מישל ברנייה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מישל ברנייה
Michel Barnier
צילום מ-2019
צילום מ-2019
צילום מ-2019
לידה 9 בינואר 1951 (גיל: 73)
צרפתצרפת לה טרונש, איזר, צרפת
שם לידה Michel Jean Barnier
מדינה צרפת צרפתצרפת
השכלה ESCP Europe
מפלגה הרפובליקנים (2015-הווה)
אספה למען הרפובליקה (לפני 2002)
מפלגת העם האירופית (הפרלמנט האירופי)
בת זוג איזבל אלטמייר (נישאו ב-1982)
צרפתצרפת ראש ממשלת צרפת
5 בספטמבר 2024 – 13 בדצמבר 2024
(14 שבועות ויומיים)
האיחוד האירופיהאיחוד האירופי ראש צוות המשא ומתן של האיחוד האירופי בשיחות על ברקזיט
6 בדצמבר 2016 – 31 במרץ 2021
(4 שנים ו־16 שבועות)
תחת נשיא הנציבות האירופית ז'אן-קלוד יונקר
→ ראשון
האיחוד האירופיהאיחוד האירופי הנציב האירופי לענייני השוק הפנימי והשירותים
9 בפברואר 2010 – 1 בנובמבר 2014
(4 שנים ו־38 שבועות)
תחת נשיא הנציבות האירופית ז'אן-קלוד יונקר
האיחוד האירופיהאיחוד האירופי חבר הפרלמנט האירופי
14 ביולי 2009 – 10 בפברואר 2010
(30 שבועות ויומיים)
צרפתצרפת שר החקלאות והדיג
19 ביוני 2007 – 22 ביוני 2009
(שנתיים)
תחת ראש ממשלת צרפת פרנסואה פיון
צרפתצרפת שר החוץ
31 במרץ 2004 – 31 במרץ 2005
(שנה)
תחת ראש ממשלת צרפת ז'אן-פייר רפרן
האיחוד האירופיהאיחוד האירופי הנציב האירופי למדיניות אזורית
13 בספטמבר 1999 – 31 במרץ 2004
(4 שנים ו־28 שבועות)
תחת נשיא הנציבות האירופית רומנו פרודי
→ מוניקה וולף-מטיאס
צרפתצרפת מזכיר המדינה לעניינים אירופאיים
18 במאי 1995 – 3 ביוני 1997
(שנתיים)
תחת ראש ממשלת צרפת אלן ז'ופה
צרפתצרפת שר לאיכות הסביבה
29 במרץ 1993 – 18 במרץ 1995
(שנתיים)
תחת ראש ממשלת צרפת אדואר בלאדור
צרפתצרפת חבר האספה הלאומית מטעם מחוז סבואה
12 ביוני 1978 – 1 במאי 1993
(14 שנים)
→ מוריס בלאן
הרווה גיימאר ←

מישל ז'אן ברנייה (בצרפתית: Michel Jean Barnier; נולד ב-9 בינואר 1951) הוא פוליטיקאי צרפתי שכיהן כראש ממשלת צרפת מ-5 בספטמבר 2024 עד 13 בדצמבר 2024. ממשלתו נפלה בהצבעת אי-אמון 91 יום בלבד לאחר שנכנס לתפקיד.[1][2]

ברנייה כיהן כראש צוות המשא ומתן של האיחוד האירופי בדיונים על פרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי. בפוליטיקה הצרפתית הוא ייצג את מחוז סבואה כחבר פרלמנט באספה הלאומית הצרפתית מטעם המפלגה הנאו-גוליסטית "אספה למען הרפובליקה" של ז'אק שיראק בשנים 1978–1993. הוא כיהן מספר פעמים כשר בממשלות צרפת. היה שר לאיכות הסביבה בממשלה של אדואר בלאדור, מזכיר המדינה לעניינים אירופאיים בממשלה של אלן ז'ופה, שר החוץ בממשלה של ז'אן-פייר רפרן ושר החקלאות והדיג בממשלה של פרנסואה פיון.

בפוליטיקה האירופית היה נציג של מפלגת העם האירופית בפרלמנט האירופי בשנים 2009–2010. כיהן בנציבות האירופית כנציב למדיניות אזורית, בשנים 1999–2004 תחת נשיא הנציבות רומנו פרודי, וכנציב לענייני השוק הפנימי והשירותים, בשנים 2010–2014 תחת הנשיא ז'וזה מנואל ברוזו.

