פורטל:תנ"ך/פרשת השבוע/69
פֶּסַח (או בשמו המקראי: חַג הַמַּצּוֹת) הוא חג יהודי מקראי, הראשון מבין שלוש הרגלים. פסח נחוג שבעה ימים, מט"ו בניסן ועד כ"א בניסן. היום הראשון והאחרון מוגדרים כיום טוב, והימים שביניהם מכונים חול המועד.
פסח מציין את יציאת בני ישראל מעבדות מצרים לחירות, שחלה ביום הראשון לחג, לאחר מכת בכורות. שמו של החג נובע מהפסוק: ”ואמרתם זבח פֶּסַח הוא לה', אשר פָּסַח על בתי בני ישראל בְּנָגְפּוֹ את מִצְרַיִם ואת בתינו הציל...” (ספר שמות, פרק י"ב, פסוק כ"ז) היום האחרון לחג, המכונה שביעי של פסח, מציין את נס קריעת ים סוף.
מצוות החג המרכזיות הן איסור אכילה ובעלות על חמץ במהלך כל החג ואכילת מצה וסיפור יציאת מצרים ביום הראשון של החג. הלילה הראשון של החג הוא ליל הסדר, שבו מצווה מן התורה לאכול מצה ולספר על יציאת מצרים, ומדברי חז"ל לאכול מרור ולשתות ארבע כוסות יין. בזמן שבית המקדש היה קיים, התקיימו בחג הפסח גם מצוות העלייה לרגל, הקרבת קורבן פסח בערב החג ואכילתו בירושלים עד חצות הלילה.
