דבר חריף (הלכה)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף דבר חריף)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דבר חריף הוא מונח הלכתי המתייחס לדבר מאכל שיש בו חריפות. הכלל ההלכתי השייך לדיני כשרות המזון קובע כי במאכלים חריפים יש בליעת טעם יותר מאשר במאכלים שאינם חריפים, הן מבחינת דרכי הבליעה, והן מבחינת כמות ואיכות הטעם.

דבר חריף
(מקורות עיקריים)
חיתוך "דבר חריף" בסכין
חיתוך "דבר חריף" בסכין
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה, דף ל"ט עמוד א', מסכת חולין, דף ל"ח עמוד ב' ודף קיא עמוד ב
תלמוד ירושלמי  
משנה תורה  
שולחן ערוך שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ו  
ספרי מניין המצוות  
מקורות נוספים  

רקע

בהלכות איסור והיתר, הדין הוא שטעם כעיקר, כלומר: "טעם איסור" דינו כאיסור ממשי. ולכן, איסור והיתר שהתבשלו יחד, או אפילו רק נגעו זה בזה בעודם רותחים, ההיתר נאסר משום שקיבל טעם ("בלע") מהאיסור. כמו כן כלי שבישלו בתוכו בשר או חלב או איסור, הכלי בולע מהדבר שהתבשל, והכלי יכול גם לאסור דבר היתר שיתבשל בתוכו.

ככלל, דבר היתר בולע מאיסור ונאסר כולו רק על ידי שיתבשלו יחד בנוזל ("לח") רותח, או על ידי כבישה בנוזל או מליחה שדינן גם כן כבישול. לעומת זאת נגיעה של היתר ואיסור צוננים אינה מבליעה כלל, ומספיק להדיח ולנקות היטב את מקום המגע בלבד. גם כשהיו רותחים, היתר שנגע באיסור ללא רוטב בולע רק "כדי נטילה"[1][א], שהוא כעובי אצבע. אולם כשהמגע הוא של "דבר חריף", הדין חמור יותר בכמה דברים משני הבטים:

א. מבחינת הדרכים שבהם הדבר החריף בולע טעם. דבר חריף בולע טעם גם באופנים שבהן אין בליעת טעם בדברים שאינם חריפים, כגון באמצעות חיתוך בסכין, או בכבישה למשך זמן קצר.

ב. מבחינת איכות הטעם שנבלע בו. בדברים שאינם חריפים גם כאשר יש בליעת טעם, לעתים אין בטעם זה מספיק כח כדי לאסור את המאכל שבו הוא נבלע, וזאת מחמת כללים הלכתיים כדוגמת נ"ט בר נ"ט או נותן טעם לפגם. לעומת זאת בדבר חריף יתכן שלא יהיו קיימות מגבלות אלו, וכפי שיתבאר להלן.

הגדרת דבר חריף

בתלמוד[2] מוזכר הצנון כדבר חריף שבולע טעם יותר מירקות אחרים. כמו כן מופיע שם שגם הסילקא מקבל טעם כמו הצנון, אך בזה נחלקו הראשונים אם זהו מפני שגם הסילקא הוא דבר חריף[3], או מפני שיש לו טבע מיוחד למשוך אליו טעם למרות שאיננו חריף[4].

צמח החלתית, שגרגריו נחשבים כמאכל החריף ביותר

מאכל נוסף שמוזכר בתלמוד[5] כחריף הוא "קורט של חלתית", כלומר גרגרים המופקים מצמח החלתית[6]. מאכל זה מתואר בתלמוד כחריף במיוחד, שמסוגל לנקב בני מעיים של בהמה האוכלת אותו.

יש הסוברים שדין דבר חריף נאמר רק על הצמחים שהוזכרו בגמרא[7]. אך הסכמת רוב הראשונים שכל מאכל חריף דינו כצנון וחלתית, ולכן הפוסקים הביאו כדוגמאות נוספות לדבר חריף גם את השום, בצל, וכרישה[8], וכן תבלינים חריפים או פלפלים חריפים[9].

פירות חמוצים כגון לימון ואתרוג דינם כדבר חריף[10]. יש שהחמירו אפילו בפירות החמוצים מעט, כגון תפוחים חמוצים[11], ויש שכתבו להקל בזה (על כל פנים במקום הפסד)[12].

זיתים. בגמרא[13] נאמר על היונה שנח שלח מהתיבה והביאה עלה זית בפיה[14], ”אמרה יונה לפני הקב"ה, רבונו של עולם יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלויין ביד בשר ודם”. לפי זה נפסק בהלכות פסח[15] שזית דינו כדבר חריף, ואם חתכוהו בסכין של חמץ נבלע טעם החמץ בזית. אמנם אין תמימות דעים בדבר מידת החריפות שיש לייחס לזיתים[16].

כמו כן, הפוסקים נחלקו אם החריפות שיש בזיתים היא דוקא לפני שכובשים אותם, אבל על ידי מי הכבישה מתבטלת חריפותם[17], או שאדרבה דוקא על ידי כבישה נעשים חריפים ולא קודם לכן[18], או שהם חריפים לפני הכבישה, ובתחילת הכבישה המים מבטלים חריפותם, ובסיום הכבישה חוזרים ונעשים חריפים שוב[19].

