היינץ גודריאן
 | |
| היינץ גודריאן | |
| לידה |
17 ביוני 1888 קולם, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
14 במאי 1954 (בגיל 65) שואנגאו, גרמניה המערבית  |
| כינוי | היינץ הממהר (Schneller Heinz) |
| השתייכות |
הקיסרות הגרמנית רפובליקת ויימאר  גרמניה הנאצית |
| תקופת הפעילות | 1907–1945 (כ־38 שנים) |
| דרגה |
 גנרל-אוברסט |
| תפקידים בשירות | |
|
מפקד דיוויזיית הפאנצר ה-2 מפקד הקורפוס ה-16 מפקד הקורפוס ה-19 מפקד פאנצרגרופה גודריאן מפקד ארמיית הפאנצר השנייה | |
| פעולות ומבצעים | |
|
מלחמת העולם הראשונה מלחמת העולם השנייה | |
| עיטורים | |
גנרל-אוברסט היינץ וילהלם גודריאן (בגרמנית: Heinz Wilhelm Guderian; 17 ביוני 1888 – 14 במאי 1954) היה ממפקדי השריון הבולטים של הוורמאכט. נמנה עם הוגיה העיקריים של טקטיקת הבליצקריג (מלחמת הבזק), ואף יישם אותה בלחימה בכישרון רב. גודריאן היה הכוח המניע מאחורי חיל השריון הגרמני ואף היה שותף בתכנונם של טנקים מסוימים (המפורסם ביותר הוא פאנצר סימן VI).
גודריאן פיתח טקטיקות ממונעות בתקופת הרייכסווהר (Reichswehr) ובמקביל המשיך להשכיל וללמוד על מערכים משוריינים בצבאות אחרים. בפרט, הוא יישם את השימוש של תקשורת רדיו בין צוותי טנקים, והגה את טקטיקות ההלם שהוכחו כיעילות במיוחד.
במאי 1940 הוא פיקד על אוגדות הפאנצר שהתקיפו את ההגנות הצרפתיות בסדאן שהובילו לכניעתה של צרפת כעבור חודש. במהלך סתיו 1941 נעצרה ההתקפה שתכנן על מוסקבה על פי פקודותיו של היטלר, שעליהן גודריאן חלק בחריפות. עד מהרה פגשו החיילים הגרמניים את גנרל החורף הרוסי הידוע, מה שהפך לאחד הגורמים העיקריים שהביאו לכישלון מבצע ברברוסה. לאחר התבוסה הגרמנית בקרב מוסקבה בדצמבר 1941 הועבר למילואים. מהלך זה סימן את סוף עלייתו.
לאחר התבוסה בסטלינגרד, בתחילת 1943, מינה אותו היטלר לתפקיד חדש: בנייה מחדש של כוחות הפאנצר ההרוסים. הוא מונה לאחר מכן, ביולי 1944, לראש המטה הכללי של הצבא הגרמני, למרות שהיה זה במידה רבה תפקיד סמלי, שכן היטלר היה למעשה הרמטכ"ל שלו. כראש המטה הוא אישר את השימוש ב"מדריך הטייגר" (בגרמנית: Tigerfibel) החדש על מנת להכשיר קציני טנקים.
גודריאן פוטר סופית במרץ 1945. בין השנים 1945–1948 הוא הוחזק במשמורת אצל ארצות הברית. לאחר מכן שימש כיועץ הקמת הצבא החדש במערב גרמניה לאחר המלחמה.
גודריאן פרסם עקרונות רבים של לוחמת שריון. ספרו המפורסם ביותר הוא "Achtung Panzer!" (זהירות, טנקים!). הוא היה בין האנשים הבודדים שהעזו להתווכח עם אדולף היטלר לגבי הפעלת האסטרטגיה הגרמנית במלחמת העולם השנייה.
