סרו אדום
 סרו אדום
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | פריים |
| תת־משפחה: | יעלים |
| שבט: | צפירים |
| סוג: | סרו |
| מין: | סרו אדום |
| שם מדעי | |
 Capricornis rubibus
| |
| תחום תפוצה | |
| |
סרו אדום (שם מדעי: Capricornis rubibus; קרוי גם סרו בורמזי), הוא מין של אנטילופות-עז בינונית בסוג סרו, האנדמי לאזורים ההררים של צפון ומערב מיאנמר (בורמה). הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1863 על ידי הזואולוג האנגלי אדוארד בליט. את סרו זה ניתן לזהות בקלות משאר המינים האחרים בסוג, בשל צבע פרוותו האדמדם והבולט, שבהיר יותר לעומת הפרווה הכהה של רוב המינים. עם זאת חוקרים מציינים כי ישנם מספר אוכלוסיות אדומות גם של המין סרו ההימלאיה, ובשל כך מצב השימור והתפוצה האמיתית של מין אינם ברורים דים ועשויים להשתנות. ישנם אוכלוסיות כלאיים של סרו אדום וסרו סיני המתאפיינים בפרווה אדמדמה עם שילוב של גוונים צהבהבים ושחורים.
מבחינה חיצונית, המין הדומה ביותר לסרו האדום הוא קרובו הגוראל האדום שקטן ממנו במידות גוף, והתפוצה של שניהם אף חופפת באזורים מסוימים. שמו המדעי של מין זה נגזר כנראה מלטינית כדלהלן: "Capricornis" = "קרני עז"; מתייחס לכך שהסוג תואר בתחילה כאנטילופה עם קרני עז. "rubibus" = "אדום כהה", ומתייחס לצבע הפרווה שלו. הסרו האדום הוא המין השני בגודלו בסוג סרו לאחר סרו ההימלאיה.
תיאור
קרניים
הסרו האדום מתאפיין בזוג קרני-פגיון ארוכות למדי בצורת קשת,[1] והמבנה שלהם דומה לשאר המינים שבסוג: הקרן צומחת לכיוון מעלה בקו ישר עם המצח, והיא מתעקלת בחדות או בהדרגה לאחורה ולעיתים גם לצדדים בצורת האות "V". מיקום הקרניים הוא במרכז המצח - סמוך לעיניים ולאוזניים. בבסיס יש רווח ברור ביניהן, והמרחק בין קרן לחברתה גודל במעט ככל שהקרן מתארכת. הקרניים של הסרו עבות יחסית לכל אורכם לעומת הגוראלים, והן הופכות לדקות יותר לקראת הסוף ומסתיימות בשפיץ צר וחד או עבה ועגלגל. לרוב הקרניים חלקות בצד הקדמי ומחוספסות בכ-8 חריצים או חצאי טבעות בצד האחורי, אך די נפוץ שהקרן תהיה מוקפת בבסיסה ב-5 טבעות שלמות. צבע הקרניים הוא אפרפר, אפרפר-כחלחל, ושחור-כחלחל. למרות שלשני המינים יש קרניים, לזכרים הקרניים נוטות להיות עבות וארוכות יותר, וזהו גם ההבדל העיקרי בינם לבין הנקבות.[1]
מראה חיצוני
_-_%D7%90%D7%99%D7%95%D7%A8_%D7%A9%D7%9C_%D7%9E%D7%A9%D7%AA%D7%9E%D7%A9%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D.%D7%90%D7%9C.png)
הפרווה של הסרו האדום עבה וארוכה למדי, ומורכבת משערות גסות וצפופות - בייחוד בחזה ובגחון. מלבד הצבע, ההבדל העיקרי בין פרוות הסרו האדום לסרו ההימלאיה או הסיני הוא שבסיס שערותיו שחור בניגוד לבסיס הבהיר של שאר הסרואים.[2] צבע פרוותו מאפשר לזהותו בקלות משאר המינים: בדרך כלל חום-אדמוני בהיר עד כהה עם שילוב של שערות לבנבנות וכתמתמות, ולעיתים הפרווה מתכהה עד לגוון חום ערמוני כהה. עובדה מעניינת היא, שלמרות ששערותיו של המין אדמדמות הן שחורות בבסיסן. לאורך העורף - מהאוזניים עד לכתפיים - ישנה רעמת שיער ארוכה למדי המזכירה במקצת את רעמת הסוס, והיא הופכת לקצרצרה יותר מהכתף עד לזנב. צבע הרעמה בעורף הוא לבן בוהק לעיתים עם שערות אדמדמות, ומהכתף עד לזנב היא משתנה בחדות לשדרה של שערות בצבע שחור-חום שוקולד.[1] לעיתים הרעמה כולה תהיה כהה, או לחלופין תהיה הצבע אדמוני כשאר הגוף. הרעמה סומרת בעיקר בשעת סכנה או בקרבות בין הזכרים. הזנב בצבע שחור-חום שוקולד בדומה לצבע הרעמה באזור האחורי. החלקים התחתונים של הרגל נוטים להיות בצבע בהיר יותר משאר הגוף - לעיתים כתמתם או זהבהב.[1] לרוב סמוך לפרסות ישנו כתם לא מוגדר בצבע צהבהב קרמי או לבנבן. החזה, המפשעה ובית השחי בצבע לבנבן בדרך כלל, אך אין זה נדיר שהם אדמדמים לגמרי. הפרסות בצבע שחרחר או אפרפר.