משקאות חריפים. הפוסקים מנו מספר נוזלים ככאלה שבודאי יש להחשיבם כחריפים, ביניהם חומץ[20], יין[21], יי"ש[22], ומיץ לימון[23]. כמו כן הט"ז[24] מציין כדבר חריף את המשקה הנעשה מהחמצת מים עם מי סובין ("בארשט"), אמנם האחרונים כתבו שזהו דוקא אם הוא חריף כל כך שאי אפשר לשתותו מחמת כך, אבל אם ראוי לשתיה דינו לכל היותר כמו פירות חמוצים שיש להקל בהם בשעת הדחק[25]. מאידך ישנה גם דעת יחיד שלא התקבלה בין הפוסקים, לפיה שום משקה ואפילו החריף ביותר אינו נחשב כחריף לענין השבחת טעם בלוע[26].

ככלל למעשה הסכמת הפוסקים היא שהדבר תלוי במציאות של כל מאכל ומאכל כפי מה שאנו מרגישים אם הוא חריף או לא, ואין הדבר תלוי אם אותו סוג מאכל הוזכר בשולחן ערוך ובפוסקים, ובלבד שהבחנה זו תיעשה על פי בקיאים בדבר[27]. דוגמא לדבר היא שמן זית, שהוזכר בראשונים כמשקה חריף[28], אך במציאות של ימינו ברור שאינו כן. ולכן הורה הגרי"ש אלישיב ששמן זית שלנו אינו חריף, ורק לפני הזיקוק נחשב חריף, והדבר משמעותי למשל במקרה שבבית החרושת השמן נכבש לפני הזיקוק במיכל שבלוע בו איסור[29]

תבשיל

הרמ"א[30] פסק שתבשיל שמעורב בו תבלין חריף וכדומה, אינו נחשב מחמת זה לחריף ”רק אם הוא דבר חריף, ורובו ככולו”. ויש שכתב שאין זה נכון למדוד דבר זה במושגי רוב ומיעוט, שכן ישנם דברים חריפים במיוחד שגם במיעוטם הופכים את התבשיל כולו לחריף, ולעומת זאת ישנם דברים מתוקים מאד כמו דבש שבכוחם לבטל אפילו כמות גדולה של דבר חריף המעורב בהם, ולכן הסיק שהכל לפי הענין ותלוי בראות עיני המורה[31].

מאידך, גם מאכלים שהם חריפים בודאי, לעיתים על ידי הבישול או הטיגון הם מאבדים את חריפותם, וכגון בצל מטוגן שעל ידי טיגון מתמתק לחלוטין, ובזה נפסק מהם דין דבר חריף, ואם יחתכו את אותו בצל בסכין בשרי אחרי שכבר התמתק, לא יבלע טעם בשרי בבצל המטוגן[32].

אמנם טעם שכבר נבלע בבצל בעודו דבר חריף, אינו מתבטל ממנו גם לאחר שהחריפות התבטלה, ולכן אם טגנו בצל בכלי בשרי הבצל נחשב בלוע מבשר, כיון שבלע טעם בתחילת הטיגון[33] (וכמו כן אם לאחר טיגון הבצל הוסיפו מעליו עוד מאכלים שאינם חריפים וכעת הבצל איננו רוב התבשיל, עדיין דין התבשיל יהיה כדבר חריף לענין היותו בלוע מבשר, כיון שהבליעה נכנסה בבצל לפני הוספת שאר המרכיבים לתבשיל).

הבדלים בדרכי הבליעה

דוחקא דסכינא

ערך מורחב – דוחקא דסכינא

הכלל הרגיל הנוהג בהלכות איסור והיתר הוא שמאכל אינו בולע שום טעם ממגע בכלי נקי וצונן. בדין הנקרא דוחקא דסכינא התחדש שמאכל קשה שנחתך בסכין (או נדוך במדוכה וכיוצא בזה), דחיקת הסכין גורמת לשמנונית שעל גבי הסכין להדבק במאכל, וכן על ידי דחיקה זו נפלט טעם מתוך הסכין ונדבק במאכל, ומחמת שני טעמים אלו צריך להדיח את המאכל (ובמקרים מסויימים אף לגרר את מקום החיתוך)[34].

לעומת זאת לגבי דבר חריף נאמר בגמרא ”צנון שחתכו בסכין שחתך בה בשר אסור לאכלו בכותח”, כלומר שהשמנונית שעל הסכין או הטעם הנפלט מתוך הסכין נבלעים אל תוך הצנון מכח חריפותו, ולא מועילה בו הדחה.

הראשונים נחלקו עד איזה עומק נבלע טעם הבשר בצנון:

  • לדעת הרשב"א[40] הטעם נבלע בכל הצנון כולו. הרמ"א פסק לחוש לכתחילה לדעה זו, ובדיעבד סמך גם הוא על כדי נטילה[41].[42]

הפוסקים נחלקו האם כשם שדחיקת הסכין גורמת בליעת טעם מהסכין לדבר החריף כך בכוחה להבליע גם מהדבר החריף לסכין (כגון בבצל שנחתך בסכין בשרי ובלע ממנו, ושוב נחתך בסכין פרווה)[43], או שהדבר החריף רק בולע מהסכין ולא מבליע בו. וגם הפוסקים שהקילו בזה נחלקו ביניהם האם יש להקל רק כאשר מדובר בבליעת בשר או חלב, או אפילו בבליעת איסור[ב][44].

ריחא

מאכלים רגילים שאינם חריפים, אם נצלו ללא רוטב נוזלי בתנור אחד (כשאינם מכוסים) באופן שלא היה שום מגע ביניהם, בכל זאת יש אפשרות מסויימת שיעבור טעם ממאכל אחד לשני באמצעות האדים העולים מהם, ודבר זה הוא המוגדר בהלכה כ"ריחא". בגמרא[45] נחלקו האמוראים אם יש בכוחו של ריח כזה לאסור (בצליה של בשר לצד חלב, או של איסור לצד היתר), והכרעת הפוסקים להלכה היא לאסור צליה כזו לכתחילה, ולהתיר בדיעבד[46].

