דליה דורנר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דליה דורנר
מדינה ישראלישראל ישראל
תאריך עלייה 1944
נשיאת מועצת העיתונות והתקשורת בישראל
אוגוסט 2006 – מכהנת
(כ־18 שנים)
שופטת בית המשפט העליון
אפריל 1993 – 3 במרץ 2004
(כ־11 שנים)
שופטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע
1979–1984
(כ־5 שנים)
שופטת בית המשפט המחוזי בירושלים
1984–1994
(כ־10 שנים)
תפקידים בולטים
פרסים והוקרה
אותות הוקרה שונים

דליה דוֹרְנֶר (נולדה ב-3 במרץ 1934) היא משפטנית ישראלית, שופטת בית המשפט העליון בשנים 1993–2004 ומכהנת כיום כנשיאת מועצת העיתונות והתקשורת בישראל.

ביוגרפיה

דורנר נולדה באיסטנבול שבטורקיה בשם "דולי גרינברג", לאב שהיה סוחר עצים אמיד, אשר הגיע לעיר מאודסה בעקבות אביו. סבה, הרב מרקוס, היה הרב הראשי האשכנזי של איסטנבול[1].

המשפחה עלתה לארץ ישראל בשנת 1944 והתיישבה בתל אביב. אביה נפטר זמן קצר לאחר מכן בהדסה הר הצופים מסרטן שהתגלה בגופו עוד בטורקיה[2]. עם מות בעלה, אמה, שהייתה עקרת בית כל השנים[2], נקלעה לקשיים כספיים לאחר השקעות כושלות של הכספים הרבים שהותיר בעלה[2]. דורנר ואחיה נשלחו למוסד החינוכי "נווה הילד" ליד נהריה, שם למדה שלוש שנים בתנאי פנימייה, במימון "עליית הנוער", וסיימה בית ספר יסודי. על החינוך שקיבלה שם אמרה[3]: ”מדריכינו היקים חינכו אותנו לערכים אוניברסליים: אהבת האדם, כיבוד האדם באשר הוא אדם, והעיקרון הקאנטיאני לפיו אדם לעולם אינו אמצעי להשגת תכלית, אלא לעולם הוא תכלית לעצמה. מטען זה נשאתי עמי בכל אשר הלכתי”. את המבטא הייקי הקל הנשמע בעת דיבורה, תולה דורנר בלימודי העברית שלה באותה פנימייה, בה רוב המורים היו יוצאי גרמניה[2].

לאחר סיום לימודיה ב"נווה הילד", ולאחר שאמה עברה להתגורר בחיפה, המשיכה דולי גרינברג לבית הספר הריאלי בחיפה, לאחר שקיבלה מלגה ללימודים שם[2]. אמה הצליחה לרכוש דירת שני חדרים, אולם חדר אחד מהשניים הושכר לדייר-משנה[2] ומלבד הכנסה זו, כדי לעזור בפרנסת המשפחה, הייתה דולי מעבירה שיעורים פרטיים כמעט מדי יום[2].

שירות צבאי

לצה"ל התגייסה עוד בהיותה בת 17. במהלך שירות החובה, אותו עשתה ברמת גן, החלה בלימודי משפטים בבית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל אביב במסגרת של לימודי ערב. עם סיום לימודיה, החליטה שלא יאה לעורכת דין להקרא בשם "דולי", והחליטה להחליף את שמה הפרטי ל"דליה"[2]. לאחר שחרורה מצה"ל המשיכה בלימודי משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר תום לימודיה הועסקה בתפקיד משפטי במשטרת ישראל. לאחר מכן עברה לשרת בפרקליטות הצבאית וכיהנה, בין השאר, בתפקיד הסניגורית הצבאית הראשית. בשנת 1973 כיהנה כנשיאת בית הדין הצבאי של מחוז המרכז וחיל האויר, בדרגת סגן-אלוף[4][5], ומ-1974 כיהנה בתפקיד שופטת בית הדין הצבאי לערעורים בדרגת אלוף-משנה (היא הייתה הקצינה השנייה בצה"ל, מחוץ לחיל הנשים, שהוענקו לה דרגות סגן-אלוף ואלוף-משנה, אחרי דבורה תומר). ב-1974 ישבה דורנר בהרכב שדן את י"כ לעשרים שנות מאסר על רצח שבוי, פסק דין שהומר במשפט חוזר, לשנת מאסר על הריגה[6]. ב-1975 מונתה כשופטת חוקרת של אסון מחניים והמליצה על העמדה לדין של רב"ט וסגן מחיל האוויר[7].