ראשית חייו והשכלה

ברנייה נולד ב-1951 בלה טרונש במחוז איזר באלפים הצרפתיים כבנם הצעיר מבין שלושת ילדיהם של ז'אן ברנייה, תעשיין, ואשתו, דניז לבית דוראן (Durand). משפחתו תמכה בגישה הפוליטית של שארל דה גול. אחרי לימודים בתיכון "ז'אן מולן" באלברוויל ואחר כך בתיכון דו פארק בליון [3] הוא סיים לימודי מנהל עסקים ב-ESCP Europe ב-1972.[4] ולמד גם בהמכון למדעי המדינה בפריז.[5] במהלך לימודיו היה ברנייה פעיל ב"ועידת אוליבן". [6][7]

קריירה פוליטית

בשנות ה-70 עבד ברנייה כיועץ פוליטי של מספר שרים גוליסטים בממשלת צרפת. בגיל 27 הוא נבחר כנציג של מחוז סבואה מטעם מפלגת "אספה למען הרפובליקה" (Rassemblement pour la République) שהקים ז'אק שיראק ב-1976. המפלגה הציגה את עצמה כיורשת של הפוליטיקה הגוליסטית לאחר שואלרי ז'יסקר ד'אסטן המתון נבחר לנשיא צרפת.

ברנייה זכה להכרה בציבור הצרפתי כשהיה יושב ראש הוועד המארגן של אולימפיאדת החורף באלברוויל ב-1992, יחד עם ז'אן-קלוד קילי.[8][9]

לאחר הבחירות לפרלמנט הצרפתי ב-1993, בהן הברית של האספה למען הרפובליקה הצרפתית והאיחוד למען הדמוקרטיה הצרפתית זכו בניצחון סוחף, הנשיא פרנסואה מיטראן מינה את ברנייה לשר לאיכות הסביבה בממשלה של אדואר בלאדור. לאחר שניצח ז'אק שיראק בבחירות לנשיאות ב-1995, מונה ברנייה למזכיר המדינה לעניינים אירופאיים בממשלה של אלן ז'ופה, תפקיד בו החזיק עד ההפסד של קואליציית הימין ב-1997.

בשנים 1999–2004 היה ברנייה הנציב למדיניות אזורית בנציבות האירופית. במסגרת תפקיד זה היה אחראי על מענקים וסובסידיות שהיוו כשליש מתקציב האיחוד האירופי.[10]

אחרי שסיים את כהונתו הראשונה כנציב מונה שוב לשר בממשלת צרפת, הפעם כשר החוץ בממשלה של ז'אן-פייר רפרן. בתקופת כהונתו התנגדה צרפת לפעולות של ארצות הברית ובריטניה במסגרת מלחמת עיראק[10] ותמכה בתוכנית של אריאל שרון לנסיגת ישראל מרצועת עזה.[11][12]

אירוע חשוב בתקופת כהונתו כשר חוץ היה ניצחון המתנגדים במשאל העם על האמנה לכינון חוקה לאירופה בפברואר 2005. לאחר ההפסד אמר ברנייה ש"זוהי אכזבה גדולה מאד" וש"יהיה קשה הרבה יותר לצרפת לייצג את האינטרסים שלה [באיחוד]".[13] בעקבות ההפסד, ברנייה סיים את תפקידו ב-5 ביוני 2005 כשראש הממשלה הנכנס דומיניק דה וילפן החליף אותו בפיליפ דוסט-בלאזי.

ב-2006 שימש יועץ עבור נשיא הנציבות האירופית ז'וזה מנואל ברוזו והציג למועצת אירופה דוח התומך בהקמה של כוח הגנה אזרחי אירופאי.[14] בנוסף הוא הצטרף ל-Action Committee for European Democracy, שנודעה כ"קבוצת אמאטו" על שם ג'וליאנו אמאטו (אנ'). הקבוצה כללה דיפלומטים ופוליטיקאים אירופים בדרגים גבוהים, שנפגשו באופן לא רשמי כדי לכתוב מחדש את האמנה לכינון חוקה לאירופה לאחר כישלונה במשאל העם בצרפת ובהולנד. הטקסט שחיברה הקבוצה הפך בהמשך לאמנת ליסבון.

