זכויות האדם
זכויות האדם הוא רעיון שפותח במסגרת ההגות הליברלית וההומניסטית, הקובע כי קיימות זכויות להן זכאי כל אדם מעצם היותו אדם. אדם הפועל לקידום ושמירה על זכויות האדם מכונה פעיל זכויות אדם.
הגדרה
המושג "זכויות האדם" נובע מדברי הפילוסוף ג'ון לוק, שטען כי לכל אדם "זכויות טבעיות" שעליהן יכול האדם להגן בטבע, כאשר הוא עדיין אינו שותף בחברה, ולחברה אין זכות לפגוע בהן מרגע שהאדם נעשה שותף בחברה. כמו חלקים רבים נוספים מתורתו של לוק, גם מושג הזכויות אומץ על ידי המדינאי האמריקאי תומאס ג'פרסון ומצא את ביטויו בהצהרת העצמאות של ארצות הברית ובעשרת התיקונים הראשונים לחוקת ארצות הברית (הקרויים גם "מגילת הזכויות").
ב-1948 קיבלה עצרת האומות המאוחדות את "ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם" שמשמשת מאז כמסמך היסוד של הקהילה הבין-לאומית בנושא זכויות האדם והאזרח. "זכויות האדם" הוא מונח שגבולותיו אינם ברורים, אך הוא מבטא בבירור את העיקרון ההומניסטי, שמכורח אנושיותו יש לכל אדם באשר הוא זכויות מסוימות, המוסכמות בעיני כל בן תרבות.
זכויות האדם מחייבות את השלטון לנקוט מחד גיסא בפעולות אקטיביות על מנת להגן ולאפשר לציבור האזרחים לנצל וליהנות מזכויותיהם, ומאידך גיסא להימנע מלנקוט כל פעולה שתגביל את הציבור מליהנות מזכויות אלה.
לזכויות האדם שני ענפים עיקריים. הראשון, והמוכר יותר, הוא ענף הזכויות האזרחיות-פוליטיות הכוללות את הזכות לחיים, לחופש מצפון, חופש ביטוי, פרטיות, קניין וכדומה. הענף השני של זכויות האדם הוא ענף הזכויות הכלכליות-חברתיות הכוללות את הזכויות לעבודה, לתנאי עבודה הוגנים, למנוחה ולחופשה, לרמת חיים מינימלית, לבריאות, לביטחון סוציאלי ולחינוך ולתרבות.
מקור התפיסה של הזכויות הטבעיות בעידן ההשכלה ובמשנת הזכויות הטבעיות, אך הביסוס העיקרי לזכויות אלו נעוץ במהפכה האמריקנית ובמהפכה הצרפתית. בהכרזת העצמאות של ארצות הברית ב-1776 נכתב, כי "מקובלות עלינו אמיתות אלו שמוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, ושהבורא העניק להם זכויות מסוימות שלא ניתן לשלול מהם, ובתוכן הזכות לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר".
בהכרזת זכויות האדם והאזרח, שנתקבלה באספה הלאומית בפריז ב-1789, נכתב כי "מטרתה של כל התאגדות מדינית היא השמירה על הזכויות הטבעיות של האדם אשר אינן ניתנות לביטול. זכויות אלו הן החירות, הקניין, הביטחון וההתנגדות לדיכוי".
מאוחר יותר, עם התגבשות תאוריה דמוקרטית-ליברלית מפותחת, נוספו לזכויות האדם סדרה של פעולות האסורות על השלטון, ובתוכן פגיעה בחופש הביטוי, פגיעה בחופש ההתאגדות, פגיעה בחופש התנועה, מעצר כפוי, מעצר ללא משפט, ענישה ללא משפט והזכות למשפט הוגן.
