סרו יפני
 סרו יפני
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | פריים |
| תת־משפחה: | יעלים |
| שבט: | צפירים |
| סוג: | סרו |
| מין: | סרו יפני |
| שם מדעי | |
 Capricornis crispus
| |
| תחום תפוצה | |
| |
סרו יפני (שם מדעי: Capricornis crispus; מוכר גם בכינוי היפני קאמושיקה) הוא מין של אנטילופת-עז בינונית בסוג סרו האנדמי לאיי יפן. הוא תואר לראשונה בשנת 1836 ושמו המדעי השתנה מספר פעמים עד שהגיע לשם הנוכחי. המין הקרוב ביותר אליו מבחינה גנטית הוא הסרו הטאיוואני האנדמי לאי טאיוואן הסמוך ליפן. בעבר סווג בתקופה מסוימת בסוג גוראל.
הסרו היפני הוא בעל חיים בגודל בינוני ובעל פרווה צמרית-מדובללת בצבע שחרחר-לבנבן,[1] המשתנה מעט בין העונות. לשני המינים יש קרניים קצרות ועבות המתעקלות לאחור והן מזכירות את קרני העיזים. סרו זה חי ביערות הרריים צפופים שבהם הוא ניזון מעלים, עשבים ושתילים.[2] הוא בעל חיים יומי הפעיל בעיקר בשעות הבוקר והערב, לעיתים בבדידות ולעיתים בזוגות או קבוצות קטנות. הסרואים היפנים טריטוריאליים, ומסמנים את שטחם על ידי הפרשות מבלוטות הריח הסמוכות לעין. הטריטוריה של הזכרים והנקבות עשויה לחפוף ברובה.[3]
באמצע המאה ה-20 הסרו היפני נרדף עד כדי הכחדה. בשנת 1955 הממשלה היפנית העבירה חוק מיוחד על מנת להגן עליו מציד; בעקבות כך מספרי הסרו גדלו עד כדי כך שהם הפכו למזיקים באזורים מסוימים. לאחר תלונות רבות של יערנים וחקלאים החוק בוטל בשנת 1979 והותר לצודו, ותחת זאת הסרו קיבל מעמד של בעל חיים מוגן ב-13 אזורי שימור מוגנים המתפרשים על פני 23 מחוזות. סרו זה מוכר היטב בתרבות היפנית והוא נחשב לאחד מהסמלים הלאומיים של המדינה. מצב שימורו מוגדר על ידי IUCN כ"ללא חשש" (LC) ואוכלוסייתו נאמדת בעשרות אלפי פרטים.[4]
טקסונומיה, גנטיקה ואטימולוגיה
הסרו היפני מסווג בסוג סרו הכולל 5 מינים נוספים מלבדו, והוא משויך לשבט צפירים שבתת-משפחת היעלים בו נמצאים מרבית מיני קבוצת "אנטילופות-עז". בין המינים בקבוצה זאת ניתן למנות את הטאקין, הצפיר, הטאר ועוד. השם שניתן לקבוצה מתייחס לכך שהמינים דומים וקרובים גנטית לעיזים, ולאידך יש להם מספר מאפיינים גופניים או אקולוגים כשל צבאים ואנטילופות, כדוגמת רגליים ארוכות יחסית, יכולת ריצה וקפיצה טובה ותזונה המורכבת מפירות ועשבים. הסיווג של מיני הסרו אינו ברור דיו, ויש המשייכים אותם לסוג הזוטר יותר - גוראל, אף על פי שניתוח מולקולרי אינו תומך בסיווג זה. הסרואים בניגוד לגוראלים מתאפיינים בבלוטת ריח עגולה סמוך לעין, הם גדולים ומוצקים, וקרניהם ארוכות יותר.
מבחינה גנטית המין הקרוב ביותר לסרו היפני הוא הסרו הטאיוואני (Capricornis swinhoei) האנדמי לטאיוואן, והשניים נבדלים משאר מיני הסרו בכך שאוזניהם קצרות יותר ורחבות, יש להם פרווה עבה וצפופה והרעמה שלהם קצרה יחסית. למעשה ההבדל הגנטי בין השניים קטן והקריוטיפ שלהם זהה ברובו: לסרו היפני המספר הגנטי הוא 60 כרומוזומים ואילו לסרו הטאיוואני 50; הסרו הטאיוואני נבדל מהסרו היפני בכך שהוא קטן יותר עם פרווה קצרה וחלקה בצבע חום-שוקולד כהה, ויש לו כתם כתום-צהבהב סביב הסנטר והגרון. מעמדו של הסרו הטאיוואני לא היה ברור בעבר, ואפילו כיום חלק מהטקסונומים מתייחסים אליו כתת-מין של הסרו היפני.
הסרו היפני תואר לראשונה על ידי הזואולוג הגרמני יעקב קנראד טמינק בשנת 1836, והלה העניק לו את השם המדעי "Antilope crispa" כלומר: "אנטילופה מתולתלת"; נתינת שם זה מראה על כך שהזואולוגים לא ידעו בתחילה כיצד להתייחס לבעל החיים החדש, כיון שמצד אחד היה דומה לעז ולאידך היה בעל מאפיינים של אנטילופה. הזואולוג הבריטי ג'ון אדוארד גריי נתן לסרו את שמו המדעי הנוכחי "Capricornis crispus" בשנת 1846, שפירושו בלטינית הוא "חיה בעלת קרני עז ופרווה מתולתלת". השם המדעי שונה מאז מספר פעמים: הזואולוג הצרפתי פייר מארי הודה, שינה מעט את הסיומת של שם הסוג בשנת 1898 ל-"Capricornulus" (הפירוש של "ulus" הוא "קטן"), ואת השם של המין שינה פעמיים באותה שנה ל-"pryerianus" ול-"saxicola" ("שוכן צוקים"). בתקופה מאוחרת יותר החוקרים קולין גרובס האוסטרלי ופיטר גרב האנגלי החזירו את השם המדעי של המין - "crispus", אך מאידך העבירו את מיני הסרו לסוג גוראל בשנת 1985, וכתוצאה מכך השם המדעי של הסוג שונה ל-"Naemorhedus" שפירושו "עז חורש\יער קטנה". לבסוף פיטר גרב העביר את הסרואים חזרה לסוג נפרד בשנת 2005, והסרו היפני קיבל חזרה את השם המדעי שניתן לו על ידי ג'ון אדוארד גריי. השם הרשמי "סרו" מקורו בכינוי הודי שניתן לסרו ההימלאיה בקשמיר.