במשנה[47] נאמר ”הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין תרומה, ר' מאיר אוסר, ור' יהודה מתיר, ר' יוסי מתיר בשל חיטים ואוסר בשל שעורים מפני שהשעורים שואבות”. מכאן הסיקו הראשונים שישנם דברים השואבים את ריח האיסור יותר ממאכלים רגילים, ועל פי זה פסקו שכך גם דבר היתר חריף שנצלה עם דבר איסור, שואב את הריח יותר ונאסר אפילו בדיעבד[48]. יש אומרים שבדבר חריף הריח אוסר אפילו אם התנור הוא גדול ופתוח[49], ויש מקילים בזה[50].

יש שהחמירו אף יותר, שאפילו אם רק האיסור שבתנור הוא דבר חריף ולא ההיתר, בכל זאת ריח האיסור חזק יותר ואוסר את ההיתר[51]. ויש מקילים, וטעמם שאם ההיתר אינו דבר חריף אינו שואב את הריח[52].

כבוש

אחד מאופני הבליעה בהלכות איסור והיתר הוא ע"י כבישה, וכפי הכלל "כבוש הרי הוא כמבושל". כלל זה קובע שאפילו מאכלים צוננים ששרויים בתוך נוזל צונן לאורך זמן דינם כמו שהתבשלו יחד, וטעמי הנוזל וכל מה שבתוכו מתערבים[53].

משך זמן הכבישה הנדרש כדי להחשב "כבוש", בנוזלים רגילים הוא עשרים וארבע שעות. אבל בציר, שהוא נוזל שיוצא ממליחת בשר או דגים והוא מלוח מאד, הדין הוא שמה שנכבש בתוכו נחשב כמבושל תוך זמן קצר הרבה יותר, שמוגדר ”כדי שיתננו על האור וירתיח ויתחיל להתבשל”[54].

יש אומרים שחומרא זו נאמרה רק בציר בגלל כח המלח שיש בו שממהר את פליטת הטעם[55]. אבל הסכמת רוב הפוסקים שגם חומץ חזק וכל שאר הנוזלים החריפים דינם שוה לציר[56]. ויש שחילקו בזה וכתבו שכבישה בציר נחשבת כמבושל לאחר שיעור הזמן הקצר גם לענין הבלעת הטעמים בין הציר לבין מה ששרוי בתוכו, וגם לענין שמפליט טעם מהכלי ומבליע אותו במאכל, ולעומת זאת כבישה בשאר הנוזלים החריפים אמנם פועלת כמו ציר לענין הנוזל החריף והמאכל שבתוכו, אבל טעם מתוך הכלי אינה מפליטה עד עשרים וארבע שעות[57].

כלי שני

בהלכות שבת, ובעקבות כך גם בהלכות איסור והיתר, נפסק שכלי שני אפילו אם הוא חם שהיד סולדת בו אינו מבשל. והראשונים נחלקו האם למרות שאינו מבשל יש בו כח להפליט או להבליע, ועד איזה עומק[58].

וגם לענין הלכה זו חמור יותר דינו של דבר חריף, שמבשל גם בכלי שני[59][ג], ויש שהסתפק לאסור אפילו בכלי שלישי[60].

הבדלים באיכות הטעם

נ"ט בר נ"ט

הכלל הרגיל הנוהג בהלכות בשר בחלב הוא שנ"ט בר נ"ט של היתר נחשב לטעם קלוש מדי, ואין לכוחו לאסור או להאסר. לדוגמה: סיר שבשלו בו בשר, נבלע בו טעם הבשר, ואם לאחר מכן יבשלו בו תבשיל פרווה יכנס בתבשיל זה טעם שני של בשר, שאין בכוחו להפוך את התבשיל לבשרי[61].

גם כלפי הלכה זו חמור יותר דינו של דבר חריף. כפי שהובא בפרק דוחקא דסכינא, דבר חריף שנחתך בסכין בשרי נעשה בשרי, ובדין זה נאמרו שני טעמים: השמנונית שעל גבי הסכין נבלעת בדבר החריף, וכן הטעם הבלוע בסכין נפלט ממנו ונבלע בדבר החריף. מהנימוק השני מבואר שבדבר חריף לא נאמר ההיתר של נ"ט בר נ"ט, ולמרות שהטעם נבלע מהבשר לסכין ומהסכין בדבר החריף, עדיין מתייחסים אליו כטעם ראשון שלא נקלש כלל.

על פי זה נפסק גם שמאכל חריף (או תבשיל חריף) שהתבשל בסיר בשרי, נעשה בשרי, ואם לאחר מכן יתערב בחלב תהיה התערובת אסורה אפילו בדיעבד[62]. יצויין שנדון זה שייך רק לגבי כלי בשר או חלב, אבל בכלי איסור אין הבדל בין דבר חריף לשאינו חריף, שכן בכל מקרה נ"ט בר נ"ט של איסור אוסר תמיד[63].

טעם פגום

מאכלים שאינם חריפים אינם נאסרים (בדיעבד) על ידי בליעת טעם מכלי שאינו בן יומו. לדוגמה: סיר חלבי שלא היה בשימוש בעשרים וארבע השעות האחרונות, טעם החלב הבלוע בתוכו כבר נפגם, ולכן אם בשלו בסיר זה בשר, הבשר אינו נאסר[64].[ד]

לעומת זאת על חלתית נאמר בגמרא[65] שגם אם חתכוה בסכין של איסור שאינו בן יומו היא נאסרת, כיון שהחריפות של החלתית ממתיקה ומשביחה את הטעם הפגום שנבלע בתוכה. ולפי זה גם אם החלתית התבשלה בסיר שאינו בן יומו הרי שהיא בולעת ומשביחה כל טעם שיש בו (בין בשר או חלב, ובין איסור).