מדינות רבות בעולם מקבלות את העיקרון שיש להעניק לכל אזרח חירויות יסוד מסוימות, אך הן לא תמיד נוהגות כך הלכה למעשה. ממשלה רודנית, כמו סין שיש בה משטר קומוניסטי, אינה מתירה לאזרחיה לנצל את חירויות היסוד שלהם, גם אם אלה כלולות בחוק או בחוקת המדינה. במדינה שבה רשומות זכויות היסוד בחוקה, העדיפה על פני חוק רגיל, יש לאזרח סיכוי להגן על זכויות האזרח שלו מפני איומים עליהן על ידי פנייה לבית המשפט. אבל יש מדינות רודניות שלא מאפשרות לעורכי דין להגן על חירות האזרח למשל במקרה של עו"ד גאו ג'י-שנג בסין.
סוגי זכויות
נהוג להבחין בין שלושה סוגים שונים של זכויות אדם: זכויות טבעיות, זכויות פוליטיות (אזרחיות) וזכויות חברתיות.
אין רשימה אחת ויחידה של זכויות אדם ויש מחלוקות רבות על אופייה של כל זכות. להלן פירוט של מספר זכויות מקובלות.
זכויות טבעיות (בסיסיות)
 |
ראו גם – זכויות אדם בסיסיות |
הזכויות הטבעיות הן הזכויות העוסקות בחירותו הפרטית של כל אדם, ובהגנתו מעריצות השלטון. ההגות הליברלית, בעקבות הפילוסוף ג'ון לוק, רואה בזכויות הטבעיות זכויות יסוד. זכויות אלה קיימות לאדם מעצם היותו אינדיבידואל, בעל תבונה ויכולת לנהל את חייו ולקחת אחריות על מעשיו. לכן, לפי גישה זו, זכויות אלה אינן תלויות בשלטון – אין הוא מעניק אותן ואין לו את הסמכות לשלול אותן. הזכויות הן:
- הזכות לחיים
- הזכות לביטחון אישי
- הזכות לחירות, שממנה נגזרים:
- חופש המחשבה והדעה שמשמעותה חירותו של אדם לגבש את דעתו בחופשיות, בכל נושא. אסור למנוע את זכות זאת, גם אם דעתו נחשבת למסוכנת ומזיקה, כל עוד היא לא באה לידי ביטוי חיצוני.
- חופש המצפון שמשמעותה חירותו של האדם להחזיק בדעותיו בתחום המוסר והערכים, ולפעול או לסרב לפעול, על פיהם. הזכות לפעול או לסרב לפעול, על פיהם, מוגבלת לעיתים.
- חופש הדת וחופש מדת
- חופש התנועה
- חופש העיסוק
- חופש הביטוי הכולל את:
- זכות הקניין הכוללת קניין חומרי וקניין רוחני
- הזכות להליך הוגן
- הזכות לכבוד, שממנה נגזרות:
- הזכות לשוויון בפני החוק
- הזכות לפרטיות
זכויות אזרחיות
ערך מורחב – זכויות אזרח
ההוגים הליברלים הראשונים, דוגמת ג'ון לוק, השתמשו רק במונח "זכויות אזרחיות" ולא במונח זכויות האדם. זכויות אלה נחשבו בעיניהם כזכויות טבעיות המוקנות לכל אדם. לוק מנה את אותן זכויות כזכות לחיים ולשלמות הגוף, הזכות לחירות, וזכות הקניין.[1]
בהצהרת זכויות האדם והאזרח, שפורסמה במהלך המהפכה הצרפתית. בהקשר זה נראה שהכוונה הייתה להבחין בין זכויות האדם, שמוקנות לכל אדם באשר הוא, וזכויות המוקנות לאזרחים בלבד, כמו הזכות להשתתף בתהליך החקיקה ולשאת במשרות ציבוריות. זכויות אלה נקראות כיום לעיתים "זכויות פוליטיות". זכויות אחרות שעניינן החירות ביחסים בין הפרט לבין המדינה (להבדיל מזכויות המחייבות מעורבות של המדינה) ונקראות זכויות אזרחיות כוללות בין היתר את חופש התנועה, האיסור על עינויים, האיסור על מאסר בשל אי יכולת לשלם חוב, חופש המצפון, הדת והמחשבה, חופש ההתאספות וחופש ההתאגדות.
בארצות הברית משמש המונח "זכויות אזרחיות" בעיקר בהקשר של המאבק לשוויון הזכות של האפריקאים-האמריקאים. לפיכך המונח מתקשר שם בעיקר עם הזכויות לשוויון אזרחי ופוליטי.
