תקופת אסוקה
תקופת אָסוּקָה (ביפנית 飛鳥時代, "אסוקה ג'ידאי") היא תקופה בהיסטוריה של יפן משנת 538 עד שנת 710 (לפי תיארוך אחר, התקופה נמשכה בין השנים 592-645). מקור שם התקופה הוא באזור אסוקה, הנמצא כ-25 קילומטר מנארה המודרנית, אשר בו התמקמה החצר הקיסרית. תקופה זו מתאפיינת בתמורות פוליטיות וחברתיות רבות הנובעות מחדירת בודהיזם ליפן ואימוץ התרבות ומערכת הממשל הסינית. בנוסף, בתקופה זו השתנה שם הממלכה מוָה (倭) לנִיהוֹן (日本 יפן).
ההיסטוריונים מתחילים את תקופת אסוקה עם הגעתו של הבודהיזם ליפן, בשנת 538. לגבי סוף התקופה אין דעה חד משמעית: בעוד שמרבית ההיסטוריונים רואים את סוף התקופה במעבר עיר הבירה לנארה, היסטוריונים רבים של אמנות ואדריכלות רואים את רפורמת טאיקה בשנת 646 כסימן של סוף התקופה, ונוהגים לקרוא לתקופה שאחריה תקופת הָאקוּהוֹ. בעוד שבתקופת אסוקה הושפעה יפן מהתרבות הקוריאנית ומהתרבות הצפון-סינית, לאחר רפורמת טיקה ניתן לראות יותר השפעה של שושלת טאנג הסינית.
תמורות מדיניות
לקראת סוף המאה ה-4 הקלאנים של יאמטו שלטו באזור מרכז הונשו וצפון קיושו, כאשר בראש כל קלאן עמד פטריארך, אשר ביצע טקסים דתיים המקודשים לקאמי של השבט, כדי שהשבט ימשיך להיות חזק ומצליח. ההנהגה של השבטים התגבשה לקראת תקופת אסוקה לשושלת קיסרית, כאשר החצר הקיסרית החליפה מקום עם מות הקיסר, מתוך האמונה כי יש להתרחק ממקום המוות של הקיסר הקודם. תקופת אסוקה היא התקופה הראשונה בהיסטוריה של יפן בה השושלת הקיסרית שלטה במכלול השבטים בצורה מרוכזת וללא תחרות, כאשר היא מעניקה תארים לראשי שבטי יאמטו.
הקלאן סוֹגָה צבר השפעה בחצר על ידי נישואים עם המשפחה הקיסרית במאה ה-6, ובשנת 587 ראש הקלאן היה חזק דיו כדי להפוך את אחיינו לקיסר ומאוחר יותר לרצוח אותו ולהחליפו בקיסרית סויקו, אשר הייתה שליטת בובה בלבד בעוד שהשלטון האמיתי התרכז בידיו ובידי הנסיך שוטוקו.
הנסיך שוטוקו, הדמות הבולטת של התקופה, היה בודהיסט אדוק וחובב הספרות הסינית. הוא הושפע מאוד מעקרונות הקונפוציאניזם, והנהיג מספר רב של רפורמות בהשפעת התורה הקונפוציאנית: בהוראתו, הונהגו מערכת דרגות ודפוסי אטיקט קונפוציאניים, והוא הוציא גם "חוקת שבעה-עשר הסעיפים", אשר נועדה להביא סדר ברוח הקונפוציאנית לסדרי החברה המבולגנים של יפן. בנוסף, הוא אימץ את לוח השנה הסיני, פיתח מערכת דרכי מסחר, בנה מקדשים בודהיסטים רבים, הורה את כתיבת קורות החצר, ושלח לסין תלמידים שלמדו בודהיזם וקונפוציאניזם, וגם שליחים דיפלומטיים. במהלך המאה השביעית, יצאו לסין שבע משלחות שכללו תלמידים, דיפלומטים ואנשי דת, אשר מטרתם, בניגוד לתקופה הקודמת, הייתה לימוד שיטת הממשל הסינית.
מערכת החוקים ריטסוריו
השינויים שבאו בעקבות רפורמת טאיקה איפשרו את חקיקתה של ריטסוריו. רִיטסוּ (律) זהו אוסף חוקים פליליים, אשר הושאל ברובו מהסינים, ואילו ריוֹ (令) הוא אוסף חוקים אדמיניסטרטיביים, אשר נוסח יותר ברוח היפנית. החיבור של שתי המילים מסמל את מערכת החוקים אשר התגבשה בעקבות רפורמת טאיקה.
