מרור
 | |
| "מרור זה שאנו אוכלין - על שום מה?" | |
| מקרא | ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ח' |
|---|---|
| משנה | מסכת פסחים, פרק ב', משניות ה'-ו'; פרק י', משניות ג'-ה' |
| משנה תורה | הלכות קרבן פסח, פרק ח' |
| שולחן ערוך | אורח חיים, סימן תע"ג, סימן תע"ה |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, עשה נ"ו, עשה נ"ח ספר החינוך, מצווה ו', מצווה שפ"א |
מרור הוא ירק מר הנאכל בליל הסדר, הלילה הראשון של חג הפסח. ישנה מצוות עשה מהתורה לאכול את בשר הפסח על מצות ומרורים, אך בהיעדר קורבן פסח אכילת מרור היא מצווה דרבנן. המרור נאכל לזכר שעבוד בני ישראל במצרים ומרירות חייהם. הוא אחד ממרכיביה של קערת ליל הסדר.
מקור המצווה
מקור מצוות אכילת המרור הוא בפסוק: ”וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ” (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק ח'). פסוק זה מדבר על אכילת המרור יחד עם קרבן פסח. לאחר שנחרב בית המקדש ונפסקה הקרבת קרבן פסח, תקנו חכמים להמשיך לאכול מרור כזכר למקדש.
סוג המרור
ערך מורחב – מרורים
מרורים הוא המונח המקראי למיני הירקות בציווי לאכול בליל הסדר בחג הפסח. במשנה (פסחים ב, ו) ציינו חמישה מיני ירקות הכלולים בקטגוריה של "מרור": חזרת, עולשין, תמכא, חרחבינא, ומרור. ה'חזרת' היא החסה[1], אך יש אומרים שהכוונה לחסת הבר דוגמת חסת המצפן (Lactuca serriola), שהיא מרה יותר מהחסה המתורבתת. 'עולשין' הוא כנראה העולש התרבותי (Cichorium intybus). ה'תמכא' מזוהה בתור עולש האינדביה (Cichorium intybus); מזוהה כחריין או חזרת - שורש חריף של הצמח חזרת הגינה. 'חרחבינה' צמח הגדל עד היום בהרי ירושלים בשם חרחבינה מכחילה ( Eryngium creticum). 'מרור' יש שפירשו שהכוונה לצמח הקרוי בימינו מרור הגינות (Sonchus oleraceus).
בתלמוד על המשנה הנ"ל נאמר שהמין המהודר ביותר למרור הוא החסה, ואף שמו רומז לכך שה' חס עלינו. עוד אמרו, ששעבוד מצרים נמשל למרור, שתכונתו היא שבתחילה קלח החסה רך ובסוף נעשה קשה, וכך השעבוד התחיל בְרַכּוּת, ולאט לאט הפך להיות קשה ומר יותר.
השומרונים נוהגים להשתמש במרור הגינות[2].
חשיבות זיהוי מיני המרור בימינו אינה מצטמצמת לגבולות המחקר הלמדני והאקדמי, אלא עשויה להיות לו גם השלכה מעשית. מי שייבחר את סוג המרור לפי שיטת הפסיקה המקובלת עליו, מטעמי זמינות ואפילו מטעמי בריאות או כשרות יכול להעדיף מין מרור אחד על משנהו.
מרור עם קורבן הפסח
כאשר בית המקדש היה קיים, הייתה המצווה לאכול את המרור יחד עם המצה וקורבן הפסח, כמו שכתוב בתורה: "ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו" (שמות יב, ח). אלא שנחלקו התנאים כיצד מתקיימות המצוות. דעת הלל הזקן שהפסוק כפשוטו וקיום המצוות הוא לאכול את שלושתם יחד, ועל כן היה הלל כורך מצה ומרור ביחד עם קורבן פסח - ואוכלם יחד. לעומת זאת דעת חכמים היא שיש לאכול כל אחד בנפרד, ואדרבה במידה ויאכל הכל יחד יהיו טעמים של אלו מבטלים את אלו ולא יצא ידי חובה כלל, ולדעתם ביאור הפסוק הוא שקיום מצוות מצה ומרור הוא בזמן קיום מצוות קרבן פסח.
לאחר חורבן בית המקדש, היות שאין קורבן פסח ממילא אכילת המרור אינה מצווה מן התורה, אלא מדברי חכמים, כזכר למרור שהיה נאכל עם הפסח.
המרור נאכל גם עם פסח שני, שהתקיים בי"ד באייר למי שלא יכול היה לעשות את הפסח במועדו.