זכויות חברתיות
בסיווג זה מאוגדות כל הזכויות שהן חירות חיובית וכפועל יוצא לצורך סיפוקן דרושים משאבים ציבוריים, ובהן: הזכות לחינוך, לבריאות, לדיור, זכויות עובדים, והזכות לקיום בכבוד.
בעוד שבמדינות הדמוקרטיות יש תמימות דעים לגבי הזכות לבחור ולהיבחר וחופש ההתאגדות, קיימת מחלוקת לגבי יישום הזכות לחינוך, הזכות לבריאות, הזכות לדיור, זכויות עובדים ותנאי העסקה והזכות לקיום בכבוד במעמד חוקי שווה לזה של זכויות אדם אחרות. המתנגדים להם, הבאים ברובם מצדה הימני של המפה הפוליטית, טוענים כי יישום זכויות אלה אינו מעשי ויצריך פגיעה קשה מדי בזכויות אחרות, ובעיקר בזכות הקניין, עקב הטלת המיסים הנדרשים למימונן – מה שעלול להוביל דווקא לפגיעה במצב הכלכלי של כלל החברה, ובפרט בשכבות החלשות.
מצד שני, המצדדים בזכויות אלה – סוציאל-דמוקרטים, סוציאליסטים וקומוניסטים – טוענים, כי הזכויות החברתיות הן תנאי הכרחי לכך שאדם יוכל לממש את זכויותיו האחרות ולשוויון אמיתי בחברה. שהרי ללא ביטוח בריאות, תיפגע זכותו של אדם עני לחיות; בלעדי חינוך ממלכתי, לא יהיה למעשה שוויון הזדמנויות בין עשירים לעניים; וכן הלאה.
מינוח סותר
כשדנים בזכויות האדם, משתמשים לפעמים גם בביטוי "זכויות האזרח" או "זכויות אזרחיות". עם זאת, התפתחו במשך הדורות השקפות סותרות על משמעות המונח.
לעומת זאת, יש המשתמשים במונח "זכויות אזרחיות" כדי להבחין בין הזכויות המוענקות בכוח החוק לבין הזכויות הטבעיות שמוקנות לכל אדם. על פי הגדרה זו, הזכויות האזרחיות מכונות לפעמים גם "זכויות חוקיות" (אנגלית: Legal rights). אפשר גם לומר שכל זכות אדם הופכת לזכות אזרחית ברגע שהיא מקבלת הגנה מכוח החוק במדינה.
ההיסטוריה של זכויות האדם
.jpg)
בעת העתיקה
במובנים מסוימים, המושג זכויות אדם קיים במשך מאות שנים, אם כי עמים והוגים לא תמיד חשבו על זכויות אדם אוניברסליות, זכויות אדם לכל אדם באשר הוא, באותה דרך שבה הדבר נתפס כיום.
התנ"ך, ולהבדיל חוקי אשוקה וחוקת מדינה הן דוגמאות לכתבים הכוללים זכויות אדם מהעת העתיקה.
אחת הבולטות שבתרבויות העולם העתיק הייתה התרבות הפרסית, שמוסד העבדות כמעט ולא היה קיים בה, והונהג בה חופש דת. בשנת 539 לפנה"ס כבשו צבאותיו של כורש הגדול את האימפריה הבבלית החדשה. עם כיבוש הממלכה פרסם כורש את גליל כורש שהעניק זכויות אדם כמו שחרור העבדים חופש לסגוד לדת המקומית ושוויון אתני. המסמך נחשב מסמך זכויות האדם הראשון בהיסטוריה.[2]
בעקבות הנהגת זכויות אדם ברחבי האימפריה הפרסית האחמנית, שהייתה בשעתה האימפריה הגדולה ביותר וחלשה על רובו של המזרח התיכון, התפשט הרעיון של זכויות אדם לתרבויות שכנות כמו הודו, יוון ובסופו של דבר גם לרומא.[2] ברומא צמח הרעיון של "משפט הטבע", בעקבות הבחנה לפיה במשך החיים אנשים נוטים לעקוב אחר חוקים בלתי כתובים, וכי על החוק הרומאי צריך להתבסס על רעיונות רציונליים שנובעים מחוקי הטבע.[2]
עם המעבר לשלטון אבסולוטי ברבות ממדינות העולם נפגעה ההכרה בכפיפות השלטון לזכויות האדם. מסמך חשוב בהיסטוריה של זכויות האדם בימי הביניים הוא המגנה כרטא.