אנטומיה
קרניים
הסרו היפני מתאפיין בזוג קרניים משולשות דמויות פגיון או סכין מעוקלת, והן עבות יחסית לשאר המינים. המבנה של הקרניים הוא כדלהלן: הקרן צומחת באלכסון לכיוון מעלה בקוו ישיר עם המצח, ולרוב מתעגלת בעדינות או בחדות לאחור; לעיתים קרובות הקרן תצמח בעיקום לצדדים עם מראה של "V" עקום. הקרניים ממוקמות במרכז הקודקוד - במרחק שווה מהעיניים ומהאוזניים. בבסיס יש בין הקרניים רווח של כ-4 ס"מ, שעולה ומתרחב ככל שאורכה של הקרן גודל. הקרניים עבות לכל אורכם ולעיתים רק בבסיס, כשהקצוות יהיו תמיד צרות וחדות; עובי הקרן הממוצע בבסיס הוא 3 ס"מ. הקרן תסתיים בשפיץ צר וחד או לחלופין בשפיץ משולש ועבה. לאורך הקרניים יש כ-9 טבעות רוחביות בולטות שגורמות לקרן להזכיר בורג, ולעיתים הקרן מוקפת רק בחצאי טבעות סביב צדדיה וחלקה האחורי, בעוד שהחלק הקדמי יהיה חלק ושטוח. בקצוות הקרן תהיה חלקה בכל מקרה.
הקרניים מתחילות להתפתח בגיל 4 חודשים והן ממשיכות לגדול לאורך חייו של הסרו. איכות הסביבה (טמפרטורות, תזונה וכדומה) משפיעה על אופן הגדילה של הטבעת הראשונה, וכתוצאה מכך גם על מבנה הקרן. האורך והעקמומיות של הקרן כמו גם העובי ומספר הטבעות הרוחביות מעידות על גילו של הסרו: ככל שהסרו מבוגר כך גם קרניו יהיו עבות וארוכות בהתאם עם עקמומיות בולטת ומספר טבעות גדול יותר. צבע הקרניים הוא אפור-שחרחר, אפור בהיר, אפור כחלחל או חלודה בהיר; הקצוות עלולות להיות כהות יותר משאר חלקי הקרן. הן לזכרים והן לנקבות של הסרו היפני יש קרניים, ולזכרים הקרניים עבות וכהות יותר אם כי לא באופן מרוגש כל כך. לנקבות הקרניים גם נוטות להיות מחורצות באופן ברור.[2]
מראה חיצוני
לסרו היפני יש פרווה עבה וסמיכה ביותר עד כדי כך שהיא בעלת מראה של סיבי צמר, והיא נותנת לסרואים אלה מראה של "דובים" קטנים. הפרווה מורכבת משערות צפופות בעובי של 10 ס"מ מינימום, והיא מגנה עליו מטמפרטורות קפואות בבית גידולו ההררי והמושלג; היא נוטה להיות עבה במיוחד בפלג האחורי, בחזה, בצוואר ובחלקים העליונים של הרגליים, וקצרה מעט או דלילה ביותר באזור הפנים, החרטום והשפתיים. הפרווה נוטה להתקצר ולהתבהר בקיץ, והיא גם בהירה יותר אצל הפרטים החיים בחלקים הצפוניים של יפן.
צבע הפרווה הוא מחוספס ולא אחיד בניגוד מובהק למיני הסרו האחרים,[1] ומשתנה בחדות בין האזורים. הצבעים הנפוצים ביותר של הפרווה הם חום, אפור, לבן ושחור.[2] המראה החיצוני הנפוץ אצל הסרואים היפנים הוא כדלהלן: חום שוקולד כהה עם גוון אפרפר, סגלגל ושחרחר; חום אדמה זהוב-צהבהב עם גוני חום כהה; אפרפר בהיר עם גוני אפור כהה ולבן; אפור כהה עם גוני שחרחר ולבן דהויים; לבן בוהק עם גוון אפרפר בהיר, ואפילו שחור מבריק עם גוון אפור כהה או כחלחל. לעיתים קרובות יש שילובים מוזרים בפרווה כמו פלג קדמי לבן ופלג אחורי שחור או גוף כהה ברובו עם צלעות בהירות. עם כל זאת, עדיין ניתן להבחין במספר מאפיינים שנמצאים בחלק גדול מהפרטים: הרגליים והחזה יהיו לרוב בצבע שחור-חום כהה, כשצידם הפנימי של הרגליים יהיה בדרך כלל בהיר; לאורך הגב יש שערות סמורות שנותנות מראה של רעמה דלילה, וצבען אצל רוב הפרטים הוא חום שוקולד, סגלגל או שחרחר. כמו כן סביב הצוואר יש לרוב פס עבה כהה דמוי "סודר" או "צווארון", ולעיתים הצוואר כולו יהיה בצבע כהה. הזנב בצבע כהה או בהיר בהתאם לצבע הגוף, ובמקרה שהוא יהיה בהיר תהיה לו רצועה כהה בקצוות. הזנב משתלב היטב על רקע הפרווה העבה שסביבו, ועל כן הסרו נראה לעיתים כחסר זנב.
-
סרואים יפנים בגן החיות של סן דייגו. ניתן להבחין בבלוטות הריח האופייניות לסרו ורעמה דמוית הזקן שבלחי. -
סרואים יפנים באזור הררי. שימו לב להתמזגות של הפרווה עם העצים שמאחוריה. -
שלד של סרו יפני בגן החיות של קובה (יפן).
ראשו של הסרו היפני בדרך כלל בצבע בהיר ללא קשר לצבע הגוף, ולעיתים הוא בולט במיוחד בשל הניגוד החד שלו עם צבע הפרווה הכהה. אחד מהמאפיינים הבולטים של הסרו היפני הוא שסביב אזור הקרקפת, הלסתות, הסנטר והחלק העליון של הגרון, יש מעין רעמת שיער גדולה וארוכה שנראית כגרסה מוקטנת של רעמת האריה, ובאזור הלחיים והסנטר היא ארוכה במיוחד ונותנת רושם של זקן עבה ורחב. צבעה של הרעמה הוא לבן בוהק או קרמי והיא הגורם העיקרי לשוני החד בין צבע הגוף לצבע הראש; לעיתים הרעמה תהיה בצבע זהוב כהה או אפילו חום, ואז יטושטשו ההבדלים החדים בצבעי הראש והגוף. הרעמה נוטה להיות כהה באזור הקרקפת, ובמקרים שהיא ארוכה במיוחד הקרניים יטמעו היטב באזור זה.