בשנת 2007 מינה ניקולא סרקוזי את ברנייה לשר החקלאות והדיג בממשלה של פרנסואה פיון. במסגרת תפקיד זה הוא הוביל רפורמות באופן התמיכה של הממשלה בחקלאים.[10]

בבחירות לפרלמנט האירופי בשנת 2009 ברנייה הוביל את הרשימה של מפלגת העם האירופית בצרפת. לאחר הבחירות הוא כיהן כחבר בפרלמנט האירופי עד שמונה להציב לענייני השוק הפנימי והשירותים, תפקיד בו החזיק עד 2014. הרפורמות שקידם בעקבות משבר החוב האירופי כללו יותר מ-40 חוקי רגולציה על מוסדות פיננסיים אירופאיים וכינון "איחוד הבנקים" במדינות האירו, שהעביר אל הבנק המרכזי האירופי חלק מסמכויות הבנקים המרכזיים הלאומיים. הרפורמות עוררו ביקורת בסיטי של לונדון ובגרמניה.[15] בדיילי טלגרף הבריטי פורסם ב-2010 מאמר שתהה אם ברנייה הוא "האיש המסוכן ביותר באירופה".[16][8] עם זאת, הוא הצליח לשכנע את הממשלה הבריטית לקבל את רוב חוקי הרגולציה החדשים,[17] כולל החלטה על קביעת תקרה לבונוסים של בנקאים, שעוררה ביקורת במוסדות פיננסיים בלונדון.[18]

מאז 2015 משמש ברנייה כיועץ ללא תשלום לענייני ביטחון והגנה עבור נשיא הנציבות האירופית ז'אן-קלוד יונקר.[14] במאי 2019 הוא פרסם מאמר שמסכם את דעותיו בנושא מדיניות ביטחון והגנה אירופאיים. במאמר הוא קרא שבמצב הגאופוליטי החדש, שכולל איומים על הסדר הבינלאומי הליברלי, תחרות בין מעצמות-על ופנייה של ארצות הברית בעידן דונלד טראמפ להגנה חד-צדדית על האינטרסים שלה, אירופה צריכה לפתח יכולת עצמאית להגן עצמה. הוא קרא להקמת מנגנונים משותפים ותקציבים משותפים להגנה וביטחון הממוסדים ברמת האיחוד ולהגדיל את היכולות הצבאיות שאירופה מסוגלת להפעיל במסגרת מדיניות הביטחון וההגנה המשותפת (אנ').[19]

משא ומתן לפרישת הממלכה המאוחדת מהאיחוד האירופי

ב-27 ביולי 2016 הוכרז שברנייה יהיה ראש צוות המשא ומתן של האיחוד האירופי במשא ומתן על פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי (ברקזיט). יונקר אמר שהוא "רצה פוליטיקאי מיומן עבור המשימה הקשה הזו". בהודעה של מועצת אירופה נמסר שברנייה יהיה ממונה על המשא ומתן עם בריטניה לגבי התנאים העתידיים של היחסים בין בריטניה לבין האיחוד ועל "תאום כל הנושאים האסטרטגיים, האופרטיביים, המשפטיים והפיננסים שקשורים למשא ומתן".[20]

הפייננשל טיימס דיווח שהמינוי התקבל בקרירות בבריטניה[21] ואחרים כינו את המינוי "אקט של מלחמה".[10][22] עיתונים בבריטניה ציינו במיוחד את המשא ומתן של ברנייה כנציב אל מול הסיטי של לונדון.[23] עם זאת, התגובות לברנייה לא נותרו שליליות לאורך רוב המשא ומתן.[24] " צוות המשא ומתן שהוביל ברנייה הצליח להגיע לשני הסכמים עם הממשלה הבריטית. הראשון היה ההסכם עם הממשלה של תרזה מיי שנדחה בפרלמנט הבריטי. השני הוא ההסכם עם הממשלה של בוריס ג'ונסון.

באוקטובר 2019 החליטה הנציבות האירופית שברנייה יעמוד גם בראש צוות המשא ומתן לגבי יחסי האיחוד האירופי והממלכה המאוחדת. "כוח המשימה ליחסים עם הממלכה המאוחדת" (UKTF) החל לפעול ב-16 בנובמבר 2019.[25] בראיון שהעניק ברנייה לעיתונים בריטיים לאחר שהוכרז על התפקיד, הוא אמר שהאיחוד האירופי לא יתפשר על רגולציה בנושאי סביבה וזכויות עובדים ושמידת הגישה של השוק הבריטי לשוק האירופי המשותף תהיה תלויה במידת הנכונות של הבריטים לאמץ את הרגולציה האירופית.[26] ברנייה ניהל את המגעים עם הממלכה המאוחדת לגבי הסכם הקבע שנחתם ב-21 בדצמבר 2020 ונכנס לתוקף עם סיום תקופת המעבר, ב-31 בדצמבר 2020.

