נטל ההוכחה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נטל ההוכחה הוא מונח משפטי, החל במשפט אזרחי ובמשפט פלילי, ובא לקבוע כללים, בשתי שאלות עיקריות:

  • על מי במהלך המשפט מוטלת החובה לשכנע בצדקת טענה, ולהוכיח את תוכנה;
    • חובת השכנוע היא הנטל העיקרי, העוסק בחובת צד למשפט לשכנע בצדקת טענתו, ומתי אם בכלל, עובר נטל זה לצד שכנגד;
    • חובת הבאת הראיות, היא הנטל המשני, העוסק בחובת צד במשפט להוכיח את תוכן טענתו באמצעות ראיות קבילות מהימנות ומספיקות;
  • מי יזכה בדין, בתום המשפט, בייחוד במצב בו מאזני הצדק מעוינות;

המשפט מבדיל היטב וקובע כללים שונים לגבי החובות ומהותם בין המשפט האזרחי למשפט הפלילי.

נטל ההוכחה במשפט האזרחי

ערך מורחב – המוציא מחברו עליו הראיה

ככלל, במשפט האזרחי, נטל ההוכחה רובץ על הטוען טענה, עליו הן לשכנע בצדקת טענתו והן להוכיחה בראיות קבילות ומהימנות.

לכתחילה, המשפט האזרחי מטיל על התובע הן את 'חובת השכנוע' והן את 'חובת הבאת הראיות' להוכחת תביעתו. מבחינת 'חובת השכנוע' על התובע רובץ הנטל לשכנע בצדקת טענותיו. בנוסף, על התובע החובה להוכיח את תביעתו, על כל רכיביה, לאמור: שבידו עילת תביעה לכאורה, שלא התיישנה, המוכחת בראיות קבילות, איכותיות ומספיקות בעיני החוק. עשה כן תתהפך 'חובת הבאת הראיות' - על הנתבע להוכחת טענותיו, אם כי לא בהכרח תתהפך 'חובת השכנוע' אשר תמשיך לרבוץ על התובע. לעיתים יהא רשאי התובע להיעזר בחזקות משפטיות, כתחליף לראיות, על מנת להפוך את 'חובת ההוכחה' על הנתבע, ולעיתים את 'חובת השכנוע' (למשל כשמתקיים הכלל 'הדבר מדבר בעד עצמו' בדיני נזיקין).

על הנתבע, מצדו, מוטלת החובה, להוכיח את טענותיו, על מנת להדוף את טענות התביעה, ולבסס את הגנתו. לעיתים, כשמתהפך במשפט אזרחי 'נטל השכנוע' על הנתבע, אזי חלה עליו החובה - לא רק להוכיח את טענותיו - אלא אף לשכנע בנכונות גרסתו היריבה, במידה מסתברת יותר מאשר זו של התובע, על מנת לזכות בדין.

במשפט אזרחי, משתמש בית המשפט להכרעת המשפט באמת מידה של "מאזן ההסתברויות". כלומר, בעל-הדין שיזכה במשפט הוא זה שישכנע את בית המשפט, כי נכונות גרסתו מסתברת יותר מזו של יריבו. לשון אחר, בית המשפט יעדיף, בתום המשפט, את הגרסה, שהסתברות נכונותה היא יותר מ-50%.

היה ובתום המשפט, נותרו המאזניים מאוזנות, כך שבית המשפט אינו יכול לקבוע איזה מן הגרסאות מסתברת יותר, לפי כל הכללים המשפטיים ודיני הראיות, יכריע את המשפט בהתאם לקביעה 'על מי מוטל נטל השכנוע'. היה ונותר נטל השכנוע על התובע - יפסיד הוא בדין, עבר נטל השכנוע במהלך המשפט אל הנתבע שלא הביא די ראיות להוכחת גרסתו - יחויב הוא בדין.

לעיתים הופך המחוקק את חובת נטל ההוכחה. כך, למשל, בתביעה של עובד לתשלום שכר בגין שעות עבודתו, היה נטל ההוכחה עליו, כמקובל, כלומר היה עליו להוכיח כמה שעות עבד. בתיקון לחוק הגנת השכר, שתוקפו מ-1 בפברואר 2009, הועבר נטל ההוכחה אל המעביד, ונקבע:

בתובענה של עובד לתשלום שכר עבודה, לרבות גמול שעות נוספות או גמול עבודה במנוחה השבועית, שבה שנויות במחלוקת שעות העבודה שבעדן נתבע השכר, תהא חובת ההוכחה על המעביד כי העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת, אם המעביד לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו.

