פליקס פור

פליקס פרנסואה פור (בצרפתית: Félix François Faure;‏ 30 בינואר 1841 - 16 בפברואר 1899) היה מדינאי צרפתי אשר כיהן כנשיאה השישי של הרפובליקה השלישית הצרפתית מ-15 בינואר 1895 ועד למותו ב-16 בפברואר 1899.

כיליד פריז, עבד כבורסקאי בצעירותו. לאחר קריירה מצליחה כתעשיין בלה האבר, נבחר פור לסגן ראש עיריית פריז ולאחר מכן בשנת 1881 נבחר לאספה הלאומית מטעם מחוז סיין-אינפייר (Seine-Maritime), הוא עלה לגדולה ומונה לתפקידים בממשל: ב-1882 התמנה לתת-שר המושבות ובשנת 1894 התמנה לשר הימייה ושנה לאחר מכן היה לנשיא צרפת. נשיאותו הייתה רצופת עימותים דיפלומטיים עם אנגליה, התקרבות לרוסיה והבעיה המתמשכת של פרשת דרייפוס. מאמרו המפורסם של אמיל זולא, "אני מאשים" (J'accuse) נכתב כ"מכתב אל כבוד הנשיא פליקס פור" שנכתב בשנת 1898. הוא מת בתפקיד והלווייתו הממלכתית נערכה ב-23 בפברואר 1899 בקתדרלת נוטרדאם. הלווייתו הייתה זירה לניסיון הפיכה שהונהג על ידי הלאומן הצרפתי פול דרולד שבעקבות כך הוגלה לספרד.

ביוגרפיה

פליקס פאור נולד בפריז, בנם של ז'אן-מארי פאור (1809–1889), יצרן רהיטים קטנים, ואשתו הראשונה, רוז קויסאר (1819–1852). לאחר שהתחיל לעבוד כבורסקאי וסוחר בלה האבר, רכש פור עושר ניכר, נבחר לאספה הלאומית ב-21 באוגוסט 1881, קיבל מושב כחבר השמאל ועניין את עצמו בעיקר בנושאים הנוגעים לכלכלה, רכבות וחיל הים. בנובמבר 1882, הוא הפך לתת-מזכיר המושבות בקבינט של פרי ושימש בתפקיד זה עד 1885. הוא כיהן באותו תפקיד גם בקבינט של טיראר ב-1888, ובשנת 1893 מונה לסגן נשיא בית הנבחרים.

ב-1894 הוא מונה לשר הימייה בקבינט של שארל דיופוי. בינואר שלאחר מכן, הוא נבחר באופן בלתי צפוי לנשיא הרפובליקה עם התפטרותו של הנשיא קזימיר-פרייה. הסיבה העיקרית להיבחרו הייתה נחישותם של החלקים השונים במפלגה הרפובליקנית המתונה להוציא את אנרי בריסון, שהחזיק ברוב בסיבוב הראשון, אך לא הצליח להשיג רוב מוחלט. כדי להשיג מטרה זו, היה צורך לאחד את המפלגה ואחדות כזו יכולה להיות מובטחת רק על ידי מינוי של מישהו שלא פגע באיש. פור ענה בדיוק על התיאור הזה.

נשיא צרפת

אחד מצעדיו הראשונים כנשיא היה להעניק חנינה לתנועות האנרכיסטיות ב-1895 ואיפשר את חזרתם מהגלות באנגליה של כמה אנרכיסטים מפורסמים, כמו אמיל פוגה.

בשנת 1898 (ובשנים הראשונות של המאה הבאה), תעשיית הרכב הצרפתית הייתה הגדולה בעולם. הנשיא פור לא התרשם ובעת שהוזמן לפנות למנהיגי התעשייה במה, שבדיעבד, תועד כתערוכת הרכב הראשונה של פריז, פנה פור לתעשיינים ואמר כי "המכוניות שלכם מכוערות מאוד והן מריחות רע מאוד" ("Vos voitures sont bien laides et sentent bien mauvais !" ).

נוכחותו והעיתוי שלו בהזדמנויות טקסיות העניקו למדינה שירות מסוים כאשר קיבל את קיסר רוסיה, ניקולאי השני בעת שזה ביקר בפריז ב-1896, ובשנת 1897 חזר לביקורו ולאחר מכן הוכרזה שוב פגישה עם הברית הצרפתית-רוסית. הימים האחרונים של כהונתו של פאור הוכתמו מפרשת דרייפוס, שאותה הוא היה נחוש לשפוט ללא אפשרות ערעור. זה גרר נגדו את ביקורת רה של אינטלקטואלים ופוליטיקאים שתמכו בדרייפוס, כמו אמיל זולה וז'ורז' קלמנסו.

מותו

בשנת 1897, פור פגש במרגריט שטיינהיל, שהפכה לפילגשו. פור מת במפתיע בגיל 58 משבץ בארמון האליזה ב-16 בפברואר 1899.

לאחר מותו פורסמו בעיתונות של פריז כמה קטעים לכאורה מכתבי העת הפרטיים שלו, העוסקים במדיניות צרפת.

מורשתו

הספינה "פליקס פור" נקראה על שמו והייתה מעורבת במקרה טביעה בשנת 1908 באיי אנטיפודס, דרומית לניו זילנד, הניצולים היו תקועים במשך שישים יום לפני שחולצו.

על שמו של פליקס נקראת תחנה בקו 8 של הרכבת התחתית של פריז.

העיירה סי-מוסטפא באלג'יריה נקראה בעבר פליקס-פור.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פליקס פור בוויקישיתוף

• פליקס פור, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• פליקס פור, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36038169פליקס פור