ב-19 בינואר 2021 הוכרז שהצוות שהוביל ברנייה במשא ומתן עם הממלכה המאוחדת סיים את תפקידו ויתפזר ב-1 במרץ 2021. ברנייה יתמנה ליועץ מיוחד לנשיאת מועצת האיחוד האירופי אורסולה פון דר ליין, החל מ-1 בפברואר 2021. בתפקיד זה ייעץ ברנייה לגבי יישום הסכם הפרישה של הממלכה המאוחדת ולגבי תהליך האשרור של הסכם שיתוף הפעולה המסחרי בין האיחוד לממלכה.[27][28]

פריימריז במפלגת הרפובליקנים (2021)

בפברואר 2021 הכריז ברנייה על הקמה של קבוצה פוליטית חדשה בתוך מפלגת הרפובליקנים, בשם "פטריוטים ואירופאים".[29] ב-27 באוגוסט 2021 הוא הכריז על כוונתו להתמודד על בבחירות לנשיאות צרפת 2022 מטעם הרפובליקנים. במהלך הקמפיין למועמדות מטעם המפלגה הביע ברנייה עמדות שנחשבו לימניות יותר מהצפוי.[30] הוא טען שהגירה לא מבוקרת לצרפת מערערת את הזהות הצרפתית והבטיח להטיל מורטוריום על הגירה של לא-אירופאים לצרפת למשך 3–5 שנים, כולל הגירה של בני משפחה של מהגרים. בנוסף הוא הבטיח קיצוץ מיסים, הגדלת מספר שעות העבודה בשבוע ושינוי של גיל הפרישה לפנסיה.[31]

בסיבוב הראשון בפריימריז (קונגרס הרפובליקנים) הגיע ברנייה למקום השלישי, עם כ-23.9% מהקולות, אחרי ואלרי פקרס (25%), שזכתה במועמדות, ואריק צ'יוטי (25.6%), שזכה בסיבוב הראשון והובס בסיבוב השני. כתוצאה מכך הוא הודח מהמרוץ ולא השתתף בסיבוב השני.[32]

ראש ממשלת צרפת

נשיא צרפת עמנואל מקרון הכריז בשנת 2024 על בחירות בזק לאספה הלאומית. בעקבות הבחירות, שבהן אף מפלגה לא זכתה ברוב המושבים בפרלמנט, התפטר ראש הממשלה גבריאל אטאל. מקרון קיבל את התפטרותו ב-16 ביולי. ב-5 בספטמבר מינה מקרון את ברנייה לראשות הממשלה. 50 הימים שבין התפטרות אטאל לבין מינוי ברנייה היו התקופה הארוכה ביותר בימי הרפובליקה החמישית שבה תפקדה צרפת ללא ראש ממשלה מוסכם.[33]

מינוי ברנייה, שנחשב לשמרן מתון, היה ניסיון להגיע לפשרה בין שלושת הבלוקים הפוליטיים באספה, ומקרון הצהיר שמינויו נועד להשיג אחדות. עם זאת, המינוי ספג ביקורת משמאל.[33]

בדצמבר 2024 בחר בנייה להשתמש בסעיף 49.3 לחוקה, על מנת להביא לאימוץ הצעת התקציב של הממשלה ללא הצבעה באספה הלאומית.[34] כאשר בוחרת הממשלה להשתמש בסעיף זה, היא מאפשרת להצעת חוק להפוך לחוק ללא הצבעה, אך האופוזיציה יכולה להגיב בתוך 24 שעות בהצעת אי-אמון; אם הצעת אי-האמון עוברת ברוב מוחלט, על ראש הממשלה והממשלה להתפטר. מייד לאחר החלטתו להשתמש בסעיף, ספג ברנייה ביקורת, משמאל ומימין. בהצבעה על הצעת אי-האמון, שנערכה ב-4 בדצמבר 2024, הצליחה האופוזיציה להשיג תמיכה של 331 מחברי האספה, יותר מ-288 הקולות שלהם הייתה זקוקה כדי לחייב את הממשלה להתפטר. זו הייתה הפעם הראשונה מאז 1962 שממשלה נפלה בהצבעת אי-אמון.[35] זמן קצר לאחר ההצבעה, הגיש ברנייה את התפטרותו לנשיא מקרון, שביקש ממנו להישאר בתפקיד עד שיימצא לו מחליף.[36]

