אפולוגיה (דיאלוג אפלטוני)

האפולוגיה (ביוונית: Ἀπολογία Σωκράτους) היא אחד מהדיאלוגים האפלטוניים, המתאר את נאום ההגנה שאותו נשא סוקרטס בבית הדין באתונה. בנאום זה מבקר סוקרטס את אופן ההתנהלות של הדמוקרטיה האתונאית, יוצא כנגד מספר החלטות שהתקבלו באספת העם ומנסה להסביר לקהל את השקפת עולמו. במהלך הטיעונים לעונש הוא עולב באנשי אתונה, דבר הגורם להם לפסוק על הוצאתו להורג.

נאום סוקרטס מחולק לשלושה חלקים עיקריים:

1. מענה על האשמות בלתי פורמליות;

2. מענה על האשמות פורמליות;

3. תגובתו כלפי אנשי אתונה.

האשמות הבלתי פורמליות נגד סוקרטס

האשמות הבלתי פורמליות אותן מציג סוקרטס הן אלה:

1. עסוק בחקירות משונות: לגבי מה שבשמיים, ולגבי מה שמתחת לארץ.

2. גורם לסברה מוטעית שתיראה כנכונה

תגובתו להאשמות הבלתי פורמליות

סוקרטס אומר כי הוא עוסק בחיים היומיומיים של כל בני האדם, ומיטיב עימם. לפי טענתו הוא אכן אדם חכם, אך אין זו החכמה שמאשימיו מייחסים לו. לא מדובר בחכמה המאפשרת לו לעוות טענות, אלא לחשוף את אמיתותן או שקריותן. חכמתו של סוקרטס, לפי דעתו, היא חכמה עליונה - נראה שזה הטיעון היוצר סתירה בדבריי סוקרטס: מצד אחד הוא טוען כי הוא אינו בעל חכמה מיוחדת המבדילה אותו משאר האנשים, ומצד שני הוא אומר כי הוא בעל "חכמה עליונה". דימויו של סוקרטס כחכם באדם נבע מהנבואה של הנביאה מדלפי שמסרה לסוקרטס את דברי אפולו אודות היותו האיש החכם בעולם. סוקרטס מנסה להראות כי אין זה נכון על ידי מסע שהוא עורך בעולם לצורך חיפוש אנשים החכמים ממנו. בסוף המסע מבין סוקרטס כי אין האנשים חכמים כמו שהם חושבים שהם - וזאת החכמה האמיתית: הצניעות וההבנה כי החכמה שלך היא אינה החכמה הסופית, וכי אין באפשרותך להגיע לחכמה הטהורה. הידיעה הזאת, חוסר היומרה וחוסר הגאווה הלא מבוססת אודות היותך יודע כל - היא היא החכמה האמיתית. ככל שנחדד בנו יותר את תודעת חוסר הידיעה כך נגביר יותר את אלמנט הכמיהה לידע. בלא הידיעה שאנו לא יודעים - לא תהיה לנו השתוקקות לחכמה. החיים המאושרים, לפי סוקרטס, הם חיי חוסר והשתוקקות לכבוש כמה שיותר מרחבי ידע.

מסעו של סוקרטס לחיפוש החכם באדם

על מנת להוכיח את חוסר נכונותם של דברי הנביאה מדלפי מחליט סוקרטס ללכת לאנשי אתונה הנתפסים כחכמים ובכך להוכיח את חכמתם על פני חכמתו שלו. במסעות הולך סוקרטס אל שלושה סוגי אנשים: מדינאים, משוררים ובעלי מלאכה.

בפגישותיו עם המדינאים מבין סוקרטס כי כדרכה של הפוליטיקה חושבים המדינאים כי הם החכמים ביותר, אך הם לא מבינים כי אינם כאלה: "דומה כי איש משנינו אינו יודע דבר נאה-וטוב, אלא שאלה החושבים כי הם יודעים משהו בלי שידעו, ואני, כפי שלא ידעתי, אף אין אני חושב עצמי יודע". את מסעו ממשיך סוקרטס אל המשוררים אותם הוא תופס כחכמים כנגזרת מדברי הטוב שהם מבטאים בשיריהם: "לא בחכמה הם מחברים את שיריהם, אלא מכוחו של כשרון טבעי ותוך כדי השראה אלוקית [...] הם אומרים הרבה דברים נאים, אלא שאינם יודעים דבר מדבריהם". בהתייחסותו של סוקרטס למשוררים טוען הנ"ל כי דברי הטוב הבאים לידי ביטוי בשיריהם של המשוררים הם פרותיה של מוזה לירית הנוחתת עליהם כמתת א-ל, ולא כחכמה טהורה שיש באמתחתם. בצערו של סוקרטס הוא פונה לסוג האנשים האחרון, אשר אצלם הוא מנסה למצוא את נחמתו: בעלי המלאכה, עליהם הוא אומר: "משום שכל אחד הצטיין במעשה מלאכתו, דימה את עצמו חכם מאד גם בשאר עניינים חשובים ביותר, וחסרונם זה הסתיר את חכמתם ההיא". - בהתייחסותו לבעלי המלאכה טוען סוקרטס כי תחום הידע שלהם הוא מצומצם מאוד, ומשום שכל אחד הופך את תחום הידע שלו כחכמה השלטת, אזי אין הם שמים לב לכמה החכמה היא תחום רחב ומגוון.

