גאורג וילהלם פרידריך הגל

גאורג וילהלם פרידריך הגל
Georg Wilhelm Friedrich Hegel

קובץ:Hegel portrait by Schlesinger 1831.jpg
לידה	27 באוגוסט 1770 שטוטגרט, דוכסות וירטמברג
פטירה	14 בנובמבר 1831 (בגיל 61) ברלין, ממלכת פרוסיה
זרם	אידיאליזם גרמני, הגליאניזם
תחומי עניין	לוגיקה, תורת ההכרה, פילוסופיה של ההיסטוריה, מדע המדינה, אסתטיקה
הושפע מ	תאלס, הרקליטוס, פרמנידס, אפלטון, אריסטו, מקיאוולי, שפינוזה, רוסו, קאנט, פיכטה, שילר, הרדר, שלינג, הלדרלין
השפיע על	שלינג, הלדרלין, פוירבך, גנז, קירקגור, שטראוס, מרקס, אנגלס, רוזנצווייג, היידגר, בובר, לוקאץ', ג'נטילה, אדורנו, מרקוזה, קרוצ'ה סארטר, בובואר, דרידה, באטלר, סינגר, ג'יימסון, קוז'ב, טיילור, פוקויאמה, סלבוי ז'יז'ק ורבים אחרים.

גאורג וילהלם פרידריך הֵגֶל (בגרמנית: Georg Wilhelm Friedrich Hegel;‏ 27 באוגוסט 1770 – 14 בנובמבר 1831) היה פילוסוף גרמני, ממייסדי האידיאליזם הגרמני ומחשובי ההוגים בתקופה המודרנית.

הפילוסופיה של היגל שילבה, והשאירה חותם, במגוון רחב של תחומים - בהם הפסיכולוגיה, מדע מדינה, ההיסטוריה, חקר אמנות, חקר הדת, והפילוסופיה.

הישגו העיקרי של הגל הוא התפתחותו של ניסוח ייחודי לאידיאליזם, שלפעמים כונה "אידיאליזם מוחלט". חשיבות מיוחדת נודעה לשיטת החשיבה שלו, המכונה דיאלקטיקה, אשר מתיימרת להתגבר על ניגודים רעיוניים. עוד נודעה חשיבות לתפיסת ההיסטוריה שלו כהתגלמות הדרגתית של "הרוח" (Geist), ולסיפור האדון והעבד מתוך "הפנומנולוגיה של הרוח".

הגותו הפוליטית של הגל השפיעה על זרמים פילוסופיים ופוליטיים מהימין ומהשמאל: הלאומיות והפשיזם מחד, והקומוניזם מאידך. הגותו תרמה רבות לעיצוב עולם הפילוסופיה במאה ה-19, עד כי בחוגים מסוימים היה קשה להביע דעות המנוגדות לה. לשיטת הגל הייתה השפעה מכרעת גם על אסכולות פילוסופיות שבעיקרן נוגדות לו, כדוגמת האקזיסטנציאליזם והמטריאליזם הדיאלקטי של קרל מרקס. הפילוסוף הצרפתי מוריס מרלו-פונטי כתב ש"כל הרעיונות הפילוסופיים הגדולים של המאה הקודמת - הפילוסופיות של מרקס וניטשה, הפנומנולוגיה, האקזיסטנציאליזם גרמני והפסיכואנליזה - מקורן בהגל".

חייו

קובץ:Georg Wilhelm Friedrich Hegel by Julius Ludwig Sebbers.jpg

דיוקן של הגל מאת יוליוס לודוויג זברס

הגל נולד בשטוטגרט שבווירטמברג, דרום-מערב גרמניה, למשפחה מבוססת מן המעמד הבינוני. אבי המשפחה עסק בשירות ציבורי. כילד הרבה הגל לקרוא ספרים, עיתונים ומאמרים פילוסופיים, בעיקר בהשפעת אמו. הוא היה ילד חולני וכמעט נפטר ממחלת האבעבועות השחורות.

