שארל דה גול

שארל דה גול
Charles de Gaulle

בריגדיר גנרל שארל דה גול בסביבות שנת 1942 במהלך מלחמת העולם השנייה
לידה	22 בנובמבר 1890 ליל, צרפת
פטירה	9 בנובמבר 1970 (בגיל 79) קולומבה-לה-דז-אגליז , צרפת
מפלגה	אספת העם הצרפתי ‏ (1947–1955) איחוד למען הרפובליקה החדשה ‏ (1958–1968) "האיחוד להגנת הרפובליקה" או "איחוד דמוקרטים למען הרפובליקה", הידועה כמפלגה הגוליסטית (1968–1970)
בת זוג	איבון דה גול
נשיא צרפת ה-18 (ה-1 ברפובליקה החמישית) נסיך-שותף של אנדורה 8 בינואר 1959 – 28 באפריל 1969 (10 שנים) תחת הנשיא ראשי ממשלת צרפת: מישל דברה (1959–1961) ז'ורז' פומפידו (1962–1968) מוריס קוב דה מירוויל (1968–1969) → רנה קוטי אלן פוהר (זמני) ז'ורז' פומפידו ←
ראש ממשלת צרפת ושר ההגנה הלאומית 1 ביוני 1958 – 8 בינואר 1959 (31 שבועות ו־5 ימים) תחת נשיא צרפת רנה קוטי → פייר פלימלן מישל דברה ←
ראש הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית 20 באוגוסט 1944 – 20 בינואר 1946 (שנה ו־21 שבועות) → אנרי פיליפ פטן כ"ראש המדינה הצרפתית" היא צרפת של וישי פייר לאוואל כראש הממשלה בצרפת של וישי פליקס גואן ←
השר לענייני אלג'יריה 12 ביוני 1958 – 8 בינואר 1959 (30 שבועות ויום) → אנדרה מוטר לואיס ג'וקס ←
מנהיג כוחות צרפת החופשית 18 ביוני 1940 – 3 ביולי 1944 (4 שנים)

שארל אנדרה ז'וזף מארי דה גול (בצרפתית: Charles André Joseph Marie de Gaulle, להאזנה (מידע • עזרה), 22 בנובמבר 1890 – 9 בנובמבר 1970) היה מנהיגה של צרפת החופשית במלחמת העולם השנייה, מנהיגה של הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית ונשיאה הראשון של הרפובליקה הצרפתית החמישית בצרפת בין 1959 ל-1969. דה גול היה בריגדיר גנרל בצבא הצרפתי. לאורכה של מלחמת העולם השנייה נאבק להשיג הכרה בינלאומית כנציגה הלגיטימי של צרפת במקום צרפת של וישי בהנהגתו של פיליפ פטן. עוד עם נפילת צרפת השיג דה גול תמיכה כללית מצידו של ראש-ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, אך היה ביחסים רעועים עם נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט.

ב-1958 שב מגמלאות כאשר נקרא בידי הנשיא רנה קוטי לראשות ממשלת צרפת ושכתב את חוקת צרפת של הרפובליקה הרביעית. במשאל עם הקים את הרפובליקה החמישית והיה לנשיאה הראשון. כמו כן, דה גול הרחיב את סמכויותיו של המשרד הנשיאותי. במהלך תקופת נשיאותו דה גול נקט בעמדה חריפה מול הגוש המזרחי אך התנגד להתחזקות ההשפעה האמריקאית באירופה. על כן, דה גול הוציא את צרפת מהפיקוד הצבאי המשולב של נאט"ו וקידם תוכנית גרעין עצמאית שהביאה את צרפת להיות למדינה הרביעית בעולם שהיא בעלת נשק גרעיני.

דה גול הוביל לנסיגת צרפת מהמלחמה באלג'יריה וקידם את הקהילה הכלכלית האירופית.

חשיבותו ההיסטורית

דה גול נחשב למופת לאומי צרפתי, וזאת בשל פעולותיו במספר אירועים היסטוריים, שעיצבו את ההיסטוריה של צרפת ואת התודעה הלאומית הצרפתית במהלך המאה ה-20:

• גבורתו האישית כחייל מן השורה במהלך מלחמת העולם הראשונה;
• התעקשותו על לוחמת שריון התקפית בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כאשר הפיקוד הצרפתי העליון העדיף רעיונות הגנתיים שהביאו ליצירת קו מאז'ינו;
• פיקודו על כוחות שריון במהלך המערכה על צרפת במלחמת העולם השנייה;
• עמידתו, לצד אישים כפול ריינו וז'ורז' מנדל, כנגד הפוליטיקאים בממשלת צרפת שהעדיפו להיכנע לגרמניה, בתפקיד תת-שר ההגנה, בתקופה שקדמה לכניעת צרפת;
• שמירת נס הלאומיות הצרפתית בגלות, ומלחמה ללא פשרות נגד הנאצים במסגרת צבא צרפת החופשית, שעה שרבים מבני עמו העדיפו לפעול בשיתוף פעולה עם גרמניה הנאצית;
• קבלת תפקיד נשיא הרפובליקה לאחר קריסת הרפובליקה הצרפתית הרביעית, ועיצוב חוקת הרפובליקה הצרפתית החמישית;
• קבלת החלטה על פינוי הצבא הצרפתי והמתיישבים הצרפתיים מאלג'יריה ומתן עצמאות לאלג'יריה בשנת 1962, במהלך שהיה מנוגד לעמדות שהביע בעבר בנושא זה.

