בחירות ישירות

בחירות ישירות הן בחירות שבהן ציבור הבוחרים בוחר ישירות את ראשי הממשל: ראש ממשלה, נשיא, ראש עירייה וכדומה. זאת בניגוד לבחירות עקיפות, שבהן ציבור הבוחרים בוחר את נציגיו (חברי הפרלמנט, למשל) ואלה בוחרים את ראש הממשל.

תומכי הבחירה הישירה מייחסים לה קשר הדוק יותר בין המועמד לבוחריו, ותלות נמוכה יותר של המועמד במפלגה שבה הוא חבר.

ארצות הברית

• נשיא ארצות הברית: שיטת הבחירות לנשיאות איננה ישירה (כזו שבה הנבחר הוא זה שזכה לרוב קולות הבוחרים) אלא אלקטורלית. בנוסף, בכל המדינות למעט נברסקה ומיין, מועמד שזכה ברוב הקולות במדינה מסוימת, גורף את כל קולות האלקטורים של אותה מדינה. מסיבה זאת, מערכת הבחירות של שני המועמדים מתמקדת בעיקר במדינות ה"מתנדנדות", בהן אין יתרון ברור למפלגה מסוימת. מספר האלקטורים בכל מדינה נקבע לפי גודל האוכלוסייה, ולכן ייתכן מצב שבו מועמד זוכה ליותר קולות כלליים (מה שמכונה "Popular Vote") אך פחות קולות אלקטורליים, ולכן מפסיד בבחירות (כדוגמת אל גור, שהפסיד בבחירות 2000 לג'ורג' ווקר בוש או הילרי קלינטון שהפסידה בבחירות 2016 לדונלד טראמפ).
• חברי בית הנבחרים נבחרים בבחירות ישירות.
• חברי הסנאט נבחרו בבחירות עקיפות בידי בתי המחוקקים של המדינות, אך התיקון השבעה עשר לחוקה, שהתקבל ב-8 באפריל 1913, העביר את בחירתם לבחירות ישירות.
• מושלי המדינות נבחרים בבחירה ישירה.

ישראל

• נשיא המדינה: הנשיא נבחר בבחירות עקיפות, על ידי חברי הכנסת.
• ראש הממשלה: בחירת ראש ממשלת ישראל נעשתה במרבית שנות המדינה, וגם כיום, בבחירות עקיפות: הציבור בוחר את חברי הכנסת, ואלה ממליצים על המועמד להרכבת הממשלה ומאשרים את מינויו לראש הממשלה. בשלוש מערכות בחירות, בשנים 1996–2001 נערכו הבחירות בשיטת בחירה ישירה של ראש הממשלה, על פי חוק יסוד: הממשלה, שהוחלף בשנת 2001 בגרסה אחרת שלו, שבה בוטלה הבחירה הישירה.
• חברי הכנסת: בבחירות לכנסת הבוחרים מצביעים עבור רשימה ולא עבור אדם מסוים ברשימה. בחלק מהמפלגות מתקיימות בחירות מקדימות (פריימריז) על פיהן נבחרים מועמדי מפלגות אלו לכנסת בתהליך בחירה ישירה על ידי חברי המפלגה. ישנן מפלגות שבהן מוסדות המפלגה (על פי רוב מרכז המפלגה או ראש המפלגה) בוחרים את המועמדים. במפלגות החרדיות המועמדים נקבעים על ידי מנהיגיהן הרוחניים.
• ראשי רשויות מקומיות: עד 1975 הייתה שיטת הבחירות לרשויות המקומיות דומה לשיטת הבחירות לכנסת. תושבי הרשות המקומית היו בוחרים ברשימות שהתמודדו על מושבים במועצת העירייה, וחברי המועצה שנבחרו הם שבחרו בראש הרשות. השיטה הביאה לחוסר יציבות ברשויות המקומיות ולמקרים רבים בהם חברי מועצה העבירו את תמיכתם ממועמד אחד למועמד אחר תוך שהם זוכים לתפקידים בהנהלת העירייה. בעקבות זאת, נעשו ניסיונות לשנות את שיטת הבחירות ולקבוע בחירה אישית של ראש הרשות. בשנת 1975 תוקן החוק לבחירה ישירה של ראשי הרשויות המקומיות. המועמד שקיבל את המספר הגבוה ביותר של קולות הוא שנבחר לראש הרשות, אך אם איש מהמועמדים לא הצליח להשיג 40% מקולות הבוחרים, נערך שבועיים לאחר הבחירות סיבוב בחירות נוסף ובו מתמודדים שני המועמדים שקיבלו את מספר הקולות הרב ביותר. כששונתה שיטת הבחירות נקבע תחילה רף של 50%, ואולם לאחר חודשים אחדים, עוד בטרם יושם החוק החדש, החוק תוקן ונקבע בו כי הרף יעמוד על 40%.

ראו גם

• דמוקרטיה ישירה

לקריאה נוספת

• גדעון אלון, בחירה ישירה - המאבקים והדרמה אשר הולידו בישראל את הבחירה הישירה של ראש הממשלה, הוצאת ביתן, 1995

21886539בחירות ישירות