הגל התחנך ב"טיבינגר שטיפט" (Tübinger Stift - הסמינר של הכנסייה הפרוטסטנטית בווירטמברג) בעיר טיבינגן, שם היה לחברם של מי שנודעו בעתיד בזכות עצמם: הפילוסוף פרידריך שלינג והמשורר פרידריך הלדרלין. שלושתם כתבו יחד ביקורת על הפילוסופיות האידיאליסטיות של עמנואל קאנט ושל תלמידו, יוהאן גוטליב פיכטה.

לכתביו של הגל יצא מוניטין בשל הקושי שלהם, ובשל היקף הנושאים שהם מכילים. ספרו הראשון שהופיע בדפוס היה "הפנומנולוגיה של הרוח". מאוחר יותר הוא פרסם את "האנציקלופדיה של מדעי הפילוסופיה", "המדע הלוגי", ו"קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט". כמה חיבורים אחרים בנושאי פילוסופיה של ההיסטוריה, דת, אסתטיקה וההיסטוריה של הפילוסופיה חוברו מסיכומי הרצאותיו ופורסמו בידי תלמידיו לאחר מותו.

קובץ:Hegelgrave.jpg

המצבה על קברו של הגל בבית הקברות דורותנשטאדטישר בברלין

שיטתו הפילוסופית

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

הגל מרצה בפני סטודנטים ב1828

לוגיקה

ביסוד הפילוסופיה של הגל עומדת הטענה כי האמת היא הכוליות. הגל גרס כי כל מושג כולל בתוכו את כל הפרדיקטים הנוגעים למושאו של אותו מושג (למשל: המושג 'נפוליאון' כולל בתוכו את הפרדיקטים 'יליד קורסיקה', 'חי בין 1821-1769', 'קיסר צרפת', 'גולה בסנט הלנה' ו'מת'). חלק מן הפרדיקטים הללו עשויים להיות סותרים (למשל: 'נפוליאון חי' ו'נפוליאון מת'). בדרך כלל מקובל לומר כי הפרדיקטים הסותרים חלו על המושא בזמנים שונים, ולכן כביכול אינם סותרים, אך לדעת הגל המושג כשלעצמו הוא אל-זמני, ולכן במושג זה כלולים יחד 'בו זמנית' המושגים הסותרים המרכיבים אותו. מתוך כך רואה הגל את הזמן - כלומר את ההיסטוריה - כאמצעי לכך שכל מושג מופשט יביא את עצמו לכלל מימוש. למהלך זה הוא קורא 'דיאלקטיקה'. כמו כן, אצל הגל, דבר 'מופשט' הוא מושג שאיננו מופיע באובייקט קונקרטי בזמן, ואילו דבר 'ממשי' כאשר הוא מהווה תחולה של מושג כללי בדבר אינדיבידואלי, דהיינו בזמן. הזמן מאפשר התפתחות של מושג, וההתפתחות היא ההוצאה מן הכוח אל הפועל של מה שיש בו (והגל מדמה זאת להתפתחות של ניצן לפרי). מכל זה נובעת חשיבותה של ההיסטוריה. ההיסטוריה היא זירת הזמן שבה מגיעים כל המושגים הסותרים-לכאורה לכלל מימוש, ורק כאשר המימוש הזה מושלם – דהיינו כאשר כל הפרדיקטים המיוחסים למושא מסוים באים לידי ביטוי בזמן – אזי אנחנו מגיעים אל ה'אמת' על אודות מושג זה.

היסטוריה

מושגים אינם קיימים בחומר אלא ברוח, ומכאן ההיסטוריה היא היסטוריה של הרוח. ואם הופעתו של מושג במציאות קונקרטית, בכל הפרדיקטים החלים עליו, היא מימושו של מושג מסוים זה – הרי שהופעתם של כל המושגים שברוח היא מימושה של הרוח בכללה. על פי הגל, זהו היעד שאליו חותרת ההיסטוריה. ההיסטוריה היא היסטוריה של הרוח, וההיסטוריה של הפילוסופיה משקפת את התפתחות הרוח. הגל מתאר את כל השלבים המרכזיים בעיניו בתולדות האנושות כמהלך דיאלקטי, המיועד להוביל למימוש זה. השלב האחרון הוא שלטון התבונה, שהוא שלטון 'הרוח המוחלט', שהוא גם שלטון החירות האמיתית. החירות האמיתית לדעת הגל איננה כאשר אדם פועל כרצונו השרירותי, אלא כאשר הוא מודע לטבעו התבוני ופועל על פי התבונה. הוא מגדיר את החירות כ'סובייקטיביות המודעת לעצמה', היינו, המצב שבו הסובייקט מודע לכך שהוא סובייקט ושכל המציאות איננה אלא אובייקט של הרוח שלו, כחלק מן הרוח המוחלט.

