נעם סולברג
 | |||||
| דיוקנו הרשמי של סולברג | |||||
| לידה |
22 בינואר 1962 (גיל: 62) י"ז בשבט ה'תשכ"ב חיפה, ישראל | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| מדינה |
 ישראל | ||||
| השכלה | האוניברסיטה העברית בירושלים | ||||
| עיסוק | שופט | ||||
| בת זוג | מאירה סולברג | ||||
| |||||
| |||||
| |||||
| |||||
נעם סולברג (נולד ב-22 בינואר 1962) הוא שופט בבית המשפט העליון, המכהן גם כיושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-26 וחבר בוועדה לבחירת שופטים.
קורות חייו
סולברג נולד וגדל בחיפה ליהודית ושאול סולברג, ניצולי שואה מהולנד[1]. סב-רבו (סבה של יהודית) הוא שמעון דה פריס. סולברג למד בישיבה התיכונית "יבנה" בחיפה ובישיבת ההסדר "הר עציון" באלון שבות[2]. התגייס לחיל האוויר ואת שירותו הצבאי סיים בדרגת רב-סרן. הוא בעל תואר ראשון ושני במשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים, השני בהצטיינות. ב-1990 החל להתמחות אצל מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, פליאה אלבק, לאחר מכן אצל שופט בית המשפט העליון יעקב מלץ, ואצל היועץ המשפטי לממשלה יוסף חריש. שימש במשך 7 שנים עוזרם של שלושה יועצים משפטיים לממשלה: חריש בשנים 1991–1993, מיכאל בן יאיר בשנים 1994–1997, ואליקים רובינשטיין בשנים 1997–1998. כמו כן היה מרצה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן.
בשנת 1998 מונה לשופט בבית משפט השלום בירושלים, ובשנת 2005 מונה לשופט בבית המשפט המחוזי בעיר. בשנת 2009 עלה שמו לראשונה כמועמד לבית המשפט העליון ולאחר שלא נתמנה למשרה זו היה מועמד למשרת היועץ המשפטי לממשלה, וגם מועמדותו זו נדחתה. ב-6 בינואר 2012 נבחר לשופט בית המשפט העליון וב-21 בפברואר 2012 החל לכהן בתפקיד[3]. באוגוסט 2023 סולברג מונה כחבר בוועדה לבחירת שופטים במקום השופט עוזי פוגלמן. לפי שיטת הסניוריטי הוא צפוי לכהן כנשיא בית המשפט העליון בין אוקטובר 2028 לינואר 2032.
חיים אישיים
מתגורר באלון שבות שבגוש עציון. נשוי למאירה, ולהם חמש בנות. בתם הדס סבלה מתסמונת רט, ונפטרה בגיל 33, במרץ 2018[4]. מנהל אורח חיים דתי.[5]
משפט ציבורי
משפט חוקתי
סולברג דוגל בריסון שיפוטי בכל הקשור לפסילת חקיקה ראשית של הכנסת, ופעמים רבות נמצא סולברג בדעת מיעוט כנגד פסילת חוק. פעמים שהוא רואה יותר את היקף הזכויות החוקתיות כמצומצם יותר, ופעמים שהוא מסתייג מהאופן בו מיישמים שופטי הרוב את מבחני המידתיות.[6]
עם זאת, סולברג כתב את חוות הדעת העיקרית של דעת הרוב בבג"ץ קווטינסקי נגד כנסת ישראל, בו נפסל חוק שהטיל מס ריבוי דירות, וזאת לא בשל פגיעה בזכויות חוקתיות אלא בשל פגם מהותי בהליך החקיקה. השופט מני מזוז התנגד בדעת מיעוט לפסיקה זו, שנשענת על עקרונות יסוד שאינם כתובים, בשונה מביקורת שיפוטית על חקיקה בשל סתירה לחוקי יסוד. מזוז הביע חשש לפגיעה בריבונות הכנסת. בתגובה למזוז כתב סולברג כי אדרבה, ביקורת על תוכנם של החוקים יותר פוגעת בריבונות הכנסת:
עד שחושש חברי לפגיעה בריבונותה של הכנסת, גבי דידי החשש כבד עוד יותר כאשר בביקורת שיפוטית על תוכנו של חוק עסקינן. נקל לו לחברי לפסול חוק של הכנסת על שום תוכנו, אולם קשה בעיניו לעשות כן בשל העדר כל אפשרות מעשית לחברי הכנסת להשתתף באופן מהותי בהליך החקיקה.
— בג"ץ 10042/16 קווטינסקי נגד כנסת ישראל, פסקה 109 לפסק הדין של השופט סולברג
משפט מנהלי
על אף שכתב את פסק הדין בו פסל בג"ץ, בדעת רוב שופטי ההרכב, את מס ריבוי דירות, בנימוק פרוצדורלי של היעדר הזדמנות לדיון ראוי בוועדת הכספים[7], ככלל נחשב סולברג לשופט מרוסן בהקשר של משפט מינהלי[8].
סולברג הוא מהשופטים הממעטים להתערב בשיקול דעתה של המדינה בעניינים מנהליים. בשני דיונים על דיור ציבורי שבהם היה מחלוקת בין השופטים, מצא עצמו סולברג בצד שסירב להענות לבקשת העותרים להתערב למענם בשיקול הדעת של הרשויות[9][10].
בנושא אחר, הוא דחה ביחד עם יוסף אלרון עתירה נגד החלטת משרד הבריאות האוסרת על ביצוע לידות בית ב"מרכזי לידה טבעית" – החלטה שלטענת העותרים היא בלתי סבירה ובלתי מידתית – תוך שציין[11]:
אינני בא להמעיט מן החשיבות שברצונה של אישה לחוות את החוויה המרגשת של הבאת חיים לעולם, באופן שבו היא מעוניינת לעשות כן, ... אולם, שיקוליו של משרד הבריאות לאידך גיסא גם כן אינם מבוטלים. ... למשרד הבריאות אחריות ציבורית הן כלפי היילודים שעלולים להיפגע, הן כלפי בריאות הנשים היולדות, וזאת בהסתכלות כלל ארצית על אוכלוסיות שבהן נהוגה לידת בית ועל השלכותיה הרפואיות. ... העתרוּת לרצונן הכן של העותרות שלפנינו עלולה להסיג לאחור מאמצים רבים שהשקיע משרד הבריאות בעידוד נשים מאוכלוסיות חלשות להגיע לבתי החולים על מנת ללדת בפיקוח רפואי; אחריותו של משרד הבריאות כלפי נשים אלו כאלו היא בשווה.