עמדותיו

יחסו לישראל

מישל ברנייה כיהן כשר החוץ בממשלת צרפת בין מרץ 2004 לבין מאי 2005. בכהונתו ביקר את נשיא הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת ברמאללה ביוני 2004. ממשלת ישראל, שביקשה לבודד את ערפאת, גינתה את הביקור וכינתה אותו "טעות חמורה", ולכן גם לא קיבלה את ברנייה לביקור רשמי בישראל באותה נסיעה[37]. עם זאת, שלושה חודשים לאחר הביקור, בחודש אוקטובר, קיים ברנייה ביקור בן שלושה ימים בישראל, שבו נפגש עם נשיא המדינה משה קצב, ראש הממשלה אריאל שרון, שר החוץ סילבן שלום, וכן עם ראש האופוזיציה שמעון פרס ויושב ראש הכנסת ראובן ריבלין. בביקור, שהתקיים לאחר ההכרזה על תוכנית ההתנתקות, הביע ברנייה במסיבת עיתונאים משותפת עם סילבן שלום את תמיכתו בתוכנית, וקרא להוציאה אל הפועל בתיאום עם הרשות הפלסטינית, על מנת למנוע כאוס ברצועת עזה. במסיבת העיתונאים הביע את תמיכתה של צרפת בפתרון שתי המדינות, גינה את הטרור, הביע את תמיכתו החד-משמעית בזכותה של ישראל להגן על עצמה, וגינה את כל מי שמפקפק בזכותה של ישראל להתקיים[38]. ברנייה קיים ביקור נוסף בישראל וברמאללה בפברואר 2005 (לאחר מותו של ערפאת).

ברנייה ביקר בישראל בפברואר 2024, בעקבות טבח ה-7 באוקטובר ובעיצומה של מלחמת חרבות ברזל. ברנייה ביקר ביד ושם, בעוטף עזה, ופגש את נשיא המדינה יצחק הרצוג. במהלך ביקורו כתב ברנייה פוסט תמיכה ואהדה ארוך כלפי ישראל ברשת החברתית X. בפוסט, קרא ברנייה לשחרור החטופים במוחזקים בידי חמאס, לא הזכיר את פתרון שתי המדינות, ולא קרא להפסקת לאש[39].