יש הסוברים שחומרא זו שהחלתית משביחה טעם פגום היא דין מדאורייתא[66], ויש הסוברים שהיא מדרבנן[67]. הנפקא מינה ממחלוקת זו היא האם במצב של ספק יש להחמיר או להקל.

הראשונים נחלקו האם חומרא זו אמורה רק בקורט של חלתית שהוא המאכל החריף ביותר, אבל שאר הדברים החריפים אינם משביחים טעם פגום[68], או שגם בזה דין כל המאכלים החריפים שוה, כמו בשאר החומרות שנאמרו בדבר חריף[69]. להלכה, השולחן ערוך נקט את הדעה הראשונה כעיקרית[70], והרמ"א פסק להחמיר כדעה השניה[71].[ה] אמנם במקרים רבים גם המחמירים כדעה השניה משתמשים בדעה הראשונה כסניף (=צירוף שיטות) להקל[72].

יש אומרים שמחלוקת ראשונים זו אמורה רק בדברים חריפים מן הצומח, אבל מלח לכל הדעות דינו כחלתית, ומשביח גם טעם שאינו בן יומו[73]. מצד שני, יש שהסתפק שמא מלח בכלל לא נקרא דבר חריף[74].

גם באופנים שעליהם נאמר שהדבר החריף משביח את הטעם הפגום, הכוונה היא לטעם שנבלע בתוך הדבר החריף עצמו, אבל הטעם שנשאר בלוע בכלי (בסכין, או בסיר) נותר טעם פגום כמו שהיה[75].

וכמו כן מה שיש לדבר חריף כח להשביח טעם פגום, זהו דוקא בטעם שהיה מתחילה לשבח ולאחר זמן הפך להיות לפגם מחמת היותו בלוע בכלי יותר מעשרים וארבע שעות. מה שאין כן דברים שמטבע ברייתם טעמם הוא לפגם (כגון זבובים וכדומה[76]), אין בכוחו של הדבר החריף להשביחם[77].

דינים נוספים

  • הדחה - שני דברים שאינם חריפים, כגון גוש גבינה וגוש בשר, שנגעו זה בזה בהיותם צוננים, אם שניהם יבשים לא חוששים שנדבק שום דבר מאחד לשני, ואין צורך אפילו להדיח אותם. לעומת זאת אם אחד מהם הוא דבר חריף, דינו כדבר לח שמצריך הדחה[78].
  • טעימה - בהלכות תערובות מעיקר הדין הכלל הוא שאם התערב מעט איסור בתוך היתר, ניתן לסמוך (בתנאים מסויימים) על טעימת קפילא גוי כדי לדעת האם האיסור אכן נתן טעם בהיתר או לא. לפי זה גם בדבר חריף שבלע איסור ניתן יהיה להטעימו לקפילא גוי, ואם אין בו טעם של האיסור, יהיה מותר. להלכה נחלקו השולחן ערוך והרמ"א[79] האם גם בזמן הזה יש לסמוך על טעימה זו.
בדבר חריף שקיבל טעם בשר או חלב, ניתן לסמוך גם על טעימה של יהודי (שיש לו יותר נאמנות מאשר קפילא גוי)[80]. אמנם לדעת הרמ"א כיום אין לסמוך אפילו על טעימת ישראל לכתחילה כיון שכיום אין אנו בקיאים כל כך להבחין היטב בטעמים[81], אבל בדיעבד יתכן שמותר[82].
באופנים שסומכים על טעימת דבר חריף שנחתך בסכין חלבי או בשרי, יש אומרים שצריך לטעום לכל אורך החתך ומשני צדדיו, כיון שיתכן שהטעם נפלט מהסכין רק באיזור מסויים. ולפי זה אם חתכו דבר חריף לשנים, וחציו התערב עם המין השני, אין להתיר את התערובות על סמך טעימה של החצי הנותר[83].
  • המתנת שש שעות - מה שדבר חריף נעשה "בשרי" על ידי בישול או חיתוך בכלים בשריים, זהו רק לענין שיהיה אסור לאכלם יחד עם חלב (וכן להפך). אבל אינו נעשה בשרי ממש, אפילו לא כמו תבשיל של בשר, ולכן לאחר אכילת דבר חריף כזה אין חובה להמתין שש שעות כדי לאכול חלב[84]. כמו כן הפוסקים נחלקו אם להתיר אכילת דבר חריף "חלבי" בתוך שש שעות שלאחר אכילת בשר[85].
  • בשר ודגים - גם לענין איסור אכילת דגים עם בשר הדבר החריף שנעשה "בשרי" אינו נחשב כבשר ממש, ולכן מותר אפילו לכתחילה לבשל דגים יחד עם דבר חריף בתוך כלי בשרי נקי, וכן לחתוך דבר חריף בסכין בשרי על מנת לאכלו עם דגים[86].
  • ביטול בששים - כמות הטעם שיכולה להפלט מסכין באמצעות "דוחקא דסכינא" היא לכל היותר כמו להב הסכין, ולכן דבר חריף שנחתך בסכין בשרי ולאחר מכן התבשל בחלב, אם יש בתבשיל פי ששים מלהב הסכין, בדיעבד התבשיל לא נאסר[87].
לדעת השולחן ערוך הדין תקף גם בדבר חריף שנחתך בסכין של איסור. ולדעת הרמ"א בבליעת איסור נאמר הכלל "חתיכה נעשית נבלה", ולכן כל חיתוך וחיתוך גורם להתפשטות טעם האיסור בשיעור כדי נטילה (הגם שבמצטבר זה יהיה הרבה יותר מנפח להב הסכין), ואם אחר כך התבשל עם היתר צריך לשער ששים כנגד כל מה שנאסר[88]. אמנם גם בבליעת איסור לא יתכן שהסכין תמשיך לפלוט איסור לנצח, אלא בהכרח אחרי סך מסויים של חיתוכים בדבר החריף כבר לא נשאר טעם איסור בסכין, וממילא אם חתכו בו כל כך הרבה פעמים עד שבודאי יש ששים כנגד הפעמים הראשונות, האיסור מתבטל גם לפי הרמ"א. ולכן הרמ"א התיר לקנות חביות של מיץ לימונים שמיוצר על ידי גויים, שכן גם אם נחתכו בסכין של איסור אין ספק שבכמות גדולה כזו האיסור כבר התבטל[89].
כאשר מדובר בדבר חריף שבלע טעם בשר, לאחר שהתבשל בחלב באופן שיש ששים כדי לבטלו הרי שגם הדבר החריף עצמו מותר באכילה. לעומת זאת כאשר מדובר בבליעת איסור, גם אם התבטל והיה ששים כנגד כל מה שצריך לבטל, עדיין הדבר החריף עצמו נשאר באיסורו[90].
  • ספיקות - הרמ"א פסק שיש להקל בצנון שלא ברור אם נחתך בסכין של איסור, וזאת למרות שהכלל הוא שספקא דאורייתא לחומרא, משום שכאן זהו ספק ספיקא - ספק אם נחתך בסכין של איסור, וכן מן הסתם הסכין לא היה בן יומו ויתכן שלהלכה רק קורט של חלתית משביח את הטעם שנפלט מהסכין ולא שאר הדברים החריפים. ולפי זה יש שכתב להקל גם בדברים חריפים אחרים כגון בצל ושום אפילו אם ידוע בודאות שנחתכו בסכין בן יומו אלא שספק אם היתה סכין של איסור, כיון שיתכן שלהלכה רק הדברים המוזכרים בגמרא נחשבים חריפים ולא כל מה שנראה לנו חריף[91].