צבע ראשו של הסרו האדום בהיר מעט משאר הגוף - אדמאדאם דהוי עם גוונים אפרפרים או צהבהבים. הפרווה סמיכה יותר באזור הלחיים ועל כן הצבע שם כהה יותר מאשר בפנים. סמוני הפנים שלו דלילים יחסית: סביב העיניים יש כתמים דהויים בלתי מוגדרים בצבע שחרחר או אפרפר, ומעל העיניים יש עצמות בולטות המחופות בשיער לבן ונראות כגבות.[1] הלוע בצבע אפרפר או שחרחר, ומסביב לו ישנו כתם לבן גדול ובולט המתפרש לאורך הסנטר, החלק העליון של הגרון ועצמות הלסת, ויוצר "סינר" בהיר ובולט.[1] השערות באזור הסנטר ארוכות וסבוכות מן הרגיל, ועל כן יש רושם מטעה לפעמים כאילו הסרו הוא בעל זקן קצרצר. האוזניים מתחלקות בין אדמדם בצד החיצוני ללבנבן בצד הפנימי, כשהקצוות שחורות ולעיתים מפוספסות בלבן.
מבנה ומידות גוף
מבנה גופו של הסרו מוצק וארוך למדי, ויש לו צוואר וראש קצרים ורחבים. רגליו קצרות וחזקות והן מסתיימות בפרסות קצרות ורחבות; בתחתית הפרסה ישנה כרית גומי המאפיינת את מיני היעלים, והיא מסייעת לו לטפס בזריזות על אבנים וסלעים בבית גידולו ההררי. ראשו משולש וחרטומו קצר, ואפו גדול ועגלגל בצבע שחור עם נחיריים רחבים ועגולים. עיניו בינוניות בצבע אדמדם-כתמתם עם אישונים גדולים, וסמוך לכל עין יש בלוטת ריח עגלגה ובולטת בצבע שחור עד אפור בהיר. האוזניים צרות וארוכות יחסית לעיזי בר והן משולשות בקצוות. הזנב של הסרו עבה וקצר מן הרגיל. מלבד הקרניים אין הבדלים משמעותיים כל כך בין הזכרים לנקבות.
מידות הגוף של הסרו האדום:[1][2]
גובה הכתפיים: 95-85 ס"מ.
אורך הראש והגוף: 155-140 ס"מ.
אורך הזנב: 12-8 ס"מ.
אורך הקרניים: 25-15 ס"מ.
משקל: 160-110 ק"ג.