ביוגרפיה
גודריאן נולד בקולם (Kulm), פרוסיה המערבית, כיום פולין. הוא היה נצר לשושלת קצינים ותיקה: אביו, פרידריך גודריאן זכה בדרגת גנרל בצבא הגרמני. בין 1901 ל-1907 למד גודריאן בבתי ספר צבאיים שונים, וב-1907 התגייס לצבא על תקן של צוער לגדוד ה"ציידים" (חיל רגלים קל) העשירי של האנובר שהיה תחת פיקוד אביו. בשנת 1911 עבר לגדוד האלחוטנים ה-3 בחיל האיתותים הגרמני.
באוקטובר 1913 התחתן עם מרגרטה גורנה (Goerne), שילדה לו שני בנים.
מלחמת העולם הראשונה
במהלך מלחמת העולם הראשונה שירת כקצין איתות ואחר כך כקצין במטה הכללי. חוויותיו ממלחמת העולם הראשונה - עם הקטל חסר ההגיון, בזבוז משווע של חיים וציוד, קשיות העורף של הקצונה הבכירה - עזרו לעצב את דמותו ולימדו אותו את היתרונות של קשר הרדיו בו השתמש אחר כך בעיצוב הטנקים ואת יתרון התכנון המוקדם לפני כל התקפה.
כמו לא מעט גרמנים באותה תקופה, גם גודריאן סבר כי גרמניה טעתה בחתימתה על הסכם ורסאי, והוא האמין שעל האימפריה הגרמנית היה להמשיך להילחם במלחמה.[1]
בין מלחמות העולם
זהירות, טנקים!
לאחר המלחמה הצליח גודריאן להישאר בצבא הגרמני המקוצץ (ה"רייכסווהר") והתמחה בלוחמה ניידת. בזכות שליטתו הטובה באנגלית ובצרפתית הוא הושפע מאוד ממייג'ור גנרל פולר ובמידה פחותה יותר מלידל הארט. הוא התעניין גם בכתביו של הקצין הצרפתי הצעיר, שארל דה גול.
גודריאן הוקצה כמפקד פלוגה בגדוד 10. מאוחר יותר הצטרף ל-"Truppenamt" שהיה התארגנות חשאית, הבאה במקום המטה הכללי הגרמני, האסור רשמית על פי חוזה ורסאי.
בשנת 1927 הועלה גודריאן לדרגת מיור, והועבר לפיקוד על הובלה צבאית וטקטיקות ממונעות בברלין. תפקיד זה הציב את גודריאן במרכז ההתפתחות הגרמנית של הכוחות המשוריינים. גודריאן, ששלט באופן רהוט באנגלית ובצרפתית, למד את עבודותיהם של התאורטיקנים הבריטיים ג. פ. סי. פולר, גיפארד מרטל ולידל הארט. בשנת 1931 הוא הועלה לדרגת אוברסט-לוטננט והפך לרמטכ"ל הפיקוד על הכוחות הממונעים תחת אוסוולד לוץ. בשנת 1933 הועלה לדרגת אוברסט.
גודריאן כתב מאמרים רבים על לוחמה ממוכנת בתקופה זו. מסמכים אלה התבססו על לימוד נרחב של לקחי מלחמת העולם הראשונה ומחקר על ספרות זרה בנוגע לשימוש בשריון. באותה תקופה בריטניה ערכה ניסויים בטנקים תחת גנרל הובארט, וגודריאן עמד על כך שכתביו יתורגמו על חשבונו, על מנת להפיץ את כל המאמרים המתפרסמים בבריטניה גם בגרמניה.
באוקטובר 1935 מונה למפקד דיוויזיית הפאנצר ה-2 (מתוך שלוש דיוויזיות). ב-1 באוגוסט 1936 הועלה לדרגת גנרל מיור, וב-4 בפברואר 1938 קיבל לידיו את הפיקוד על הקורפוס הממונע ה-16.