ראה גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. ^ למעט בדברים שומניים ששם הדין משתנה. איסור שומני אוסר את כל חתיכת ההיתר שהוא נגע בה, ואף היתר שומני שנגע באיסור כחוש, נאסר כולו, ראו "פיטום (איסור והיתר)". להרחבה בפרטי דינים אלו ובשיטת הרמ"א שחשש להרבה דברים שהם "שמנים" ראו שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ה, סעיפים ד'–ה'.
  2. ^ ראה בהערה את ביאור סברות החולקים. מחלוקת דומה בפוסקים קיימת גם במקרה שהדבר החריף לאחר שכבר בלע טעם ונהיה "בשרי" התבשל יחד עם ירק אחר שאיננו חריף, האם חריפות הצנון גורמת שגם הירק השני נעשה בשרי, או שדינו לכל היותר כנ"ט בר נ"ט. ראה בבדי השולחן סימן צו סק"ה שביאר את השיטות, והכריע להלכה להקל בזה.
  3. ^ בפוסקים ישנם לשונות חלוקים בשאלה האם דבר בכלי שני "מבשל", או "מבליע ומפליט בכולו". בתערובות של איסור אין שום הבדל בין שני ביטויים אלה, אבל בהלכות בשר בחלב יוצא מכך הבדל משמעותי, שכן אם זה נחשב כמבושל הרי שהמאכל יאסר בהנאה, מה שאין כן אם הוא רק מבליע ומפליט. וראה באריכות בספר דבר חריף פרק יד הערות כד-כה.
  4. ^ אבל הסיר עצמו נאסר בשימוש לכתחילה, כיון שכעת יש בו בליעות גם של חלב וגם של בשר. ולמרות שטעם החלב (ובהמשך גם טעם הבשר) נפגם, מכל מקום לכתחילה אסרו להשתמש גם בכלי שנותן טעם לפגם, אם בזמן שהטעם נבלע עדיין היה טעמו לשבח ורק לאחר מכן נפגם.
  5. ^ דעת הבית מאיר (סימן צו סעיף ג) שהרמ"א אמנם החמיר בכל החריפים את שתי החומרות - לאסור גם בנ"ט בר נ"ט וגם באינו בן יומו, אך כאשר מזדמנות שתי החומרות יחד יש להקל בזה בדיעבד (כגון בבצל שנחתך בסכין בשרי, וטיגנו אותו במחבת חלבי שאינו בן יומו).

