חידושי הרמב"ן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף משפט החרם)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שגיאות פרמטריות בתבנית:ספר

פרמטרים ריקים [ עורכים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

חידושי הרמב"ן
צילום שער של חידושי הרמב"ן על מסכת גיטין, וורשה 1879.
צילום שער של חידושי הרמב"ן על מסכת גיטין, וורשה 1879.
מידע כללי
מאת רמב"ן
קישורים חיצוניים
ויקיטקסט חידושי הרמב"ן על הש"ס
היברובוקס מכות, עבודה זרה, סנהדריןשבת עירובין מגילה, שבועות, נדה, גיטין, נדרים, בכורות,

חידושי הרמב"ן הוא חיבורו הפרשני של הרמב"ן על התלמוד הבבלי. החיבור הוא מהמרכזיים שבפירושי התלמוד, והמשפיע ביותר על ראשוני ספרד שלאחריו. החיבור נחלק ל"חידושים" ו"לקוטות" כאשר החידושים הם פירוש רציף על דברי הגמרא, ואילו הלקוטות עוסקות בדיונים הלכתיים נקודתיים יותר. הדפסת הספר החלה בעיקר במאה ה-18, והסתיימה בתחילת המאה ה-20.

רקע

בתחילת תקופת הראשונים, נחלקו מרכזי התורה לשניים: יהדות דרום ספרד וצפון אפריקה, שחסתה תחת השלטון המוסלמי, ויהדות מערב אירופה הנוצרית, שכללה בעיקר את איטליה, אשכנז וצרפת. העוינות המדינית בין המעצמות יצרה נתק כמעט מוחלט ביניהם. כך התפתחו בתי המדרשות של הרי"ף, הר"י מיגאש והרמב"ם, במקביל לישיבות מערב אירופה בראשות רש"י ורבותיו ואחריהם בעלי התוספות, כאשר גדולי התורה שבהם לא הכירו אלו את אלו, אף שחיו באותה עת. לרש"י הייתה הכרות מינימלית בלבד עם הלכות רב אלפס, ואחרוני בעלי התוספות לא ידעו כמעט על חיבורו הגדול של הרמב"ם - משנה תורה, שהכה גלים ברחבי ספרד כבר בחייו. בעוד הרי"ף והרמב"ם התמקדו בספרות ההלכתית, בצרפת ובנותיה שגשגה הפרשנות לתלמוד; החל בכך רש"י בחיבורו הפשטני, כשבדור שאחריו התפתחה דרך הפלפול מבית מדרשם של רבינו תם ור"י הזקן.

בתחילת המאה ה-13, כאשר שבה והתחזקה אחיזת הנוצרים בחצי האי האיברי, נמלטו היהודים מדרום ספרד, שם שלטה שושלת אל-מוואחידון הקנאית, אל אראגון וקסטיליה, שם שלט המלך יעקב הראשון, שנטה חסד ליהודים[1]. עליית כוחם של הנוצרים גם הפשירה את היחסים עם ארצות אירופה, וכך חדרה השפעה צרפתית ואשכנזית לספרד. בייחוד הושפעו האזורים הצפוניים יותר מקרבתם לחבל פרובנס הצרפתית. כך היה הרמב"ן הספרדי לתלמידם של רבי נתן בן מאיר ורבי יהודה בן יקר חכמי פרובנס, תלמידיו של הריצב"א, מבעלי התוספות. ייתכן כי אף הרחיק עד לפריז[2].

על רקע זה כתב הרמב"ן את חידושיו, המהווים המשך והרחבה של בית מדרשם החדשני של בעלי התוספות הצרפתים מחד, ומאידך פירושי הרי"ף והגאונים נחשבים בהם לסמכות עליונה. חיבור זה פותח פרק חדש בספרות הראשונים, שהמשיך עד לסיום התקופה[3].