בשנת 1936 ביקש הגנרל לוץ מגודריאן לכתוב ספר על זרוע הפאנצר המתפתחת ועל התאוריות שפותחו על שימושו האפשרי במלחמה. הכרך שהתקבל, זהירות, טנקים! הפך לעבודתו החשובה ביותר. הספר סקר את מצב ההתפתחות המשוריינת במדינות אירופה וברוסיה הסובייטית, והציג את התאוריות של גודריאן לגבי השימוש האפקטיבי במערכים משוריינים ובלוחמה משולבת זרועות. הספר כלל את חשיבותו של חיל האוויר בתמיכה ביחידות הפאנצר עבור לחימה קרקעית עתידית.
כוחות השריון הגרמניים נהגו בעיקר על סמך הקווים והעקרונות שהונהגו בספרו של גודריאן.
לוחמה ניידת - הבליצקריג
לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, פיתח הצבא הגרמני טקטיקות חדירה - פריצת קו חפירות מתגונן בעזרת צוותי לחימה מיוחדים של יחידות מסתערות (sturmtruppen), שהתקדמו באופן מפוזר, וכך עקפו נקודות חזקות של האויב כדי לתקוף אזורים אחוריים וכך להביא להתמוטטות מערכיו. שיטה זו שימשה את מתקפת האביב של הצבא הגרמני בשנת 1918, אך באותו פרק זמן לכוחות הגרמניים חסרה הניידות כדי לנצל את פריצות הדרך ולהשיג חדירות עמוקות לתוך מערכי האויב. הם לא הצליחו לתעל את הדחף של ההתקפה הראשונית, ובסופו של דבר לא הצליחו להשיג תוצאות מכריעות בקרב.
כוחות ממונעים היו המפתח להשגת פריצת דרך, ועד שנות העשרים של המאה ה-20 לא היו מספיק כוחות ממונעים בצבא. הגנרל הסובייטי מיכאיל טוכאצ'בסקי חשב על הרעיון, אך הוא הוצא להורג בשנת 1937 בטיהורים הגדולים של סטלין ולא הספיק לממש אותו.
גודריאן היה התומך והמוביל המרכזי למיכון טנקים בגרמניה, באמצעות שימוש כוחות משוריינים בפעולות חדירה עמוקות. הוא נחשב לאדריכל הראשי של אוגדות הפנצר של גרמניה.
גודריאן פיתח ודגל באסטרטגיה של ריכוז מערכי כוחות פאנצר משוריינים בנקודת מרכז הכובד ("Schwerpunkt") וחדירה עמוקה להגנות האויב. בספרו הוא תיאר את מה שהחשיב כמרכיבים החיוניים להתקפת פאנצר מוצלחת: הפתעה, פריסה במסה ושטח מתאים. הוא הציע חטיבות משוריינות שבהן יפעלו חיל רגלים וארטילריה ממונעים ביחד עם טנקים כדי להשיג הצלחה מכרעת. בזכרונותיו "Panzer Leader" כתב כי כבר בשנת 1929 הוא "השתכנע כי [...] יהיה זה לא נכון לכלול טנקים במחלקות חי"ר: מה שנדרש הוא אוגדות משוריינות שיכללו את כל הנשקים התומכים כדי להילחם במלוא העוצמה."
לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, החלה גרמניה להתחמש מחדש, וגודריאן החל לממש את רעיונותיו.
הוא האמין כי בין הדברים הדרושים להצלחה הוא שעל מפקדי הכוחות הניידים להיות מסוגלים לתקשר אחד עם השני ועם יחידות המשנה שלהם. ב-1933 הוא התעקש כי הטנקים הגרמניים יהיו מצוידים במכשירי רדיו כדי לאפשר לכל מפקד טנק ליצור קשר עם צוותו ועם הטנקים האחרים בגדוד ובחטיבה. בכל טנק גרמני יחיד, צוות הטנק יעבדו כצוות, ומפקד הטנק יוכל לתקשר עם כל אחד מחברי הצוות. יתר על כן, טנקים גרמניים פעלו יחד כצוותים, המספקים הגנה הדדית וכך יגבירו את עוצמת האש האפקטיבית.