חיים אישיים

ברנייה נשוי משנת 1982 לאיזבל אלטמייר, עורכת דין, ולזוג שלוש ילדים.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מישל ברנייה בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ French Prime Minister Michel Barnier resigning after parliament's no-confidence vote, CBS News, December 5, 2024
  2. ^ Macron asked PM Barnier and his government to stay on until next PM named, Reuters, December 5, 2024
  3. ^ Sarah Belouezzane et Solenn de Royer Election présidentielle 2022 : Michel Barnier, celui qui « coche toutes les cases » mais reste peu connu en France Le Monde 23 באוקטובר 2021 ,גישה ב=8 בספטמבר 2024]
  4. ^ קורות חיים של מישל ברנייה באתר האיחוד האירופי
  5. ^ Le Monde Ivanne Trippenbach, « Sciences Po cherche désespérément la bonne direction archive» Le Monde, 13 septembre 2024
  6. ^ Les Anciens de la Conférence Olivaint 8 בספטמבר 2024]
  7. ^ David Colon, « Les jeunes de la Conférence Olivaint et l’Europe de 1919 à 1992 » in revue du Centre d’histoire de Sciences Po, 2010, 10, עמ' 1-13
  8. ^ 8.0 8.1 Michal Matlak, ‘Nostalgia Serves No Purpose’: An Interview with Michel Barnier, New York Review of Books, May 29, 2019
  9. ^ Christine Ockrent, Who is Michel Barnier? Meet the EU’s chief Brexit negotiator, Prospect Magazine, January 22, 2018
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 10.3 Reuters, Factbox: EU Brexit negotiator Michel Barnier, February 12 2017
  11. ^ Prime Minister's Office, State of Israel, PM Sharon Met with French Foreign Minister Michel Barnier, February 7 2005
  12. ^ The Irish Times, EU condemns demolition of Palestinian homes, May 18 2004
  13. ^ Jon Henley, Patrick Wintour and Nicholas Watt, ‏France delivers its judgment, and Europe is plunged into crisis, באתר הגרדיאן, May 30 2005
  14. ^ 14.0 14.1 Europe Voice, Barnier as special adviser, Politico, February 2, 2015
  15. ^ Stephen Castle, ‏European Union Offers Berlin Compromise on Bank Proposal, ניו יורק טיימס, July 12 2013
  16. ^ אתר למנויים בלבד Bruno Waterfield, ‏Michel Barnier: the most dangerous man in Europe?, The Telegraph, 27 February 2010
  17. ^ Eszter Zalan, Michel Barnier: The UK's best friend in Brussels, EU Observer, December 29, 2017
  18. ^ Ben Moshinsky, Here's what you need to know about Michel Barnier, the EU's Brexit negotiator, Business Insider, July 28, 2016
  19. ^ Michel Barnier, In Defence of Europe, New Europe, May 23, 2019
  20. ^ The European Commission, European Commission sets up Task Force led by Michel Barnier as Chief Negotiator for the Preparation and Conduct of the Negotiations with the United Kingdom, Press Release, September 14, 2016
  21. ^ Alex Barker, Patrick Jenkins and George Parker, UK reacts coolly to Michel Barnier’s Brexit appointment, The Financial Times, July 28, 2016
  22. ^ BBC News, Brexit: France's Michel Barnier made European negotiator with UK, July 27 2016
  23. ^ Joseph Watts, 'Scourge of the City' appointed for Brexit talks, The Evening Standard, July 27, 2016
  24. ^ Katya Adler, Michel Barnier: The EU's point man on Brexit negotiations, BBC News, July 20 2017
  25. ^ Reuters, EU team to start work on post-Brexit ties with UK on Nov 16, 22 October 2019
  26. ^ Jennifer Rankin, ‏Michel Barnier tells UK: ignore EU regulatory standards at your peril, באתר הגרדיאן, October 29, 2019
  27. ^ European Commission Press Release, "College meeting: European Commission reorganises the “Task Force for Relations with the United Kingdom” into the “Service for the EU-UK Agreements”", January 19 2021
  28. ^ Barbara Moens and David M. Herszenhorn, "Barnier moves to ‘special adviser’ as Šefčovič to become point man on Brexit", Politico, January 19, 2021
  29. ^ Elisa Braun, "Barnier gathers allies to support national ambitions", Politico, February 16 2021
  30. ^ Angelique Chrisafis, "Michel Barnier in French election spotlight as lurch to right pays off", The Guardian, November 18 2021
  31. ^ Benjamin Dodman, "Caught between Macron and the far right, French conservatives pick 2022 candidate", France 24, November 29 2021
  32. ^ Richard Lough, "Pecresse emerges as favourite to win French centre-right's presidential ticket", Reuters, December 2 2021
  33. ^ 33.0 33.1 Eleanor Beardsley, France names conservative Michel Barnier as prime minister, irking leftist vote winners, NPR, September 5, 2024
  34. ^ Alexis Boisselier, "Budget de la sécurité sociale : Michel Barnier active le 49.3 et s’expose à une motion de censure", Ouest France, 2 décembre 2024
  35. ^ Thomas Adamson, "French lawmakers vote to oust prime minister in the first successful no-confidence vote since 1962, AP, December 4, 2024
  36. ^ Macron asked PM Barnier and his government to stay on until next PM named, Reuters, December 5, 2024
  37. ^ ברנייה פוגש את ערפאת, באתר Le Parisien, ‏29 ביוני 2004 (בצרפתית)
  38. ^ הצהרה של שר החוץ מישל ברנייה על יחסי צרפת וישראל ועל הנסיגה הישראלית מרצועת עזה, ירושלים, 18 באוקטובר 2004, באתר Tribune Juive, ‏5 בספטמבר 2024 (בצרפתית)
  39. ^ מישל ברנייה, Ce matin la France, avec le Président de la République, ברשת החברתית X
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

מישל ברנייה40148757Q438465

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מישל_ברנייה&oldid=2757300"