גוראל אדום
הגוראל האדום (Naemorhedus baileyi), הוא מין של אנטילופת-עז קטנה הדומה מאד לסרו האדום בצבעי פרוותו. מעבר למבנה גופו הקומפקטי יותר, ניתן לזהותו בקלות מקרובו הסרו האדום על פי המאפיינים הבאים: לסרו רעמה בולטת ולבנה בעורף, בעוד שלגוראל היא שחורה וקטנה מאד ולעיתים קרובות נעדרת. לסרו קרניים גדולות וארוכות יותר. לסרו סינר לבן בולט בסנטר ובגרון, בעוד שלגוראל סינר זהוב שמוגבל לרוב לגרון. לסרו יש פס דק של שערות שחורות לאורך הגב. לגוראל יש זנב ארוך יותר, ולעיתים כתם לבן במצח. לגוראל אוזניים עגלגלות וקצרות יותר ואין לו בלוטת ריח עגולה ובולטת סמוך לעין. לגוראל פרווה צמרירית יותר, ויש לו כתם שחור על החרטום והברכיים. הגוראל האדום מצוי בדרום מרכז סין ובצפון מאינמר והודו וחופף עם הסרו באזורים מסוימים.
תפוצה ובית גידול
הסרו האדום אנדמי באופן כללי לצפון ומרכז מיאנמר. התפוצה שלו משתרעת על צפון מחוז שאן ומחוז קאצ'ין, צפון ומערב מחוז סאג'אינג, צפון מזרח מחוז צ'ין, וצפון ומרכז מחוז מאג'וואה. למרות שטווח התפוצה שלו גולש מעט למחוז יונאן בסין העממית ולשבע האחיות ההודיות (בעיקר ארונאצ'ל פרדש, מניפור, אסאם, נאגאלנד ומיזוראם), הדיווחים על תפוצה רחבה של המין במדינות אלה כמו גם במזרח בנגלדש ומחוזות דרומיים יותר במיאנמר, מיוחסים לסרו ההימלאיה או לסרו הסיני.
בית הגידול של הסרו האדום הוא יערות גשם ממוזגים, יערות טרופיים ויערות עננים-הרריים בגבהים של 3,000-500 מטר מעל פני הים, כדוגמת הרי אראקאן, הרי אנגדואן, הרי שאן, הרי פאת'קאי והרי נאגה, עם פסיפס של גבעות תלולות, שיחים, סלעים, ומדרונות. הטמפרטורות בתחומיי מחייתו 30-10 מעלות והאקלים הוא טרופי חם ולח; כמות המשקעים הממוצעת היא 3,000-1,000 מילימטר ומעלה לשנה.
אקולוגיה
אין הרבה מידע על האקולוגיה של הסרו האדום, ומשערים שהיא דומה ברובה למיני סרו אחרים.[2] הסרו האדום פעיל בעיקר בשעות הבוקר המוקדמות ושעות הצהריים והערב, אך הוא עשוי להיות פעיל גם בלילה. בשאר היום הוא משתמש בצוקים ובמערות כמקום מנוחה ומחסה מפני טורפים.[1]
בעת הבחנה בטורף הסרו האדום פולט שריקה או נחירה רמה המזהירה את שאר בעלי החיים באזור, והא ינוס במהירות לאזורי סלעים וצוקים בהם יקשה על טורפיו להשיגו. הסרו אמנם פחות מיומן בטיפוס מאשר צפיר או טאר, אך עדיין הוא זריז מאד בתנועה בשטח הררי, וצועד בבטחה במדרונות וצוקים אנכיים.[2]
הטורפים העיקריים של הסרו האדום הם טיגריס בנגלי, נמר הודו-סין, נמר השלג ודהול, והגדיים עלולים להיטרף כנראה גם על ידי דורסי יום גדולים כעיט לוחם.[1] במקרים שבהם הוא נדחק לפינה הוא עשוי להשתמש נגד טורפיו בקרניו החדות.[2]
הסרו האדום הוא בעל חיים טריטוריאלי הפעיל בשטח קבוע אותו הוא מסמן בעזרת בלוטות הריח שבעיניים, שפשוף הקרניים על הצמחייה, או ערימות גללים במקומות ספציפים.[2] יש לו דפוס פעילות קבוע והוא נוהג לצעוד בשבילים קבועים לאזורי האכלה ומנוחה.[1]
תזונתו של הסרו האדום מורכבת בעיקר מעשבים, עשבי תיבול, שיחים, עלים וענפים של עצים שונים.[1]