רעיון שוויון בני האדם
בתקופה המודרנית הופיעו שלושת הסיווגים השונים של זכויות האדם בזמנים שונים. ראשונות הופיעו הזכויות האזרחיות בעקבות מספר תהליכים מקבילים שאירעו במאה ה-18. במישור הרעיוני, הופעת תנועת הנאורות, שבליבה עמד ההומניזם שגרס כי "כל בני האדם נולדו שווים", הביאה למעבר מתפיסה תאורטית של זכויות-יתר לכזו של זכויות אדם. במישור החומרי, החלפת המשטר הפאודלי במשטרים אחרים (ובעיקר במונרכיה אבסולוטית), חלו שני תהליכים מקבילים: מצד אחד, ירדה קרנו של מעמד האצילים, תהליך שאפשר את הפיכת היתרונות שמהם נהנו לזכויות כלל-עולמיות, ומצד שני – השתרשות השיטה הקפיטליסטית חייבה מתן מספר חירויות שיבטיחו את חופש המסחר, ובהן בעיקר חופש התנועה, זכות הקניין וחופש העיסוק.
עד אמצע המאה ה-19 היו הזכויות האזרחיות לעניין מובן מאליו בארצות מערב אירופה וצפון אמריקה, לפחות בנוגע לגברים לבנים. באותו זמן, קשה היה לדבר על זכויות פוליטיות – ההשתתפות בהליך הפוליטי, גם בארצות שנקראו דמוקרטיות, כמו ארצות הברית או שהתקיימו בהן בחירות לפרלמנט (בריטניה), הייתה מוגבלת לגברים לבנים בעלי רכוש – ולמעשה רק חלק קטן מהאוכלוסייה השתתף בבחירות. זכויות חברתיות לא היו מוכרות כלל.
הדרישה לשיתוף ורווחה מהממשל
בסוף המאה ה-19 החל תהליך התרחבות הדדי של הזכויות הפוליטיות והחברתיות. במדינות דמוקרטיות, ובעיקר בבריטניה. קבוצות חברתיות שונות, ובעיקר מעמד הפועלים ולאחר מכן נשים ומיעוטים אתניים, החלו לדרוש את הרחבת זכות הבחירה כך שתכלול את כל קבוצות האוכלוסייה, ואכן השיגו מטרה זו. בבריטניה, לדוגמה, הורחבה זכות הבחירה לכלל הגברים בשנת 1918 והורחבה עוד כך שתכלול גם את הנשים בשנת 1928. מרגע שהשיגו המעמדות הנמוכים את היכולת להשפיע על המערכת הפוליטית, החלו ליישם יכולת זו על-מנת להרחיב את זכויותיהם – וכך החלו להיווצר הזכויות החברתיות, שיישומן המעשי היה במסגרת מדינת הרווחה.
התהליך שאירע במונרכיות, בעיקר במרכז אירופה, היה הפוך. דרישות של ליברלים לרפורמות שלטוניות ולדמוקרטיזציה ושל סוציאליסטים למהפכה, היוו איום על המשטר. על מנת להתמודד עם איום זה, הנהיגו מנהיגי מדינות אלו, ובראשם אוטו פון ביסמרק, תוכניות רווחה שהבטיחו את רווחתם של ההמונים – אך באופן שקשר אותם לשלטון, וכך מנעו את הופעתן של הזכויות הפוליטיות, למעשה עד שהובסו במלחמת העולם הראשונה.
שנות החמישים עד שנות השבעים של המאה ה-20 היו תקופת הפריחה של הזכויות החברתיות. הזכויות הקיימות הורחבו וזכויות חדשות נוספו באופן רציף.