דורנר סיפרה כי פנתה לשירות הצבאי כדי לספק גב כלכלי לבעלה, שעשה את צעדיו הראשונים כעורך דין עצמאי בשוק הפרטי. לתפיסתה דאז, תפקידה של האישה הוא לסייע לבעל לפתח את הקריירה שלו. מאוחר יותר, בצבא, שינתה את טעמה ופיתחה משנה פמיניסטית יותר.

בעת שירותה של דורנר בפרקליטות הצבאית הכירה את הפרקליט הצבאי הראשי, מאיר שמגר. קשריהם התהדקו בעת ששימשה שופטת בבית הדין הצבאי לערעורים, ושמגר, שהיה שופט בית המשפט העליון, שירת לצדה במילואים כשופט בבית הדין, להזמנתה[8]. דורנר ושמגר כיהנו יחד ב"ועדת שמגר" לבחינת מערכת השיפוט הצבאית, בשנת 1978[9].

שופטת

עם פרישתה מהצבא, מונתה לשופטת מחוזית בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ומאוחר יותר בבית המשפט המחוזי בירושלים (בו ישבה לצד אליהו בן זמרה). בין השאר שלחה את רפאל לוי ממשרד הפנים שהואשם בקבלת שוחד ל-3.5 שנות מאסר, עונש שנחשב חמור[10].

היא גם ישבה בהרכב השופטים במשפטו של ג'ון דמיאניוק[11], שזוהה כאיוון האיום, הפושע הנאצי האוקראיני מטרבלינקה. דורנר לא חפצה לדון בתיק זה, בשל התנגדותה העקרונית לעונש המוות ומאחר שהופעלו עליה לחצים מבית מצד בעלה ניצול השואה, אולם היא העדיפה לשבת במותב משום שראתה בתיק המונח לפניה תיק היסטורי[12] ומשום שעמיתיה, שהכירו ביכולתה לארגן כמויות עצומות של חומר ולהתמצא בו, לחצו עליה לקבל את התפקיד[13]. דמיאניוק הורשע בבית המשפט המחוזי, אך בערעור בבית המשפט העליון הוא זוכה מחמת הספק בעקבות ראיות חדשות שהתגלו לאחר מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי (בעקבות פתיחת ארכיוני הק.ג.ב.). מאוחר יותר טענה כי גם לאחר זיכויו היא עודנה בטוחה שדמיאניוק הוא איוון האיום אך הוסיפה כי היא מאמינה שהייתה מגיעה לתוצאה דומה לזו שהגיע אליה בית המשפט העליון[12].

כשופטת בבית המשפט העליון

באפריל 1993 מונתה דורנר לשופטת בבית המשפט העליון במינוי בפועל, ביוזמתו של הנשיא שמגר. כעבור שנה, באפריל 1994, מונתה דורנר לכהונת קבע כשופטת בית המשפט העליון[8]. דורנר זוהתה כדבקה במיוחד בזכויות האדם, וכפרשנית מרחיבה של חוקי היסוד (אם כי יש אקטיביסטיים ממנה במגמה זו). היא החמירה עם נאשמי צווארון לבן. גישות אלו, כפי שהשתקפו בפסיקותיה, הפכו אותה לאחת מהבולטות שבשופטי ישראל, אך היא לא זכתה לאהדה בחוגי הימין והחרדים[14]. לקראת סוף כהונתה שימשה גם כיושבת ראש ועדת הבחירות לכנסת ולרשויות המקומיות.