הסרו האדום פעיל בבדידות בדרך כלל, ולעיתים בזוגות או בקבוצות קטנות של 5-2 פרטים. הוא עלול להיות די אגרסיבי כלפי סרואים הפולשים לשטחו, והוא יסלקם על ידי קרניו החדות.[1][2]
הרבייה היא בין אוקטובר לנובמבר, ולאחר תקופת הריון של 7 חודשים נולד גדי יחיד בתקופת האביב. צבע פרוותו של הגדי הוא כתמתם או אדמדמם חיוור, ומלבד זאת הוא די דומה לבוגרים. הגדי נגמל לאחר 6-5 חודשים ומגיע לבגרות לאחר 30 חדשים לנקבה ו-36-30 חודשים לזכר.[1]
תוחלת החיים של הסרו האדום היא 20-10 שנים.[1]
איומים ושימור
_(14773336335).jpg)
הסרו האדום מסווג על ידי IUCN במצב השימור "קרוב לסיכון" (NT), בשל ירידה משמעותית של האוכלוסייה שפחותה משיעור של 30% על פני 21 שנים. המידע על הסרו האדום הוא מועט ביותר, ומרביתו מושווה לנתוני השימור של הסרו הסיני. מעמדו האמיתי של סרו זה עלול להיות טוב\גרוע יותר מהמצב הנוכחי. שינויים עתידיים שיתרחשו במצב השימור של המין עשויים לשקף שינוי משמעותי באוכלוסייה או לחלופין לשקף דווקא את מצבו המקורי שלא היה ידוע בשל חוסר במידע.
האיומים העיקריים על הסרו האדום אינם ידועים, אך מכיוון שיש ציד משמעותי של יונקים גדולים באזורי מחייתו, סביר להניח שהוא סובל מרמות גבוהות מאד של ציד. במיאנמר הסרואים האדומים והסינים הם בין המינים הנסחרים ביותר בשוקי הבשר המקומיים. במהלך שנת 2006, כמעט בכל שוק שנבדק על ידי פעילי שימור במיאנמר בשרו של הסרו היה הנפוץ ביותר ונספרו כמויות גדולות של קרניים וראשים. רבים מהשווקים הללו היו בגבול מיאנמר-תאילנד וסוחרים טענו שמרבית הקונים מגיעים מתאילנד, מה שמעיד על חוסר אכיפה וזלזול בוטה בחוקים של מיאנמר האוסרים על ציד של הסרו. למרות שהסרו האדום מופיע בנספח א' של אמנת CITES האוסרת מסחר בינלאומי בחיות שנכללים ברשימתה, ההגנה של מין זה אינה נמצאת בראש סדר עדיפויות במדינות רבות.
בגלל האמונות המקומיות חלק גדול מבשרו של הסרו האדום נשרף, אך למרות זאת הוא מבוקש מאד בשוק הבורמזי, כשחלקים כדוגמת הראש, הרגליים הקדמיות, הקרניים והשומן מאזור הבטן נמצאים בשימוש נרחב. מרבית החלקים הנזכרים משמשים לאכילה, ואילו השומן נמכר בבקבוקים קטנים בתעשיית הרפואה המסורתית ועל פי הסוחרים המקומיים הוא מיועד לטיפול בבעיות חיצוניות כגון מחלות עור. הקרניים גם מיוצאות ממינאמר לתאילנד כדי לשמש ככיסוי מקור של תרנגולי קרב, והמקומיים מאמינים שהכיסוי מעניק כביכול לתרנגולים כוח גדול יותר.
בשנת 2006, ראיונות עם סוחרים בשוקי בשר במרכז מיאנמר ובגבול תאילנד גילו כי בכל התחומים ההיסטוריים הסרו האדום הופך לנדיר יותר ויותר, וציידים נאלצים לנסוע למרחקים גדולים מהרגיל על מנת לצודם. הסרו האדום מצוי ככל הנראה בכמה אזורים מוגנים בתחומיי מחייתו, אם כי המידע עליהם מועט מאד וסביר להניח שאין עליהם אכיפה משמעותית.
אומדן האוכלוסייה העולמי של הסרו האדום אינו ידוע. הוא מצוי במספר גני חיות ברחבי העולם.
קישורים חיצוניים
- Red serow - מידע ותמונות של סרו אדום באתר ultimateungulate
- סרטון של סרואים אדומים ביער במדינת נאגאלנד ההודית
הערות שוליים
_(cropped).jpg)