החידוש הראשון של רפורמת טאיקה היה חלוקת אדמות מחודשת, אשר נועדה לבטל את המערכת הקיימת של הקלאנים השולטים בחלקות אדמה גדולות ובני-אדם המאכלסים את האדמות האלה. התארים והאדמות אשר עברו עד כה בירושה, נלקחו עתה מבעליהם לאחר פטירתם. על האוכלוסייה הוטלו מיסים אשר שולמו מיבול, והונהג גם גיוס האוכלוסייה לצורך השירות בצבא הלאומי או לצורך פרויקטי בנייה ציבוריים. הוקמו גם שלוש משרות של היועצים לקיסר: שר הימין (左大臣, אוּ-דָאיגִ'ין), אשר היה כפוף לשר השמאל (左大臣 סָא-דָאיגִ'ין), אשר בתורו היה כפוף לשר הממלכה (太政大臣, דָאיג'וֹ-דָאיגִ'ין). שר הממלכה עמד בראש משרד המדינה, אשר כלל שמונה משרדים: מנהל מרכזי, טקסים, ענייני פנים, משק הבית הקיסרי, משפטים, ענייני מלחמה, ענייני תושבים והאוצר. הארץ חולקה למחוזות, אשר בתורן חולקו לאזורים וערים, והמושלים המקומיים מונו על ידי החצר. הוקמה גם מכללה להכשרת פקידי ממשל ברוח הקונפוציאנית. עם זאת, השיטה הסינית של מיונים לתפקידים ציבוריים לא אומצה, והמוצא המשיך להיות גורם מכריע בקבלה לתפקידים. החוקים גם לא נגעו בבחירת השליט, ועל אף שמהמאה ה-5 עד המאה ה-8 שלטו ביפן שמונה קיסריות, בשנת 770 נקבע כי רק הגברים יוכלו להיות קיסרים.
מערכת החוקים הורכבה במספר שלבים. בשנת 668 יצא קוד אוֹמִי, אשר קיבל את שמו מהמיקום של החצר הקיסרית באותו זמן. המשך הגדרת החוקים בא לידי ביטוי בקוד אָסוּקָה קִיוֹמִיהָארַה, אשר יצא בשנת 689. האוסף השלישי, קוד טאיהו (大宝律令, טָאיהוֹ ריטסוריו), אשר יצא בשנת 701, סיכם ושילב את החוקים בצורתם הסופית שנשארה תקפה, לא כולל שינויים קטנים, עד לרסטורציית מייג'י בשנת 1868.
הופעת בודהיזם ביפן והשפעות דתיות נוספות
ערך מורחב – המגפה היפנית (585-7)
מסורתית, מיחסים את הופעת בודהיזם ביפן לסיאונג, מלך בֶּקְגֶּ'ה (Baekje), אחת משלוש הממלכות של קוריאה. בשנת 538 מימן מלך זה משלחת אשר הביאה ליפן את דמותו של שקיאמוני ומספר מצומצם של סוטרות. משפחת סוֹגָה, אשר הייתה בעלת השפעה בחצר הקיסרית באותה תקופה, דגלה באימוץ הבודהיזם בעוד שמשפחות אחרות בחצר, כגון משפחת נָקָטוֹמִי שהייתה אחראית לביצוע טקסי שינטו, התנגדו לדת החדשה.
הקיסר בִּידַצוּ (Bidatsu) עודד את הגעתם של נזירים בודהיסטים נוספים מחצי האי הקוריאני על מנת להפיץ את הדת ברחבי יפן. פרק זמן קצר לאחר הגעת הנזירים פרצה מגפת אבעבועות שחורות, והמגפה שהתפרשה כעונש על כפירה בדת הובילה למעשי אלימות כנגד הנזירים הבודהיסטים. עם הזמן חלה ירידה הדרגתית במעשי האלימות, בין היתר הודות לקיסר יוֹמֵאי (Yomei), יורשו של בידצו, אשר המיר את דתו לבודהיזם. לקראת אמצע המאה ה-7, גברה השפעתו של הבודהיזם ורפורמת טאיקה אותה הובילה משפחת נקטומי אסרה על בניית קופונים (מבני קבורה) גדולים מדי והסדירה את גודל הקופון בהתאם למעמד הנפטר.
בתקופה זו הופיע ביפן גם טאואיזם. הקיסרית סנמיי בנתה באמצע המאה ה-7 מקדש טאואיסטי, וניתן לראות השפעת הדת הזו בקברים המשושים של הקיסרים היפנים באותה תקופה. בסופו של דבר, הטאואיזם השתלב לתוך דתות הבודהיזם והשינטו המקומיות, כאשר הוא יוצר טקסים וזרמים ייחודיים, כגון האונמיודו, קוסמולוגיה אזוטרית, המשלבת השפעות שינטואיסטיות, בודהיסטיות וטאואיסטיות.