מאפיינים

דרכו של הרמב"ן

על אף המבנה הפרשני בעיקרו, שונה דרכו של החיבור מהתוספות שקדמו לו, ובמידת מה אף מפירושי הרשב"א והריטב"א שלאחריו. בעוד הללו נכתבו כפירוש שוטף הנצמד לטקסט התלמודי, הרמב"ן אינו מקפיד על פירוש רציף של דברי הגמרא, אלא על ניתוח אנליטי נרחב של הנקודות המרכזיות בסוגיה. מבחינה זו דומה יותר החיבור לספר חידושים ולא לספר פרשני, אף שגם בדברי הרמב"ן ניתן למצוא פרשנות נקודתית. במובן זה מרחיב הרמב"ן את המהפך החדשני שהחל בדור רבינו תם ותלמידיו, שאמנם החלו בפרשנות חדשנית יותר לתלמוד, אך עדיין עשו שימוש מוגבל בכח הסברה, והסתמכו בעיקר על ראיות מפורשות יותר לדבריהם. הרמב"ן החל בשימוש נרחב בכח החידוש, ואף כינה בעצמו את חיבורו בשם "חידושים"[4]. אף באופי החידושים שונה הרמב"ן מקודמיו; בניגוד לחכמי צרפת שדרכם היא בעיקר בשיטת הפלפול, רמב"ן עושה שימוש נרחב בסברה המחלקת. חילוק זה גרם לכך שלעיתים הרמב"ן שולל את קושיית התוספות, מאחר שלפי יסודו המחודש נשמטת הקרקע מקושייתם[5].

לעיתים קרובות ניכר בחידושי הרמב"ן אופי בלתי גמור; ניתן למצוא בהם בחינה של צדדים שונים, תוך שהוא מעלה את היתרונות והחסרונות של כל פירוש אפשרי, וכך חותם את הסוגיה ללא הכרעה. לעיתים אף מסכם הרמב"ן בלשון סתמית, המביעה אי-נחת מאחת הדרכים לביאור הסוגיה, ללא שיתבאר מהו הקושי. לעיתים ניתן אופי של פירוש בעל רבדים: תחילה מביא הרמב"ן פירוש אחד, דוחה אותו ומסכים חלקית עם פירוש אחר, ולבסוף דוחה גם אותו ומכריע כפירוש שלישי. כך מקבל הפירוש אופי דינמי ומתפתח, שאינו מקובע ומחויב לדרך אחת, אלא נותן חופש מחשבתי ללומד[6].

חשיבות יתרה ראה הרמב"ן בשמירה על הגרסה המקובלת. במקום אחד הוא מגנה את המגיהים בספרים על סמך סברתם: ”והגהת ספרים בסברה עברה גמורה היא, וצריך לנדות עליה”[7]. הוא מסתייג מהגהת הגרסה אף כאשר היא מוקשית. אף כאשר ההגהה נתמכת בידי בעלי התוספות ורש"י, הרמב"ן נדחק לקיים את הגרסה שבידו[8][9].

על אף השימוש הרב שעשה הרמב"ן בחכמת הקבלה בפירושו על התורה, הרמב"ן נמנע כאן כמעט לחלוטין מלהתייחס אליה. יוצא מן הכלל הוא ביאורו לנבואת משה רבינו המבוסס על תורת הנסתר[10]. אזכור מפורש זה לקבלה הוא יחידאי בחיבור. גם באגדות הש"ס נמנע הרמב"ן מלעסוק, והוא מייחד את פירושו לביאור החלק ההלכתי שבתלמוד[11].

מקורותיו של הרמב"ן

מובאותיו של הרמב"ן הם רבות ומגוונות: החכמים העיקריים אותם הוא מצטט הם רש"י ורבינו תם ותלמידיו הצרפתים, רבינו חננאל מרומי, הר"יף והרמב"ם מצפון אפריקה, והראב"ד מפוסקייר (אנ') שבפרובנס, המובא בעיקר בפירושו על התלמוד, שרובו אבד. במידה מועטה יותר מובאים הרשב"ם ורבינו ברוך ב"ר יצחק בעל התרומה, רבינו אפרים תלמיד הרי"ף, מבין חכמי ספרד רבי יהודה הנשיא מברצלונה, רבי יצחק אבן גיאת ורבי יצחק בן ראובן הברצלוני, שהרמב"ן היה מצאצאיו[12]; הרז"ה והעיטור מפרובנס והערוך מרומי.

פירוש רש"י הוא הנפוץ ביותר בחיבור. הרמב"ן מזכירו ביראת כבוד, ולעיתים קרובות מגן על פירושו מפני קושיות התוספות, אותן הוא דוחה בתקיפות. עם זאת, שבט ביקורתו לא פסח גם על רש"י, אך ניכרת התייחסות מתונה יותר כלפיו בהשוואה לתוספות[13].