נטל ההוכחה במשפט הפלילי

המשפט הפלילי מאופיין בכך שהצדדים במשפט הם המדינה - כמאשימה, והפרט - כנאשם. מצב זה, נעדר בעליל, איזון ושוויון. המאשימה, כרשות שלטונית, היא בעלת הכוח, האמצעים והיכולת, להאשים, להרשיע ולאכוף את חוקי המדינה. לעומתה עומד הפרט, כמעט חסר אונים, שאין בידיו את עוצמת השלטון, ואין בידיו את הכלים הבלתי מוגבלים שבידי המדינה. אי לכך, נקודת המוצא מורה על אי-שוויון אינהרנטי בהליך הפלילי המשפיע על הדיון הפלילי בכללותו.

לאיזון אי-השוויון הבסיסי בהליך הפלילי בין המדינה לנאשם נקבעו מספר כללים מאזנים מבטלים או מפחיתים את אי השוויון - בהם ניתן למנות את "חזקת החפות מפשע", הגברת 'נטל ההוכחה' על המדינה, ועוד.

לדוגמה, 'חזקת החפות מפשע', כחזקה מן הדין מניחה, כנקודת מוצא יסודית בכל הליך פלילי ולכל אורכו, בו מחויב בית המשפט, כי כל פרט בחברה - לרבות מעוכב לחקירה, חשוד, נאשם, מורשע בדין בעבירה אחרת - הוא חף-מפשע עד אשר תוכח אשמתו על ידי המדינה, מעבר לספק סביר, וזאת בפסק דין חלוט. כל עוד לא עמדה המדינה בנטלים אלה אדם נהנה מחזקת החפות ואף ייצא זכאי בדין.

ולענייננו, 'נטל ההוכחה' במשפט פלילי רובץ על המאשימה לכל אורך המשפט, והיא אינה מתפרקת מחובותיה הכרוכות בו - 'חובת השכנוע' ו'חובת הבאת הראיות' - אלא בתום המשפט, וזאת אך ורק בפסק דין חלוט המרשיע את הנאשם. על המאשימה מוטלת 'החובה לשכנע' את בית המשפט באשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר, ולשם כך עליה להביא ראיות, קבילות, באיכות בעוצמה, שתניח ודאות, ולמצער הסתברות קרובה לוודאי, כי הנאשם ביצע את המעשה הפלילי המיוחס לו.

באשר לשאלה מה נחשב לעמידה בנטל השכנוע של המאשימה, דורון מנשה ואיל גרונר הציעו את אסטרטגיית ההכרעה המצומצמת לפיה על מנת שהמאשימה תעמוד בנטל השכנוע עליה להפריך את השערת החפות של הנאשם כך שהשערת החפות של הנאשם תיחסם בלפחות מאחד מארבעת החסמים הבאים: החסם השיטתי (לפיו אין לקבל השערת חפות שהכללתה בכל מקרה דומה לא תאפשר אכיפה יעילה של המשפט הפלילי), חסם הסתברותי (לפיו אין לקבל השערת חפות לפיה ההסתברות לחפות כה נמוכה כך שניתן להתעלם ממנה לצרכים מעשיים), חסם טבעי (לפיו אין לקבל השערת חפות התנגשת עם הטבע המוכר לנו לפי גוף הידע המדעי) וחסם פרוצדורלי (לפיו אין לקבל השערת חפות המצריכה בירור שיצריך משאבים שלא ניתן לעמוד בהם או שמתקיים חופש הכרעה דמוקרטי שלא לעמוד בהם).[1]

