012). Social zooarchaeology: Humans and animals in prehistory. Cambridge University Press.
  18. ^ Hesse, B. and Wapnish, P. (1997). "Can Pig Remains Be Used for Ethnic Diagnosis in the Ancient Near East?" In The Archaeology of Israel: Constructing the Past, Interpreting the Present. edited by N.A. Silberman and D. Small, 238-70. Sheffield: Sheffield Academic Press
  19. ^ ר' בוכניק, גיא בר-עוז ורוני רייך, "טביעת אצבע יהודית בשרידי עצמות בעלי החיים מסוף ימי הבית השני בירושלים", בתוך: ברוך, א. ופאוסט, א. (עורכים): חידושים בחקר ירושלים, 13, רמת גן, אוניברסיטת בר-אילן, 2007, עמ' 86-73.
  20. ^ DeFrance, S. D. (2009). Zooarchaeology in complex societies: Political economy, status, and ideology. Journal of Archaeological Research, 17, 105-168.
  21. ^ Laboratory of Archaeozoology
  22. ^ דף מרצה
  23. ^ אוסף הארכאוזואולוגיה באתר אוספי הטבע הלאומיים, באוניברסיטה העברית בירושלים.


ערך מומלץ
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ארכאוזואולוגיה&oldid=2611799"