בפעולות אלו השפיע דה גול עמוקות על צרפת ועל אירופה, והטביע את חותמו על ההיסטוריה הצרפתית, על המשטר בצרפת, ועל הפוליטיקה הצרפתית, ואף כיום מוקירים בצרפת את זכרו כאחד מגדולי בניה של האומה הצרפתית.

ביוגרפיה

1890–1912: השנים המעצבות

שארל דה גול היה ילדה השלישי (מתוך חמישה – ארבעה בנים ובת) של משפחה בורגנית שמרנית קתולית ממעמד הביניים. מצד אביו היה צאצא למשפחה אריסטוקרטית מאזור נורמנדי ובורגונדי, אשר גרה בפריז זה מאה שנה, ומצד אמו היה צאצא ליזמים שהתעשרו לא מכבר מהאזור התעשייתי של ליל. דה גול נולד בעיר ליל, אך גדל וחונך בפריז.

אביו, אנרי דה גול, היה מנהל בית ספר. אנרי לימד פילוסופיה ומתמטיקה. הוא היה מוותיקי מלחמת צרפת–פרוסיה (1870–1871), שבה ממלכת פרוסיה, ובהמשך הקיסרות הגרמנית, הנחילה תבוסה משפילה לצרפתים, שלדעת רוב האירופאים עד אותה עת נחשבה למעצמה הראשונה במעלה ביבשת. אובדן זה השפיע על אביו של דה גול, כמו על צרפתים רבים אחרים. הוא היה פטריוט שהאמין בלהט כי יש לנקום על התבוסה ולהשיב את חבל אלזס-לורן לריבונותה של צרפת. הפטריוטיות שלו הועברה לילדיו, אותם חינך לסייע בבנייה מחדש של צרפת ויוקרתה.

אמו של דה גול הייתה ז'אן מיילו. פעמים רבות דובר במשפחה על המורשת הפטריוטית ארוכת השנים. דוגמה לכך הוא ז'אן דה גול, מאבות אבותי המשפחה שלחם נגד הצבא האנגלי במהלך קרב אז'נקור, במסגרת מלחמת מאה השנים בין אנגליה לצרפת. משפחתו הייתה משפחה אינטלקטואלית. סבו היה היסטוריון, סבתו סופרת, ואביו הרצה בבתי ספר פרטיים קתוליים. ויכוחים פוליטיים היו שכיחים בבית דה גול, ומגיל צעיר עודד אביו את הנער לקרוא בכתבי ההוגים השמרנים של התקופה. המשפחה הייתה פטריוטית מאוד, והוא גדל על ברכי ההערצה למורשת צרפת ולתרבותה. על אף שהמשפחה הייתה שמרנית ואף מלוכנית, חונך דה גול לרחוש כבוד לחוק ולמוסדות הרפובליקה. הדעות בעניינים חברתיים בבית דה גול היו מתקדמות יחסית, והושפעו מהתנועה הסוציאלית הקתולית (צר').

במהלך פרשת דרייפוס תמכה המשפחה באלפרד דרייפוס, בניגוד לעמדת החוגים השמרניים. דודו של שארל, שעל שמו נקרא האחרון, השפיע גם כן על הרגש הפטריוטי ששרר במשפחה. דה גול אמנם לא היה הבכור, אך ניסה למסד לעצמו עוד מילדותו תדמית של מנהיג מעל שאר אחיו ואחיותיו. דוגמה לכך הייתה כאשר יצר שפת סתרים והביא את אחיו ואחיותיו לדבר בה באופן מוחלט.

1912–1940: קריירה צבאית

שארל דה גול

דה גול כמפקד במלחמת העולם השנייה
השתייכות	צבא צרפת
תקופת הפעילות	1912–1946 (כ־34 שנים)
דרגה	בריגדיר גנרל
תפקידים בשירות
מפקד הדיוויזיה הרביעית המשוריינת מפקד צבא צרפת החופשית
פעולות ומבצעים
מלחמת העולם הראשונה המלחמה הפולנית-סובייטית מלחמת העולם השנייה
עיטורים
מסדר החופש Virtuti Militari (פולין)

דה גול הצעיר בחר בקריירה צבאית ובילה ארבע שנים באקדמיה הצבאית בסן-סיר שם השיג ציונים נמוכים למדי. את חוק לימודיו סיים ב-1912 והצטרף לחיל הרגלים. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה החזיק בדרגת לייטנט (מקביל לסגן בצה"ל), וכבר ב-15 באוגוסט 1914 נפצע בפעם הראשונה, עת גדודו (גדוד חיל הרגלים ה-33) נכנס לפעולה באזור דינאן שבבלגיה. דה גול שב לשדה הקרב ונפצע שוב. לאחר מכן, בפברואר 1915, הועלה לדרגת קפטן (מקביל לסרן) והועבר לחזית ורדן, שם התחולל קרב ורדן שהיה אחד הקרבות הקשים במלחמה. דה גול נפצע בפעם השלישית במרץ 1916. פציעתו הייתה כה קשה עד שגרמה להשארתו בשדה הקרב כמי שנחשב למת. הוא נשבה בידי הגרמנים, ניסה להימלט חמש פעמים, ונכלא בבידוד במחנה עונשין.