ברוח תפיסה זו אמר הגל כי "כל מה שממשי הוא תבוני וכל מה שתבוני הוא ממשי" (משפט שהוצא מהקשרו ולכן הובן באורח מוטעה על ידי רבים): מה שממשי הוא מה שמסייע לתהליך הופעתה של התבונה בהיסטוריה, ומה שתבוני הוא מה שאיננו נשאר בגדר אידאה מופשטת אלא חודר אל תוך התהליך ההיסטורי הממשי.   הגל ייסד שיטה היסטוריציסטית להבנת ההיסטוריה של הפילוסופיה ושל העולם עצמו, אותה הוא סיכם כ"התקדמות, שבה כל תנועה מתגלה כפתרון לסתירות שהיו בתנועה הקודמת". לתפישתו של הגל, התפיסה האינדיבידואלית השכלתנית של הפרט היא גשר הכרחי לפרט, אך מטרתה היא התממשות ביש בצורת "תבונה" והשתלבותו חזרה בתהליך ההיסטורי. שפתו, דעותיו, עולמו וקשריו עם הסובבים אותו נבנים ומעוצבים על-פי ההיסטוריה של החברה שבה הוא חי. "רוח הזמן" (Zeitgeist) היא ההתגלמות הממשית של הגורמים החשובים ביותר הפועלים בהיסטוריה האנושית בכל זמן נתון. ההתרחשויות אינן מודרכות על ידי פעילות של פרטים הבוחרים ועושים כרצונם, אלא על ידי רוח הזמן, המנחה אותם. לפיכך גם כאשר מדינאים פועלים לשם מימוש רצונות ואינטרסים שלהם או של קבוצותיהם - הם בעצם פועלים בלי משים ככלי של התבונה בהיסטוריה לקידום שלטונה של התבונה בעולם. הגל קורא למצב זה 'עורמת התבונה'.

פילוסופיה פוליטית

במסגרת הדיאלקטיקה שלו רואה הגל ערך מרכזי ללאומיות, שכן 'רוח העם' של כל אומה מתממשת במדינה, ובכך מביאה לידי ביטוי מושג כלשהו הצריך לבוא לידי מימוש בתהליך ההיסטורי. יתר על כן, היא עושה זאת באמצעות המדינה, שהיא מסגרת פוליטית הפועלת מכוח חוק ומשפט כלליים, ועל כן היא מסגרת תבונית ביסודה. התהליך ההיסטורי יבוא לידי מיצויו העליון - ובעצם יסתיים - כאשר כל ההיבטים השונים של הרוח יתממשו, ומכאן החשיבות שרואה הגל בפרטיקלריות הלאומית, אם אך גם יכירו את עצמן כחלק מן הרוח המוחלט הכללי, ומכאן החשיבות של נקודת המבט האוניברסלית. המימוש של הפרטיקולרי והאוניברסלי גם יחד אינו מהווה לדעת הגל ניגוד בלתי-אפשרי, אלא אדרבה, הוא חלק מן הדיאלקטיקה של הרוח, המביא סתירות לכלל מימוש בזמן, וממילא מביא את המושגים לכלל האמת השלמה.  