הרמב"ן מרבה להביא מדברי התוספות, אך הם אינם מובאים כלשונם אלא מעובדים בצורה חופשית ומתומצתת. ככל הנראה, מהדורות התוספות שהייתה לפני הרמב"ן הייתה תוספות שאנץ ותוספות ר"י הזקן, שהיו ארוכים יותר מהמהדורה המקוצרת שלפנינו[14].

בהקדמתו להשגותיו על מניין המצוות לרמב"ם, מציין הרמב"ן את דרכו עוד מצעירותו להגן על דברי הקדמונים וליישבם. כך כתב הרמב"ן את חיבורו "מלחמות ה'", שמטרתו לתרץ את קושיות בעל המאור על הרי"ף. מגמה זו ניכרת היטב אף בחיבורו הפרשני: הרי"ף זוכה אצלו למעמד מיוחד, והוא מכנה אותו בכינוי היחידאי "רבינו הגדול". את ספרות הגאונים הוא ראה כסמכות עליונה, הנשענת על שלשלת הקבלה. אף כשדבריהם אינם מובנים, הטריח עצמו הרמב"ן לברר את סברתם ולהגן עליה[15], רק כאשר ברור שדבריהם מיוסדים על הסברה ולא על קבלתם, אז הוא נוטה אחר הסברה שנראית לו ישרה ביותר[16]

עם זאת, גישתו הביקורתית כלפי בעלי התוספות לא פסחה גם על הגאונים, כאשר לדעתו שיטתם מוטעית[17]. גם לכך ניתן למצוא ביטוי בהקדמתו לספר המצוות[18] דברים דומים נמצאים בראש ספר המלחמות, בהתייחס לרי"ף.

תלמוד ירושלמי

בין מובאותיו של הרמב"ן בולט התלמוד הירושלמי, המוזכר בפירוש כ-1500 פעם. שלא כרבים מהראשונים, בקיאותו בירושלמי היא מכלי ראשון, ונראה שהיה לפניו התלמוד כולו (מלבד מסכת נדה, ממנו היו לו רק חלקים)[19]. אף הגרסה שבידו הייתה הייתה איכותית ביחס למצוי אצל הראשונים. עם זאת, בניגוד לזהירותו בהגהת התלמוד הבבלי, הרמב"ן לא נמנע מלהגיה את הירושלמי מכח סברתו[20], ובמקום אחד הוא אף מסתייג מהסתמכות על הירושלמי, עקב השיבושים שנפלו בו במרוצת הדורות[21], אך למעט אותם מקומות, נראה שהייתה לפני הרמב"ן גרסה מדויקת[22]. במספר מקומות נראה שאף היו לו כמה כתבי יד שונים של התלמוד[23].

לשונו

בניגוד לחיבורו על התורה, רמב"ן השתמש כאן בלשון שהייתה רגילה בפי פרשני דורו, ולא בלשון ספרותית בה נכתב חיבורו המקראי. אמנם ניתוח טקסטואלי של לשון הרמב"ן מעלה ניבים וביטויים ספרותיים רבים, חלקם לקוחים ממבחר הפנינים ומ"מוסרי הפילוסופים" (ליקוט ציטוטים מדברי הפילוסופים שנפוץ אצל היהודים בימי הביניים). רבים מן הביטויים נתקבעו כניבים לאחר שהובאו בפירוש לראשונה[24].

חיבור והוצאה לאור

הרמב"ן כתב את חידושיו לתלמוד בשנות העשרים המאוחרות לחייו, ומיד לאחר מכן כבר היו החידושים נפוצים[25]. היצירה נתחברה לאחר שחיבורו "תשלום הלכות" המשלים את הלכות הרי"ף כבר יצא לאור, וכן שני חלקי ספר ה"מלחמות". ניתן למצוא אזכורים בחיבור אף לחיבור "תורת האדם", המובא כחיבור שכבר הושלם, ומכונה בפי הרמב"ן "מגילת אבל".