כשהסתיימה המלחמה נותר בצבא ושירת במטהו של הגנרל מקסים וייגאן, ולאחר מכן במטהו של הגנרל אנרי פיליפ פטן. במהלך המלחמה הפולנית-סובייטית, בשנים 1919 – 1920, התנדב לצבא הפולני ושימש כמדריך חי"ר. הוא נלחם באומץ וקיבל את אות הגבורה הפולני הגבוה ביותר "Virtuti Militari". דה גול הועלה לדרגת מיור (מקביל לרב-סרן) והוצע לו להמשיך לשרת בפולין, אך הוא ביכר לשוב לצרפת. למלחמה זו הייתה השפעה רבה על חשיבתו הצבאית בשל השימוש בטנקים, בשל התמרונים המהירים ובשל העדרן של חפירות.

ב-1934 פרסם דה גול את ספרו "לקראת צבא מקצועי" (Vers l'armée de métier), בו קרא תיגר על האסטרטגיה הצרפתית של התחפרות הגנתית ב"חזית רציפה", שבאה לידי ביטוי בקו מאז'ינו, וקרא להקמת צבא מקצועי, המבוסס על עוצבות שריון ניידות.

רעיון זה, של עוצבות שריון ניידות, היה מנוגד לתפיסה הקיימת אז של שריון ככוח מסייע לחיל רגלים. בד בבד עם פרסום ספרו של דה-גול ביטאו את אותם רעיונות קפטן לידל הארט האנגלי והגנרל היינץ גודריאן הגרמני. רעיונות אלו נקלטו רק בצבא הגרמני, אשר פיתח את אסטרטגיית "מלחמת הבזק" (בליצקריג) שהייתה מבוססת על הבקעה באמצעות עוצבות שריון ניידות הנעזרות בסיוע אווירי, הפורצות את קווי האויב, מתקדמות ככל יכולתן, זורעות הרס, ומכתרות את הכוחות שנותרו מאחור תוך ניתוק קווי האספקה שלהם. אסטרטגיה זו התאימה היטב נגד יריב כמו צבא צרפת, שהחזיק באסטרטגיה של מלחמת חפירות.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ראה דה-גול כיצד מיושמים רעיונותיו בשטח בהכרעה המהירה שהשיג הוורמאכט בפולין. דה-גול, שדרגתו הייתה אז קולונל (מקביל לאלוף-משנה), חיבר מזכר אותו הביא לידיעת מפקדיו, ובו התריע על חוסר ההתאמה של האסטרטגיה הצרפתית לתנאי הלוחמה החדשים. מזכר זה לא התקבל בהבנה. הצבא הצרפתי היה עסוק אז בהתחפרות בקו מאז'ינו ובלחימה סטטית בצבא הגרמני, שכונתה "זיצקריג" או "המלחמה המדומה". עם זאת, היה לדה-גול בעל ברית חשוב בצמרת, ראש הממשלה פול ריינו, אשר מזה שנים היה בן בריתו של דה גול וניסה לקדם את רעיונותיו. לאחר פלישת הצבא הגרמני לארצות השפלה ולצרפת, מונה דה גול, ב-15 במאי 1940, למפקד הדיוויזיה המשוריינת הרביעית של צבא צרפת.

חדירת הצבא הגרמני את יער הארדנים וחציית הנהר מז הביאו לבהלה בצבא הצרפתי וגרמו לנסיגה מבוהלת. במצב עניינים זה קיבל דה-גול ב-17 במאי 1940 הוראה להתקיף את כוח השריון הגרמני בסביבות העיירה מונקורנא. התקפה זו הייתה אמורה להיות חלק ממתקפה משולבת, אך בפועל התקיפו רק כוחותיו של דה-גול. ההתקפה הסתיימה תוך יממה, ועל אף שגרמה לאבדות ניכרות לגרמנים והיוותה מאמץ הרואי אל מול חוסר האונים הכללי שהפגין הצבא הצרפתי, לא הייתה לה השפעה של ממש על המערכה. לאחר קרב זה הועלה דה גול לדרגת בריגדיר גנרל (מקביל לתת-אלוף).

ב-6 ביוני 1940 מונה דה גול על ידי ריינו לתת-שר ההגנה, והופקד על התיאום עם בריטניה. כחבר הקבינט הוא התנגד בתוקף להצעות הכניעה שהביאו חלק מהשרים בממשלה. הוא שירת כאיש הקשר לממשלה הבריטית, ויחד עם וינסטון צ'רצ'יל עיבד תוכנית של איחוד בין צרפת ובריטניה בבוקר 16 ביוני 1940 בלונדון. היה זה מאמץ אחרון לנסות ולחזק את עמדת ה"תקיפים" בממשלה למול תבוסתנים כאנרי פיליפ פטן, פול בודואן, ווייגאן. דה גול הגיע לבורדו, מקום מושבה של הממשלה הצרפתית שנאלצה לעזוב את פריז, אך מאמציו נכשלו. פטן מונה לראש הממשלה והחל במשא ומתן על כניעה.

דה גול הבין כי חייו וחירותו בסכנה והחליט להימלט ללונדון, כשעמו מאה אלף פרנקים שניתנו לו בחשאי על ידי ריינו בטרם התפטר. הבריחה התבצעה בעזרת הבריטים, בפיקודו של הגנרל הבריטי אדוארד ספירס, כפי שתיאר צ'רצ'יל בספרו על מלחמת העולם השנייה:

"הנה כי כן הלך דה-גול בעצם הבוקר ההוא – 17 בחודש – אל משרדו בבורדו, קבע מספר פגישות לשעות אחר הצהריים לשם חיפוי, ואחרי כן נסע לשדה-התעופה עם ספירס ידידו על-מנת ללוותו למטוס. הם לחצו ידיים ונפרדו לשלום, וכשהחל המטוס לנוע נכנס דה-גול פנימה והגיף את הדלת. המטוס המריא למרום, בעוד השוטרים והפקידים הצרפתים פוערים פיהם. במטוס הקטן הזה נשא איתו דה-גול את כבודה של צרפת."