הערות שוליים

  1. ^ ישנה מחלוקת הרשב"א והרא"ש במקרה זה אם נאסר כדי קליפה או כדי נטילה, וישנה גם דעה שהכל נאסר (שערי דורא ומהרש"ל), ראו יורה דעה, סימן ק"ה, סעיף ד'.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קי"א עמוד ב'
  3. ^ בית יוסף יורה דעה סי' צ"ו בביאור דעת הרמב"ם; יד יהודה סימן צ"ו בביאור דעת רש"י
  4. ^ רשב"א, תורת הבית הארוך, בית ד' שער א'
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ט עמוד א' ומסכת חולין, דף נ"ט עמוד ב'
  6. ^ לפי המאירי מדובר בחתיכות מהקלח של צמח זה; ולפי הראב"ד מדובר בשרף שמתייבש לגרגרים על גבי עלי הצמח, ומגרדים אותו משם באמצעות סכין
  7. ^ בית יוסף, יורה דעה, סימן צ"ו בשם רבינו יחיאל
  8. ^ טור ושולחן ערוך יורה דעה, סימן צ"ו, סעיף ב'. אמנם רק הירק עצמו נחשב חריף, מה שאין כן עלי הצנון הבצל או השום אינם נחשבים חריפים (רמ"א סעיף א, וש"ך ס"ק י"א)
  9. ^ ספר התרומה, מובא בבית יוסף, יורה דעה, סימן צ"ו
  10. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ו, סעיף ד'. מגן אברהם אורח חיים סימן תמז ס"ק לג
  11. ^ אורחות חיים, מובא בבית יוסף, יורה דעה, סימן צ"ו
  12. ^ תורת חטאת כלל סא בשם איסור והיתר הארוך; ט"ז יורה דעה סימן צו סק"ט
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף י"ח עמוד ב'
  14. ^ בראשית פרק ח'
  15. ^ אורח חיים, סימן תמ"ז, סעיף ח'
  16. ^ התוספות (ד"ה מרורין כזית, וכן בפסחים דף לו עמוד א ד"ה מה מרור) כתבו שכוונת הגמרא היא על עץ הזית עצמו שהוא חריף, ולא על פרי הזית. הש"ך (יו"ד צו סק"כ) הסתפק אם חריפות הזית היא כמו של התנון וכפשטות משמעות הגמרא, או שהיא פחותה אפילו מחריפות הלימונים. וראה ביד יהודה (סק"כ) שכתב ששמע מאנשים שבאו מארץ ישראל שהזיתים שם מרים באמת, ובעלי התוספות הכירו רק את הזיתים שיבואו לארצות אירופה שכבר בטלה חריפותם.
  17. ^ ארבעה טורים, אורח חיים, סימן תמ"ז, רמ"א יורה דעה סימן קיד סעיף ח, ט"ז (תמ"ז ס"ק י"ד), מגן אברהם (ס"ק ל"ח), יד יהודה (יורה דעה סימן צו סק"כ)
  18. ^ איסור והיתר הארוך (כלל לח דינים ט' וט"ו), ש"ך (יורה דעה סימן קיד סקי"ב)
  19. ^ חק יעקב אורח חיים סימן תמ"ז ס"ק מ"ג
  20. ^ ש"ך יורה דעה סימן סט ס"ק ל"ח; מגן אברהם אורח חיים סימן תמז ס"ק כח; חכמת אדם כלל מט דין ד'
  21. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ג' ומסכת מעשרות, פרק א'; רמב"ן מסכת פסחים פרק כל שעה; ריטב"א מסכת עבודה זרה דף לג עמוד א. אמנם יש שכתבו שיין (ובפרט יין של זמננו) אינו חריף, ולכל היותר דינו כפירות חמוצים שיש להקל בהם במקום הפסד, וראה בספר דבר חריף פרק ב' הערה ט"ז שסיכם את שיטות הפוסקים בזה.
  22. ^ ט"ז אורח חיים סימן תמ"ב סק"ד, ובמשנה ברורה שם ס"ק כ"ה. מגן אברהם סימן תמ"ז ס"ק כ"ה
  23. ^ כך מתבאר ביורה דעה סימן צו סעיף ד' מדברי השולחן ערוך, רמ"א וש"ך
  24. ^ יורה דעה צו סק"ט
  25. ^ פרי מגדים משבצות זהב סק"ט, חוות דעת סק"ט
  26. ^ שו"ת פנים מאירות חלק א' סימן סד, וראה בפרי מגדים (משבצות זהב סימן צו סק"א) שדחה דבריו
  27. ^ דרכי תשובה סימן צו ס"ק ל"ט, שו"ת משיב דבר יורה דעה סימן כד, ועוד פוסקים. ובערוך השולחן (סימן צו סוף סעיף ו) הוסיף שלפי שיטת הרשב"א שהתבארה לעיל לפיה דין הסילקא הוא כדבר חריף משום שיש לו כח המושך, א"כ גם בזה כל מאכל שנדע שיש לו כח מושך כזה, יהיה דינו גם כן כחריף.
  28. ^ ראה פסקי תוספות מסכת עבודה זרה דף לו אות עג
  29. ^ ספר דבר חריף (דינקל), פרק ב' הערה ט"ז
  30. ^ יורה דעה סימן צה סעיף ב
  31. ^ יד יהודה סימן צה ס"ק י"ט
  32. ^ יורה דעה סימן צו - פתחי תשובה סק"ד, ודרכי תשובה סק"כ. בערוך השולחן כתב שבצל מתמתק אפילו על ידי שנותנים עליו שמן או שומן צוננים. אבל בדרכי תשובה כתב שבצונן אינו מתמתק
  33. ^ ראה ס' דבר חריף פרק ב' סעיף טו, ובהערה ע'
  34. ^ תלמוד בבלי מסכת חולין דף קיא-ב וברש"י ד"ה קישות, טור ושולחן ערוך יורה דעה סימן צו סעיף ה