בדיון הנוסף, בה נדחתה עמדתו ברוב של חמישה שופטים נגד שניים, הציג עמדה מורכבת יותר וסיים בדברים[12]:
בדומה לכל רגולציה המוטלת על פעילותם של מוסדות רפואיים באשר הם, הרי שעל כפות המאזניים ניצבות זו מול זו: זכות האישה לאוטונומיה – מן העבר האחד, וזכות האישה לחיים ולשלמות הגוף – מן העבר האחר. הכול מודים כי הזכות לחיים ולשלמות הגוף מצריכה מידה מסוימת של פיקוח ואסדרה, חרף הפגיעה באוטונומיה. הנה כי כן, לא פטרנליזם יש כאן, כי אם הגנה בסיסית על הזכות לחיים. כך נהוג במחוזותינו מאז ומקדם, בתחומים רבים, כל אימת שבעל הסמכות מניח כי הפרט אינו מסוגל להעריך נכונה את הסיכון הנשקף לו, או כאשר סיכון עצמי של הפרט עשוי להטיל עלויות על זולתו, ועל החברה כולה ... רגולציה מחמירה על מרכזי לידה טבעית, אינה מתעלמת מזכותם לאוטונומיה של כל אישה ואיש, בדיוק כשם שקביעת רגולציה מקלה יותר אינה מבטלת את הזכות לחיים ולשלימות הגוף. זכויות נכבדות נתונות על כפות המאזניים, מזה ומזה; זירת המחלוקת אינה נטושה אלא על תחימת קו הגבול; וזוהי שאלה של מינון.
בין פסיקותיו בעניינים מנהליים:
- בשנת 2010 קיבל עתירה לפי חוק חופש המידע שהגישו חברות גז ודלק בעניין ועדת ששינסקי, והורה למדינה למסור לעיונן את הסכם ההקלות ממס שניתן ליוסי מימן לעניין ייבוא הגז המצרי. סולברג קבע שההגבלה בפקודת מס הכנסה על מסירת מידע נוגעת רק להכנסות עבר ולא להתחייבויות המדינה לגבי שיעורי מס צופי פני עתיד[13].
- באפריל 2010 ביטל את החלטת עיריית ירושלים להפלות לטובה את רשתות החינוך העצמאי ומעיין החינוך התורני על פני בתי ספר לא רשמיים אחרים, אף על פי שהעירייה טענה שהרשתות משתפות פעולה עם העירייה בהשגת יעדים ראויים, בקובעו שהיה על העירייה להכניס את היעדים לתוך מבחני התמיכה כדי לאפשר לכלל בתי הספר לנסות לעמוד בהם[14].
- קיבל עתירה מינהלית של אזרחים ששילמו סכומי כסף גדולים עבור קבלת רישיונות להפעלת מונית באמצעות מתווך ('מאכער'), אולם משרד התחבורה ביטל את תוקפם לאחר שהתברר כי המתווך היה נוכל שלקח את הכסף לעצמו. בפסק דינו קבע סולברג כי אף שלמשרד התחבורה נתונה הסמכות לבטל רישיונות, הפעלתה בעניין זה נעשתה באופן בלתי מידתי ובלתי סביר, משום שלא הייתה כל הצדקה לפגוע בצורה חריפה באזרחים תמימים שנפלו בפח[15].
- בהחלטת ביניים משנת 2011 קבע כי במצבים מסוימים ניתן לקבוע במכרז סעיף שבו מוותרים המשתתפים בו על זכותם לעתור לסעד זמני נגד המשך ניהול המכרז, עד להכרעת בית המשפט בעתירה. הוא כתב כי אף שדרך כזו אינה אהודה, והיא נראית בעייתית מבחינת זכות הגישה לערכאות, אין היא שוללת את האפשרות להגיש עתירה כסדרה ואף לקבל פיצויים לאחר מעשה, והיא עשויה להיות מידתית כשתכליתה לא 'לתקוע' קידום פרויקט רב-ממדים[16].
- דחה עתירה שהגיש אזרח ישראלי ששהה שנים רבות בחו"ל ומשרד הפנים סירב להאריך את תוקף דרכונו משום שהוא משתמט מחובת שירות צבאי. בפסק הדין דחה את הטענה כי מדיניותו של שר הפנים לעשות שימוש בסמכותו על-פי דין ולא להאריך דרכוניהם של משתמטים היא בלתי סבירה[17].
- ב-2006 דחה תביעה של קבוצה של אישי ציבור ובראשם עוזי אורנן, שביקשה שסעיף ה"לאום" בתעודת הזהות שלהם יכלול את ההגדרה "ישראלי" במקום "יהודי". סולברג נימק את הדחייה בכך שהשאלה היא מדינית-לאומית-חברתית ואינה שפיטה[18]. הקבוצה ערערה לבית המשפט העליון בשנת 2008[19]. בית המשפט העליון דחה את הערעור בשנת 2013, אך קבע שהשאלה שפיטה[20].
- באחד מפסקי הדין הביע עמדה מרחיבה לגבי זכות עמידה. הוא נתן לעותר ציבורי את הסעד שביקש, אף על פי שמדובר היה ככל הנראה במקרה שבו ישנו נפגע ספציפי שנמנע מלעתור, בנמקו: "אין מדובר בעתירת סרק, בעתירה שהוגשה בניגוד לרצונו של בעל העניין עצמו או בעתירה שהוגשה ללא הכנה רצינית". על נימוק זה הוסיף שכיוון שהיועץ המשפטי לממשלה הצטרף לעמדת העותרים, אין עוד לקבל טענה של היעדר זכות עמידה[14].