1940–1945: צרפת החופשית

דה גול בנאומו ב-BBC

פסל של דה גול בוורשה

ב-18 ביוני 1940 נשא דה גול נאום לאומה הצרפתית, ששודר ב-BBC מלונדון בתרגום סימולטני לאנגלית. הקבינט הבריטי ניסה למנוע מדה גול לשאת את הנאום, אך צ'רצ'יל פסק אחרת. בצרפת הכה "נאום השמונה עשר ביוני" גלים. "צרפת הפסידה בקרב, אך לא הפסידה במלחמה" הייתה השורה המפורסמת מנאום זה. אף על פי שמעט אנשים שמעו בפועל את הנאום (BBC לא הייתה תחנה פופולרית בצרפת, ומיליונים היו פליטים חסרי בית בעקבות המלחמה), ציטוטים מן הנאום הופיעו למחרת בעיתונות באזור שלא נכבש על ידי הגרמנים, וה-BBC חזר על שידור הנאום במשך כמה לילות. עד מהרה ידע העם הצרפתי, כי בתוך ההמולה שיצרו הכיבוש והכניעה, ישנו גנרל צרפתי בלונדון המתנגד לדרך שבה נעשים הדברים, ומנסה לזכות במלחמה שנראתה לרבים אבודה. עד היום נחשב נאום זה לאחד הנאומים הידועים והחשובים בהיסטוריה של צרפת.

מלונדון החל דה גול להקים את הכוח הצבאי שנקרא אחר כך "צרפת החופשית". ארצות הברית המשיכה בקשריה עם המשטר הצרפתי באזור הדרום הבלתי כבוש, אשר נקרא צרפת של וישי (על שם העיר וישי בה ישבה הממשלה), אך ממשלת בריטניה ניתקה את קשריה עם וישי, ותמכה בדה גול.

ב-4 ביולי 1940 דן בית דין צבאי בטולוז את דה גול, בהיעדרו, לארבע שנות מאסר בפועל ושנת מאסר על תנאי. התכתבותו של דה גול עם המפקד הצבאי וייגאן, נענתה בדרישה כי יתייצב בטולוז לרצות את מאסרו. ב-2 באוגוסט 1940, החמיר בית הדין את עונשו, והטיל עליו עונש מוות.

במגעיו עם בעלות הברית, בריטניה וארצות הברית, התעקש דה גול לשמור על עצמאות וחופש פעולה מלא בשם צרפת, אפילו במקומות בהם התעקשות זו הייתה מביכה ובלתי נוחה למארחיו. התנהגות זו גרמה לצ'רצ'יל להעיר כי "מכל הצלבים שנאלצתי לשאת, צלב לוריין (סמלה של צרפת החופשית) הוא הכבד ביותר".

דה גול המשיך לעבוד, והצליח להעביר לצדה של צרפת החופשית רבים ממושבות צרפת במרכז אפריקה. תחת הנהגתו, ובפיקודו של הגנרל מארי-פייר קניג, תרמו כוחות צרפת החופשית תרומה הרואית בקרב ביר חכים, ביוני 1942, עת עיכבו את התקדמות הגנרל רומל בלוב, כשהם מבטיחים את נסיגתה של הארמייה השמינית הבריטית.

במהלך המלחמה היו לדה גול סכסוכים רבים עם מנהיגי בעלות הברית. משבר חמור היה כאשר מונה ז'אן פרנסואה דרלאן למפקד הכוחות הצבאיים ולמושל האזרחי מטעם בעלות הברית בצפון אפריקה בשנת 1942, בעקבות פלישת כוחות בעלות הברית לצפון אפריקה שכונתה "מבצע לפיד". דרלאן היה מראשי ממשל וישי, ונחשב לבוגד, פשיסט ומשתף פעולה. למרות זאת החליטו צ'רצ'יל ורוזוולט כי מטעמים של ריאל-פוליטיקה הוא הראוי לשמש בתפקיד. המשבר נפתר עקב הירצחו של דרלאן על ידי צרפתי אנטי פשיסט בדצמבר 1942.

זמן מה ניהל דה גול מאבק עם הגנרל אנרי ז'ירו אשר נמלט מן השבי הגרמני ושימש בתפקידים מרכזיים בפלישה לצפון אפריקה ולקורסיקה, והיה מועמדו של הנשיא רוזוולט לתפקיד ההנהגה, אך לבסוף הצליח דה גול להסיט את ז'ירו ולהתמנות למנהיגה הבלתי מעורער של "צרפת החופשית". ב-1944 חזר לצרפת כגיבור לאומי, ונכנס עטור ניצחון לפריז לאחר שחרורה בידי כוחות "צרפת החופשית" בפיקודו של הגנרל פיליפ לקלרק ב-26 באוגוסט 1944. בספטמבר 1944 מונה דה גול ל"נשיא הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית" (כלומר ראש הממשלה).