במשוב לשכת עורכי הדין על השופטים לשנת תשס"ד זכתה דורנר בציון הנמוך ביותר מבין שופטי בית המשפט העליון[15]. נטען נגדה כי בתיקים אזרחיים היא מפגינה חוסר סבלנות רב כלפי עורכי הדין הטוענים מולה. מנגד, דורנר נודעה כאחד השופטים המהירים ובעלי ההספק הגבוה ביותר במתן פסקי דין.

פעילות ציבורית לאחר פרישתה

ב-3 במרץ 2004 סיימה דליה דורנר את כהונתה בבית המשפט העליון. נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק תיאר את כהונתה במילים[3]: ”דליה ביססה את מעמדה כאחת מהחשובים והמקוריים בשופטי בית משפט זה. תרומתה חוצה את כל ענפי המשפט ואת כל תחומי המשפט”.

באוגוסט 2006 נבחרה דורנר לתפקיד נשיאת מועצת העיתונות בישראל. בינואר 2008 מונתה לעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה (ועדת דורנר), שהגישה את הדוח ב-22 ביוני 2008. בשנת 2008 מונתה על ידי שרת החינוך יולי תמיר לראשות ועדה ציבורית לבחינת חינוך ילדים בעלי צרכים מיוחדים. מאז פרישתה היא מרצה על זכויות אדם בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ובמכללות למשפטים. היא חברה בוועד המנהל של האוניברסיטה העברית, נשיאת העמותה למשפט ציבורי ליד הפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית ויו"ר המערכת של כתב העת "הפרקליט", היוצא לאור על ידי לשכת עורכי הדין בישראל.

בשנת 2014, התמודדה דורנר בבחירות לנשיאות ישראל[16]. בבחירות זכתה ב-13 קולות של חברי הכנסת ולא העפילה לסיבוב השני, שבו נבחר הנשיא העשירי[17].

דורנר עמדה בראש הוועדה לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים, שהגישה את המלצותיה בנובמבר 2015.

פרסים שקיבלה וכיבודים להם זכתה

משפחתה

דורנר הייתה נשואה משנת 1958 לשמואל דורנר, אותו הכירה במהלך לימודי המשפטים, והתאלמנה ממנו ב-2019. השניים התגוררו בירושלים ולהם שני בנים. אחד מהם הוא אריאל בנדור, לשעבר דיקן הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה ובעשור השני של המאה ה-21, פרופסור מן המניין באוניברסיטת בר-אילן.

פסיקות בולטות

דורנר ידועה בפסיקותיה שתמכו בזכויות נשים, היא הורתה לצה"ל לאפשר לאליס מילר לעבור את המיונים לקורס טיס, שעד אז היה סגור בפני נשים. בדעת מיעוט היא קבעה ש"חזקת השיתוף" חלה גם על זוגות שנישאו אחרי שנת 1974 (משמעות פסיקה זו היא מתן זכויות רבות יותר לאישה ברכוש בעלה, עוד בטרם הגירושין). דורנר גם החליטה להקל בעונשה של כרמלה בוחבוט, אישה שהרגה את בעלה, שהתעלל בה שנים רבות. בפסק-דינה מתחה דורנר ביקורת חריפה על הקהילה שבוחבוט השתייכה אליה, שידעה על מעשי ההתעללות ולא עשתה דבר.

ביחסה לנושאי דת ומדינה הובילה דורנר קו ליברלי. מחד, תמכה בדעת מיעוט בפתיחה מוחלטת של רחוב בר-אילן לתנועה בשבתות;[24] מאידך קבעה, גם זאת בדעת מיעוט, כי אדם דתי רשאי למנוע שידור בשבת של תוכנית בהשתתפותו. דורנר גם תבעה מהמדינה להכיר בגיור רפורמי[25].