- באחד מפסקי דינו, באמרת אגב ארוכה, מתח ביקורת חריפה על העסקת עובדי קבלן לצורך שמירה וניקיון בשירות הציבורי. סולברג הראה כיצד המנגנון שמחזיקה המדינה כדי לתחזק את המערך הזה, כביכול כדי לשמור על זכויותיהם של העובדים, לרבות המכרזים, הפיקוח על החברות, הזמנת דו"חות מרואי חשבון פרטיים וכו' – הוא מנגנון יקר ושמן, העולה למדינה הון רב, בעוד שעובדי הקבלן עצמם מקבלים שכר זעום ותנאיהם נפגעים[21].
עילת הסבירות
לדעת סולברג, יש לצמצם את השימוש בעילת הסבירות, מפני שבאופן בו היא מיושמת כיום, היא מהווה חדירה של הרשות השופטת לתחומה של הרשות המבצעת:
- ”קושי שעילת הסבירות המהותית מעוררת נעוץ בכך שהיא מסמיכה את בית המשפט להתערב בשיקול הדעת המנהלי באופן גורף, גם ביחס להיבטים לא-משפטיים של שיקול הדעת... משמעות הדברים היא שכאשר בית המשפט בוחן החלטה מנהלית מעין זו, "הריהו בוחן סבירות מחוץ להקשר של נורמה משפטית, סבירות שאינה נוגעת לחוקיות האקט, אלא לתוכנו, וזאת בחריגה מן המשפט המינהלי המוכר". במילים אחרות, בית המשפט חורג מן התפקיד הטבעי שהוא נועד למלא, ובא בתחומה של הרשות המבצעת”.
לדבריו, השימוש שעושה בית המשפט ב"עילת הסבירות", מהווה לעיתים כיסוי לעילה אחרת שבה היה השופט מעוניין לעשות שימוש אלא שדיני הראיות מונעים זאת ממנו:
- ”הלכה למעשה, הרושם המתקבל הוא כי מבחן הסבירות המהותית שימש את בית המשפט לפסול החלטה "חשודה", שעל פניו לוקה בשיקולים זרים – שיקולים שלא הוכחו בבית המשפט, אך זעקו מנסיבות העניין”.
כפועל יוצא, קרא סולברג לצמצם את עילת הסבירות ולהשתמש בה כלפי דרג מקצועי בלבד, ולא כלפי נבחרי ציבור[22].
כך, באחד מפסקי הדין שלו כתב, בביקורת על בית המשפט לעניינים מנהליים[23]:
בית המשפט המחוזי בחן אפוא את ההחלטה המנהלית בכלי-הביקורת של סבירות ומידתיות. בעשותו כן, הגיע לכלל מסקנה, כי דינה של העתירה להתקבל בחלקה. על-פי הכרעתו, בנסיבות העניין, החלטת הרשות אינה מידתית, וזאת בשים לב להחלטות שניתנו במקרים דומים, כלפי מכונים אחרים. בדרך הילוכו זו, שגה בית המשפט לעניינים מנהליים. לא היה מקום להידרש לסבירות ולמידתיות בכלל, לבטח לא באופן שהדבר נעשה. ... מוטב היה לבית המשפט לעניינים מנהליים לומר בפשטות ובמפורש, כי לדעתו עילת ההפליה היא זו שהכריעה את הכף. לא צריך היה לתוּר אחר עילות עמומות. ארגז הכלים 'הישן והטוב' 'מספק את הסחורה' היטב. משעשה כן בית המשפט לעניינים מנהליים – פתח בסבירות, פנה למידתיות, והמשיך להפליה – יצר בלבול. מוטב, אם כן, ככלל, להשתמש באמות מידה ברורות, ולהימנע מעשות שימוש במושגי שסתום עמומים.
במקרה אחר, אף קרא לבטל לחלוטין את השימוש בעילת הסבירות במסגרת ההליך הפלילי, בין אם כחלק מדוקטרינת ההגנה מן הצדק, ובין אם במסגרת ביקורת מנהלית בפלילים - שלשיטתו, גם לה אין מקום.[24]
לאחר שדעתו בעניין עילת הסבירות שימשה, בשנת 2023, כטיעון בוויכוח הציבורי על הרפורמה המשפטית בישראל, פרסם סולברג הבהרה בה כתב:
ניתנת האמת להאמר: לא חשבתי אז, לפני 3 וחצי שנים, באותה הרצאה, על תיקון בדרך של חקיקה; חשבתי על מגמה שתבוא לידי ביטוי בפסיקה.
לאחר פרסום הדברים הוציאה הרשות השופטת הבהרה בשמו כי הוא השיב לשאלה ביחס למאמר שפרסם שלוש שנים וחצי לפני כן, וכי אינו מביע עמדה באשר לחקיקה הנוכחית.[25]
חופש הביטוי וחופש המידע
בהתייחס לחופש הביטוי וחופש המידע מרבה סולברג להתייחס לצורך באיזונים בין אינטרסים סותרים.
סולברג הבחין בין שימוש בדמותו של אדם בפרסומת לצורך עשיית רווחים, שבו עשויה לקום עילה של עשיית עושר ולא במשפט, לבין מקרה בו נעשה שימוש "בשמו, בכינויו, בתמונתו, בקולו של אדם, באישיותו או בסיפורו" לצורך חדשותי, בו "האינטרס הציבורי ... מחייב ... לסווגם כרכוש הכלל. סיווגם של סיפורים בעלי ערך חדשותי כרכוש הכלל נחוץ והכרחי לשם קיומה של תקשורת חופשית, לצורך מימוש חופש הביטוי, על מנת להבטיח זרימה חופשית של מידע כבסיס לקיומו של שיח חופשי וביקורתי בחברה תרבותית ודמוקרטית."[26]
בתחילת שנת 2001 קבע סולברג שאין להרשיע את איתמר בן-גביר על שצעק "נאצי" לעבר אחמד טיבי, לאור חשיבות חופש הביטוי[27].
בפסק דין שדחה בקשה לקבל מכוח חוק חופש המידע תכתובות התייעצות בין ועדת השתיים לנשיאת בית המשפט העליון העוסקות בקידום שופטי בית המשפט השלום למחוזי, כתב סולברג: "שופטי השלום שבאים לפני הוועדה רשאים להניח כי פרטיותם תישמר במידה הנכונה"[28].