לאחר המלחמה הכריז דה גול כי משטר וישי היה בלתי חוקי, וכי הממשלה הזמנית בראשותו היא המשך של הרפובליקה הצרפתית השלישית. עם זאת היה ברור כי יש צורך בשינוי חוקתי עמוק, עקב המאורעות שקרעו ופילגו את העם הצרפתי. משאל עם הוביל לכינון מועצה מכוננת בסוף שנת 1945, אך דה גול התנגד לטיוטת החוקה של הרפובליקה הרביעית שהחלה להתגבש, וסבר כי זו נותנת כוח רב מדי לפרלמנט וליריבויות מפלגתיות. דה גול התפטר ב-20 בינואר 1946.

1946–1958: שנות המדבר

התנגדותו של דה גול לחוקה המוצעת נכשלה בשל רצונן של מפלגות השמאל בנשיאות חלשה, לאור לקח ה"מרשליזם" (פולחן האישיות של הנשיא המרשל פטן) בצרפת של וישי. משאל עם באוקטובר 1946 אישר טיוטה של החוקה שהייתה גרועה בעיני דה גול אפילו מהטיוטה הראשונה.

באפריל 1947 עשה דה גול מאמץ מחושב לשינוי המפה הפוליטית, וייסד את מפלגת "אספת העם הצרפתי" ‏– "Rassemblement du Peuple Français"‏ (RPF), אך התנועה איבדה את תנופתה לאחר שזכתה להצלחה ראשונית. במאי 1953 פרש שוב דה גול מפוליטיקה פעילה, אולם מפלגתו נותרה פעילה עד ספטמבר 1955.

דה גול פרש לכפר קולומביי-לה-דז-אגליז , ושם כתב את זיכרונות המלחמה שלו (הופיעו בעברית תחת השם "מאבק לחירות" בהוצאת "עם הספר" בשנת 1958). בתקופה זו של פרישה רשמית שמר דה גול על קשרים עם ידידיו מתקופת המלחמה ומתקופת ה-RPF, וצפה מקרוב בהתרחשויות, ובמיוחד במשבר שהחל מתפתח באלג'יריה.

1958: התמוטטות הרפובליקה הרביעית

מיום ייסודה סבלה הרפובליקה הרביעית הצרפתית מאי יציבות פוליטית. הכישלון הצבאי ב"הודו-סין הצרפתית" (כיום וייטנאם), ואי היכולת לפתור את המשבר המחמיר באלג'יריה רק תרמו לאי יציבות זו.

ב-13 במאי 1958 תקפו מתיישבים צרפתיים באלג'יריה את בניין הממשל בעיר אלג'יר, במחאה נגד מה שראו כחולשת הממשלה הצרפתית אל מול דרישות הרוב הערבי באלג'יריה לעצמאות. "ועדה לביטחון הציבור" הוקמה בראשותו של הגנרל ז'אק מאסו, מתומכי דה גול. גנרל ראול סלן, מפקד הצבא באלג'יריה, הכריז ברדיו כי "הצבא לקח אחריות באופן זמני לגורלה של אלג'יריה הצרפתית".

תחת לחצו של מאסו, הכריז סלן "יחי דה גול" מהמרפסת בבניין הממשל הכללי באלג'יר ב-15 במאי. דה גול השיב יומיים מאוחר יותר כי הוא מוכן "לקחת את כוחותיה של הרפובליקה" (assumer les pouvoirs de la République). רבים ראו זאת כתמיכה בצבא המתמרד באלג'יריה.

ב-19 במאי הכריז דה גול שוב במסיבת עיתונאים שהוא עומד לרשותה של האומה. כאשר עיתונאי הביע דאגה כי הוא יפגע בזכויות האזרח, השיב דה גול: "האם אי פעם עשיתי זאת? להפך – אני הוא שהחזיר את זכויות האזרח שנלקחו. מי מאמין בכנות כי בגיל 67 אתחיל בקריירה כדיקטטור?". כרפובליקני בעמקי נשמתו התעקש דה גול לאורך כל המשבר כי לא יקבל סמכות כלשהי שלא באופן חוקי.

המשבר העמיק כאשר כבשו צנחנים צרפתים מאלג'יריה את האי קורסיקה, ומנהיגיהם שקלו נחיתה בפריז. מנהיגים פוליטיים מכל הצדדים הסכימו לתמוך בהחזרתו של דה גול לעמדת כוח, מלבד פרנסואה מיטראן (לימים נשיא צרפת), והמפלגה הקומוניסטית הצרפתית שגינתה את דה גול כסוכן של הפיכה פשיסטית. ב-29 במאי פנה הנשיא הצרפתי רנה קוטי אל "המהולל שבצרפתים" כי יקבל על עצמו להיות הנשיא האחרון של מועצת הרפובליקה הרביעית (דהיינו ראש הממשלה).

דה גול נותר נחוש בכוונתו לשנות את החוקה, אותה האשים בחולשתה הפוליטית של צרפת. הוא התנה את שובו בכך שיינתנו לו כוחות חוקיים לצוות צווים לשעת חירום למשך שישה חודשים, ובמהלך תקופה זו תנוסח חוקה חדשה ותובא בפני העם הצרפתי. ב-1 ביוני 1958 קיבל דה גול את מבוקשו. הוא מונה לראש הממשלה וניתנו לו סמכויות נרחבות למשך שישה חודשים על ידי מועצת העם.

ב-28 בספטמבר 1958 העניק משאל עם רוב של 79.2% לחוקה החדשה, וכך נוצרה הרפובליקה הצרפתית החמישית. למושבות (אלג'יריה נחשבה מבחינה חוקית לחלק מצרפת ולא למושבה) ניתנה בחירה: לקבל עצמאות מיידית או להיות כפופים להוראות החוקה החדשה. פרט לגינאה הצרפתית בחרו כל המושבות בחוקה, וכך הייתה גינאה למושבה הראשונה שקיבלה את עצמאותה מצרפת. המחיר ששילמו על כך תושבי גינאה היה הפסקה לאלתר של כל הסיוע הצרפתי.