דיאלקטיקה

כל מאמץ אנושי, טען הגל, לא רק נבנה על בסיס מה שקדם לו, אלא גם מגיב לו ומבקר אותו. בתיאורים בני ימינו של הֶגֶלְיָאניזם, נהוג לחלק את הדיאלקטיקה של הגל לשלוש תנועות הקרויות "תזה", "אנטיתזה" ו"סינתזה".^{[דרוש מקור][מפני ש...]} הגל עצמו לא השתמש בחלוקה זו בדרך כלל, אף כי היא פותחה מוקדם יותר על ידי פיכטה. הגל אמנם מזכיר את שתי התנועות הראשונות, אך אינו מזכיר את ה"סינתזה" אלא את ה"שלם". היחס בין האנטיתזה לתזה, והיחס של הסינתזה לשניהם הוא יחס של Aufhebung: שימור, ביטול והעלאה גם יחד (יש שתרגמו זאת 'סילוק' ויש שתרגמו 'שימה לעל'). בהתאם לכך ראה הגל את האליליות ואת היהדות כתזה ואנטיתזה, ואילו את הנצרות ראה כסינתזה. אך גם סינתזה זו הופכת להיות בשלב הבא לתזה, וכך הלאה. לפי הבנתו, כל התפיסות הללו הובילו אל ההבנה השלמה והמודעת של הרוח המוחלט כסובייקט של ההוויה כולה, וכמגלמת את התבונה והחירות. המושגים הדתיים של הא-ל לא היו אלא שלבים במסלול הדיאלקטי לקראת הבנה מודעת זו.

יש הסבורים כי ברוח זו ראה הגל גם את אירועי זמנו: המהפכה הצרפתית גילמה כביכול את הופעת הבכורה של החירות בחברה האירופית ("תזה"). אך המהפכה הייתה גם קיצונית: האלימות, שהייתה כורח המציאות בעת ביצוע ההפיכה, לא פסקה גם לאחר שהמהפכנים השמידו את יריביהם והשיגו את מטרתם. כתוצאה, התפוגגה החירות בשל תקופת הטרור הברוטלית ("אנטיתזה"). אולם, הסביר הגל, ההיסטוריה ממשיכה תוך לימוד מטעויותיה: רק אחרי החוויה הזו, ודווקא בגללה, ניתן לחשוב על קיומה של מדינה חוקתית המקנה חופש לאזרחיה, ומגשימה את האידיאלים המהפכניים של חירות ושוויון ("סינתזה").^{[דרוש מקור]} אין מקור מובהק לעמדה זו, אך נכונה העובדה שהגל הגדיר את המדינה כ"מצעדו של הא-ל עלי אדמות" (זאת מתוך זיהוי הא-ל כרוח המוחלט, דהיינו עצם התבונה והחירות).^{[דרוש מקור]}

יחס ליהדות

יחסו של הגל אל היהדות ואל היהודים היה שלילי בכל שלב. בצעירותו כאשר שלל את הנצרות, ראה את היהדות כמולידתה והציג אותה כאחראית לה ולפגמיה; ובבגרותו, כאשר ראה את הנצרות כשלב דיאלקטי נחוץ וחיובי בתהליך התפתחותה של הרוח, ראה את היהדות כמנוגדת לה והציג את הנצרות כמי שהתגברה עליה.^{[דרוש מקור]}

השפעה

בשל ה'כוליות' והדיאלקטיות של משנת הגל, נתלו בה אישים וזרמים שונים, לעיתים אף מנוגדים, שכל אחד ביקש למצוא בה את תפיסותיו. כך, רעיונותיו של הגל זכו לדיון ממושך, והייתה לו השפעה מכרעת על שורה ארוכה של הוגים.

הגליאנים ימניים והגליאנים שמאליים

היסטוריונים הצביעו על השפעתו של הגל על שני מחנות שונים: הגליאניות ימנית והגליאניות שמאלית (שחבריה כונו "ההגליאנים הצעירים").

ההגליאנים הימנים נמנו עם חוג תלמידיו של הגל בפרידריך-וילהלמס-אוניברזיטט (היום אוניברסיטת הומבולדט של ברלין). חברי חוג זה תמכו באורתודוקסיה אוונגלית ובשמרנות פוליטית של תקופת הרסטורציה שלאחר נפוליאון. אלו פיתחו את רעיונותיו של הגל כדרך להצדיק את הייעוד ההיסטורי של המוסדות הלאומיים הקיימים. קרוב לוודאי שתפישותיהם היו הקרובות ביותר לאלו של הגל, שראה במדינה הפרוסית תחת שלטון בית הוהנצולרן את ההתגלמות המושלמת והאידיאלית של הייעוד ההיסטורי.