בדיון על חוקיות חלוקת כתב עת במסגרת תעמולת בחירות של ישראל ביתנו, בהינתן החוק האוסר הענקת מתנות, כתב סולברג בדעת הרוב[29]: "בעניין שהובא לפנינו, שבו מה שעומד לחלוקה הוא למעשה ביטוי, חלק בלתי נפרד מן המסר הפוליטי-המפלגתי-התעמולתי, מחופש הביטוי של העותרים – אין לנקוט באותה גישה דווקנית, מאיינת כל ספק ("אם יש ספק - אין ספק") לפרשנות גדרי האיסור על הענקת מתנה. אין לפסול את חלוקת הגיליון – בשל ערכו הכלכלי המסוים, שמא בוחר כלשהו יראה בו מתנה חומרית גרידא, או מפאת החשש מפני מדרון חלקלק. בכך אין משום איזון ראוי בין הערכים שעל הפרק."
במקרה בו התיר בית המשפט העליון, לבקשת עיתון הארץ, פרסום של החלטה משפטית, כתב[30]: "החיסוי עד כה היה נחוץ מחמת הסיכון הממשי לשלומם של התובעים. מנגד, הפרסום עתה הוא הכרחי. זכות הציבור לדעת, פשוטו כמשמעו. רבּוֹת התלבטנו וארוכּות דנו, בִּמגמה להשיג מִתווה שיאפשר פומביות מקסימלית עם סכנה מינימלית. ... כמו כדי ללמדנו על ההכרח שבמתן פומבי, נתגלו במהלך ההתדיינות המשפטית לפנינו עניינים שחייבו לבדוק את אופן התנהלות המשטרה והפרקליטות ..."
בדעת רוב שדחתה דרישה למידע על ארכאולוגים שפעלו ביהודה ושומרון וביקשו ששמם לא יפורסם, כתב[31]: "לא השתקה חלילה, גם לא הסתרה, כי אם איזון עדין ורגיש בין האינטרסים של הכלל והפרט מזה, לבין העניין הציבורי בגילוי המידע מזה, והכל – כמתחייב מתכליותיו והוראותיו של חוק חופש המידע."
משפט אזרחי
דיני חברות
לעניין דרישת החוק שעסקה בין חברה לבין בעלי השליטה בה תאושר על ידי בעלי המניות, קבע שקולם של בעלי מניות המיעוט שהם בעלי עניין בעסקה, לא יימנה בין אם הם תומכים באישור העסקה ובין אם הם מתנגדים לה. זאת בניגוד לעמדה שהציגה רשות ניירות ערך. עם זאת, קבע סולברג כי לבעלי השליטה אין סמכות לקבוע מיהו בעל עניין בעסקה לצורך פסילת הצבעתו, אלא בעלי המניות עצמם הם שצריכים להודיע אם יש להם עניין אישי[32].
דיני חוזים
באחד מפסקי הדין שלו המתייחס לפסק דין אפרופים היה בדעת מיעוט שיש לפרש כתב ערבות על פי לשונו שלא כלל מגבלה על היקף הערבות, ולא על פי אומד דעת הצדדים שהערבות כוונה רק לעסקאות מסוימות[33].
נזיקין
באחד מפסקי הדין קבע השופט סולברג בדעת רוב כי אין לחייב בית חולים לחולי נפש באחריות על התאבדות מטופלת בבית החולים. בנמקו את פסיקתו כתב[34]:
מושכלות יסוד, כי חייו של כל אדם ואדם חשובים כמעט לאין שיעור ... אלא, שגם לאיכותם של החיים אנו מייחסים ערך ומשמעות. איננו מצפים ממחלקה פתוחה בבית חולים פסיכיאטרי, אשר החשש הנשקף לחיי מטופליה אינו ברף הגבוה ביותר, כי תכרות את עציה, תעקור את ספסליה, ותכלה את מרזביה. בית החולים מבקש להעניק לבאים בשעריו, תחושת חיים 'נורמלית' ככל הניתן. לא מעקב צמוד, לא דחיקת רגליים, לא תחושת מחנק. בית החולים נדרש לאפשר להם להסתובב בחופשיות, להסב עם בני משפחותיהם בחצר, וליהנות מעצי-הגן.
במקרה אחר, היה השופט סולברג בדעת הרוב שאין לחייב בנזיקין של לידת ילד פגוע, רופא שהמליץ על הפלה בגלל חשש ללידה מוקדמת, אך לטענת ההורים לא הסביר להם את הסיכונים של לידה מוקדמת. בין השאר כתב: ”הסיכונים הבסיסיים שבפגוּת אינם מן הנסתרוֹת. הידיעה בעניין זה, קרי, על קשת האפשרויות לגבי פּגוּת – בין מוות לבין חיים, כשבתווך חיים עם לקויות ומוגבלויות שונות – היא מן המפורסמות. מדובר בידיעת הסיכונים האפשריים המרכזיים, להבדיל מן הפרטים, מאחוזי הסיכונים, ומסיווג של כל הסיבוכים ונגזרותיהם. ידיעת הסיכונים הבסיסיים הנ"ל היא נחלת הכלל, לבטח כך לגבי אנשים מן היישוב, דוגמת ההורים דנן.”[35]
ענייני לשון הרע
בתקופה שבה כיהן כשופט בבית משפט השלום עסק סולברג בין היתר בתביעות לשון הרע רבות. תביעות אחדות שהוגשו נגד אמצעי תקשורת התקבלו על ידו. בשנת 2005 חייב את הוצאת עיתון "הארץ" והעיתונאי עקיבא אלדר לפצות את אריה קינג בסך 8,000 ש"ח[36]. בשנת 2008 חייב את העיתון "ידיעות אחרונות" ואחדים מאנשיו, ובהם העיתונאי מרדכי גילת, לפצות את פקידת משרד הפנים, בתיה כרמון, בסך 200,000 ש"ח[37]. סולברג הביע בפרשה זו את עמדתו כי תיאור דברים המציג רק את הצדדים השליליים ללא הבאת הסיפור השלם הוא "הצגת האמת החלקית בלבד" והוסיף: "חצי אמת גרועה לעיתים משקר, ועל פרסום חלקי שכזה לא תחול הגנת אמת הפרסום."[38] לגבי הסתפקות בהבאת תגובה ליד סיפור של לשון הרע קבע באותו עניין כי "בכתבה אמנם הובאה תגובתה... אך שיקול הדעת שהפעילו הנתבעים היה שגוי. מנוסח תגובתה... היה עליהם להיווכח בטעותם ולהימנע כליל מפרסום הפרשיה הנדונה, או למצער לשנות את נוסח הפרסום. אין זה הוגן לפרסם את סיפור המעשה, כשלפי האמת אין סיפור. בתודעתו של הקורא נותר הרושם השלילי של דברי לשון הרע שבכתבה שאינם אמת, ולנתבעים לא תעמוד הגנת אמת הפרסום."[39] לעומת זאת, קבע כי בלשון עיתונאית שיש בה גוזמה אין בהכרח פגיעה באמת הפרסום, שכן: "לא בביקורת על הסגנון העיתונאי עסקינן, סגנון שהקורא הסביר מוּדע לו, אלא בבחינת הדברים על-פי דיני לשון הרע."[40] באופן דומה קבע לגבי שימוש בפרפרזה על סיסמה של חברה עסקית במדור הספורט, שהקורא מודע לכך שמדובר בפרפרזה ועל כן אין בסיס לתביעת לשון הרע[41].
