פילגש בגבעה
פִילֶגֶשׁ בַגִּבְעָה הוא כינויו של אירוע המתואר בספר שופטים (יט-כא). במוקד הסיפור איש מבני שבט לוי נקלע עם פילגשו לגבעה, עיר של בני שבט בנימין, שם עונתה הפילגש באכזריות על ידי תושבי העיר ולאחר מכן מתה. בעקבות האירוע פרצה מלחמת אחים שבמסגרתה כמעט והושמד שבט בנימין בידי שאר השבטים.
סיפור המעשה
תחילת הסיפור
איש משבט לוי הגר בהר אפרים, לקח פילגש מבית לחם יהודה. לאחר תקופה, מצא בה פגם והקפיד עליה [1]. מחמת הקפידה ברחה הפילגש לבית אביה שבית לחם,[2] שם שהתה במשך שנה וארבעה חודשים. לאחר מכן, הגיע אליה האיש לשכנע אותה לחזור. לאחר שהות של כמה ימים בביתו של אביה, שניסה להשאיר את בתו אצלו ועיכבם שם עוד ועוד (ייתכן גם שחשש מהסכנות שבדרך, חשש שאכן התאמת), יצאו האיש פילגשו ונערו, מחמת העיכובים רק לעת ערב על דרך ההר צפונה לכיוון עירם. כשהגיעה שעת החשכה, היו הם ליד יבוס, היא ירושלים, שעוד הייתה עיר יבוסית. האיש סירב לעצת נערו ללון ביבוס, בנימוק ש"לא מבני ישראל הנה" (ספר שופטים, פרק י"ט, פסוק י"ב), והמשיך בדרכו במטרה ללון באחת מערי בנימין - בגבעה או ברמה.
ההתעללות בגבעה
כאשר היו ליד גבעה השמש שקעה, איש לא רצה לארח אותם מלבד איש זקן מהר אפרים שהגיע מהשדה, שהסכים להכניסם הביתה, להאכילם ולהשקותם. בעודם בסעודה, הקיפו את הבית אנשי העיר, ודרשו להוציא את האיש החוצה במטרה להתעלל בו במשכב זכור. המארח התחנן לפניהם שלא יעשו זאת לאורחו, ויעץ שבמקום זאת, הוא יוציא אליהם את בתו הבתולה ואת פילגשו של האורח. על אף סירובו של ההמון, הוציא האורח את פילגשו בכוח החוצה, שם התעללו בה בני העיר כל אותו הלילה. לפנות בוקר שילחו אותה, והיא נפלה מתעלפת על פתח הבית, עד אור היום. כאשר קם האיש בבוקר, פתח את דלתות הבית לצאת לדרכו וראה את פילגשו מוטלת על הסף. כשראה שאינה מגיבה (ככל הנראה מתה כבר), לקח אותה לביתו. שם ביתר את גופתה לשנים עשר נתחים, ושילחם לכל חלקי הארץ[3] חלק אחד לכל שבט.[4]
המלחמה בבני בנימין
העם נקהל כאיש אחד אל העיר מצפה, שם ביקשו מאנשי שבט בנימין להסגיר לידיהם את האנשים שעשו את המעשה כדי להענישם בעונש מוות. לאחר שאנשי בנימין סירבו, הם הכריזו מלחמה על שבט בנימין המוגדרים כגיבורי מלחמה, בהכריזם שמי שלא יעלה למלחמה יומת, וגם נשבעו, שלא לתת מבנותיהם לבנימין לנשים. המלחמה התנהלה בשלוש מערכות, כאשר בשתיים הראשונות הפסידו בני-ישראל למרות העדיפות המספרית הגדולה (400,000 לעומת 26,700 לוחמים), ולמרות אישור של האורים ותומים ששאלו בהם האם לעלות למלחמה, ובכל אחד מהימים נהרגו עשרות אלפי לוחמים מישראל (22,000 ביום הראשון ו-18,000 ביום השני). רק במערכה האחרונה ניצחו ישראל את בני בנימין, על ידי הצבת מארב בדומה לתכסיס ששימש את יהושע במלחמת העי. בניצחון זה הכו כמעט את כל בני בנימין, ושרפו באש את עריהם. רק שש מאות איש מבני בנימין נותרו בחיים. לפי א' מן הפרשנים על פי עדות שקרא בספר אחד, כאלף איש מבני שבט בנימין נוספים נצלו ונמלטו ל"רומניאה", (כשיש הרואים בזה את תחילת ההתיישבות היהודית באירופה).[5].