גם לאחר שהמדינה עומדת ב'חובה להוכיח' את אשמת הנאשם מעבר לספק סביר, לא סר חינה של חזקת החפות מפשע העומדת לנאשם, והמאשימה לא מתפרקת מ'נטל השכנוע' הרובץ עליה, וזאת עד תום המשפט. בשלב הביניים - שהמדינה הוכיחה לכאורה את ביצוע העבירה על ידי הנאשם - עוברת לנאשם 'חובת ההוכחה' בלבד, להוכיח את גרסתו. להבדיל מהמאשימה, אין הנאשם נושא ב'חובה להוכיח' את טענותיו מעבר לספק סביר, ודי לו, שיעמוד באמת המידה שבמשפט אזרחי, קרי שיוכיח כי גרסתו מסתברת יותר, וזאת על ידי מתן הסבר ברור ורציונלי למעשהו, שלא דבק בו פליליות, על מנת לעורר את ה"ספק הסביר", שדי בו כדי לזכותו. וכך בא הדבר לידי ביטוי בפרשת פודמסקי:

הביאה הקטיגוריה דברי הוכחה אשר יש בהם, לכאורה, כדי להעלות את ההנחה, כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת אליו, עוברת לשכמו של הנאשם החובה להמשיך בהבאת דברי הוכחה מצדו הוא. בשלב זה - ואף לא בשום שלב אחר - אין עליו להוכיח את חפותו מפשע; כל מה שמוטל עליו הוא: לתת דברי הסבר להנחה אשר עלתה מתוך הוכחותיה של הקטיגוריה. נתן הסבר המתקבל על הדעת, אך השופט אין בידו להחליט אם יקבל דברי הסבר אלה או ידחם - כלומר: אינו מוכן להכריע אם דברים אלה נכונים הם או לא - עליו לזכותו מפני הספק. נתן הנאשם הסבר מתקבל על הדעת, אך השופט אינו מאמין בדברי הסברו, או הסברו אינו מתקבל על הדעת, או לא נתן כל הסבר, שוקל השופט את כל המסיבות ואת כל דברי ההוכחה - בשוותו לנגד עיניו תמיד את הכלל היסודי והראשי, היינו: כי חובת ההוכחה רובצת על שכמה של הקטיגוריה עד סוף כל הסופות - ואז הוא רשאי - אך אינו מצווה - לחייב את הנאשם בדין.

ע"פ 20/51 פודמסקי נ' היועץ המשפטי, פד"י ה' 1187, בעמ' 1196

מידת ההוכחה במשפט האזרחי העונשי

המשפט האזרחי העונשי משלב מאפיינים של המשפט האזרחי עם מאפיינים של המשפט הפלילי.[2] לאור האופי המעין־פלילי של הסעד המשפטי, נהוג להציב אמת מידה להוכחה הגבוהה ממאזן ההסתברויות, אך היות שבכל זאת מדובר בדיון אזרחי, לא נהוג להציב אמת מידה להוכחה מעבר לספק סביר. אמת המידה המקובלת במשפט האזרחי העונשי היא בראיות ברורות ומשכנעות (Clear and convincing evidence).[3] בשאלת קיומה במשפט הישראלי של אמת מידת ביניים להוכחה, נחלקו השופטים בך וברק. בכפוף לסייגים שהציב, סבר השופט בך שקיימת אמת מידה אמצעית להוכחת טענות המטילות סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית רצינית שיש עמה קלון. לעומתו, סבר השופט ברק שיש להימנע מיצירת אמת מידה שלישית אלא שיש להתאים, לפי מהותה וחומרתה של הטענה המשפטית, את כמות הראיות הנדרשת כדי לספק את אמות המידה המוכרות.[4]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • פרופ' א. הרנון, דיני ראיות, בהוצאת האוניברסיטה העברית, כרך א'
  • השופט יעקב קדמי, על הראיות, (הוצאת דיונון, תל אביב), תשנ"ט-1999

הערות שוליים

  1. ^ דורון מנשה, איל גרונר, מהות הספק הסביר (הוצאת נבו, 2017)
  2. ^ קנת מן, סנקציות אזרחיות־עונשיות, עיוני משפט ט"ז, חוברת 2, אוקטובר 1991, עמ' 243–261
  3. ^ Kenneth Mann, Punitive Civil Sanctions: The Middleground Between Criminal and Civil Law, Yale Law Journal, Vol. 101, Issue 8, June 1992, pp. 1795–1873, at p. 1860
  4. ^ ע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, ניתן ב-26 בפברואר 1986. פ"ד כרך מ', חלק ראשון, עמ' 589–606

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34044103נטל ההוכחה