בשנת 2004 דחה תביעת דיבה של ב. מיכאל כנגד עיתון "הצופה" וחנה אייזנמן בקביעה שדבריה של אייזנמן חוסים תחת ההגנה של לשון הרע שנאמרה בתגובה על לשון הרע. עם זאת, הוא הביע אי נחת מדבריה החריפים של אייזנמן ולא פסק לה הוצאות (גם מפני שהמשפט היה מהיר)[42]. בערעור הושגה פשרה על פיה הוסכם כי העיתון יפרסם הבהרה[43].
בשנת 2004, במסגרת תביעות דיבה הדדיות בין עורכי הדין יוסף ארנון ויראון פסטינגר, דחה את התביעה של ארנון כלפי פסטינגר מתוקף היות דבריו של פסטינגר הבעת דעה וחייב את ארנון ב-8,000 ש"ח והוצאות על דבריו כלפי פסטינגר[44]. בעקבות ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי הסכימו הצדדים לפשרה לפיה ימשכו הדדית את שתי התביעות שהגישו בבית משפט השלום[45].
בשנת 2009, בבית המשפט המחוזי, הכריע בתביעת דיבה של קצין שנודע בכינוי סרן ר' נגד אילנה דיין וטלעד, עקב תחקיר אודותיו ששודר בתוכנית "עובדה" וייחס לו מעשה של וידוא הריגה בילדה ברצועת עזה. סולברג קיבל את התביעה, וקבע כי דיין וטלעד אשמים בהוצאת לשון הרע, משום שהסיפור שהוצג לצופים על מעשיו של סרן ר' היה ערוך באופן שלא הציג את כל הצדדים בפרשה. הוטל עליהם תשלום פיצוי כספי לתובע, הקראת עיקרי הכרעת הדין בתוכנית והבהרה לצופים כי הכתבה ששודרה בשעתו העבירה מסר שגוי לגבי התובע[46]. בפברואר 2012 קיבל בית המשפט העליון את ערעורה של דיין על הפסיקה, ביטל את פסק הדין וקבע שלדיין עומדת הגנת "אמת דיברתי", שכן העובדות עליהן הושתתה התוכנית היו נכונות לשעתן[47]. ביחס לטלעד, השופטים קבעו כי הקדימון ששודר לקראת התוכנית היווה לשון הרע ופסקו שהזכיינית "טלעד" תשלם לקצין פיצוי מופחת, בגובה מאה אלף שקלים. בדיון נוסף בהרכב מורחב של תשעה שופטי בית המשפט העליון[48] הוחלט ברוב דעות לא לשנות מהתוצאה האופרטיבית של פסק הדין.
בשנת 2022 קבע ברוב דעות ששני פרסומים של לשון הרע הדומים בתוכנם אך נבדלים בקהלים אליהם הם מופנים ייחשבו לאירועים שונים מבחינת פיצוי ללא הוכחת נזק, כך שהפיצוי בגינם יהיה כפול[49].
משפט פלילי
נטל הראיה
בכמה מקרים סבר סולברג שיש להרשיע נאשמים מול אחרים בהרכב שסברו שיש לזכות[50]. מנגד היו גם מקרים שבהם הוא היה מהמזכים[51]. במקרה אחד הוא מצא את עצמו בדעת מיעוט בחולקו על הזיכוי של אדם שהגיע לזירת עבירה כחלק מחבורת תוקפים, אך לא היו ראיות שהוא עצמו היה שותף בתקיפה. על כך כתב סולברג[52]:
הנה כי כן, נוכחות בזירה כשלעצמה היא נייטרלית, אלא אם מתברר כי אינה סתמית ומקרית. במצב דברים שבו הוכח כי הנוכחות אינה סתמית ומקרית, עובר נטל ההוכחה הטקטי לכתפי הנאשם ועליו להסביר את פשר הימצאותו בזירה... [המערער] הגיע למקום בשל חברותו בארגון 'הקומץ', והוא שהה במקום התקיפה מיד לאחר שתכנן עם חבריו את אופן ביצועה. בנסיבות שכאלו מורה כאמור ההלכה הפסוקה, כי נטל ההוכחה הטקטי עובר לכתפיו ... גם אלמלא היו ראיות הקושרות את [המערער] באופן אישי לתקיפה, נכון היה להרשיעו כמבצע בצוותא.
באחד המקרים שבהם היה בדעת הרוב שסירבה להרשיע נאשם שזוכה בבית המשפט המחוזי, כתב[53]:
אילו דנתי בתיק בערכאה ראשונה, ייתכן והייתי מרשיע את המשיב; אילו אמת-המידה להרשעה בפלילים הייתה זו של 'מאזן ההסתברויות' הנוהג במשפט האזרחי, הייתי מרשיעוֹ ... ברם, בחינת החומר הראייתי בכללותו מובילה למסקנה כי אין טעות משפטית המאפשרת התערבות ערכאת הערעור בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי – אשר התרשם מן המכלול באופן ישיר – לפיה אשמתו של המשיב לא הוּכחה מעבר לכל ספק סביר; וזוהי אמת-המידה המחייבת במשפט הפלילי... אין זה מובן מאליו שעל זיכוי שכזה יש זכות לערער. הדין בארצות הברית אינו מאפשר לתביעה לערער על פסק דין של זיכוי ואף רואה בכך משום פגיעה בתיקון החמישי לחוקה.