מסוף המאה ה-20 וראשית המאה ה-21 התבסס המושג "מדינת רווחה". מושג זה מעניק אחריות על המדינה לדאוג לרווחתם של אזרחיה, גם אם המדינה נוקטת במדיניות שוק חופשי. הרציונל מאחורי תפיסה זו הוא להשתמש במנגנון של השוק החופשי על מנת להגדיל את נתח עוגת התקציב המדיני ולהשתמש בו כדי לספק לאזרחים שירותים כמו חינוך, רווחה תשתיות ובריאות.
מסמכים מרכזיים
שני מסמכים שנחשבים למבשרי עידן זכויות האדם המודרני הם מגילת הזכויות שנוספה לחוקת ארצות הברית (מ-1787 ועד 1789), והצהרת זכויות האדם של המהפכה הצרפתית (שנת 1789). המסמך שנחשב מכונן לזכויות האדם בזירה הבין-לאומית הוא ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם שאימץ ארגון האומות המאוחדות בשנת 1948.
בישראל מעוגנות זכויות האדם בשני חוקי יסוד: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק.
מגבלות על זכויות האדם
מטבען, זכויות האדם הן יחסיות ולא ניתן ליישמן באופן מוחלט. כאשר שתי זכויות של פרטים שונים מתנגשות זו עם זו, או כאשר יש התנגשות בין זכות לבין אינטרס ציבורי (אף אם הוא אינו מגיע כדי זכות מוכרת), יש לקבוע לאיזה מבין הערכים המתנגשים יש לתת עדיפות תוך פגיעה מזערית באחר. לדוגמה, תיתכן התנגשות בין חופש הביטוי לבין זכותו של אדם לכבוד, כאשר מדובר בביטוי מבזה. לכן יש מגבלות על חופש הביטוי, אם כי הן עצמן מוגדרות באופן צר על מנת שלא לפגוע יתר על המידה בחופש הביטוי. הקביעה אילו אינטרסים מצדיקים פגיעה בזכויות נעשית בחקיקה ופסיקה. האיזון במקרים קונקרטיים בין הערכים המתנגשים הוא על פי רוב תפקידה של מערכת המשפט.
ישנה מחלוקת לגבי תחולתן של זכויות אדם בעת מלחמה. הגישה הרווחת בעולם היא שבעת מלחמה, דיני זכויות האדם חלים יחד עם דיני המלחמה,[3] על בסיס ראיית שתי מערכות הדינים כמשלימות זו את זו.[4] זאת בפרט בהקשר של תחולת שתיהן על השטחים הכבושים על ידי ישראל מאז 1967.[5] זו הגישה המקובלת, למשל, בבית הדין האירופי לזכויות אדם.[6] מאידך, ארצות הברית,[7] ישראל[8] והממלכה המאוחדת[9] טוענות לתחולת דיני המלחמה בלבד, מתוך הכרה בשינוי הנסיבות שאינו מאפשר משטר רגיל.
תפקיד המדינה בהבטחת זכויות האדם
למדינה תפקיד כפול בכל הנוגע להבטחת זכויות האדם:
- תפקיד סביל: למדינה אסור לפגוע ללא הצדקה בזכויות האדם. בלשונו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו.".
- תפקיד פעיל: המדינה מחויבת לפעול כדי להגן על זכויות האדם מפני פגיעה על ידי צדדים שלישיים (למשל, להגן על זכותם של תושבי המדינה לשלמות גופנית על ידי חקיקה שאוסרת תקיפה, שימוש במשטרה למניעת פשע, והעמדה לדין של מי שתקף אנשים אחרים), ולספק לתושבי המדינה תנאי מחיה נאותים שיאפשרו מימוש זכויותיהם. הדעות חלוקות בנוגע למידת האקטיביות שעל המדינה לגלות.
שני סעיפים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ממחישים את ההבחנה בין תפקידה הסביל לתפקידה הפעיל של המדינה:
- בסעיף 2 נאמר: "אין פוגעים בחייו, בגופו, או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". זוהי חובתה הסבילה של המדינה – אסור לה לפגוע בזכויות המנויות בסעיף זה.