מרור וכורך
כיום נוהגים לאכול פעמיים מרור. פעם אחת מרור לבדו, טבול בחרוסת, ופעם שנייה כורכים מצה ומרור טבול בחרוסת ביחד ("כורך"). הסיבה לדבר היא לצאת ידי חובה גם לפי דעת הלל הזקן. שלדעתו, כאמור, על מנת לצאת ידי חובה יש לכרוך הכל יחד. אלא שגם הלל מודה שבזמן שאין קרבן פסח אי אפשר לצאת ידי חובת אכילת מצה ביחד עם המרור היות שכיום המרור אינו מצווה מהתורה ועל כן טעמו מבטל את טעם המצה. על כן יש לאכול תחילה מצה לבדה - לקיים אכילת מצה (מהתורה), ולאחר מכן מרור עם מצה - לקיים אכילת מרור (מדרבנן).
צורת הכריכה
יש אומרים שכורך המצה סביב המרור, כך שהמצה עוטפת את המרור.[3] בעבר היו המצות רכות, כך שהכריכה הייתה נוחה ופשוטה יותר מאשר במצות קשות ופריכות.
אולם ראשונים אחרים סוברים שכורך את המרור סביב המצה, והמרור עוטף את המצה.[4]
טיבול בחרוסת
בגמרא (פסחים קטו, ב) מובאת דעה, לפיה הטיבול בחרוסת הכרחי כאשר אוכלים חסה, כדי להסיר ממנה את ה"קפא" (שיש שפירשו שהיא סוג של תולעת, או רעל כלשהו, או אפילו רוח רעה). דעה זו לא התקבלה להלכה, אלא הטיבול בחרוסת הוא מצוה מתקנת חכמים - זכר לטיט בשיעבוד במצרים.[5] עם זאת, יש לנער את החרוסת לאחר הטיבול ולא לאוכלו עם מנה גדושה של חרוסת, כדי שיישאר טעמו המר של המרור.
הברכה על אכילת המרור
לפני אכילת המרור יש לברך "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מרור". בזמן שבית המקדש היה קיים, היה כורך את המצה והמרור ומברך עליהם ביחד "על אכילת מצה ומרור" (לפי גירסת הרמב"ם: ומרורים).
כמות המרור שיש לאכול
יש לאכול מן המרור כזית (שיעור של זית בינוני - כיום ישנה מחלוקת בדבר הגודל הנצרך בימינו, מגודל של זית בימינו, דרך 3 סמ"ק 27 סמ"ק ועד 50 סמ"ק), גם במצוות המרור וגם ב"כורך".
מנהג אי-אכילת מרור בערב פסח
בספרי הראשונים מוזכר מנהג שלא לאכול מרור בערב פסח, בדומה למנהג שלא לאכול מצה ביום זה. ואולם, רבי יוסף קארו בספרו בית יוסף כתב שאין טעם למנהג זה[6].
לקריאה נוספת
- הרב ישראל דנדרוביץ, מרור זה שאנו אוכלים - במחשבת החידושי הרי"ם והשפת אמת, בתוך: קובץ היכל הבעש"ט, גיליון כו - ניסן תשס"ט, עמודים מו - סו.
- אברהם קורמן "מרור חסה או כריין?" בתוך המעיין לד, תשנ"ד, ג, עמ' 43.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: המרור |
- אכילת מרור - מיקרופדיה תלמודית באתר ויקישיבה
- זהר עמר, חמשת מיני מרור על פי שיטת הרמב"ם, המעין ניסן תשס"ח
- מרור - מה עושים, המדריך ל'ליל הסדר', BeitChabad.com.
הערות שוליים
- ^ על הסתירה לכאורה בין השם 'מרור' לכך שהחסה טעמה מתוק, ראו: בית יוסף, אורח חיים, סימן תע"ג, סעיף ד; וכן אצל הרב ישראל דנדרוביץ, מצות המרור בחסה המתוקה, בתוך: ישורון, גליון נא, ניסן תשס"ח, עמ' תרס-תרסט.
- ^ זאב ח' ארליך, קרבן העדה, פורסם במגזין סגולה
- ^ כך משמע מדברי רב עמרם גאון (סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר פסח): "ומניח חזרת במצה ואוכל". עכ"ל.
- ^ לשון רבינו חננאל מסכת פסחים דף קטו עמוד א "אמרו עליו על הלל שהיה כורך המרור על המצה". ראו שיעורו של הרב מאיר מאזוז בעלון בית נאמן מס' 57 אות ל-לא.
- ^ עיין ערך חרוסת.
- ^ להרחבה על מנהג זה, ראו: הרב ישראל דנדרוביץ, מנהג הקדמונים שאין אוכלים מרור בערב פסח, בתוך: אור ישראל (מונסי), גליון מז, ניו יורק, ניסן תשס"ז, עמ' קפט-רי.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
25310263מרור