ב-1958 הגיעה גולדה מאיר לפגישה בלשכתו, בה הבטיח לה את "ידידותו הנצחית לישראל".

1958–1962: ייסודה של הרפובליקה החמישית

בבחירות שהתקיימו בנובמבר 1958 זכו דה גול ותומכיו ברוב נוח, בדצמבר נבחר לנשיא ברוב של 78%, ובינואר 1959 הושבע לנשיא.

דה גול פיקח על רפורמות כלכליות מרחיקות לכת, שמטרתן הייתה המרצת המשק הצרפתי, כולל שינוי המטבע מן ה"פרנק" ל"פרנק החדש" שערכו היה מאה פרנקים ישנים. ב-22 באוגוסט 1962 ניצלו דה גול ואשתו מניסיון התנקשות כאשר נורתה אש אוטומטית לעבר מכוניתם. במישור הבינלאומי התגרה דה גול הן בארצות הברית והן בברית המועצות, ויזם מדיניות צרפתית עצמאית והתחמשות של צרפת בנשק גרעיני משלה. הוא דחף לשיתוף פעולה בין גרמניה לצרפת בהקמת האיחוד האירופי, והיה למנהיג הצרפתי הראשון המבקר בגרמניה מאז ועידת מינכן. בינואר 1963 מנע את הצטרפותה של בריטניה לשוק האירופי המשותף.

דה גול האמין כי ניתן לפתור את המשבר באלג'יריה באמצעים צבאיים, אך לא ניתן יהיה להגן על פעולות אלו במישור הבינלאומי, דבר שיסכן את עצמאותה של צרפת. עמדה זו גרמה לכעס גדול בקרב המתיישבים הצרפתים באלג'יריה ובקרב תומכיהם בצרפת עצמה, ודה גול נאלץ לדכא שתי מרידות באלג'יריה בקרב המתיישבים ובקרב אנשי הצבא. השנייה הייתה מרד גנרלים נגדו, שהתרחש באפריל 1961, ובמהלכו איימו צנחנים מורדים בפלישה לצרפת. כן אויים דה גול על ידי הארגון הטרוריסטי של המתיישבים באלג'יריה OAS. במרץ 1960 תכננו גורמים בכירים בצבא צרפת להתנקש בדה-גול כדי לסכל את פינוי אלג'יריה. הם פנו לישראל בבקשת סיוע להתנקשות, והציעו בתמורה אספקה גדולה של כלי נשק מצרפת לישראל. דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל, הורה להעביר בדחיפות את האזהרה לדה-גול, וב-29 במרץ הודיע זאת דיפלומט ישראלי לקולונל דה-בואסיה, חתנו של דה-גול וראש לשכתו הצבאית. חייו של דה-גול ניצלו והוא הודה על כך לישראל בצינורות לא רשמיים. להערכת יובל נאמן, דה גול הרגיש מושפל מאוד שישראל הייתה צריכה לחוש לעזרתו. דה גול האשים בזיכרונותיו את בן-גוריון במזימות כיבוש וסיפוח.

במרץ 1962 הושג לבסוף הסכם בין הממשלה הצרפתית לנציגי ה-FLN, בו הסכימה צרפת לסגת מכל שטחי אלג'יריה, וזאת בתנאי שיישארו בידיה זכויות לחיפוש נפט והפקתו בשטחי אלג'יריה. בעקבות ההסכם הכריז דה גול על מתן עצמאות לאלג'יריה בחודש מרץ 1962.

בספטמבר 1962 הוא הוביל לשינוי חוקתי שהביא לבחירה ישירה של הנשיא על ידי העם. בעקבות תבוסה במועצה המחוקקת, פיזר גוף זה והכריז על בחירות חדשות, בהן קיבלו הגוליסטים רוב שאפשר להם חופש פעולה גדול יותר. אף שנושא אלג'יריה הוסדר, פרש ראש ממשלתו מישל דברה עקב סכסוך בנוגע להסדרים הסופיים באלג'יריה, ואת מקומו תפס ז'ורז' פומפידו.

1962–1968 פוליטיקה של הדר

שארל דה גול נפגש עם ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון בארמון האליזה, יוני 1960

שארל דה גול עם נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון, פברואר 1969

כאשר המשבר האלג'יראי מאחוריו, ניגש דה גול להשיג את שני יעדיו העיקריים. הראשון – לפתח את הכלכלה הצרפתית, על מנת לתמוך ביעד השני – מדיניות חוץ עצמאית שבה ממלאת צרפת תפקיד חשוב בזירה הבינלאומית, מדיניות שכונתה "פוליטיקה של הדר" – "politique de grandeur".

לאור הגידול הגדול ביותר במספר תושבי צרפת מאז המאה ה-18, ראתה ממשלת פומפידו צורך בשינויים דרסטיים במשק ובהרחבה של הכלכלה הצרפתית.