ההגליאנים השמאליים לעומתם, לא קיבלו את הדעה כי הרייך הפרוסי הוא התגלמות האידאה המושלמת ו"קץ ההיסטוריה". לתפישתם, החברות האנושיות המשיכו להתעצב ולהתפתח באמצעות עימות פנימי וחיצוני בין כוחות חברתיים לקראת יעד עתידי אחר. ההגליאנים הצעירים פירשו את רעיונותיו של הגל באופן מהפכני. פרשנות זו הובילה לתמיכה באתאיזם ובדמוקרטיה ליברלית בתחום הפוליטיקה. אחד מהם, קרל מרקס, בנה על בסיס התפישה ההגליאנית את המטריאליזם ההיסטורי, תורה הגורסת כי ישנן התפתחויות בלתי נמנעות בהיסטוריה, ושאלו מובילות ליעד ברור — ובמקרה של מרקס, מהפכה אלימה וכינון דיקטטורה של הפרולטריון.

הוגים וסופרים שמיוחסים בדרך כלל להגליאנים הצעירים כוללים את ברונו באואר, ארנולד רוג', דוד פרידריך שטראוס, לודוויג פויירבך, מקס שטירנר, והמפורסמים מכולם קרל מרקס ופרידריך אנגלס. הביקורת הרדיקלית והדיונים העזים של ההגליאנים הצעירים נתנו השראה לרעיונות רבי-השפעה כדוגמת האתאיזם, ההומניזם, הקומוניזם, האנרכיזם והאגואיזם.

מבין ה"הגליאנים השמאליים", כמעט לא היה אחד אשר הזדהה כהגליאני, ורבים מהם דחו בפומבי את מורשתו הפילוסופית של הגל. הביקורת שהוטחה בהגל על ידי ה"הגליאנים השמאליים" הובילה את הקו של הגותו של הגל לכיוונים רדיקליים חדשים התופסים נתח נכבד מהספרות העוסקת בהגותו של הגל.

במאה ה-20

בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 השפיע היגל על מסורת "האידיאליזם הבריטי", שעל הוגיה נמנים פרנסיס בראדלי וג'ון מקטאגרט.

במאה ה-20 עברה הפילוסופיה של הגל רנסאנס חשוב. המפורסם מבין התאורטיקנים הפשיסטיים, ג'ובני ג'נטילה, היה הגליאני, אך גם חברו הליברלי בנדטו קרוצ'ה הושפע רבות מהגל. מרקסיסטים בעלי נטייה פילוסופית ראו בו את המורה הפילוסופי של המרקסיזם. הגישה ההיסטוריציסטית שהמאה ה-20 נטתה לה התאימה לרוח ההגליאנית וההכרה בחשיבות המתודה הדיאלקטית של הגל התעצמה, בין היתר בזכות הספר "היסטוריה ותודעה מעמדית" מאת ג'ורג' לוקאץ', שתרם רבות להבאת הגל לידיעת המרקסיסטים. ספר זה חידש את ההתעניינות בהגל, אשר בלטה בחיבוריהם של הרברט מרקוזה, תיאודור אדורנו, ארנסט בלוך, אלכסנדר קוז'ב, גות'הרד גונתר ואחרים. הרנסאנס ההגליאני הדגיש גם את החשיבות של כתביו המוקדמים של הגל, כלומר אלו שפורסמו לפני "הפנומנולוגיה של הרוח".

שני פילוסופים אמריקנים נודעים, ג'ון מק'דואל ורוברט ברנדום (שלעיתים מכנים אותם בבדיחוּת, כ"הגליאנים של אוניברסיטת פיטסבורג"), הושפעו עמוקות מהגותו של הגל. ספרו של השמרן האמריקאי פרנסיס פוקויאמה, "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון", הושפע מאוד מאלכסנדר קוז'ב.