הרמב"ן חילק את החיבור לחידושים ו"לקוטות", כאשר החידושים נכתבו על סדר נשים, סדר נזיקין, מסכת חולין ושבת, והלקוטות על שאר סדר מועד. בעוד החידושים הם פירוש רציף על סדרה ש"ס, הלקוטות מתאפיינים בניתוח רחב של נושאים הלכתיים, לרוב תוך שהרמב"ן חולק על קודמיו ומעמיד שיטה מקורית משלו. לא ידוע האם הרמב"ן חיבר חידושים גם על מסכתות אלה.

החיבור לא נכתב בצורה סטטית ורצופה, אלא פרי עבודה של שנים רבות, במהלכן ערך והרחיב את פירושו. ביטוי לכך ניתן למצוא בכך שלעיתים קרובות הרמב"ן מתקן את עמדתו על פי גרסה מתוקנת שמצא או סברה חדשה שהעלה[26]. במספר מקומות הרמב"ן אף מפנה אל חלקים שנכתבו מאוחר יותר[27]. עם זאת, הרמב"ן כתב מהדורה אחת בלבד לספרו[28].

סדר כתיבת החיבור אינו ברור. מההפניות הפנימיות של הרמב"ן לחלקים שונים בחיבור יש שהוכיחו כי היה עריכת החיבור היה לפי סדר מסוים[29]. יש ששיערו שהוא תואם לסדר מסכתות הש"ס[30], אך אחרים הוכיחו שהשערה זו משוללת יסוד, וכי לחיבור לא היה כלל סדר כרונולוגי[31].

השפעה

הספר זכה לתפוצה רחבה מיד עם כתיבתו, והשפעתו העמוקה ניכרת על חכמי ספרד עד לדור הגירוש ניכרת היטב. תלמידיו הרשב"א הרא"ה ורבינו דוד בונפיד הושפעו בעיקר מהרמב"ן ומדרכו החדשנית, ואף החיבור עצמו מצוטט בדבריהם אלפי פעמים. השפעה זו חילחלה אף אל תלמידם, הריטב"א, שאל מול הביקורת שספג על הליכתו אחר הרמב"ן, כתב כתגובה דברי הערצה: ”באמת זהו שבח חכמי ארצנו שקבלנו מרועה אחד נאמן, גדול ידו בכל ואומן, בורר אוכל מתוך פסולת ביתר שכל נאמן... טעמו כל שומעי דבריו טוב נעמן, כי נמקן, ויקראו את שמו מן”[32]. גם במאה הבאה התייחסו הר"ן והריב"ש אל הרמב"ן בחרדת קודש. במאה הט"ו אף דחקו חידושי הרמב"ן את רגליהם של התוספות, ונלמדו כפירוש המרכזי לצד רש"י. הדבר ניכר לא רק בהיקף הלימוד ומרכזיותו, אלא אף באיכותו; רבי יצחק קנפנטון מתאר מערכת כללים מסובכת שממנה עולה הניתוח הלשוני המדוקדק בדברי הרמב"ן:

ובחידושי הרמב"ן צריך אתה לעיין דק היטב, ולהשתדל ולהוציא לצמצם כל לשונו בענין שלא ישאר בו דבר מיותר, אפילו אות אחת. כי כל דבריו הם במספר ובמשקל ובמדה...

דרכי התלמוד ד, ז

.

אולם בעוד חידושי הרמב"ן הכו שורשים עמוקים בתורתם של חכמי ספרד, שונים היו פני הדברים באשכנז וצרפת, שם הפירושים כמעט ולא תפסו תשומת לב. לא הייתה זאת התעלמות מחוסר היכרות בלבד, אלא התעלמות מכוונת; ישנם ראיות לכך שכתבי הרמב"ן הגיעו לידיהם. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שחכמי אשכנז וצרפת המשיכו את מורשתם הפרשנית-פלפולית של בעלי התוספות, ששונה מהותית מדרכו החדשנית-למדנית של הרמב"ן. מרחקי הגישה גרמו לכך שעד לגירוש ספרד בשנת 1492 והתפשטות המרכזים היהודיים מזרחה, המשיכו במדינות המזרח לשמור על המסורות הקדומות של תלמידי רבינו תם ור"י הזקן, תוך שחידושי הרמב"ן ותלמידיו לא התקבלו. רק במאה הט"ז זכו חידושי הרמב"ן לעדנה, והתקבלו בכל תפוצות ישראל[33].