סולברג ממעט לזכות נאשמים בשל מחדלים של רשויות האכיפה[54]. במקרה אחד היה ברוב שהרשיע קטין למרות מחדלי חקירה[55]. במקרה אחר היה בדעת הרוב שאין לאפשר לנאשם לחזור בו מהודאה בגלל שחומרי החקירה לא הועברו לידיו. הוא כתב[56]:
- "ב"כ המערער התרעם על אי-מסירת מלוא חומר החקירה לסנגוריה בטרם נחתם הסדר הטיעון עמו. תרעומתו – מוצדקת, אך בכך אין די."
הגנה עצמית
בהיותו שופט בבית המשפט המחוזי, זיכה סולברג שוטר שירה למוות בתושב מזרח ירושלים, במהלך אירוע אלים, בקבלו את טענת השוטר שחש באותו רגע בסכנת חיים[57]. בית המשפט העליון אישר את פסק הדין ברוב דעות[58].
בתחילת 2016 כתב סולברג את פסק הדין העיקרי בבית המשפט העליון שזיכה מחמת הספק, על סמך הטענה להגנה עצמית, אדם שהורשע בבית המשפט המחוזי בהריגה. הזיכוי נתקבל פה אחד[59].
באוקטובר 2019 היה בדעת מיעוט שאין להורות על העמדה לדין של שוטר שירה למוות בצעיר ערבי שהכה בסכין על חלונות ניידת משטרה[60].
ענישה
באוגוסט 2018 כתב את פסק הדין שקיבל ברוב דעות את ערעור המדינה, והכפיל עונש של תשעה חודשי מאסר שהוטל על לוחם מג"ב שהורשע בגרימת מוות ברשלנות של פלסטיני במהלך עימותים ביום הנכבה. את פסק דינו סיים סולברג במילים: "לצערנו, הנשק שניתן לדרי על מנת להציל את הנפש, שימש – בשל כוונת זדון לפצוע, ורשלנות חמורה שנלוותה לה – לשפיכות דמים. במבחן הזה כּשל דרי; עליו ליתן את הדין"[61].
עמדות, פרשנות וסגנון כתיבה
סולברג מזוהה בתור שופט שמרן[62], תודעה שיפוטית שבאה לידי ביטוי בתוכן פסיקותיו, תורת הפרשנות שהוא נוקט ותפיסתו את תפקיד השופט[63]. עם זאת, ד"ר שאול שארף מציין כי גם אם "סגנון הצדקותיו מאפיין גישה שיפוטית שלעתים נוהגים לכנות "שמרנית" או "ריסונית", לפיה בית המשפט לא מנסח הכרעה מרחיקת לכת החוצה את גבולות הגזרה של החקיקה והפסיקה הקיימות [...] יש להודות כי סולברג אינו שמרן 'על מלא' כי בין השורות הוא מותיר פתח לפעלתנות מעבר לגבולות המשפט המקובל גם אם רק "למקרים חריגים בלבד"."[64].
פרשנות תכליתית
לדעת סולברג, "בהתנגשות בין תכלית סובייקטיבית לתכלית אובייקטיבית יש לפעול על פי כלל הכרעה ברור שלפיו ידה של התכלית הסובייקטיבית על העליונה (ובלבד שהיא מעוגנת בלשון החוק)". סולברג אף מותח ביקורת על הגישה הקיימת (של העדפת "התכלית האובייקטיבית" על כוונת המחוקק), שמהווה למעשה ביקורת חוקתית במסווה של פרשנות[22].
משפט עברי
סולברג נוהג לאזכר את המשפט העברי בפסקי הדין שלו. בחלק מהמקרים מדובר בהערת אגב לאחר שקבע את הדין על פי החוק הישראלי[65]. במקרים אחרים, השתמש סולברג במשפט העברי בגיבוש פסק דינו. לדוגמה, במסגרת סכסוך בין שכנים בבית משותף, קבע כי זיקת הנאה של זכות מעבר במקרקעין איננה חייבת להיות גורפת, וניתן להגבילה לשעות מסוימות ביממה, או לצורך שימושים מסוימים. קביעה זו היוותה חידוש פסיקתי, והשופט סולברג הסתמך גם על המשפט העברי לצורך גיבושה[66]. בערעור שנדון בבית המשפט העליון, אושרה קביעה זו הגם שתנאי המעבר שקבע צומצמו במקצת[67]. בהחלטות קצרות נוהג סולברג לנקוט בלשון קצרה לגבי דברים שנאמרו במהלך הדיון, תוך הפניה לפרוטוקול או שימוש בלשון כמו "הערתי את אשר הערתי"[68][69] או "אמרתי את אשר אמרתי"[70].
אמרות אגב
סולברג מעיר לא אחת לעמיתיו להרכב על כך שהם מביעים עמדות שאינן נדרשות להכרעה[71]. כך למשל, כאשר המשנה לנשיאה, חנן מלצר כתב למעלה מן הצורך שייתכן שיש חובה חוקתית לקיים שידור ציבורי, כתב[72]:
חברי לא הסתפק בכך... וגילה דעתו, ולמצער רמז, לפגמים חוקתיים... דא עקא, שזוהי בדיוק השאלה שהונחה לפתחנו מלכתחילה, ואשר הדיון בה התייתר... טענה זו מחייבת עיון וליבון, ואין להכריע בה אגב אורחא. הוא הדין באשר לדברי חברי על אודות חובתה של המדינה לדאוג לכינונו של שידור ציבורי, והמשמעויות המעשיות הנודעות לכך... תפיסה זו – במובנה המשפטי-חוקתי – אינה מובנת מאליה, והיא מחייבת להרחיב את היריעה. חברי לא עשה כן, ואף אני לא אעשה כן. מוטב להותיר את הדברים לעת מצוא – כמקובל בפסיקתנו – אם וכאשר תהא נודעת נפקות לדברים; לא רק להלכה, אלא גם למעשה.