יחסי חוץ
יפן בהנהגתו של הנסיך שוטוקו ניהלה יחסים פעילים מאוד עם סין - בין השנים 600 ל-659 נשלחו לסין 7 שליחויות רשמיות. לעומת זאת, לאחר השנה הזאת, בזמן שיפן הייתה עסוקה בכתיבת חוקים על בסיס החוקים הסיניים, לא נשלחו כלל משלחות לסין. בתקופה זאת יפן ניהלה מערכת יחסים ענפה עם הממלכות הקוריאניות, לרבות שילה - במחצית השנייה של המאה ה-7 שלחה יפן 11 משלחות לשילה ואירחה 17 משלחות מהממלכה. גם היחסים בין שליטי יאמטו לבקג'ה היו טובים, ויפן אף שלחה תמיכה צבאית לבקג'ה בעת הפלישה של שילה וסין לשם.
בתקופה זו הגיעו ליפן סינים וקוריאנים רבים - למשל, בעקבות הצגת בודהיזם ליפן, הגיעו מקוריאה כמרים בודהיסטים רבים. בשנת 660, כאשר ממלכת בקג'ה נכבשה על ידי שילה, יפן קיבלה מהגרים רבים מבקג'ה, כולל משפחת המלוכה שלה. המהגרים הביאו איתם, בנוסף לתורה הדתית, גם ידע וחידושים. המהגרים אשר נשארו ביפן והשתלבו באוכלוסייה המקומית נקראו טוֹראָי-גִ'ין וקיבלו יחס מועדף מהשלטון. לפי רשימת ממלכות האצולה משנת 815, כרבע מהמשפחות המוזכרות ברשימה היו בעלות שורשים בסין ובקוריאה.
אמנות בתקופת אסוקה
היסטוריונים של אמנות נוהגים לחלק את האמנות בתקופת אסוקה לשתי תת-תקופות: אמנות אסוקה ואמנות הָאקוּהוֹ, אשר מתחילה אחרי רפורמת טאיקה בשנת 646.
האדריכלות של התקופה הושפעה רבות מהסגנונות של מדינות מזרח אסיה אחרות: למשל, מבני הפגודה של התקופה מקורם בסטופה ההודית. ציורי הקירות בקופונים מהתקופה המוקדמת מעט דומים מאוד לציורי הקיר של שושלת טאנג ומדינת גוגוריו הקוריאנית. הפסלים הבודהיסטים של תקופת אסוקה דומים לסגנון הסיני ומאופיינים בעיני שקד, כפלי בגדים סימטריים וחיוך ארכאי.
בתקופת אסוקה התגבשה גם השירה היפנית, וָאקָה (和歌, "השיר היפני", מונח הבא להבדיל בין שירה יפנית מקורית לבין קָנשִי, שירה סינית. חלק גדול מהשירים אשר הרכיבו מאוחר יותר את מָאניוּשוֹ, אוסף השירה היפני הראשון, נכתבו בסוף תקופת אסוקה.
אירועים
- 538: ממלכת בקג'ה הקוריאנית שולחת משלחת ליפן אשר מטרתה להציג את הדת הבודהיסטית לקיסר יפן. מקורות אחרים סוברים כי המאורע התרחש בשנת 558[1].
- 585-587: בעקבות הגעת הנזירים הבודהיסטים מחצי האי הקוריאני פורצת מגפת אבעבועות שחורות. הקיסר בידצו ואחיו, הקיסר יומאי נספים, אולם זה האחרון עושה צעד משמעותי בהפיכת הבודהיזם לדת רשמית במדינה.
- 593: הנסיך שוטוקו ממונה כעוצר של הקיסרית סויקו.
- 600: לראשונה מאז 478, ממלכת יאמטו שולחת נציגות יפנית רשמית לסין.
- 604: הנסיך שוטוקו מפרסם את "חוקת 17 הסעיפים", המבוססת על עקרונות קונפוציאניים, המגדירה את יפן כאימפריה, בראשה עומד הקיסר.
- 607: בניית מקדש הוריו-ג'י באירקוגה.
- 645: מהפך בחצר הקיסרית (תקרית אִישִי) מביא לחיסול משפחת סוגה ולרפורמת טאיקה.
- 663: הכוחות של יפן מובסים בקרב נגד הכוחות של סין וממלכת שילה.
- 670: חוברה רשימת משפחות האצולה הראשונה, קוֹגוֹ-נֵנגָ'אקוּ.
- 701: פורסם קוד טאיהו, האוסף האחרון של חוקי ריטסוריו.
קישורים חיצוניים
- אריה בביץ', היסטוריה של יפן - התקופה הקדומה, באתר אגודת הידידות ולשכת המסחר ישראל-יפן
- תקופת אסוקה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ Bowring R. The Religious Traditions of Japan 500-1600. 2005. p.15. Cambridge University Press. מסת"ב 978-0521720274.
32654377תקופת אסוקה