הצלת שבט בנימין מכיליון
לאחר הניצחון, הבין העם כי עומד להיכחד שבט שלם מישראל - שהרי נאסר על בני ישראל לתת מבנותיהם לנשים לבני בנימין. עקב כך, נקטו שני צעדים: ראשית, החליטו לממש את השבועה להרוג את מי שלא השתתף במלחמה. כך, יצאו למלחמה על אנשי יבש גלעד, הרגו באנשיהם ולקחו ארבע מאות בתולות בשביל אנשי בנימין. בכך פתרו חלק מהבעיה אולם פתרון זה לא הספיק מכיוון שהיו שש מאות מבני בנימין והיו ארבע מאות בתולות וחסרו מאתיים לשאר הגברים, ועל כן ננקט צעד שני: הוחלט לנצל את החג בשילה, שבו מחוללות בנות העיר בכרמים (ט"ו באב), כאשר בני בנימין יחטפו להם נשים מהמחוללות. כך, לא תופר השבועה, שהרי הן נחטפו ולא ניתנו מרצון. בחז"ל[6] מבואר כי הדבר היה בהיתר, מחמת דרשה שדרשו מלשון שבועתם. כך גם יש מהראשונים המבארים כי לא הייתה זו חטיפה של ממש, אלא שנערות מבתים מעוטי יכולת לא יכלו לבחור לעצמן בעלים, וכאשר קיבלה הצעת נישואין מבן בנימין, הייתה יכולה לבחור - היא וקרוביה - אם היא רוצה או לא[7].
לפי אחד מהפרשנים, שבט בנימין לא התאושש דמוגרפית וגם כ-300 שנה אחר כך (בהתאם לתיארוך המקובל - ראה בפסקה הבאה), וכן מוצאים את שאול תמה בפני שמואל מדוע הוא בוחר בו למלוכה בטענו: ”הלוא בן ימיני (שבט בנימין) אנוכי, מקטני שבטי ישראל”.[8]
תיארוך האירוע
אף כי המעשה מופיע בסוף ספר שופטים (פרקים יט-כא), נחלקו הפרשנים מתי היה מעשה זה, יש מהמפרשים שכתבו על פי חז"ל[9] שהמעשה היה בתחילת תקופת השופטים, בזמן שפינחס בן אלעזר, אשר מוזכר בסיפור כמי ששאל את האורים ותומים ביום השלישי למלחמה, עדיין היה חי. הדבר נתמך על ידי סדרו של ספר שופטים - הספר מרכז בתחילתו את סיפורי השופטים ומלחמות ישראל, לקראת סוף הספר ישנו ריכוז של סיפורים פנים-ישראליים שהתרחשו בתקופת השופטים אך לא בהקשר של שופט מסוים, ובהם סיפור פילגש בגבעה. הריכוז הזה של סיפורים העוסקים בנושא אחד מוכיח כי מבחינה כרונולוגית לא התרחשו המעשים דווקא בסוף תקופת השופטים, וכי הסיפור מופיע בסוף הספר על פי סדר ענייני ולא סדר כרונולוגי. אמנם יש מהמפרשים [10] שכתבו שהמעשה היה בסוף תקופת השופטים, ופנחס הכהן האריך ימים [11] למעלה משלוש מאות שנה בעקבות הברכה שקיבל "הנני נותן לו את בריתי שלום".
פרשנות לסיפור
לדעת רוב הפרשנים, הסיפור בא לבטא כי התקופה בה לא הייתה מלוכה בישראל הייתה רעה מאוד: ”בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה” (שופטים כא כה).
פרשנות נוספת מסבירה שהסיפור הזה נכתב ושובץ בסוף ספר שופטים כדי להראות לנו מהו הסיפור האחרון של תקופת 'אין מלך בישראל', ועלינו להשוותו לסיפור הראשון של תקופת 'יש מלך בישראל' - הלוא הוא סיפור מלחמת שאול בנחש העמוני. בסיפור ההוא נחלצו כל ישראל לסייע לאנשי יבש גלעד, לעומת סיפור פילגש בגבעה ששם הלכו והשמידו את העיר ההיא, דבר המוכיח כי כוונתם הייתה לטובה גם בתחילה. רעיון נוסף המבוטא בפרשנות הפסוק הנ"ל הוא השוואה בין אכיפת המוסר והצדק בתקופת המלכים לעומת צורת החיים החופשית יחסית בתקופת השופטים.[דרוש מקור]
סיפור זה זהה בפרטים רבים (אף סגנוניים) לסיפור סדום ומהווה סיפור ראי שלו. אורחים המגיעים ללון בבית מארח לאחר הזמנתו, המארח המתאזרח בעיר כאשר מוצאו ממקום אחר, אנשי העיר המנסים לתקוף את האורחים, ניסיונו של בעל הבית להגן על אורחיו בהצעת בנותיו, דחיית ההצעה בידי התוקפים, ובסופו של דבר השמדתם של האנשים הרעים, אם בידי שמים ואם בידי אדם.