זיהוי מאפיינים מהגותו של הגל הביא להנחה כי הגל השפיע גם בקרב הוגי דעות ממוצא יהודי. במאה ה-19, ר' נחמן קרוכמל בספרו 'מורה נבוכי הזמן' מביא מוטיבים הגליאניים, מרטין בובר ופרנץ רוזנצוייג יצאו במידה רבה נגד הפילוסופיה של הגל, אך עם זאת הפנימו חלקים ממנה.

להבדיל, גם בשיטתו של הרב אברהם יצחק קוק ניתן לזהות סממנים הגליאניים, כשלדעת אליעזר גולדמן הדבר מצביע כי הרב אכן הושפע מהגל ומאידיאליסטים אחרים. אך רבים סבורים כי לאלה היה חלק קטן יחסית בין מקורותיו, כשמצד שני הרב הנזיר בספרו קול הנבואה, אף טוען על אותו המשקל כי הגל עצמו הושפע מהמהר"ל מפראג בהשקפתו הדינמית עולמית. ליחסו המורכב של הרב קוק להגותו של הגל, ניתן ביטוי בתגובתו להצעת הרב הנזיר לכלול את הספר 'מורה נבוכי הזמן' בתכנית הלימודים של ישיבת מרכז הרב - הרב קוק לא שש לאשר זאת, אך לבסוף הסכים.

ביקורת

"החברה הפתוחה ואויביה"

הגל השתמש בשיטתו הדיאלקטית על מנת להסביר את כל ההיסטוריה של הפילוסופיה, של המדע, של האמנות, של הפוליטיקה ושל הדת. ברם, מבקרים מודרניים רבים הצביעו על נטייתו של הגל לתיאור לא-שלם של המציאות ההיסטורית על מנת לתאר את ההיסטוריה בהתאם לתבנית שהוא יצר.

לדעת קרל פופר, ההגות של הגל מתאפיינת בהיסטוריציזם - ומכאן נובעת הסכנה הטוטליטרית האינהרנטית בהשקפותיו.^{[דרושה הבהרה]} הגל מתאר את ההיסטוריה האנושית כתהליך של התפתחות טבעית ובלתי נמנעת. הישענות על הגותו הפילוסופית מאפשרת למשטרים וקבוצות כוח שונות לטעון לעליונות ההשקפות שלהן בהתבסס על גישה דיאלקטית. על פי הגל, לאחר עליית הסינתזה על בימת ההיסטוריה, הופכות התזה והאנטיתזה לגישות מנוונות ומיושנות, שפוגעות בהתקדמות ההיסטוריה מעצם מהותן. משטרים בעלי סממנים טוטליטריים נשענו לא פעם על הגותו של הגל, מתוך ניסיון לבסס את השקפתם.^{[דרוש מקור מלא]}

יש המבקרים את הגותו של הגל בטענה כי היא כוחנית וגאוותנית, הרואה את תקופתה ומקומה כפסגת העולם. קרל פופר, שביקר את שיטת הגל בספרו "החברה הפתוחה ואויביה", טען כי השיטה היא הצדקה נסתרת לשלטונו של פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה, וכי המטרה הסופית של ההיסטוריה לפי הגל היא להגיע למדינה הדומה להפליא לפרוסיה של שנות השלושים של המאה ה-19.