קישורים חיצוניים
- נעם סולברג, באתר הרשות השופטת
- יובל אלבשן, שופט בישראל באתר news1
- חן שליטא, שופט במחלוקת: נעם סולברג מסתמן כמועמד הבולט להחליף את מזוז, באתר גלובס
- יהושע בריינר, מיהו שופט העליון החדש נועם סולברג?, באתר וואלה!, 6 בינואר 2012
- שרה ליבוביץ-דר, סולברג לא מסמפט את התקשורת. עובדה, באתר מקור-ראשון, 18 בדצמבר 2009
- מאמריו
- שִמרו משפט ועשו צדקה, דין ודברים ה 1, תשע"ד
- "על ערכים סובייקטיביים ושופטים אובייקטיביים", השילוח 18, פברואר 2020
- “ערכים אידיאלים ופורמליזם במשפט הישראלי”, בלוג רשות הרבים 13 בנובמבר 2022
- על לשון הרע, "לשון טובה" ופיצויים - הכסף לא יענה את הכול
- לשון הרע על ציבור
- על הסגת זכויות הבעלות של היחיד
- פסק דין בעניין פגיעה בזכות יוצרים ובפרטיות
הערות שוליים
- ^ יהודית סולברג: בפסח דחפנו לתנור חתיכות לחם, ניסינו לעשות מהן בצק, החלטנו שאלה מצות, באתר ערוץ 7, 18 באפריל 2023
- ^ ישיבת הר עציון וקהילת אלון שבות משתתפים בשמחתו של השופט נועם סולברג עם מינויו לבית משפט העליון, באתר ישיבת הר עציון
- ^ הודעה על מינוי שופטים, ילקוט הפרסומים 6392, התשע"ב, 21 בפברואר 2012, עמ' 3140
- ^ עוזי ברוך, בתו של השופט סולברג הלכה לעולמה, באתר ערוץ 7, 16 במרץ 2018
- ^ שופט דתי נוסף: נעם סולברג מונה לבית המשפט העליון, באתר כיפה, 2012-01-06
- ^ בג"ץ חוק הגיוס; בג"ץ 2293/17 אסתר צגיי גרסגהר ואחרים נ' כנסת ואחרים, ניתן ב־23 באפריל 2020; בג"ץ חוק ההסדרה; בג"ץ 3390/16 עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל ואחרים נ' הכנסת ואחרים; בג"ץ 6942/19 מיכאיל צ'באנו נ' שר הפנים ואחרים.
- ^ עמרי מילמן, בג"ץ הכריע: חוק מיסוי דירה שלישית יבוטל, באתר כלכליסט, 06.08.17
- ^
יובל יועז, משגב, תעזוב את סולברג, באתר הארץ, 30 בינואר 2017
- ^ עע"מ 5017/12 פריחה אמזלג נ' עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, ניתן ב־29 בינואר 2013
- ^ עע"מ 2150/22 יהודה אהוד אסיס נ' משרד הבינוי והשיכון, המשרד הראשי, ניתן ב־27 במרץ 2023
- ^ בג"ץ 5428/17 רום נ' מדינת ישראל, ניתן ב־18 ביוני 2018
- ^ דנג"ץ 5120/18 נשים קוראות ללדת – למען חופש בחירה בלידה נ' מדינת ישראל, ניתן ב־21 ביולי 2021
- ^ עת"ם (י-ם) 29451-08-10, דלק נ' מרחב מנ"פ
- ^ 14.0 14.1 עת"ם 1754/09, המרכז לפלורליזם יהודי נ' מועצת עיריית ירושלים
- ^ עת"ם (י-ם) 250/06 שמחה רותם נ' שר התחבורה, 5.6.08
- ^ עת"ם (י-ם) 51671-02-11 מ.א.ה מנרב אלקטרה הדרכה בע"מ נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 10.4.2011)
- ^ עפרה אידלמן, בית המשפט פסק: ניתן לשלול דרכון מישראלי שהשתמט משירות צבאי, באתר הארץ, 1 ביולי 2009.
עת"ם (י-ם) 9050/08 יניב דוד הראל נגד שר הפנים, ניתן ב-25.6.2009. - ^ ה"פ (ירושלים) 6092/07
- ^ הערעור לבית המשפט העליון (הוגש ב 12.10.08), אתר אני ישראלי
- ^ ע"א 8573/08 עוזי אורנן ואח' נ' משרד הפנים ואח', פסק דין מיום 2.10.2013
- ^ עת"ם (י-ם) 210/10 מוקד יסעור נ' מדינת ישראל, ניתן ב-9 ביוני 2010, באתר "נבו"
- ^ 22.0 22.1 נעם סולברג, "על ערכים סובייקטיביים ושופטים אובייקטיביים", השילוח 18, פברואר 2020
- ^ עע"מ 9048/18 רשות הרישוי – משרד התחבורה והבטיחות בדרכים נ' מפעלי דינמומטר, ניתן ב־15 בינואר 2021
- ^ רע"פ 7052/18 מדינת ישראל נ' רפי רותם, ניתן ב־5 במאי 2020
- ^ אברהם בלוך, שופט העליון סולברג פרסם הודעה חריגה נגד החקיקה - ואז הוציא הבהרה, באתר מעריב אונליין, 17 ביולי 2023
- ^ א (י-ם) 8206/06 סרן ר' נ' ד"ר אילנה דיין, ניתן ב-7.12.2009., סעיף 194
- ^ ת"פ (ירושלים) 1463/99, מדינת ישראל נגד נעם פדרמן ואח'
- ^ עע"ם 414/18 התנועה למשילות ודמוקרטיה נ' הממונה על יישום חוק חופש המידע בהנהלת בתי המשפט, ניתן ב־13 בדצמבר 2018
- ^ בג"ץ 979/15 מפלגת ישראל ביתינו נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-20, ניתן ב־25 בפברואר 2015, סעיף 35
- ^ ע"א 4244/12 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' תת-ניצב אפרים ברכה, ניתן ב־19 בפברואר 2014, סעיף 35
- ^ עע"מ 10014/16 יש דין - ארגון מתנדבים לזכויות אדם נ' המינהל האזרחי איו"ש, ניתן ב־16 במאי 2019, סעיף 35
- ^ ה"פ (י-ם) 7236-05-11 גולדפון בע"מ נ' ב' יאיר, 11.8.11
- ^ ע"א 3894/11 דלק – חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום
- ^ ע"א 7276/18 עזבון המנוחה פלונית נ' מדינת ישראל – המרכז לבריאות הנפש "מעלה הכרמל", ניתן ב־2 במרץ 2021
- ^ ע"א 7416/12 קופת חולים מאוחדת נ' פלוני, ניתן ב־4 בנובמבר 2014
- ^ א (י-ם) 6112/03 אריה קינג נגד הוצאת עיתון הארץ בע"מ ועקיבא אלדר
- ^ א (י-ם) 3438/03 בתיה כרמון נגד ידיעות אחרונות
- ^ א (י-ם) 3438/03 בתיה כרמון נגד ידיעות אחרונות, סעיף 49
- ^ א (י-ם) 3438/03 בתיה כרמון נגד ידיעות אחרונות, סעיף 53
- ^ א (י-ם) 3438/03 בתיה כרמון נגד ידיעות אחרונות, סעיף 68
- ^ ת"א (ירושלים) 23028/00 סאסי בונה לי בית בע"מ ואח' נגד רשת שוקן ואח'
- ^ א 008515/03 (השלום ירושלים) בריזון נ' עיתון הצופה ואח`
- ^ באתר nrg
- ^ יוסף ארנון, עו"ד נגד יראון פסטינגר, עו"ד, א 5665/02
- ^ נועם שרביט, נדחו תביעות הדיבה ההדדיות של עורכי הדין ארנון ופסטינגר, באתר News1 מחלקה ראשונה, 21 בינואר 2005
- ^ ת"א (י-ם) 8206/06 סרן ר' נ' ד"ר אילנה דיין, ניתן ב-7.12.2009.