דורנר לא הייתה בין השופטים המקבלים ללא פקפוק נימוקים שבביטחון. היא תמכה בשחרור רוב "קלפי המיקוח" שנחטפו בלבנון כדי לסייע בשחרורו של רון ארד, פרט לשייח עובייד ולמוסטפא דיראני;[26] בעניין זה הייתה בדעת מיעוט מבין שלושת השופטים, אך בדיון הנוסף הפכה דעתה לדעת הרוב של שישה מתוך תשעה שופטים, לאחר שנשיא בית המשפט אהרן ברק שינה את דעתו המקורית והצטרף לדעתה. עם זאת, היא עיכבה את פינוי המאחזים ברצועת עזה ופסקה כי עקורי איקרית (ערבים אזרחי ישראל) לא יוכלו לשוב לשטח בו עמד כפרם, שכן היא קיבלה את טענת ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, כי הדבר עלול להיתפש כהכרה בזכות השיבה ולכן לפגוע באינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל[27].

דורנר ראתה את זכות הקניין כחזקה במיוחד.[דרוש מקור] היא הייתה השופטת הראשונה שקבעה, בדעת מיעוט יחידה בין שבעה שופטים (בפרשת נוסייבה[28]), כי יש לצמצם בהפקעת שטח פרטי, והכפיפה את ההפקעות למבחני חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. מאוחר יותר צוטטה דעתה בהרחבה, כאשר בית המשפט העליון, בהרכב של תשעה שופטים, קבע פה אחד בבג"ץ קרסיק שיש להשיב לבעליו קרקע שהופקעה עבור מטרה שלא יצאה אל הפועל. תפיסתה החזקה בעניין הקניין הפרטי אינה מבדילה בין קניין מוחשי לבין קניין רוחני. כך, ידועה דורנר בכך שאסרה על תחנות הרדיו של גלי צה"ל לשדר שירים מהמאגר של אקו"ם, עד שיסדירו התחנות את חובן לבעלי זכויות היוצרים בשירים ששידרו[29].

בשלהי כהונתה של דורנר התחוללה סערה, כשציוותה על המדינה להבהיר מהו סטנדרט הקיום בכבוד, כדי שניתן יהיה לקבוע אם הקיצוץ בקצבאות שיזמה הממשלה פוגע בזכות החוקתית לכבוד (הקבועה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). בנוסף פסקה כי על הממשלה לתקצב השתלבותם של ילדים חריגים בחינוך הרגיל. פסיקות אלו, שנראו כמתערבות במדיניות התקציבית, הכעיסו חברי כנסת רבים, שסברו[30] שזוהי הסגת גבול של בית המשפט לתחומה של הרשות המחוקקת. דורנר השיבה למבקריה בנאום פרישתה: היא ביקרה את חברי הכנסת המקיימים דיון בעניין התלוי ועומד בבית המשפט, והזכירה כי אחד מתפקידי בית המשפט הוא לאזן ולבלום את הממשלה והכנסת, במסגרת עיקרון האיזונים והבלמים שעליו מושתת מבנה המשטר הדמוקרטי.

חופש הביטוי

דורנר תמכה בחופש הביטוי של גופים מסחריים, ובפסק דין שעורר בקורת אף צוותה על שידור ברדיו של פרסומת שנפסלה על "פגיעה בטעם טוב", בנימוק של חופש הביטוי. דורנר סירבה לראות בזכות האישה לכבוד ובאינטרס הציבורי "להגנה מפני פגיעה ברגשות" עילה מספקת לאיסור שידורים לא צנועים, אשר לטעמה חוסים תחת חופש הביטוי. בשם חופש הביטוי גם הורתה השופטת דורנר לעיריית ירושלים לאפשר למאיר אינדור, פעיל ימין, לתלות ברחבי העיר כרזה ובה הכתובת: "יוסי שריד – שַמָּש של ערפאת"[31]. דורנר תמכה בדעת הרוב שבטלה את הרשעתו של עיתונאי ערבי שתמך בזריקת בקבוקי תבערה[32]. לעומת זאת, דורנר תמכה בדעת הרוב שהרשיע את בנימין זאב כהנא בהמרדה, וציינה שההגבלות בחוק "מאזנות כראוי בין חופש הביטוי לבין הצורך בהגנה על שלום הציבור"[33].