ההגנה של קאופמן ומרקוזה על היגל לעומת הביקורת של פופר

ולטר קאופמן הגן על הגל מטענותיו הביקורתיות של קרל פופר, לפיהן שיטתו הפילוסופית אחראית במידה רבה להתפתחות אידאולוגיות טוטליטריות במאה ה-20, ולנאציזם בפרט. קאופמן הצביע על בעיות מתודולוגיות ופרשנויות בעייתיות בספרו של פופר החברה הפתוחה ואויביה, כגון שימוש בתרגומים חופשיים ומקטועים, חוסר עדויות נסיבתיות לכך שהגל השפיע על אנשים מסוימים, התעלמות מכתבים נאציים מקובלים (למשל של אלפרד רוזנברג) והפילוסופים שנידונים בהם (למשל ארתור שופנהאואר), כמו גם ממחקרים קודמים על הגל, התייחסות יתרה למניעיו של הגל וביטול כמה מדעותיו כמס שפתיים. קאופמן התנגד לפרשנות כתבי הגל כהגנה על המלוכה הפרוסית. הוא ציין, כי הגל משתמש במושג "המדינה" לציון אוטופיה שתתגשם עם ההתפתחות ההיסטורית, ואילו מדינות נוכחיות הן בהכרח פחות צודקות. "המדינה" גם לא תהיה טוטליטרית כפי שפופר טוען, אלא תממש את החירות כמטרה עליונה ותשמור על שלטון החוק והזכויות המהותיות של כל בני האדם. הגל לא מעריך את "המדינה" והעמים השונים שבלטו במהלך ההיסטוריה על פי הצלחתם או עוצמתם, אלא מבקרם, בהשפעת הנצרות, באופן תוכני-מוסרי, וטוען שהצליחו בהתאם למידה בה איפשרו חירות אישית. מלבד זאת, הוא התנגד נחרצות ל"נאציונל-ליברליסטים", קבוצה לאומנית קיצונית בזמנו ולפילוסוף האנטישמי יאקוב פרידריך פריס (Fries), ותמך בשוויון זכויות ליהודים.

גם הרברט מרקוזה בספרו "הגיון ומהפכה: הגל ועלייתה של התאוריה החברתית", יצא להגנתו של הגל כנגד ההאשמה המבקרת אותו כאפולוגטיקן של הכוח המדיני וכאחד ממבשרי הטוטליטריזם של המאה ה-20. לדברי מרקוזה, הגל לא היה אפולוגטיקן לאף מדינה או צורת סמכות רק משום שהיא הייתה קיימת: עבור הגל, המדינה תמיד צריכה להיות רציונלית. עמדה זו אומצה וגם פותחה בספרו של שלמה אבינרי "תורת המדינה של הגל" והשפיעה בשנות ה-80 על שינוי בגישה המחקרית להגל בעיקר בעולם האנגלו-סקסי, ואף בגרמניה, באיטליה וביפן.

ביקורת אקזיסטנציאליסטית

סרן קירקגור בנה את תפיסתו האקזיסטנציאליסטית מתוך ביקורת של תפיסת הסובייקט של הגל, וסבר כי הסובייקט הזה הוא סובייקט המתמצה בתבונה בלבד, ואינו אלא השתקפות של הרוח המוחלט, ומחמיץ את הסובייקט הריאלי, שהוא סובייקט חווה ומרגיש מלבד היותו חושב ומבין, ויש לו סגולות חד-פעמיות מעבר לתבונה, שאינן יכולות להיות מוסברות כהיבטים של סובייקט אוניברסלי אחד גדול (הרוח המוחלט).

גם ארתור שופנהאואר התנגד נחרצות לתורתו של הגל, בין השאר בשל ההיסטוריציזם שלו, וכינה את הגותו של הגל "פסבדו-פילוסופיה אובסקורנטיסטית" (כלומר, "חשוכה"). עם זאת, שופנהאואר היה מתחרה אישי של הגל, שהתעקש ללמד במקביל אליו באוניברסיטת ינה, והפסיד את משרתו מכיוון שכל הסטודנטים העדיפו לשמוע את הגל על פניו.

ביקורת מהפילוסופיה האנליטית

פילוסופים מודרניים רבים ההולכים בדרכי הפילוסופיה האנליטית מתחו ביקורת חריפה על הגל, והגדירו את טענותיו כ"חסרות משמעות" ("nonsense"). ביקורת זו הם הפנו גם אל פ. ה. בראדלי, אותו החשיבו כיורשו הבריטי של הגל, הגם שברדלי ביסס את טענותיו על נימוקים אנליטיים הרבה יותר מאלה של הגל.

ביקורת על סגנון הכתיבה

עוד בגנותו של הגל נטען, כי בכתביו השתמש במכוון בשפה ובסגנון קשים להבנה.^{[דרוש מקור]} לעיתים מתקשה הקהל לעכל את רעיונותיו, בשל שימוש במונחים שהגל עצמו חידש, ולא אחת הם בעלי מבנה תמוה. מלבד זאת, לעיתים דבריו זרים לרוחו של הקורא המודרני משום שהייתה לו ראייה אורגנית וטלאולוגית של החברה האנושית, המהווה ניגוד מוחלט להבנה המודרנית של זכויות הפרט ושל אקזיסטנציאליזם, שהוגים בני ימינו משתמשים בהם כדבר שבשגרה.