איש הצבא הגרמני הרמן באלק, שלחם בשתי מלחמות העולם, כתב על גודריאן כי:
"פריצת הדרך המכריעה בחשיבה הצבאית המודרנית הגיעה בזכות גודריאן, והיא באה לידי ביטוי לא רק בשריון, אלא גם בתקשורת."
הניצחונות הגרמניים משנת 1939 עד 1941 הגיעו לא בזכות הציוד המעולה, אלא בגלל הטקטיקות האיכותיות שנעשו בציוד זה, ובזכות הפיקוד והשליטה העליוניים, שאיפשרו לכוחות הפאנצר הגרמניים לפעול בקצב הרבה יותר מהיר.
מלחמת העולם השנייה
במלחמת העולם השנייה שירת גודריאן כמפקדו של הקורפוס ה-19 במערכה על פולין ובפלישה לצרפת, שם הוביל את הטנקים שלו לעומק השטח הצרפתי בקצב מדהים, מגבול לוקסמבורג ועד לחוף האוקיינוס האטלנטי, ליד דנקרק, מהלך אסטרטגי שניתק את כוחות צרפת ובריטניה בצפון צרפת בלגיה והולנד מהעורף שלהם בצרפת.
לאחר הצלחה זו, קיבל את הפיקוד על קבוצת הפאנצר השנייה (לאחר מכן שונה שמה לארמיית הפאנצר השנייה). במבצע ברברוסה, יחידתו התקדמה עד אזור ילנה, דרומית למוסקבה, ונבלמה בקרבות התשה כבדים.
ב-4 באוגוסט היה נוכח בישיבת אק"ו (המטכ"ל) בעיר בוריסוב. נושא הדיון היה התוכנית האסטרטגית של הוורמאכט להמשך הלחימה נגד ברית המועצות. גודריאן היה בעד המשך ההבקעה לכיוון מוסקבה כי חשב שהיא היעד העיקרי של המערכה. היטלר לעומת זאת התעקש על התמקדות באוקראינה על מנת לכתר כוח סובייטי עצום שמנה כמה ארמיות, אלפי תותחים וטנקים, ועל ידי פעולה זו לאבטח את האגף הימני בעת ההתקדמות העתידית למוסקבה. מטרה משנית הייתה לזכות בתעשייה הכבדה ובשדות החיטה הרבים. הצעה אחרת הייתה הבקעה לכיוון לנינגרד על מנת לחבור אל הפינים. כמו כן עלה לדיון נושא האספקה - גודריאן דרש חלקי חילוף - בעיקר מנועים וטנקים חדשים. היטלר נאות לתת לחזית המזרחית 300 מנועים חדשים, אך סירב להקצות טנקים חדשים שהופנו ליצירת יחידות חדשות. המטכ"ל דחה את קבלת ההחלטה באשר למאמץ העיקרי, ורק ב-11 בחודש נודע לגודריאן שהצעתו להמשיך לכיוון מוסקבה נדחתה. המטכ"ל החליט בעד הכיתור, וארמיית הפאנצר של גודריאן קיבלה פקודה להסתובב לכיוון שמאל ולהתקיף לכיוון דרום מערב. גודריאן ביקר בצורה קשה את ההחלטה ותלה בה את האשמה בהפסד במלחמה כולה. פקודת המבצע יצאה ב-21 באוגוסט.
בדצמבר 1941 הוא הורה לארמייה שלו לסגת על מנת למנוע אבדות כבדות והביא על עצמו את זעמו של היטלר וכתוצאה מכך הועבר מפיקוד פעיל לעתודת הקצינים של צבא היבשה, ללא תפקיד. לפי עדותו באוטוביוגרפיה שחיבר "זכרונותיו של חייל", הוא לא יישם את פקודת הקומיסרים. כמו כן, לא ביטל את הדין הפלילי בכוחות שהיו תחת פיקודו, וחייליו לא עודדו לקחת חלק בפגיעה באזרחים חפים מפשע.