- ^ ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין-אורבך וטלעד אולפני ירושלים בע"מ, ניתן ב-8 בפברואר 2012
- ^ דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך
- ^ רע"א 2855/20 פלונית נ' פלוני, ניתן ב־6 באוקטובר 2022
- ^ בנוסף למנויים להלן, ראו למשל: ע"פ 6808/18 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב־16 במאי 2019, ע"פ 8589/13 פאוזי רמילאת נ' מדינת ישראל, ניתן ב־27 בינואר 2015 ו-ע"פ 3164/14 גיא פן נ' מדינת ישראל, ניתן ב־29 ביוני 2015
- ^ ראו למשל: ע"פ 2840/17 נתנאל ניאזוב נ' מדינת ישראל, ניתן ב־4 בספטמבר 2018. כך למשל היה מקרה שבו הוביל לזיכוי פה אחד, לאחר הרשעה ברוב דעות במחוזי: ע"פ 3751/11 עלי אבו טראש נ' מדינת ישראל, ניתן ב־2 בספטמבר 2012
- ^ ע"פ 2921/18 מדינת ישראל נ' אביב בצלאל, ניתן ב־27 באוקטובר 2019
- ^ ע"פ 6304/11 מדינת ישראל נ' פלוני, ניתן ב־20 בספטמבר 2012
- ^ ראו למשל: ע"פ 7211/13 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב־13 בדצמבר 2015
- ^ ע"פ 8978/18 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ב־4 בפברואר 2020
- ^ ע"פ 5735/18 דוד (דאוד) גודובסקי נ' מדינת ישראל, ניתן ב־9 בדצמבר 2019
- ^ פ (י-ם) 2005/06 מדינת ישראל נגד שמואל יחזקאל
- ^ ע"פ 6392/07 מדינת ישראל נ' שמואל יחזקאל, ניתן ב־30 באפריל 2008
- ^ ע"פ 4784/13 ניר סומך נ' מדינת ישראל
- ^ בג"ץ 4845/17 ראפת אמארה חמדאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב־28 באוקטובר 2019
- ^ יאיר אלטמן, הוחמר עונשו של לוחם שגרם למות פלשתיני, באתר ישראל היום, 19 באוגוסט 2018
ע"פ 4497/18 מדינת ישראל נ' בן דרי, ניתן ב־19 באוגוסט 2018 - ^ נטעאל בנדל, אפשרות למהפך בעליון: רוב לשופטים שמרנים, באתר ישראל היום, 7 בנובמבר 2022. ראו גם התבטאות עצמית: נעם סולברג, “ערכים אידיאלים ופורמליזם במשפט הישראלי”, בלוג רשות הרבים (13.11.22)
- ^ חגי שלזינגר, חוק יסודות המשפט החוקתי? על השורשים השמרניים בפרשת קוונטינסקי, כתב העת משפטים (2022)
- ^ שאול שארף, שלושה נשיאי בית המשפט העליון לעתיד בראי פסק דין ג'אעוני, באתר "דיומא", 29 במרץ 2022
- ^ ע"פ 6331/11 יאסר אשתיי נ' מדינת ישראל, סעיף 39
ע"א 5131/10 רחל אזימוב נ' אפרים בנימיני, פסק הדין של השופט סולברג - ^ ת"א (י-ם) 7120/05 דנן נ' נובק, 4 בפברואר 2007
- ^ ע"א 2741/07 דוד ג'ואל נובק נ' יעקב נתנאל דנן
- ^ בש"פ 8211/16 פלוני נ' מדינת ישראל
- ^ בש"פ 7097/16 פלוני נ' מדינת ישראל
בש"פ 7031/16 יוסף סוויסה נ' מדינת ישראל, ניתן ב־14 בספטמבר 2016
בש"פ 4950/16 טראד עמאש נ' מדינת ישראל, ניתן ב־23 ביוני 2016. - ^ בש"פ 4919/16 יונתן ליטוין נ' מדינת ישראל.
- ^ בנוסף לדוגמות שצוטטו, ראו למשל: ע"פ 3204/17 מדינת ישראל נ' פלוני, ניתן ב־24 בינואר 2018 ודנ"א 1297/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, ניתן ב־25 ביולי 2022
- ^ בג"ץ 2996/17 ארגון העיתונאים בישראל - הסתדרות העובדים הכללית החדשה נ' ראש הממשלה, ניתן ב־23 בינואר 2019
| שופטי בית המשפט העליון | ||
|---|---|---|
| ||
| ראו גם: שופטי בית המשפט העליון בדימוס |
| יושבי ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת | ||
|---|---|---|
|
נעם סולברג36984075Q4428545