הדפסות

הפירוש על מסכת בבא בתרא נדפס בשנת רפ"ג, ומאז במשך למעלה ממאתיים שנה לא הודפסו החידושים כלל. ייתכן שהסיבה לכך נעוצה בעובדה שחידושי הרמב"ן נפוצו מאד בכתבי יד, ועל כן פחת הצורך בהדפסה יקרה של הספר. רק בשנת הת"ק שבו להדפיס את חלקי הספר, ובשנת תרפ"ט יצאה לראשונה מהדורה מלאה הכוללת את החידושים והלקוטות על כעשרים ממסכתות הש"ס, עם הגהות מאת רבי איסר זלמן מלצר. בתחילת שנות ה-70 יצאו לאור החידושים במהדורה מדעית ומוערת על ידי מכון הרב הרשלר. מהדורה בולטת נוספת היא מהדורת "מערבא", בה שולבו אלפי הגהות בגוף הטקסט. בשנת תשפ"ב (סוף 2021) החלה מוסד הרב קוק בהדפסת החידושים במהדורה מדעית ומוערת נוספת[34].

להלן רשימת המסכתות עליהן קיימים חידושי הרמב"ן, כפי סדר הדפסתם לראשונה:

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ עזרא שבט, מבוא לחידושי רמב"ן - כתובות, הוצאת חורב, ירושלים תשנ"ג, עמ' 2; חיים דב שעוועל, תרומת הרמב"ן באיחוד אפיקי התורה, בתוך: קובץ "שנה בשנה" תשכ"ט, בהוצאת היכל שלמה עמ' יג-טז, באתר אוצר החכמה.
  2. ^ מאיר אליעזר רפפורט, תולדות הרמב"ן, קרקא תרנ"ח, עמ' 4; אמנם ראו אצל שעוועל (רבנו משה בן נחמן: תולדות חייו, זמנו וחיבוריו, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ז, עמ' מ') שדחה השערה זו.
  3. ^ חיים דב שעוועל, תרומת הרמב"ן באיחוד אפיקי התורה, בתוך: קובץ "שנה בשנה" תשכ"ט, בהוצאת היכל שלמה, עמ' 183.
  4. ^ ראו: תשובות הרמב"ן, מהדורת שעוועל, עמ' עו; קכט.
  5. ^ ישראל משה תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, חלק שני: 1200–1400, הוצאת מאגנס, ירושלים תש"ס, עמ' 46.
  6. ^ ישראל משה תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, חלק שני: 1200–1400, הוצאת מאגנס, ירושלים תש"ס, עמ' 48.
  7. ^ חידושיו על מסכת בבא בתרא, דף קל"ד עמוד א' סוף ד"ה ה"ג.
  8. ^ ראו למשל בחידושיו למסכת כתובות דף נ"ג עמוד ב ד"ה ה"ג; בבא מציעא, דף ע"א עמוד ב'; מסכת שבועות דף כ' עמוד ב' ד"ה ה"ג.
  9. ^ הרב יצחק אונא רבי משה בן נחמן - הרמב"ן, ירושלים תש"ב, עמ' 28, באתר אוצר החכמה.
  10. ^ חידושי הרמב"ן על מסכת יבמות, דף מ"ט עמוד ב'
  11. ^ ישראל משה תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, חלק שני: 1200–1400, הוצאת מאגנס, ירושלים תש"ס, עמ' 52.
  12. ^ הרב יצחק אונא, רבי משה בן נחמן - הרמב"ן, ירושלים תש"ב, עמ' 8, באתר אוצר החכמה.
  13. ^ שניאור זלמן רייכמן, מבוא לחידושי הרמב"ן - חולין, ניו יורק תשט"ו, עמ' XXI, באתר אוצר החכמה.
  14. ^ ישראל משה תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, חלק שני: 1200–1400, הוצאת מאגנס, ירושלים תשס"ד, עמ' 41.
  15. ^ ראו למשל בפירושו למסכת ראש השנה דף ל"ג עמוד ב'.
  16. ^ חיים דב שעוועל, רבנו משה בן נחמן: תולדות חייו, זמנו וחיבוריו, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ז, עמ' צ"ח. דוגמה לכך ניתן לראות בחידושיו למסכת שבת, דף כ"ה עמוד ב'.