- סעיף 4 מרחיב את חובתה של המדינה ביחס לזכויות אלה וקובע: "כל אדם זכאי להגנה על חייו, על גופו ועל כבודו". בסעיף זה נדרשת המדינה לפעול באופן פעיל להבטחת הזכויות.
מגבלות משאבים
הרחבתן של זכויות האדם לתחומים שבהם נדרשת מעורבות אקטיבית של המדינה ולא רק אי-התערבות מצידה מעוררת שאלה של היחס בין החובה של המדינה להבטיח זכויות לבין חופש הפעולה שלה בחלוקת משאבים ציבוריים. הבטחתן של זכויות רבות כרוכה בהשקעת משאבים כלכליים. לא לכל מדינה יש משאבים פנויים רבים, ולמדינות שונות סדרי עדיפויות שונים לגבי יעדי ההשקעה. עקרונות של אי התערבות – בין-לאומית, שיפוטית – מגבילים את היכולת להכתיב למדינה כיצד להשקיע את משאביה. נוכח זאת יש פערים גדולים ברמת ההבטחה של זכויות בין מדינות שונות, במיוחד בתחומים כמו חינוך, בריאות, ורווחה סוציאלית. מקובל לציין את מדינות העולם השלישי כאלו שמתקשות להעניק זכויות אלה ברמה הנראית מובנת מאליה במדינות המערב. לדוגמה, הזכות לחינוך בישראל כוללת חינוך חובה חינם עד כיתה י"ב וחינוך מסובסד בכל מערכת החינוך, כולל בחלקים מהחינוך האקדמי, זאת לעומת מדינות רבות במרכז אפריקה, הנאבקות לגייס את המשאבים הנדרשים לאפשר חינוך חינם לילדים עד כיתה ד'. עם זאת, ישנם סטנדרטים בין-לאומיים שנחשבים הכרחיים לכל מדינה, יהא מצבה הכלכלי אשר יהא. למשל, על פי אמות המידה הבין-לאומיות, חובתה של כל מדינה לספק חינוך יסודי חינם.
ארגונים לזכויות אדם
- ערך מורחב – ארגון זכויות אדם
יש לזכור כי ללא הגנה בפועל על זכויות אלו הן עלולות להפוך לאות מתה. במהלך השנים קמו ארגונים לא ממשלתיים רבים שלקחו על עצמם תפקיד זה.
מודל זה התפתח בארצות הברית בשנות החמישים והשישים, עם תחילת המאבק של אפרו-אמריקנים בדרישה להשוות את זכויותיהם לאלו של הלבנים. הוביל את המאבק הכומר מרטין לותר קינג, שהקים את התנועה לזכויות האזרח שנאבקה ועדיין נאבקת על קיום זכויות אלו.
לאור הצלחתה של התנועה לזכויות האזרח, קמו ארגונים לא ממשלתיים רבים שהציבו לעצמם כמטרה את השמירה על זכויות האזרח, בין אם בארצם הם או בצורה בין-לאומית. שניים מהבולטים בארגונים הללו הם אמנסטי ומשמר זכויות האדם.
בישראל
בשנת 1972 הוקמה האגודה לזכויות האזרח בישראל, שהיא עד היום (2021) ארגון זכויות האדם הגדול בישראל. בעקבות האגודה, שהחלה דרכה כארגון היחיד בישראל לזכויות אדם, צמחו לאורך השנים ארגוני זכויות אדם לנושאים מסוימים (למשל: זכויות עובדים, הזכות לבריאות ועוד) או לקבוצות אוכלוסייה מסוימות (למשל: ילדים, נשים, פלסטינים שהם אזרחי ישראל ואלה שחיים תחת השלטון הישראלי ביהודה ושומרון, עובדים זרים, אנשים עם מוגבלויות ועוד).