  35. ^ מסכת עבודה זרה דף לט ד"ה אגב חורפיה
  36. ^ מסכת חולין פרק שמיני סימן לא
  37. ^ יורה דעה, בתחילת סימן צו. אמנם בתוספות מבואר שלקורט של חלתית אין די בכדי קליפה, אבל בטור לא חילק בין סוגי החריפים
  38. ^ הראב"ד במסכת עבודה זרה דף עו עמוד א ד"ה וסכין. הרא"ה בבדק הבית, בית ד' שער א'. דברי שניהם הובאו בר"ן חולין דף מא עמוד א' מדפי הרי"ף ד"ה צנון.
  39. ^ יורה דעה, סימן צ"ו, סעיף א'
  40. ^ תורת הבית בית ד' שער א', ראה ביאור דבריו בבית יוסף בתחילת סימן צו
  41. ^ סימן צו סעיף א'. והש"ך בסק"י כתב שמה שהרמ"א היקל בדיעבד זהו בין בסכין של בשר ובין בסכין של איסור
  42. ^ לדעת הט"ז (סק"ז) בקורט של חלתית שהוא הדבר החריף ביותר כל הראשונים מודים שהטעם נבלע בכולו. והפרי מגדים דייק מלשון הרא"ש שגם בחלתית אינו נבלע בכולו, אך למסקנה הסיק שלדעת הרמ"א שמיקל בכדי נטילה רק בדיעבד, יתכן שאין להקל כך בקורט של חלתית.
  43. ^ מגן אברהם סימן תנא ס"ק ל"א, ובמשנה ברורה שם סק"צ; חכמת אדם כלל מ"ט דין י'
  44. ^ שיטת המקילים נחלקת לשנים: באבן העוזר יורה דעה סימן צו סעיף ג' כתב שבאמת עובר טעם גם מהדבר החריף אל הסכין, אלא שטעם זה נחשב כנ"ט בר נ"ט ולכן הוא מותר (וכן נקטו רבי עקיבא איגר, רבי שלמה קלוגר ועוד פוסקים, כפי שמובא בהרחבה בקונטרס דבר חריף בהלכה, סימן א' ענף ה'). ולפי סברא זו הדברים אמורים רק בבליעת בשר או חלב, אבל בבליעת איסור הסכין נאסרת כדין נ"ט בר נ"ט דאיסורא, וכן בבצל שנחתך פעם ראשונה בסכין בשרי ובשניה בסכין חלבי גם כן יחשב כאיסורא ויאסר. לעומת זאת החוות דעת (ביאורים סק"ו) ופרי מגדים (אורח חיים סימן תמ"ז ס"ק ל"ב) מקילים גם הם בנידון זה, אך טעמם הוא משום שבלוע לא יוצא ממאכל לכלי בלי רוטב, ואפילו בדבר חריף. ולסברא זו ההיתר תקף גם בבליעות איסור.
  45. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ע"ו עמוד ב' ומסכת עבודה זרה, דף ס"ו עמוד ב'
  46. ^ טור ושולחן ערוך יורה דעה, סימן ק"ח, סעיף א', ועיין ש"ך סימן צז סק"ד וסימן קח סק"ב
  47. ^ מסכת תרומות, פרק י', משנה ד'
  48. ^ מרדכי חולין פרק גיד הנשה סימן תרס"ו; איסור והיתר הארוך כלל לט דינים כ-כא; וכן נפסק ברמ"א יורה דעה סימן קח סעיף א'
  49. ^ משמעות הרמ"א על פי איסור והיתר הארוך, וכן פסקו הט"ז בס"ק ה' ועוד אחרונים
  50. ^ מהרש"ל, הובא בב"ח וט"ז בסימן קח. והחכמת אדם כלל סב דין ה' פסק לסמוך על דעה זו במקום הפסד מרובה
  51. ^ רמ"א סימן ק"ח; חוות דעת סק"ח; שער הציון סימן תמז סק"ו בשם אליה רבה וגר"ז
  52. ^ מנחת יעקב כלל לה סק"ט; שער הציון סימן תמז סק"ו בשם חק יעקב ומקור חיים. ובחכמת אדם כלל סב דין ה' פסק לסמוך על דעה זו במקום הפסד מרובה
  53. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ע"ו עמוד א', ומסכת חולין, דף צ"ז עמוד ב', ובשולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ה, סעיף א'
  54. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ה, סעיף א'. האחרונים נחלקו בהבנת שיעור זה, וראה בספר דבר חריף פרק יא הערה יח שסיכם את השיטות בזה, שנעות בין 6-18 דקות.
  55. ^ ש"ך יורה דעה סימן קה סק"ד. וכן פסק הפרי חדש
  56. ^ מגן אברהם אורח חיים סימן תמז ס"ק כ"ח; פרי מגדים יורה דעה סימן קה (שפתי דעת סק"ב); פלתי שם סק"ד; בית מאיר; וכן פסק במשנה ברורה, סימן תרמ"ח, סעיף קטן נ"ד. וראה בהרחבה בקונטרס דבר חריף בהלכה סימן ז'.
  57. ^ דגול מרבבה אורח חיים סימן תמז, והובא גם בהגהות החתם סופר. וראה בספר דבר חריף פרק יב הערה כד, והערות מד-מה
  58. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף מ' עמוד ב'; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן שי"ח, סעיף י"ג ויורה דעה, סימן ק"ה, סעיף א', ט"ז סק"ד וש"ך סק"ה
  59. ^ רמ"א יורה דעה סימן סט סעיף ט, וש"ך ס"ק ל"ז; חכמת אדם כלל נט דין א. אמנם ביד יהודה ס"ק ל"ה כתב יש להקל בהפסד מרובה