אף על פי שצבע פניו של הסרו היפני עלול להיות לבן לגמרי, בדרך כלל הם בעלי צבע מנוגד לרעמה לבנה. סביב החרטום וצדדי החוטם ישנו כתם אוכפי גדול ורחב בצבע שחרחר, אפור כהה, חום כהה\בהיר, ולעיתים הוא מקיף גם את אזור העיניים ובעל מראה של מסכה. על פני המצח יש לעיתים משטח של שיער סבוך או מקורזל, שצבעו משתנה בין אדמדם וצהבהב לחום בהיר\כהה או לבנבן. במרחק כ-4 ס"מ מכל עין יש כתם לבן ובתוכו כתם אפור, ובאמצע הכתמים יש בלוטת ריח עגולה וגדולה שמאפיינת את מיני הסרו. צבעה של הבלוטה שחור בדרך כלל, אך לעיתים (במיוחד לאחר שפשוף) היא עלולה להיות אפרפרה או לבנה. האוזניים בצבע שחור\חום כהה בצידם הפנימי הבולט מאד על רקע הרעמה הלבנה שסביבן, בעוד שבצד החיצוני הן יהיו לבנות\אפרפרות עם רצועה חומה בהירה בקצוות.
מבנה ומידות גוף
לסרו היפני גוף מוצק באורך בינוני, עם צוואר וראש קצרים ורחבים. הוא בעל חרטום רחב ומשולש, וזנב קצר ורחב. אף על פי שרגליו נראות קצרות בשל עובי הפרווה, בפועל הן ארוכות יותר משל עיזי וכבשי הבר. האוזניים שלו גדולות ורחבות ובעלות קצוות מחודדות, אך הן קצרות יותר משל מרבית הסרואים. השילוב של החרטום והאוזניים המשולשים יחד עם הפרווה הארוכה והעבה, נותנת לסרו מראה זאבי או דובי. בלוטות הריח החזיתיות שבצידי העיניים מפרישות ריח חמצמץ-מתקתק של חומצה אצטית;[1] מלבדם יש בלוטות ריח מפותחות גם בתחתית הפרסות. לנקבות יש 4 פטמות. האף גדול ושחור עם נחיריים עגולים ורחבים, והעיניים בינוניות וזהובות עם אישוני-אליפסה שחורים בדומה למרבית היעלים.
לסרו היפני צומחות 32 שיניים קבועות עד גיל 30 חודשים, והצד הפנימי שלהם הופך להיות מושחר עם הזמן בחומר הקשה להסרה - סביר להניח על ידי שרף עצים שאותו הם מלקקים. ללשון הסרו היפני יש קודקוד בקצה בצורת "V", בניגוד לצורת ה-"U" אצל שאר הסרואים.[2] פרסותיו של הסרו גדולות, קצרות וחזקות, והן שסועות במרכזן בדומה לשאר מעלי הגרה. הזכרים ככל הנראה גדולים במעט מהנקבות, ואף על פי שישנם הבדלים מורפולוגים מסוימים ביניהם, באופן כללי המין הוא בעל דו-צורתיות זוויגית חיצונית נמוכה מאוד. ייתכן הבדל בגודל הפרטים לפי המיקום הגאוגרפי.
מידות הגוף של הסרו היפני:
גובה הכתפיים: 85-65 ס"מ.
אורך הראש והגוף: 130-80 ס"מ.
אורך הקרניים: 15-8 ס"מ.
אורך האוזניים: 11-9 ס"מ.
אורך הזנב: 16-6 ס"מ.
משקל: 45-25 ק"ג.
תפוצה ובית גידול
הסרו היפני כשמו אנדמי ליפן, והוא מצוי באיים: צפון ומרכז הונשו, מזרח שיקוקו ומזרח קיושו, אך נעדר מהאי הוקאידו. להלן תפוצתו באזורים ובמחוזות ביפן:
- האי הונשו: אזור טוהוקו: אאומורי, איווטה, מיאגי, אקיטה, יאמאגטה ופוקושימה. אזור קאנטו: טוצ'יגי וגונמה. אזור צ'ובו: ניאיגטה, טויאמה, אישיקווה, פוקואי, נאגנו, גיפו, יאמאנאשי ואאיצ'י. אזור קנסאי: שיגה, קיוטו, מיאה, אוסקה, נארה, וקאיאמה. הוא נעדר מאזור צ'וגוקו ומחצי האי נוטו שבאזור צ'ובו.
- האי שיקוקו: טוקושימה וקוצ'י.
- האי קיושו: קוממוטו, אויטה ומיאזקי.
בית גידולו של הסרו היפני הוא בעיקר ביערות ומדרונות הרריים בגבהים של 2,600-1,000 מטר מעל פני הים כדוגמת הרי אקאישי, הרי הידה, הרי קיסו והרי אואו. הסרו מעדיף יערות גשם ממוזגים, אך למרות זאת ניתן למוצאו גם ביערות מחטניים רחבי-עלים או ביערות סוב-אלפיניים המורכבים מעצי אלון יפני ואשור יפני. מלבד זאת הם מצויים גם בצוקים, סלעים, עמקים, מרעה וטונדרה אלפינית, ואפילו במטעים חקלאיים של עצי מחט צעירים.[2][4] בתקופת החורף, בית הגידול של מין זה מכוסה בשלג עמוק. הסרו היפני מאכלס את בית הגידול הקר ביותר ממיני הסרו, והטמפרטורות בתחומיי מחייתו עלולות להגיע בחורף ללפחות 10 מעלות מינוס במרומי ההרים. כמות המשקעים הממוצעת היא 2,500-1,000 מילימטר לשנה.