אחרי תבוסת הגרמנים בקרב סטלינגרד הוחזר לשירות פעיל וב-1 במרץ 1944 קיבל את התואר "המפקח הכללי על כוחות השריון". ב-21 ביולי 1944 קיבל את תפקיד ראש המטה הכללי של צבא היבשה.
לאחר ניסיון ההתנקשות בהיטלר כיהן יחד עם וילהלם קייטל וגרד פון רונדשטט בבית המשפט הצבאי המיוחד (בית משפט לכבוד) שתפקידו היה להדיח קצינים חשודים בחוסר נאמנות מן הוורמאכט ולהעבירם לידי הגסטאפו ולאחר מכן לשיפוט בבתי המשפט המיוחדים תחת רולנד פרייזלר.
לקראת סוף המלחמה שיתף פעולה עם אלברט שפר במטרה למנוע את יישום פקודת ה-"אדמה חרוכה" הידועה גם בכינוי -Götterdämmerung (דמדומי האלים) - השמדת התשתית התעשייתית והאזרחית של גרמניה.
סיים את תפקידו כראש המטה הכללי ב-28 במרץ 1945 אחרי ויכוחים קשים עם היטלר[דרושה הבהרה].
גודריאן האשים את ההנהגה המדינית[דרושה הבהרה] ובמיוחד את היטלר בהפסד במלחמה. הוא לא חסך שבטו גם מהפיקוד הבכיר[דרוש מקור] ומתח עליו ביקורת נוקבת באוטוביוגרפיה שלו.
אחרית ימיו
למרות מחאות צרפתיות וסובייטיות, גודריאן לא הואשם בפשעי מלחמה במהלך משפטי נירנברג. התנהגותו במהלך המלחמה נחשבת לרגילה ומקובלת יחסית לחייל מקצועי אחר. הוא נפטר במאי 1954 בגרמניה.
היינץ גינתר גודריאן בנו של גודריאן, שירת אף הוא כקצין שריון בוורמאכט ולאחר המלחמה המשיך לשרת בבונדסוור ובנאט"ו, שם הגיע לדרגת גנרל בכיר.
נכדו של גודריאן, גינתר גודריאן התגייס אף הוא לבונדסוור הגרמני ושירת כקצין פלשירמיאגר (צנחנים) ואף נשלח לשמש כקצין הקישור של הבונדסוור בארצות הברית.
ספרים
- "Achtung Panzer!",ספר תאוריה על לוחמת שריון, 1937.
- "זיכרונותיו של חייל", אוטוביוגרפיה, 1952. הספר דן בעיקר בזכרונותיו מימי מלחמת העולם השנייה.
לקריאה נוספת
- אליסטר הורן, כך נפלה צרפת, הוצאת מערכות, 1971.
- רודולף שטייגר, טקטיקות השריון הגרמני במלחמת העולם השנייה, הוצאת מערכות, תל אביב, תשנ"ה.
- אנדרו נגורסקי, הקרב הגדול ביותר - סטלין, היטלר והמאבק על מוסקבה ששינה את מהלכה של מלחמת העולם השנייה, הוצאת דביר, 2010.
- אנטוני ביוור, מלחמת העולם השנייה, תרגם עמנואל לוטם, הוצאת ידיעות ספרים, 2014.
קישורים חיצוניים
- היינץ גודריאן ולוחמת השריון המודרנית / יוחאי פרץ, באתר ציר הזמן
- יהודה ואלך, ירושת גודריאן, מערכות 116, דצמבר 1958
- היינץ גודריאן, פיקוד על שריון, מערכות 121-2, אוגוסט 1959
- היינץ גודריאן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- היינץ גודריאן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Hargreaves, Richard: Blitzkrieg w Polsce wrzesien 1939., Warsaw: Bellona, 2009
35319127היינץ גודריאן