כתבים עיקריים

• "הפנומנולוגיה של הרוח", 1806 (הקדמה ל"פנומנולוגיה של הרוח", תרגום: ירמיהו יובל, הוצאת מאגנס, מהדורה ב', 2001 / מבוא ל"פנומנולוגיה של הרוח", תרגום: רועי בר ואלעד לפידות, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2017)
• "מדע הלוגיקה", 1812-1816
• "אנציקלופדיה של המדעים הפילוסופיים", 1817-1830, מחולק לשלוש חטיבות עיקריות:
  • "הלוגיקה"
  • "פילוסופיה של הטבע"
  • "פילוסופיה של הרוח"
• "הרצאות על אסתטיקה"
• "הרצאות על הפילוסופיה של ההיסטוריה העולמית"
• "הרצאות על ההיסטוריה של הפילוסופיה"
  • "מבוא לתולדות-הפילוסופיה" (תרגום: מרדכי בן-אשר, הוצאת מאגנס, תשכ"ג.)
• "הרצאות על הפילוסופיה של הדת"
• "קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט", 1821 (תרגום: גדי גולדברג, קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט, או, מתווה למשפט הטבע ולמדע המדינה, הוצאת שלם, 2011.)

לקריאה נוספת בעברית

• טרי פינקרד, הגל - ביוגרפיה (2 כרכים), תרגום: ד"ר טלי וולף, עריכה מדעית: רועי בר, הוצאת רסלינג, 2010, 2016.   
• שלמה אבינרי, תורת המדינה של הגל, ספרית פועלים, 1975.
• אברהם יסעור, משנתו המדינית של הגל, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1976.
• ארתור דנטו, "תזת קץ האמנות אצל הגל", תרגום: אביעד שטיר, המדרשה 13, סתיו 2010.
• ש.פ.כסלו - "הֶגֶל על דבָריוּת ורעיוניוּת באמנות", בצלאל: כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, גיליון #2, 2015.
• ירמיהו יובל, שפינוזה וכופרים אחרים, ספרית פועלים, 1988.
• מיכל סגל, מסביב למשולש – הבשורה על פי הגל, כרמל, 2018.
• סימפוזיון: מסביב למשולש – הגל, נצרות והגות עכשווית. מומחי הגל משיבים למיכל סגל: מיכל סגל – דברי-פתיחה ושאלות. משיבים: טרי פינקרד, דייוויד קולב, ז'אן פרנסואה קרווגן, טום רוקמור, הווארד קיינז, ג'ון סטיוארט, אלן ווד, פירמין שטקלר-וייטהופר, רוברט סטרן, פיטר הודג'סון, תומאס א. לואיס, ג'ורג' די ג'ובאני, תומאס סרן הופמן, דיטר הנריך; מיכל סגל – סוף דבר, הכל נשמע: דברים בעקבות הסימפוזיון. בתוך: דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ז', 2016. עמ' 556-687
• הגל
  • ההוכחה האונטולוגית לקיום האל (תרגום: יפתח הלרמן-כרמל, מיכל סגל), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ה', 2015
  • מי חושב מופשט? (תרגום: טל מאיר גלעדי), דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך ו', 2016
  • פנומנולוגיה של הרוח, כרך א', הוצאת רסלינג, 2020

קישורים חיצוניים

• גאורג וילהלם פרידריך הגל, באתר פרויקט הגנאלוגיה במתמטיקה
• ארכיון של כתבי הגל, באתר ארכיון האינטרנט המרקסיסטי
• פול רדינג, גאורג וילהלם פרידריך הגל, באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד (באנגלית)
• פילוסופיה של המשפט, באתר הוצאת שלם.
• שלמה אבינרי, חוזה המדינה המודרנית, באתר הארץ, 16 בנובמבר 2011
• גאורג וילהלם פרידריך הגל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• גאורג וילהלם פרידריך הגל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

29815899גאורג וילהלם פרידריך הגל