אספקת המזון וצמחייה למסתור היא הגורם המשפיע ביותר על בחירת בית הגידול.[2] בחורף, שלג גבוה עשוי להפחית את צפיפות האוכלוסייה באופן זמני. ההשפעה של הפעילות האנושית על צפיפות אוכלוסיית הסרו משתנה: מצד אחד כריתת יערות מפחיתה את בית הגידול של הסרו, ולאידך מטעים חקלאיים של ארזים ואורנים משפיעים באופן חיובי על הסרו מכיוון שהם מספקים לו כמות גדולה של מזון. הסרואים עלולים לבלות 5–10 שנים במטע צעיר, וינטשו אותו בהדרגה ככל שהעצים יתפסו גובה - בשל חוסר הגישה לעלים והענפים.[2]
אקולוגיה
פעילות
הסרו היפני פעיל במיוחד בשעות הבוקר והערב ובעבר נחשב בשל כך כבעל חיים פעיל יום,[1] אולם מחקרים אחרונים באמצעות רדיו-צווארון מצביעים על פעילות רחבה בשעות הלילה המאוחרות כמעט כמו ביום.[3] את שעות המנוחה בצהריים ובלילה הוא מבלה בדרך כלל באזורי מחסה - לרוב במערות, מתחת לצוקים או מדפי סלע.[1] התנועה של הסרו היא די איטית וזהירה ונראית מגושמת, אך למרות הרושם המטעה הוא מהיר וזריז מאוד, והוא צועד ביציבות ובבטחה על פני סלעים ומדרונות;[1] לעיתים קרובות הוא קופץ ומדלג בזריזות מסלע לסלע, ומהירותו באה לידי ביטוי בעיקר כאשר הוא נמלט מסכנה. הסרואים היפנים ידועים בכך שהם נוהגים לעמוד בנקודות תצפית גבוהות לפרקי זמן ארוכים; התנהגות זו משמשת כנראה לצורך איתור טורפים, אבל יכולה באותה מידה גם לשמש לזיהוי סרואים יריבים שחודרים לשטח.[3] הסרו היפני יוצר בצמחייה מערכת נתיבים שבה הוא צועד באופן קבוע, עם מקומות ספציפים לעשיית צרכים או למנוחה.[1]
מערכת חברתית
הסרו היפני הוא בעל חיים בודד בדרך כלל, וב-1996 למשל, 79% מהתצפיות היו על פרטים בודדים.[2] צורות חברתיות אחרות הן זוגות (זכר ונקבה) או בקבוצות משפחתיות קטנות (זכר, נקבה וצאצאים), אם כי לרוב הן זמניים.[2][3] זוגות סרואים עלולים להיווצר בעיקר מסוף הסתיו או תחילת החורף עד תחילת האביב, אם כי גם בתקופות כאלה הם נעים באופן עצמאי לעיתים קרובות. קבוצות משפחתיות נפוצות בעיקר מההמלטה עד תקופת הסתיו כאשר הזכר עוזב. צפיפות האוכלוסייה משתנה בחדות בין האזורים מ-1 עד 15 פרטים לקמ"ר, והיא משתנה גם בין העונות.[2]
הן הזכר והן הנקבה של הסרו נוטים להיות טריטוריאליים, והם מסמנים את שטחם על ידי ערימות גללים או הפרשות מבלוטות הריח; זכרים יסמנו את שטחם בתדירות גבוהה יותר.[2] הסרו יסלק משטחו רק את הפולשים מאותו הזוויג - כלומר: זכרים יסבלו נוכחות של נקבות וכן להפך. גודל הטריטוריה תלוי מאד באספקת המזון ובתנאי השטח, ומשתנה בין הקיץ לחורף; לרוב, גודל של טריטוריה ממוצעת הוא 4.4-1.3 דונם ליחיד ו-21.7-9.7 דונם לקבוצה.[2][1] הטריטוריה של הזכר באזורים מסוימים גדולה מזו של הנקבה. על פי רוב שטחם של הזכר והנקבה חופף לגמרי כשהם למעשה חיים בו במשותף, ולעיתים שטח של זכר יחפוף למספר שטחי נקבות.[2] מערכת הרבייה של הסרו תושפע גם היא מחפיפה בטריטוריות (ראה לקמן). במקרים שבהם אחד מבני הזוג עוזב או מת את הטריטוריה המשותפת, סרו אחר מאותו הזוויג ימלא את הנישה הפנויה.[2] מפגשי סרואים מאותו הזוויג בגבולות הטריטוריה יגררו גילויי עוינות, אך תוקפנות ממשית תהיה נדירה יותר ותתרחש בעיקר בעת חדירה לטריטוריה.[3]
הגדיים הצעירים והבוגרים הם היחידים שנסבלים על ידי הזכר והנקבה בטריטוריה שלהם, וגם הם בדרך כלל יעזבו בסופו של דבר או יקימו טריטוריות חופפות לטריטורית ההורים.[2][3]
התקשורת של הסרו היפני מתבצעת בעיקר על ידי הריח החזק שמופרש מהבלוטות. ייתכן שהסיבה לכך שהתקשורת הכימית מהווה את צורת התקשורת העיקרית אצל הסרו, היא משום שהוא בעל חיים בודד שנתקל לעיתים רחוקות יחסית בפרטים אחרים מאותו המין.[3] הנקבות משתמשות גם בתקשורת קולית כדי לקרוא לגדי שלהם. תקשורת קולית וחזותית מתבצעות בעיקר בשעות סכנה, בעוד שתקשורת פיזית תהיה בעיקר בעונת הרבייה בין הזכר לנקבה.
- סרואים יפנים בבתי גידול אופייניים
-
נקבה וגדי ביער אורנים. -
סרו יפני בהרי טאניגאוואה, מחוז גונמה. -
שלושה סרואים במדרון אנכי מושלג.