כשהיא משלבת קפיטליזם מערבי עם כלכלה מכוונת, התערבה הממשלה בכלכלה באופן מסיבי, תוך שימוש בתוכניות חומש ככלי עבודה עיקרי. בוצעו פרויקטים גדולים בהם:

• הרחבת נמל מרסיי (אשר הפך לשלישי בגודלו באירופה ולגדול בנמלי הים התיכון).
• ייצור מטוס הקרוול (דור קודם לאיירבוס).
• התחלת תכנון בניית המטוס קונקורד העל קולי בטולוז.
• הרחבת תעשיית המכוניות הצרפתית, תוך שימוש במפעל "רנו" שבבעלות המדינה.
• בניית כבישים מהירים בין פריז וערים אחרות.

בשנת 1964, לראשונה מזה מאתיים שנים, עבר התל"ג הצרפתי לנפש את זה של בריטניה. תקופה זו עדיין זכורה בצרפת בנוסטלגיה כשיאן של "שלושים השנים המפוארות" (Trente Glorieuses), כינוי לתקופה שבין 1945–1975.

צמיחה כלכלית זו אפשרה לדה גול יד חופשית במדיניות החוץ. צרפת הפכה למעצמה הגרעינית הרביעית ופוצצה פצצה גרעינית בשנת 1960 במדבר האלג'ירי. בשנת 1968 הצליחו מדענים צרפתים לפוצץ פצצת מימן ללא כל עזרה מארצות הברית. מכיוון שבריטניה נחשבה לתלויה בארצות הברית בכוחה הגרעיני, נחשבה צרפת בפועל למעצמה הגרעינית השלישית בחוזקה. בשנת 1965 הצליחו הצרפתים לשגר לוויין למסלול מסביב לכדור הארץ, והיו למדינה השלישית המצליחה בכך, לאחר ברית המועצות וארצות הברית.

דה גול היה משוכנע שצרפת חזקה הפועלת באופן עצמאי תשמש ככוח מאזן במלחמה הקרה. בינואר 1964 הכיר ברפובליקה העממית של סין בניגוד לעמדת ארצות הברית, ולמעשה הקדים את עמדתה של ארצות הברית בשמונה שנים (בשנת 1972 ערך הנשיא ריצ'רד ניקסון את ביקורו ההיסטורי בסין).

בדצמבר 1965 נבחר דה גול לכהונה נוספת בת שבע שנים, אך הפעם נאלץ לעבור סיבוב נוסף בבחירות, אל מול פרנסואה מיטראן.

בפברואר 1966 פרשה צרפת מן הפיקוד הצבאי המשותף של ברית נאט"ו. דה גול, רדוף זיכרונות מ-1940, רצה לשמור על עצמאותה הצבאית של צרפת בכל מחיר. עם פרישת צרפת מהברית, דרש דה גול מארצות הברית שתפנה את כל חייליה מאדמת צרפת בתוך שנה. בתגובה לבקשה זו, שאל נשיא ארצות הברית ג'ונסון דרך מזכיר המדינה דין ראסק, אם דרישת הפינוי כוללת גם את החיילים האמריקאים הקבורים בצרפת (שנהרגו במהלך שתי מלחמות העולם).

בספטמבר 1966, בנאום שנשא בבירת קמבודיה, פנום פן, גינה את המעורבות האמריקנית בווייטנאם וקרא להסגת הכוחות האמריקנים ממדינה זו, שהייתה בעברה מושבה צרפתית.

במאי 1967, בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, נפגש שר החוץ הישראלי, אבא אבן, עם דה גול במסגרת מאמץ דיפלומטי ישראלי נרחב לגיוס תמיכה בינלאומית בהסרת האיום על ישראל ובניסיון למנוע את המלחמה הממשמשת ובאה, שנתפסה כאיום קיומי על ישראל. בפגישה דרש דה גול בטון מאיים שישראל לא תיזום כל פעולה צבאית. לאחר המלחמה, ביוני 1967, גינה דה גול את ישראל על כך שהיא זו שירתה את יריית הפתיחה של מלחמת ששת הימים, ובנובמבר באותה שנה, במסיבת עיתונאים שקיים, התבטא באופן סטראוטיפי-אנטישמי, כשתיאר את העם היהודי כ"עם אליטיסטי, בוטח בעצמו ושתלטן".

עד ימי מלחמת ששת הימים הייתה צרפת בעלת ברית של ישראל, וב-1956 אף הייתה בעלת השפעה מכרעת בכינון הברית המשולשת ישראל-בריטניה-צרפת שהביאה למלחמת סיני. על אף כישלון המבצע המשולב, המשיך שיתוף הפעולה בין ישראל וצרפת, וכלי המלחמה העיקריים שבהם השתמש צה"ל במלחמת ששת הימים היו צרפתיים. חיל האוויר הישראלי היה מצויד ברובו במטוסים צרפתים – מיראז' 3, פוגה מגיסטר, ומפציצי ווטור. אלא שהתפנית של דה גול נבעה גם מן האירועים באלג'יריה, שבעקבותיהם נטה דה גול למדיניות פרו ערבית. דה גול תבע כי ישראל תפנה את כל השטחים שכבשה במלחמה, וזעם על השימוש בנשק שסיפקה צרפת לישראל. כדי לכפות את רצונו הוא אף החליט להטיל אמברגו על ישראל – איסור על מכירות חדשות של נשק לישראל, ולקראת סוף 1968 אף הורה בחשאי שלא לספק לישראל גם מטוסים וספינות שתמורתם כבר שולמה. בשל כך מילט חיל הים ב-25 בדצמבר 1969 את ספינות שרבורג, שהיו חמש ספינות טילים שתמורתן שולמה ורותקו בשל האמברגו בנמל שרבור. כתוצאה מהאמברגו הצרפתי החלה התקרבות בין ישראל לארצות הברית, ובכך הייתה לדה גול השפעה עקיפה חשובה על התפתחות קשריה הצבאיים והכלכליים של ישראל עם ארצות הברית.