  60. ^ ראה ספר דבר חריף פרק יד סעיף יב
  61. ^ ראה פרטי דינים אלו בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ה, סעיף א'
  62. ^ רמ"א יורה דעה, סימן צ"ו, סעיף ב'
  63. ^ כפי שהוכיח הבית יוסף בסימן צה ד"ה כתב הר"ן, וכתב שדעת כל הפוסקים שוה בזה.
  64. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ג, סעיף א'
  65. ^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ח עמוד א'
  66. ^ פרי מגדים סימן צו, משבצות זהב סק"א; שו"ת שיבת ציון סימן לב; שו"ת רבי עקיבא איגר יורה דעה סימן מט
  67. ^ שו"ת כנסת יחזקאל סימן כד. וראה עוד בפתחי תשובה סימן צה סק"ו, ובשדי חמד מערכת ח' כלל צט
  68. ^ מהר"ם מרוטנבורג, הובא ברא"ש מסכת עבודה זרה פרק שני סימן לח, ובטור יורה דעה סימן צו. כמו כן ראה תוספות, מסכת חולין, דף קי"ב , ד"ה אגב חורפיה שהסתפקו בזה.
  69. ^ ספר התרומה סימן ס', והובא בטור
  70. ^ ביורה דעה, סימן צ"ו, סעיף א' השולחן ערוך הביא את דעת המהר"ם בסתם, ואת דעת ספר התרומה כיש אומרים. ובסעיף ג' הביא את דעת המהר"ם בלבד. אך ראה בט"ז סק"י ובש"ך ס"ק י"ט שהקשו מכך שביורה דעה, סימן ק"ג, סעיף ו' השולחן ערוך הביא רק את דעת ספר התרומה.
  71. ^ יורה דעה סימן צה סעיף ב; סימן צו סעיף ג; וסימן קכב סעיף ג. וכן הסכים להלכה הש"ך בסימן צו ס"ק י"ט, וכתב שכן נוהגים.
  72. ^ ראה לדוגמה ט"ז ס"ק ח' וט'; ש"ך ס"ק י"ב וי"ז; פתחי תשובה סוף סק"ד
  73. ^ הגהת רבי שלמה קלוגר על דברי הפרי מגדים ביורה דעה סימן סט (משבצות זהב ס"ק כ"א), והובא בדרכי תשובה סימן צו ס"ק נ"ד, ובשדי חמד מערכת בשר בחלב אות ד. אמנם מדברי הפרי מגדים עצמו מבואר שלא חילק בין חריפים מן הצומח לשאינם מן הצומח.
  74. ^ דגול מרבבה בסוף סימן צה
  75. ^ ש"ך סימן צה סק"ז
  76. ^ כמפורט בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ד
  77. ^ פרי מגדים סימן צו, משבצות זהב ס"ק י"ג
  78. ^ על פי שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"א, סעיף א', וביאורי הש"ך, ר' עקיבא איגר ופתחי תשובה שם
  79. ^ יורה דעה, סימן צ"ח, סעיף א'
  80. ^ כן פסקו הטור והשולחן ערוך בסימן צו סעיף א
  81. ^ תורת חטאת כלל ס"א, והובא בט"ז סק"ב
  82. ^ ש"ך סק"ה (וראה גם דבריו בסימן צח סק"ה). ובפרי מגדים כתב דיתכן שגם הרמ"א מודה לזה, וכן כתב במנחת יעקב סק"ג. וגדר דיעבד לענין זה הוא שטעמו את הדבר החריף ולא הרגישו בו טעם, ואחר כך עירבו אותו עם המין השני
  83. ^ חידושי רבי עקיבא איגר, סימן צו סעיף א. ובדרכי תשובה סק"ט הביא שיש חולקים
  84. ^ חידושי רבי עקיבא איגר, יורה דעה סוף סימן פט. וראה בדעת תורה אורח חיים סימן תצ"ד שהוכיח שאין מחלוקת בדין זה
  85. ^ הפרי מגדים אורח חיים סימן תצ"ד (אשל אברהם סק"ו) מחמיר בזה. אמנם בספר דעת תורה כתב שדברי הפרי מגדים אמורים רק בדבר חריף שנחתך בסכין חלבי שאינו נקי, אבל סכין נקי יש להקל. וביד יהודה יורה דעה סימן פט (סק"ה) כתב דיתכן שיש לחלק בזה בין דבר חריף שבלע על ידי דוחקא דסכינא, לבין בליעה באמצעות בישול. בספר דבר חריף פרק א' סעיף ט' כתב בשם הגרי"ש אלישיב שמעיקר הדין אין לחשוש לדעה האוסרת - וראה שם בהערה מה.
  86. ^ ספר דבר חריף פרק טו סעיפים ג' וו'. ובדרכי תשובה סימן קטז ס"ק כ"ז הביא שיש מחמירים בזה.
  87. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן צ"ו, סעיף א'. ומעיקר הדין לא צריך לשער אפילו כנגד כל הלהב אלא רק כנגד החלק ממנו שהשתמשו בו בפועל, אלא שבדרך כלל לא ניתן לדעת בבירור באיזה חלק השתמשו ובאיזה לא (ט"ז סק"ד)
  88. ^ יורה דעה, סימן צ"ו, סעיף א'. ושורש המחלוקת בדין חתיכה נעשית נבלה ביורה דעה, סימן צ"ב, סעיף ד'.
  89. ^ רמ"א סימן צו סעיף ד, על פי ביאורו של היד יהודה
  90. ^ ט"ז סימן צו סק"ה; שו"ת מהר"ם לובלין סימן כח, הובא בש"ך סימן צד ס"ק כ"ג
  91. ^ ש"ך ס"ק י"ב. אמנם בפרי מגדים כתב שלא לסמוך על קולא זו

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.