תזונה
באופן כללי הסרו היפני הוא בעל חיים אוכל עשב, אך הוא ניזון בצורה נרחבת גם מעלים בשרניים, עלים מחטניים, שתילים, שיחים, צמחי מרפא, עשבי תיבול, זרעים, קליפות, בלוטים, אגוזים וניצנים ולעיתים גם פרחים ופירות.[3][1][4] בחצי האי שימוקיטה זוהו לפחות 114 מיני עשבים בתזונה שלהם. בצפון האלפים היפנים התזונה מורכבת מ-95 מיני צמחים, כאשר קארקס (מין גומא) וסאסא (מין חזרן) בעלי עדיפות גבוהה על הסרו כאשר יש שלג כבד.[2] מניתוח היסטולוגי של צואת הסרו זוהו הענפים של אורן לבן יפני, ברוש טוג'ה, ברוש מצוי, אלנוס, שזיף יו-יפני, עץ תות, אקובה יפנית (מהבקעצוריים) וקריפטומריה.[2]
התזונה משתנה בין החורף לקיץ ומשתנה גם בין האזורים בהתאם לסוגי הצמחייה הזמינה.[2] הסרו הוא מעלה גרה עם קיבה המחולקת לארבעה מדורים, ויש לו רמות גבוהות של מינרלים באיברים וברקמות בשל הריכוז הגבוה שלהם בפריטי המזון שלו. צריכת המזון היומית של הסרו בשבי היא 6,300-5,610 גרם לנקבות ו-4,150 גרם לזכרים.[2] מחקרים מצביעים על כך שאפילו לחורפים קשים במיוחד אין השפעה משמעותית על צריכת המזון של הסרו, ומשערים שהסרו חי בשטחו בדידות כדי להבטיח אספקה סדירה של מזון.[3]
התמודדות עם טורפים
הטורף העיקרי של הסרו היפני בעבר היה זאב הונשו הננסי יחסית, שהתקרב בגודלו לנקבת הסרו. לאחר שהזאב הוכחד מיפן בסביבות 1900 הסרו הפך לחסר טורפים בטבע, לבד אולי ממקרים בודדים של טריפה על ידי דוב שחור אסייתי.[3] לאחרונה נמצא כי חלק גדול מתמותת הסרואים באזורים מסוימים נובעת מטריפת סרואים על ידי כלבי בית.[3] הסרו היפני עלול לחצות אגמים בשחייה כאשר הוא מאוים. בשבי, התקרבות יתר של אייל אדום, יחמור ואייל סיקה לכיוונו של הסרו גררו מצידו נסיגה וסימני אזהרה חזותיים כהנפה עם הזנב והכאה עם הרגל.[2] במקרים שבהם הסרו היה נרדף על ידי איילים אלו הוא היה נמלט לקרקע סלעית תוך כדי פליטת נחירה שורקנית. למרות החששנות של הסרו מבעלי חיים זרים, הוא נצפה בשבי רודף אחרי גוראלים.[2]
רבייה ומחזור חיים
.jpg)
הסרו היפני נחשב לבעל חיים מונגומי - כלומר, הזכר והנקבה מתרבים עם בן זוג יחיד.[3] עם זאת, במחקרים מ-1996 נמצא שבסביבות 30-20% מהזכרים הם פוליגמיים המתרבים לפחות עם שתי נקבות.[2] שטחה של הטריטוריה הוא שיקבע לרוב את מערכת הרבייה של הסרו: במקרים ובהם תהיה חפיפה מלאה בין שטח הזכר לשטח הנקבה הזוג יהיה לרוב מונגומי (במיוחד באזורים שבהם יש סרואים מועטים), בעוד שחפיפה של זכר עם שטחים של מספר נקבות תגרום לו להיות פוליגמי.[3]
הקרבות בין הזכרים על השליטה בטריטוריה מורכבות בעיקר מנגיחות בראש ובבטן עם קרני-הפגיון הקטלניות שלהם, כשהמנצח מניס את המפסיד משטחו. הקרבות עלולים לגרום להם לפציעות חמורות, וידוע על מספר מקרי מוות שאירעו כתוצאה מהלחימה העזה.[3]
עונת הרבייה של הסרואים היא מספטמבר עד נובמבר, והייחום נמשך כ-20 ימים.[2] הגדיים נולדים בחודשי מאי ויוני לאחר תקופת הריון של 7 חודשים, והם נשארים לצד אימם במשך שנה;[2] בדרך כלל נולד גדי יחיד ורק לעיתים נדירות שניים.[1] הנקבה מניקה את הגדיים מספר פעמים ביום, כשפרק זמן היניקה עולה בהדרגה: בגיל 19 יום הגדי יונק אחת ל-3 שעות ובגיל 45 יום אחת ל-6 שעות.[2] ככל שעובר הזמן הגדי מפסיק להיות תלוי באם והוא נגמל לחלוטין לאחר 5–6 חודשים. הגדיים כבר פעילים באופן מלא לאחר הלידה, אם כי במקומות מסוימים הם הסתתרו בשיחים בימיהם הראשונים.[2] ההשתתפות של הזכר בגידול הצאצאים מסתכמת בכך שהוא מאפשר להם להסתובב בשטחו.[3]
הגדיים מגיעים לבגרות בסביבות 3-2.5 שנים כשהזכרים מתבגרים מהר יותר.[2] אף על פי שהסרואים עצמאיים כבר בגיל שנה, הם נשארים בטריטוריה של אימם עד שזו תמליט גדי חדש או עד שהזכר יחליט לסלקם;[2] הזכר נוטה להיות סובלני יותר לנוכחות של נקבות צעירות. הגדיים מוצאים לעצמם שטח חדש לאחר 2–4 שנים, ונקבות עשויות להקים טריטוריה בסמיכות לאימם או אפילו לרשת מהם את שטחן.[3]
תוחלת חיים
תוחלת החיים של הסרו היפני היא כדלהלן:[2][3][4] תוחלת ממוצעת בטבע: 5.1-4.8 שנים לנקבות; 5.5-5.3 שנים לזכרים. תוחלת מרבית בטבע: 12-11 שנים. תוחלת ממוצעת בשבי: 10 שנים. תוחלת מרבית בשבי: 21-20 שנים לזכרים; 22-21 שנים לנקבות. תוחלת החיים המרבית המשוערת היא 25 שנים. ממחקרים עולה כי תוחלת החיים בטבע גבוהה יותר אצל פרטים שחיים בשטח קבוע, כשאספקת מזון טובה מגדילה את סיכויי ההישרדות של הפרט.[3]
איומים ושימור
הסרו היפני מסווג על ידי IUCN במצב השימור "ללא חשש" (LC), בשל הטווח הרחב של תפוצתו ומספרי אוכלוסייה גדולים הנמצאים במגמה יציבה או בעלייה.[4] עד שנת 1925 הסרו היה מאוים על ידי ציד יתר. לאחר החוקים שנחקקו בשנה זו הסרו היה מאוים עד 1950 בעיקר על ידי ציד לא חוקי ברמה גבוהה. בסביבות 1959, ציד של הסרו הפך להיות תופעה נדירה לאחר קמפיין נרחב נגד ציד לא חוקי ברחבי יפן. מתקופה זאת עד 1970 האוכלוסייה החלה לעלות גם בעקבות נטיעת עצי מחט שסיפקו כמות מזון גדולה לסרואים. לאורך שנות ה-70 הסרואים גרמו לנזקים גדולים למטעים ולגידולים, ובעקבות לחץ ציבורי חוקי הציד המחמירים בוטלו בסופו של דבר בשנת 1978. משרדי הממשלה החלו בפעולות שימור מסודרות, עם חלוקה ל-13 אזורי שימור שבהם אסור הציד לגמרי, ואילו בשאר האזורים הציד מותר תחת פיקוח, כשייתכן שאזור מסוים יאסר לציד באופן זמני בהתאם להוראות משרדי הממשלה.[4]
כיום השליטה והניהול של השימור עברה לסמכות המחוזות. אחת ל-6 או 7 שנים מתבצע סקר עיקרי על ידי מומחים לשימור וניהול אוכלוסייה, וסקרים משניים נוספים מתבצעים על ידי המקומיים אחת לשנה. מטרת הסקר העיקרי היא לעקוב אחר מגמת האוכלוסייה ושיעור הגידול שלה, בעוד שמטרת הסקרים המשניים היא לבדוק את אומדן האוכלוסייה ולפקח על שינויים טבעיים בבית הגידול ונזק הנגרם על ידי הסרואים. הנתונים משני סקרים אלה משמשים לפיתוח תוכניות שימור והגנה בעיקר במקרה הצורך. מעבר לכך נתונים נוספים נאספים מהציד עצמו, כשעל רובם המכריע של הפרטים שניצודים מוגש דו"ח שמפרט את מקום ומועד ההריגה, מין, גיל, ומצב הרבייה של הפרט. הסקרים והדוח"ות קריטים במיוחד לאיים שיקוקו וקיושו שבהם אין עדיין אזורים מוגנים בשל מחלוקות עם בעלי הקרקע.[4]
הטווח הכולל של האזורים המוגנים הוא 11,800 קמ"ר המהווה כ-20% מטווח התפוצה הכללי של הסרו.