  17. ^ שרגא אברמסון, כללי התלמוד בדברי הרמב"ן, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"א, עמ' 9-8, באתר אוצר החכמה.
  18. ^ ”והנה עם חשקי וחפצי להיות לראשונים תלמיד, לקיים דבריהם ולהעמיד, לעשות אותם לצווארי רביד ועל ידי צמיד, לא אהיה להם חמור נושא ספרים, אבחר דרכם ואדע ערכם. אך באשר לא יכילו רעיוני אדון לפניהם בקרקע, אשפוט למראה עיני. ובהלכה ברורה לא אשא פנים בתורה, כי ה' יתן חכמה בכל הזמנים ובכל הימים, לא ימנע טוב להולכים בתמים” (השגות הרמב"ן על ספר המצוות לרמב"ם, מהדורת שבתי פרנקל, ירושלים תשנ"ה, הקדמה, עמ' יב.)
  19. ^ פלורסהיים, יואל (עורך), פירושי הרמב"ן לירושלמי - מבוא ופרקי סיכום, ירושלים תשע"ג, באתר אוצר החכמה.
  20. ^ ראו למשל חידושיו על מסכת שבת, דף צ"ז עמוד א', וכן על מסכת עירובין, דף מ"א עמוד ב' ועוד.
  21. ^ תורת האדם, עניין האבלות, סימן מ', ראו גם בחידושים על מסכת כתובות, דף ע"ח עמוד ב'.
  22. ^ בסך הכל ישנם כחמשה מקומות בהם הרמב"ן כותב שגרסת הירושלמי משובשת, ועוד מספר הגהות. ראו אצל יואל פלורסהיים, פירושי הרמב"ן לירושלמי - מבוא ופרקי סיכום, ירושלים תשע"ג, באתר אוצר החכמה .
  23. ^ ראו למשל בחידושיו על מסכת כתובות, דף פ"ט עמוד ב' ולמסכת בבא מציעא, דף ל"ד עומד ב'.
  24. ^ שרגא אברמסון, כללי התלמוד בדברי הרמב"ן, בהוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"א, עמ' 10.
  25. ^ רבנו משה בן נחמן: תולדות חייו, זמנו וחיבוריו, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ז, עמ' ק"ח; ישראל מ' תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, חלק שני: 1200–1400, הוצאת מאגנס, ירושלים תש"ס, עמ' 35; עודד ישראלי, בעקבות יצירתו התלמודית של רמב"ן: בחינה ביו-ביבליוגרפית, עמ' 10.
  26. ^ דוגמה בולטת לכך ניתן למצוא בחידושים על מסכת כתובות, דף צ"ב עמוד א'.
  27. ^ עזרא שבט, 'מבוא לחידושי רמב"ן - כתובות, הוצאת חורב, ירושלים תשנ"ג, עמ' 7-9 באתר אוצר החכמה
  28. ^ ישראל משה תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, חלק שני: 1200–1400, הוצאת מאגנס, ירושלים תש"ס, עמ' 46.
  29. ^ חיים דב שעוועל תרומת הרמב"ן באיחוד אפיקי התורה, בתוך: קובץ "שנה בשנה" תשכ"ט, בהוצאת היכל שלמה, עמ' ק"ט הערה 7.
  30. ^ הרב יצחק אונא רבי משה בן נחמן - הרמב"ן, ירושלים תש"ב, עמ' 26, באתר אוצר החכמה.
  31. ^ ראו אצל עזרא שבט, 'מבוא לחידושי רמב"ן - כתובות, הוצאת חורב, ירושלים תשנ"ג, עמ' 6 באתר אוצר החכמה, וכן אצל עודד ישראלי, בעקבות יצירתו התלמודית של רמב"ן: בחינה ביו-ביבליוגרפית, עמ' 11.
  32. ^ תשובות הריטב"א, סימן ר"ח.
  33. ^ ישראל מ' תא שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, חלק א' עמ' 261.
  34. ^ נכון לשנת תשפ"ב הודפסו 2 כרכים: מסכת בבא מציעא בעריכת הרב דוד שרייבר, ומסכת כתובות בעריכת הרב יהודה אריה דיקמן.
  35. ^ חידושי הרמב"ן - בבא בתרא, ‏ויניציאה רפג, באתר היברובוקס.
  36. ^ 36.0 36.1 שם הגדולים, מערכת ספרים, אות ש'.