ראו גם
- אמנת האו"ם בדבר מניעת רצח עם
- ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם
- האמנה האירופית לזכויות אדם
- ועדת האו"ם לזכויות אדם
- קטגוריה:ארגוני זכויות האדם בישראל
- מאבק האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות
- זכויות בעלי חיים
- זכויות האדם בישראל
- מדינת רווחה
- יום זכויות האדם
לקריאה נוספת
- חיים כהן, המשפט, מוסד ביאליק, 1991, פרק שביעי: זכויות האדם, עמ' 520–630
- חיים כהן, זכויות אדם במקרא ובתלמוד, סדרת "אוניברסיטה משודרת", משרד הביטחון, 1988
- רות גביזון, זכויות אדם בישראל, סדרת "אוניברסיטה משודרת", משרד הביטחון, 1994
- אדי קאופמן, זכויות אדם במערכת הבינלאומית, סדרת "אוניברסיטה משודרת", משרד הביטחון, 2001
- ציון אברוני, זכויות האדם ביחסים הבין-לאומיים: סוגיות מרכזיות, האוניברסיטה הפתוחה, 2011
- ברק מדינה, דיני זכויות האדם בישראל, צפרירים: נבו, 2016
- נעמה כרמי, זכויות אדם: מבוא תאורטי, הוצאת רסלינג, 2018
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: זכויות האדם |
- אתר בצלם, נוסח עברי של אמנות בין-לאומיות בנושא זכויות האדם
- האגודה לזכויות האזרח בישראל, האתר הרשמי
- אתר אמנסטי אינטרנשיונל ישראל, האתר הרשמי
- פורטל זכויות האדם, המרכז האקדמי לעסקים
- החלטה 53/144 של העצרת הכללית של האו"ם, הכרזה בדבר זכותם ואחריותם של יחידים, קבוצות ואורגנים בחברה לקדם ולהגן על זכויות אדם וחירויות יסוד שזכו להכרה בין-לאומית, אומצה ב-8 במרץ 1999, תרגום לעברית (לא רשמי)
- נעמי יוספסברג, מהן זכויות האדם ומה תפקידן בחברה שראוי לחיות בה?, מתוך הספר "זכויות חברתיות – מציאות ואתגרים", אתר האגודה לזכויות האזרח
- זכויות האדם, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
זכויות האדם, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ לוק, איגרות על הסובלנות
- ^ 2.0 2.1 2.2 "History of Natural Law & Basic Freedoms, Cyrus the Great". Archived from the original on 20 March 2023
- ^ International Committee of the Red Cross, What is the difference between IHL and human rights law? Temporal scope of application, 22 January 2015
- ^ Cordula Droege, Legal Adviser of the ICRC, The Interplay between International Humanitarian Law and International Human Rights Law in Situations of Armed Conflict, December 2007, published by the Hebrew University of Jerusalem in ISR. L. REV. Vol. 40, No.2, pp. 310–355, 2007, p. 337
- ^ Cordula Droege, Legal Adviser of the ICRC, The Interplay between International Humanitarian Law and International Human Rights Law in Situations of Armed Conflict, December 2007, published by the Hebrew University of Jerusalem in ISR. L. REV. Vol. 40, No.2, pp. 310–355, 2007, p. 315
- ^ ECtHR, Hassan v. United Kingdom, Appl. no. 29750/09, Judgment of 16 September 2014
- ^ Cordula Droege, Legal Adviser of the ICRC, The Interplay between International Humanitarian Law and International Human Rights Law in Situations of Armed Conflict, December 2007, published by the Hebrew University of Jerusalem in ISR. L. REV. Vol. 40, No.2, pp. 310–355, 2007, p. 327
- ^ Cordula Droege, Legal Adviser of the ICRC, The Interplay between International Humanitarian Law and International Human Rights Law in Situations of Armed Conflict, December 2007, published by the Hebrew University of Jerusalem in ISR. L. REV. Vol. 40, No.2, pp. 310–355, 2007, p. 323, footnote 56
- ^ Cordula Droege, Legal Adviser of the ICRC, The Interplay between International Humanitarian Law and International Human Rights Law in Situations of Armed Conflict, December 2007, published by the Hebrew University of Jerusalem in ISR. L. REV. Vol. 40, No.2, pp. 310–355, 2007, p. 332
40130607זכויות האדם