בין האזורים המוגנים שבהם הסרו היפני מצוי, ניתן למנות את האזורים הבאים: הפארק הלאומי האקוסאן, הפארק הלאומי מינאמי-אלפס, הפארק הלאומי באנדאי-אסאי, הפארק הלאומי ריקוצ'ו-קאיג'ן, הפארק הלאומי ניקקו, הפארק הלאומי צ'הובו-סאנג'אקו והפארק הלאומי ג'ושינאטפו-קוג'אן.
מערכת הניהול של שימור הסרו התפתחה באופן משמעותי במהלך 25 השנים האחרונות. האוכלוסיות יציבות או גדלות ברוב האזורים, אולם האיומים הבאים עלולים להשפיע לרעה על אוכלוסיות מבודדות או קטנות כמו באי קיושו:[4]
1. מטעי עצי מחט שניטעו בין 1950 ל-1980 הגיעו לגובה משמעותי של מספר מטרים - מה שמפחית את אספקת המזון של הסרו היפני ומונע צמיחה של עשבים ושיחים בשל חופת-היער הסגורה.
2. התפוצצות אוכלוסין של איילי הסיקה, גורמת לתחרות כבדה בין הסרו לאייל על מקורות מזון.
3. ירי בשוגג בסרואים בעת פעילויות לדילול איילי הסיקה.
4. הרג על ידי כלבי בית וכלבי ציד.
5. הסתבכות בגדרות.
אומדן האוכלוסייה העולמי של הסרו היפני הוא כנראה בסביבות 100,000 פרטים.[4]
הסרו והאדם
התיעוד המוקדם ביותר של קשר כלשהו בין הסרו לאדם, הוא במספר קטן של עצמות שנחשפו על ידי ארכאולוגים בעיקר באזורים הררים של יפן, המתוארכות לתקופת ג'ומון (400 לפנה"ס). מאמינים שהסרו שימש אז בתור מזון לאנשים נרדפים שברחו להרים, וכן לציידים-לקטים.
בספרות
האזכור הראשון של הסרו בספרות היפנית, מופיע ככל הנראה בספר ניהון שוקי (המאה ה-7); בספר מוזכר לראשונה שטמו, קיסר יפן שלח עורות של "יאמושישי" למדינאים בכירים, והכינוי הזה חוזר על עצמו במספר דפים בספר. ההיסטוריונים טוענים שסביר להניח שה"יאמושישי" הוא הסרו היפני. ה"מאניאושו" - אוסף השירים היפנים העתיק ביותר מתקופת אסוקה, מכיל "ואקאה"[5] אחת של המשורר היפני המפורסם קאקינומטו נו-היטומארו שבה מוזכר קבוצה של "שישי". מספר סופרים הגיעו למסקנה שמדובר בסרואים, אם כי אחרים הצביעו על כך שהסרו בדרך כלל חי בבדידות. במסמכים מתחילת תקופת הייאן (המאה ה-8-המאה ה-12), מתועד הבאת קרני סרו לבירה בתור מתנות. בספר הרפואה הקדום ביותר שנמצא ביפן - ה"דאטונג רויג'ו" (המאה ה-9), מופיע השימוש בקרניו ובשרו של הסרו למטרות רפואיות. במשך מאות השנים הבאות, האזכורים של הסרו בתקופת הייאן הופכים לנדירים יותר, ופה ושם מוזכר כי הוא נרדף לשימוש רפואי.
בתקופת אדו (המאה ה-17-המאה ה-18) חלה עלייה מסוימת באזכור הסרו. באנציקלופדיה היפנית "ואקאן שאנשי זוה" שנכתבה על ידי רופא מאוסקה בשנת 1712, יש איור של הסרו. בתקופת אדו נכנסו לתקפם מספר חוקים הנוגעים לבעלי חיים ובכללם הסרו הידועים בשם "צווי שאורוי", אם כי מרבית החוקים התייחסו בעיקר לאחזקת בעלי חיים ביתיים בצורה ראויה ופחות לאיסורים על ציד. בסביבות רסטורציית מייג'י בשנת 1868, החלו להופיע איורים של סרו בציורים מפורסמים, כמו בספר "הצומח והחי של יפן" של הרופא והביולוג קייסוקה איטו (1870).
בציד
במאה ה-19 הסרו כבר היה ניצוד בצורה נרחבת בצפון יפן יחד עם הדוב השחור האסייתי, בעיקר על ידי ציידי ה"מאטאיג'י" בעלי תרבות עתיקה שהיו נוהגים לצאת למסע ציד של סרואים ודובים בחורף. לאורך האזורים ההררים של יפן הסרו היה בעל ערך חשוב מאד לכפריים, וכל חלקי גופו היו מנוצלים למטרות כלשהם. בשרו של הסרו היה יקר וחשוב במיוחד, ובאמצע המאה ה-20 הוא היה מקור המזון העיקרי באזורים ההררים, עד כדי כך שהמילה "בשר" התייחסה לבשרו של הסרו. העור העמיד שלו שימש כחומר ליצירת בגדים או לפרישה מעל קורות האוהלים אצל ציידי ה"מאטאיג'י". קרניו שימשו כאמצעי מניעה נגד מחלות כמו בריברי, ומהמעי הדק וכיס המרה שלו נעשתה תרופה לכאבי בטן.