טבלת השוואה בין שני הסיפורים:
| סיפור סדום (בראשית יט) | סיפור פילגש בגבעה (שופטים יט) |
|---|---|
| וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּיתוֹ, וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה, וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ. | וַיְבִיאֵהוּ לְבֵיתוֹ, וַיָּבָל לַחֲמוֹרִים; וַיִּרְחֲצוּ, רַגְלֵיהֶם, וַיֹּאכְלוּ, וַיִּשְׁתּוּ. |
| וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם נָסַבּוּ עַל-הַבַּיִת | וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי-בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת-הַבַּיִת |
| וַיֹּאמְרוּ לוֹ, אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה; הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ, וְנֵדְעָה אֹתָם | וַיֹּאמְרוּ, אֶל-הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר, הוֹצֵא אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-בָּא אֶל-בֵּיתְךָ, וְנֵדָעֶנּוּ. |
| וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט, הַפֶּתְחָה; וְהַדֶּלֶת, סָגַר אַחֲרָיו. | וַיֵּצֵא אֲלֵיהֶם, הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת |
| וַיֹּאמַר: אַל-נָא אַחַי, תָּרֵעוּ. | וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַל-אַחַי אַל-תָּרֵעוּ נָא |
| הִנֵּה-נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא-יָדְעוּ אִישׁ--אוֹצִיאָה-נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם |
למרות ההשוואה הנחזית בין הסיפורים, מבאר הרמב"ן[12] את ההבדלים המהותיים בין הסיפורים, וכותב: ”ודע והבן כי עניין פילגש בגבעה (שופטים יט): אף על פי שהוא נדמה לעניין הזה איננו כמוהו לרוע” ומנמק את ההבדלים:
- מטרת בני בנימין לא הייתה נגד הכנסת אורחים המתקיימת בעירם, כאנשי סדום, אלא התאוו לחטא, ובדיעבד הסתפקו בפילגש.
- האיש הזקן שביקש להוציא את בתו ואת הפילגש, סמך על כך שבני העיר לא יפגעו בבתו, וכאשר הוציא את הפילגש אין מדובר באשת איש.
- בסיפור זה, לא היה מדובר בכל אנשי העיר שצבאו על הבית, אלא ב"אנשי בני בליעל" (שם יט כב), שהיוו מיעוט בעיר, אך היו שרים ותקיפים, כמו שאמר האיש (שם כ ה): ויקומו עלי בעלי הגבעה, וזו הסיבה שלא מיחו האחרים בידם.
- אנשי העיר שהתעללו בפילגש, לא התכוונו כלל להרוג אותה, מותה בא מחמת יסוריה.
הרמב"ן מרחיב לבאר על פי דרכו את השתלשלות האירוע, את הנחיות האורים ותומים, ואת האבדות הרבות במלחמה שהגיעו בעקבותיהן, שהיו תוכניתו של ה', להיפרע מכל המעורבים שלא נהגו כשורה.
תענית צדיקים לזכר המאורע
בלוח השנה ישנם מספר תאריכים בהם צדיקים ויחידי סגולה מתענים לזכר מאורעות קשים שאירעו לאבותינו. תעניות אלה נקראות תעניות צדיקים ואחת מהן היא בתאריך כ"ג בשבט יום בו התקבצו ישראל למלחמת אחים זה בזה בפרשיית פילגש בגבעה[13].
ראו גם
לקריאה נוספת
- רחל רייך, מעשה "פילגש בגבעה" - ניתוח ספרותי, הוצאת ראובן מס, 2016.
- יעקב מדן, "מה חרי האף הגדול הזה: עיון בפרשת פילגש בגבעה", מגדים נ, תשס"ט, עמ' 79 - 133.
קישורים חיצוניים
- פילגש בגבעה, באתר מט"ח
- אביטל גולדנר, עיונים בפרשת פילגש בגבעה, מגדים יד
- יהודה קיל, בימים ההם אין מלך בישראל, מתוך הגיונות במקרא ובחינוך
- רחל רייך, אנונימיות כאמצעי ספרותי בשופטים יט-כ, מתוך "בית מקרא"
- הרב יעקב אריאל, הפילגש - מעמדה ההלכתי במקרא, מגדים ח
- שופטים יט עם פירוש ומפה באתר ויקיהדות
הערות שוליים
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ו' עמוד ב' מובאות שתי שיטות מהו הפגם. האם זבוב שמצא בכוסו, או שערה שמצא לה.
- ^ בחומת אנך שופטים יט ג כתב שלא הלכה לבית אביה אלא לבית שלה לבדה ואחר כך הבאתו לבית אביה לומר ששלום לה.
- ^ ספר שופטים, פרק י"ט, פסוק כ"ט
- ^ כנראה שבט בנימין לא קיבל חלק מחמת שהם עשו את המעשה.
- ^ אברבנאל שופטים כ, מח, על פי מדרש.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ל' עמוד ב' - דף ל"א עמוד א'; מסכת בבא בתרא, דף קכ"א עמוד א' - דף קכ"א עמוד ב'.
- ^ חכמי פרובנס, שו"ת חכמי פרובינציה, סימן ט', ד"ה וכי יעלה.
- ^ כך פירש המלבי"ם, אך המצודת ציון פירש כי כוונת שאול היא ששבט בנימין הוא הצעיר מבין השבטים.
- ^ רש"י על ספר שופטים, פרק י"ח, פסוק א'.
- ^ רד"ק על ספר שופטים, פרק כ', פסוק כ"ח וכן האברבנאל.
- ^ כך משמע גם מדברי הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה, שכתב שפנחס מסר את התורה לעלי, מה שמוכיח שהרמב"ם סבר שפנחס האריך ימים עד סוף תקופת השופטים.
- ^ בפירושו על התורה בראשית פרק יט פסוק ח
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"פ, סעיף ב', וראו עוד בספר התודעה לחודש טבת