האשמה הפורמלית

האשמה הפורמלית הנטענת כנגדו של סוקרטס היא שהוא מקלקל את הצעירים בכך שאינו מאמין באלילים בהם מאמינה המדינה ועוסק במאגיה.

תגובתו של סוקרטס להאשמה הפורמלית

בדבריו משתמש סוקרטס בשיטת האלנכוס על מנת להוכיח את טעות מאשימיו, ובראשם מליטוס. סוקרטס טוען כי אין מילטוס יכול להאשים את סוקרטס בקלקול הצעירים, משום שהוא לא עמד על משמעות המילה "קלקול" והפיכת משהו מטוב ללא טוב. סוקרטס טוען כי אסור להשתמש בדיאלקטיקה פשוטה על מנת להאשים אנשים בדברים שהם עשו, אלא ישנה החובה על המאשים להסביר את עצמו ואת מקור דבריו. יתר על כן סוקרטס טוען כנגד מילטוס שאם הוא יודע מהו הדבר הטוב שיש ללמדו את הצעירים, אזי עליו ללמד את סוקרטס מהו, ולא להאשימו בבית משפט: "יש להביא לדין את הטעון עינוש, ולא הטעון לימוד". בנוגע לנושא האלילים טוען סוקרטס כי אין זה יכול להיות שהוא לא מאמין באלילים, משום שהוא מלמד עליהם. מילטוס טוען שסוקרטס חושב שהאלילים הם דימוניים, ועל זאת סוקרטס עונה: "ואם אמנם סבור אני שיש דימונים, ואם הדמונים הם אלים, הרי זאת חידתך והלצתך שעמדתי עליה: שהנה אתה טוען, כי בהיותי סבור שאין אלים, שוב אני סבור שיש".

סוקרטס אודות הטוב

בפנייתו לאנשי אתונה מציג סוקרטס את עצמו כמישהו העומד לוותר על חייו על מנת להילחם על החכמה, הטוב והצדק. סוקרטס עומד בפני משבר הטומן לו סכנת חיים. נראה כי יש לסוקרטס משהו שחשוב לו הרבה יותר מהחיים עצמם, וזאת הפילוסופיה. מטרת הפילוסופיה היא ליצור חיים טובים יותר, אבל החיים חשובים פחות מפילוסופיה. סוקרטס פונה לאנשי אתונה, ומציג עצמו כמיתוס - מוכן להקריב את חייו למשהו שהוא הרבה יותר גדול ממנו. לדבריו סכנת החיים והמוות אינה צריכה להישקל בבחירתינו, ואם מישהו אכן עושה את השיקול הזה, הרי שזהו שיקול קלוקל.

לסוקרטס יש שני שיקולים של הטוב: הראשון, הטוב זה שמירת החיים. והשני, הטוב זה הדבר שנכון לעשותו (חשוב להבין שכאן הטוב לעשות הוא דבר אינדוידואלי). הקול שאנחנו צריכים להקשיב לו זה הקול שמתייחס לשיקול השני.

על פי סוקרטס, מי שבורח מהטוב בשל הפחד מהמוות, הוא אדם שנכנע לפחדיו ומזניח את נשמתו. על מנת שלא תיווצר הבעיה על-פיה אנחנו מנסים לעשות את הטוב, אך יש לנו בעיה להגיע לידיעה מלאה של הטוב נאמר כי אנו צריכים לפעול לפי מה שנראה לנו כטוב לעשותו. עם זאת תמיד עלינו לשאוף ולגלות באופן הבהיר ביותר את ידיעתו המלאה של מושג הטוב הטהור. לפי סוקרטס מי שנפשו פגומה הדבר יקשה עליו לחזות בטוב. על מנת לעשות את הטוב יש לפנות אל הנפש פנימה ולנסות לתקנה. קודם יש לדאוג לנשמה ולא לכסף או לגוף. לא מכסף תצא סגולה טובה, אלא מן הסגולה הטובה יוצא כסף ושאר טוב. האושר שלנו תלוי בסגולה הטובה-ARETE- היות שהנשמה קשובה לטוב. להיות מאושר זה להיות טוב, כי הדבר דורש מאיתנו להאזין לקול הפנימי שלנו ולהקשיב לו. -להיות טוב-להיות בעל הסגולה הטובה. סוקרטס: "לא יכולים להוות לאדם חיים טובים מבלי שיטפל ויפתח את המידות הטובות".

תרגום לעברית

• האפולוגיה, בתוך: כתבי אפלטון כרך א', תרגום: יוסף גרהרד ליבס
• "חייו ומותו של סוקרטס", בתרגום שמעון בוזגלו, תרגום הדיאלוגים אותיפרון, אפולוגיה, קריטון (ספרי עליית הגג/ידיעות אחרונות, 2001, מהדורה שנייה 2005).

ראו גם

• אפלטון
• סוקרטס
• קריטון

לקריאה נוספת

• רועי ברנד, לאהוב לדעת - חיי הפילוסופיה מסוקרטס עד דרידה, רסלינג, 2016, הפרק "לפרום את הידיעה - סוקרטס ב'אפולוגיה'", עמ' 13–30.

הערות שוליים

22400991אפולוגיה (דיאלוג אפלטוני)