בשימור
לאחר עשרות שנים של ציד, אוכלוסיית הסרו היפני החלה להידלדל בצורה דרסטית והוא נכחד לגמרי מאזור צ'וגוקו במערב הונשו עד אמצע המאה ה-20. האוכלוסייה הגיע למצב כל כך גרוע, עד שהממשלה היפנית הכריזה עליו בתור מין שנאסר לציד לחלוטין בחוק הציד שיצא בשנת 1925.[4]
בשנת 1934 הסרו היפני קיבל מעמד של "מונומנט טבעי" ובשנת 1955 מעמדו שודרג ל"מונומטום טבעי מיוחד". אוכלוסיות הסרו החלו להתאושש בהדרגה בזכות האכיפה החזקה של המשטרה היפנית, הקמפיין המוצלח נגד הציד הלא חוקי - כמו גם על ידי מטעי עצי מחט של המקומיים שניטעו לאחר מלחמת העולם השנייה והרחיבו את טווח התפוצה שלהם; עד שנת 1955 המספרים היו בסביבות 30,000-20,000 פרטים.[4]
ההצלחה של מיגור הציד הלא חוקי המשיכו לתת את אותותיהם באוכלוסיית הסרו, ועד שנת 1980 אומדני האוכלוסייה הגיעו לסביבות 100,000-70,000 פרטים על פני טווח של 40,000 קילומטרים רבועים. עד שנת 2003, טווח התפוצה שלו התרחב ביותר מ-170% מהטווח הקודם והאוכלוסייה התייצבה לגמרי.[4]
בתור מזיק
כבר לאחר המלחמה העולמית כשהסרו נאסר לחלוטין לציד, היערנים היפנים העלו חששות שאוכלוסיות הסרו עלולות להפריע למאמצי נטיעת יערות ברוש יפני, ארז יפני ואורן אדום יפני לצורך מסחר בעצים, בתור מינים הניזונים משתילים ומענפים הצעירים של עצים. החששות התבררו כמוצדקים, וככל שאוכלוסיית הסרו גדלה כן עלה שיעור הנזק שנגרם על ידם לפלורה היפנית. מלבד זאת הסרו היפני גרם לנזקים רציניים לגידולים חקלאיים בכפרים ההרריים, והכפריים התנגדו למאמצי השימור של הסרו. הבעיה החריפה ככל שעבר הזמן, והתגובות הלא מחמיאות לנזקי הסרו ברחבי יפן עלו בהתאם; התקשורת היפנית למשל, התייחסה לנזקים של איילי הסיקה והסרו כ"מלחמת האדם והאייל" וכ"מלחמת הסרו".
התסכול מחוסר התייחסות של הממשלה וארגוני השימור הובילה כ-400 יערנים להשיק תביעה נגד המדינה על נזקי הסרו למטעי העצים בשנת 1980. היערנים במחוז גיפה פעלו בקיצוניות יותר וביצעו ירי חי לרגליהם של הסרואים בתואנה שירי כזה אינו קטלני בשבילם. היערנים דרשו הקלות בציד הסרו ולהכיר בו כחיה מזיקה, בעוד שהממשלה וארגוני השימור האשימו את היערנים בכך שהם מנפחים את מספרי האוכלוסייה ורמות הנזק שלהם כדי לקדם את האינטרסים שלהם.
מומחי שימור האמינו כי העלייה בנזקים לגידולים לא נבעה דווקא מגידול באוכלוסייה, אלא בגלל כריתת יערות באזורים מסוימים שגרמו לסרו היפני להידחק מבית גידולו; ברגע שהסרו החל לאכלס אזורים הסמוכים לכפרים הוא נחשף לגידולים בחוות ולמטעי העצים מה שגרם לו לבקר באופן קבוע באזורים החקלאיים בשל המזון הזמין. ייתכן שגם כריתת היערות תרמה בעקיפין לגידול האוכלוסייה: קרקעית היער שנחשפה לשמש החלה להצמיח אזורים עשבוניים, ומכיוון שהללו מהווים את המזון האידיאלי לפרסתנים הם גרמו לעליות במספרי הסרו.
עם זאת נזקי הסרו אינם נמשכים לאורך זמן. לאחר צמיחה מחודשת של עצים שמובילה תוך 15–20 שנה ליצירת חופת יער סגורה, הקרקע מפסיקה להצמיח עשב ולפרסתנים אין גישה לשתילים והענפים; כתוצאה מכך מינים כדוגמת הסרו נאלצים לנדוד לאזורים גבוהים.
בשנת 1990 לאחר שמספר המטעים הצעירים ירד ומרבית המטעים הגיעו לגובה משמעותי, נזקי הסרו ירדו בהדרגה לרמות סבירות בשילוב עם הציד החוקי. מאז תשומת הלב העיקרית ביפן הופנתה לנזק שגורמים אייל הסיקה, חזיר בר ומקוק יפני, והסרו איבד עם הזמן את הדימוי השלילי שלו כמזיק. באזור קיושו, התפוצצות אוכלוסין של איילי הסיקה העלתה את רמות החפיפה של האייל והסרו, והאוכלוסיות של הסרו עשויות לגדול בהאטה בשל התחרות על מקורות המזון עם האייל.