ביולי 1967 ביקר דה גול בקנדה לרגל מאה שנה לעצמאותה, שנחגגו בתערוכה שכונתה "אקספו 67'". בהרגישו הזדהות עם תנועת הבדלנות שהחלה להתפתח בקרב רבים מאזרחי קנדה הצרפתים בחבל קוויבק דובר הצרפתית ברובו, החליט להביע את תמיכתו בה באופן פומבי, והכריז בנאום ממרפסת בניין העירייה במונטריאול: "Vive le Québec Libre", "תחי קוויבק החופשית!", התנהגות זו עוררה ביקורת רבה ממארחיו הקנדיים, שראו בכך התערבות גסה בענייניהם הפנימיים, ודה גול נאלץ לקצר את ביקורו.

בדצמבר 1967 התנגד שוב לכניסת בריטניה לשוק האירופי המאוחד, בטענה כי מדובר בגרורה אמריקנית, אשר תגרום להאטת המאמצים לאיחוד.

מאי 1968: מרד הסטודנטים

ערך מורחב – מאי 1968

ההפגנות הגדולות והשביתות במאי 1968 היו אתגר לנשיאותו של דה גול. במהלך החודש נסע בחשאי לבאדן-באדן ונפגש שם עם הגנרל מאסו, המפקד הצבאי הצרפתי בגרמניה, וכפי הנראה דן עמו על התערבות צבאית נגד המפגינים.

לבסוף החליט דה גול לאמץ חלק מן הרפורמות שדרשו המפגינים. הוא שקל שוב קיום משאל עם על מנת לתמוך בצעדיו, אך פומפידו שכנע אותו לפזר את הפרלמנט (בו איבדה הממשלה את הרוב שהיה לה בבחירות במרץ 1967) ולערוך בחירות חדשות. הבחירות ביוני אותה שנה היו הצלחה מדהימה לתומכי דה גול ולבעלי בריתם, אשר הדגישו בתעמולתם את הפחד ממלחמת אזרחים וממהפכה, חשש שתמיד זרם מתחת לפני הקרקע בתרבות הפוליטית הצרפתית. מפלגתו של דה גול זכתה ב-358 מתוך 487 מושבים בפרלמנט, אך הוא בחר להחליף את ראש הממשלה פומפידו במוריס קוב דה מירוויל.

1969: הפרישה

שארל דה גול פרש ב-28 באפריל 1969, לאחר תבוסתו במשאל עם שבו ביקש להפוך את הסנאט (הבית העליון של הפרלמנט הצרפתי, הנחות בכוחו לעומת "המועצה הלאומית" שהוא הבית התחתון) לגוף מייעץ ולתת סמכויות חזקות למועצות אזוריות. היו שראו משאל עם זה כהתאבדות פוליטית ידועה מראש, בעקבות אירועי מאי 1968.

דה גול פרש לביתו שבקולומבה-לה-דז-אגליז, ונפטר ב-9 בנובמבר 1970 כתוצאה מקוצר נשימה. בטקס האשכבה הציבורי שנערך בפריז נכחו מנהיגים ונציגים מכל רחבי תבל. מספר ימים לאחר מותו הוסב שמה של כיכר האטואל בפריז, שבמרכזה שער הניצחון, לכיכר שארל דה גול, וכן נמל התעופה הראשי של פריז, נמל התעופה שארל דה גול, נקרא על שמו.

חייו האישיים

שארל דה גול נישא ב-7 באפריל 1921 לאיבון ונדרו ("הדודה איבון"). לזוג היו שלושה ילדים: פיליפ (1921), אליזבת (1924) ואן (1928). אן סבלה מתסמונת דאון ומתה בגיל 20.

רטרוספקטיבה

דה גול נחשב לאחד מגדולי המדינאים במאה העשרים. תהילתו נובעת הן מראיית הנולד שהפגין בתחום האסטרטגיה הצבאית בין שתי מלחמות העולם, הן מהיותו המתנגד החריף ביותר לשלטונו של אדולף היטלר בקרב הצרפתים – אל מול תופעות של שיתוף פעולה וכניעה בארצו, והן מהכרעתו הנועזת שהביאה לסיום הסכסוך באלג'יריה.

לקריאה נוספת

• שארל דה גול, מאבק לחירות, עם הספר, 1960
• אליסטר הורן, כך נפלה צרפת, מערכות, 1971, מסת"ב 9650503137
• מרק פרו, שבעה גברים במלחמה: מנהיגים שהכריעו את עתיד העולם, פריז, צרפת: כנרת, 2007
• גדי היימן, סופה של ידידות מופלאה: יחסי ישראל-צרפת בתקופת נשיאותו של דה-גול, 1958–1967, הוצאת מאגנס, 2015

קישורים חיצוניים

• שארל דה גול (בצרפתית)
• (הקישור אינו פעיל, 31 בדצמבר 2023) סרט קצר המסכם את חייו, בארכיון הסרטים של British Pathé (באנגלית)
• טקס אשכבה לדה גול, בארכיון הסרטונים של Associated Press‏, 18 בנובמבר 1970
• שארל דה גול, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• שארל דה גול, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• שרל דה גול (1890-1970), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הקודם: -

נשיא צרפת 1959 – 1960

הבא: ז'ורז' פומפידו

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38482830שארל דה גול