בחוק
בעקבות הסכסוך המתמשך בין היערנים והממשלה, בסופו של דבר הממשלה הורתה ב-1978 על ביטול ההגנה המלאה על הסרו. תחת זאת הממשלה היפנית הקימה 13 אזורי שימור לסרו שבהם הציד נאסר לחלוטין, בעוד שבשאר האזורים הותר לצודו באופן נרחב תחת פיקוח. בשנת 1979, משרד החקלאות, היערנות והדיג היפני יחד עם משרד הסביבה היפני ומשרד התרבות היפני הגיעו להסכמה על ניהול משותף של אוכלוסיות הסרו.[4] באזורים מסוימים מחוץ ל-13 אזורי השימור, ננקטו על פי החלטות המשרדים הקמת אזורי הגנה זמניים לאוכלוסיות בירידה או לחלופין דילול מזיקים כסרו באזורים עם אוכלוסייה גדולה במיוחד חרף מחאות של ביולוגים וארגונים לשימור הטבע. בין 1978 ל-2005 למשל, ניצודו סך הכול ביפן כ-20,000 סרואים מחוץ לאזורי השימור.[4]
בשנת 1999, הניהול של חוקי הציד והגנת הטבע של חיות הבר הועבר לסמכות המחוזות כדי לאפשר ניהול טוב יותר. בשנת 2007 הוקמו כ-7 תוכניות שונות לניהול אוכלוסיות הסרו מחוץ לאזורי השימור באזורים מסוימים, ובכל מקום התוכנית השתנתה בהתאם לכמות האוכלוסייה, שיעור הגידול והנזק שלה.[4]
בתרבות היפנית
|
היותו של הסרו היפני מין ייחודי ואנדמי גרמה לו כאמור לקבל מעמד סמלי ביפן של "מונומנטום טבעי" - מונח המתאר ערכי טבע ייחודים (כדוגמת הר פוג'י) שיש ערך לאומי בשמירתם; כמו כן מכיוון שמרבית מיני הסרואים מצויים ביבשת אסיה הוא נתפס גם כשריד ממנה בטרם הופרד הארכיפלג היפני מהיבשת. בשנת 1973 בעת כינון היחסים הדיפלומטים בין יפן לסין על ידי ממשלתו של קקואיי טנאקה, הממשלה הסינית העניקה ליפן פנדה ענק במחווה סמלית, בעוד שהממשלה היפנית העניקה לסין בתמורה זוג סרואים יפנים; אותם סרואים התרבו היטב בגן החיות בביג'ינג' והוקמה שם אף אוכלוסייה שבויה קטנה. עיירות וכפרים ברחבי יפן אימצו את הסרו היפני כסימלם.
ביפן, ישנו רושם עממי מוטעה כאילו הסרו הוא מין של אייל ולעיתים אפילו חזיר בר, אף על פי שהללו אינם נמצאים כלל באותה משפחה. בלבול זה מתבטא בשם הרשמי הנוסף ביפן "קאמושיקה", שנלקח במקור מהמילה "שיקה" שמשמעותה "אייל" (זהו גם מקור השם של אייל סיקה).
מבחינה היסטורית לסרו ניתנו מגוון שמות, כשחלק מהם מבוססים לעיתים קרובות על המראה או המאפיינים שלו. בין השמות בעבר ניתן למנות "כבש הרים", "אייל צמרי" ואפילו "ברווז" שמתייחסים לפרווה שלו, כמו גם "קוראשישי", "פרת תשעה-רגליים" או "פרת-שדים" המצביע על הדמיון שלו כביכול לשד המיתולוגי היפני - "אוני אושי" שמתואר כעכביש-שור החי בהרים המיוערים.
ציידי ה"מאטיג'י" היפנים מכנים אותו "הכחול", מכיוון שהוא נראה לעיתים קרובות במרומי הצוקים סמוך לשמים הכחולים. באזורים רבים יש לסרו כינויי גנאי כמו "חיית הריקודים" (מתייחס לקפיצות על הסלעים), "חיה מטופשת" או "האדיוט". היפניים לעיתים קרובות מתארים את הסרו כבעל חיים "מוזר" או "לא נורמלי", בשל ההליכה הזהירה שלו והנוהג שלו לבהות בבני אדם. הוא מתואר גם כ"חיית רפאים" מכיוון שיש לו נטייה לחיות בבדידות במעמקי היערות, והוא נוהג לצפות על מטיילים ויערנים מאזורים גבוהים ובטוחים בהרים.
ביפן המודרנית, יש לסרו היפני מוניטין של מהירות וזריזות; ספורטאים ואצנים מעולים מושווים לסרו הידוע לא רק בזריזותו אלא גם ביכולת הריצה הטובה שלו. חברת הרכב היפנית ימאהה מוטור שיווקה את אופנוע הספורט דגם XT 225 תחת השם "סרו ימאהה" על שמו של הסרו היפני, אף על פי שהוא אויר על האופנועים כאייל. בסרט האנימציה היפני המפורסם ביותר - הנסיכה מונונוקי (1997) בבימויו של הייאו מיאזאקי, אחת מהדמויות הראשיות - יצור בשם "האייל האל", אוייר באופן המזכיר את הסרו היפני. עד שנת 2010, פעל קו רכבת בין מחוז אקיטה למחוז אאומורי שנקרא "קאמושיקה", משום שהרכבת עברה באזור מסוים סמוך לשירקאמי-סנצ'י בו מצויה אוכלוסייה של סרו יפני.
בשפה היפנית, המילה "אוצ'ירו" שמשמעותה "להיכשל במבחן" מתפרשת גם כ"ליפול"; מכיוון שהסרו ידוע בהליכה הבוטחת שלו על פני צוקים וסלעים בלא למעוד, הורים רבים נוהגים לקנות לילדיהם אומומורי (קמיע יפני) עם איור פרסותיו של הסרו כסגולה לכך שהם "לא יפלו" בבחינה.
ביולי 2008, נגרמה מהומה רבתית בכפר פונאבאשי במחוז טויאמה לאחר שסרו יפני פלש לתוך בניין הספרייה הציבורית הסתובב שם וטיפס על מדפי ספרים - מה שהפך לחדשות היום בכל רחבי יפן.[6] בעקבות האירוע נכתב שנה לאחר מכן ספר ילדים שנקרא "ספריית האנטילופה" ונמכרו ממנו כ-1,000 עותקים.
לקריאה נוספת
- אנציקלופדית הטבע הבינלאומית הוצאת גוגל ספרים.
- יונקי העולם:טקסונומיה וגאוגרפיה הוצאת גוגל ספרים.
- יונקי יפן (ביפנית)
- אנטילופת היער של יפן (ביפנית)
- מחקר אנתרופולוגים על יחסי אנשים-וחיות בר הוצאת אוניברסיטת אוקספורד 2003.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סרו יפני |
- serow japan - סרו יפני באתר ultimateungulate.
- סרו יפני באתר science.
- תמונות של הסרו היפני.
- סרטונים של הסרו היפני
הערות שוליים
- ^ 1.00 1.01 1.02 1.03 1.04 1.05 1.06 1.07 1.08 1.09 - serow japan/ מידע על הסרו היפני
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 2.16 2.17 2.18 2.19 2.20 2.21 2.22 2.23 2.24 2.25 2.26 2.27 2.28 מפורט ומקיף על הסרו היפני
- ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 3.13 3.14 3.15 3.16 3.17 יפני באתר ADW.
- ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 4.11 4.12 4.13 4.14 /סרו יפני באתר IUCN
- ^ סוג של שיר יפני
- ^ הסרו היפני בספרייה בכפר פונאבאשי
_(cropped).jpg)