מעצר

כשופטת בלטה דורנר בדגש ששמה על זכויות עצורים, ובעמדתה לצמצום השימוש במעצר עד תום ההליכים. דורנר גרסה בדעת מיעוט שמדיניות שיפוטית ראויה חייבת להורות על מעצר רק כאשר אין מוצא אחר. בהתאם לכך קבעה בעמדת מיעוט נגד שישה שופטים אחרים שכלל לא קמה עילת מעצר עד תום ההליכים לגנב רכב בעל עבר נקי[34]. בנוסף, לדעתה אין לעצור אדם אם הראיות לאשמה אינן חזקות. בדעת מיעוט בעניין זאדה[35] כתבה כי: "אין לעצור עד תום הליכי המשפט נאשם שבחומר הראיות נגדו מובנה ספק הפוגע בסבירות הסיכוי להרשעתו, וזאת אף אם חומר ראיות זה אינו מופרך ודי בו לצורך העברה אליו של נטל הבאת הראיות במשפט עצמו". על פסק דין חריג שלה, שאִפְשֵׁר מעצר ממושך של קטין חרדי שיידה אבנים בכביש בר-אילן[14], הביעה חרטה לאחר זמן[36].

משפט פלילי

דורנר בלטה גם ביחסה החשדני כלפי הודאות של נאשמים בעבירות פליליות. בפרשת רצח חנית קיקוס, פסקה שהנאשם במשפט זכאי בשני האישומים, כיוון שהודאתו במשטרה אינה מחוזקת במספיק ראיות חיצוניות. דורנר נוהגת לספר[14] כי בתקופת עבודתה במשטרה ראתה פעמים רבות נאשמים מודים בפשעים שלא ביצעו, בשל הלחץ הרב שבו נמצאו בזמן החקירה. כך, פסקה דורנר כי יש לערוך לעמוס ברנס משפט חוזר בשל חשדות כבדים לכך שהודאתו הייתה שקרית והוצאה ממנו באלימות. על פסיקה זו הודה לה השופט חיים כהן במילים נרגשות, ואמר לה כי תיקנה את העוול שעשה הוא כאשר הרשיע את ברנס. הייתה זו שיחת הטלפון האחרונה שערך השופט כהן לפני שנפטר[37].

דורנר הדגישה את עקרון השוויון בפני החוק, וזאת במיוחד כאשר דנה בעבירות המיוחסות לאישי ציבור, בניגוד לקו השיפוטי שסבר עד אז כי יש להקל עִמם[38] היא הייתה השופטת היחידה שסברה כי הראיות מצביעות לכאורה על כך שיש להעמיד את בנימין נתניהו לדין בפרשת בר-און חברון, והרשיעה בדעת מיעוט את שמחה דיניץ, יו"ר הסוכנות, באשמת אי סדרים כספיים. את עקרון השוויון הפעילה לטובת איש הציבור כאשר עמדה בפניה עתירה שביקשה לפסול את צחי הנגבי מלשמש במשרת השר לביטחון פנים בשל האשמות שהועלו נגדו: דורנר פסקה כי זכויות האזרח של הנגבי, וזכותו "לממש את מפעל חייו" כאיש ציבור, פועלות לטובתו ומונעות את פסילתו[39].

לקריאה נוספת

  • שוקי שטאובר, עו"ד ועוד, 2005, הפרק "השופטת דליה דורנר".
  • ללא גלימה - שיחות עם שופטי בית המשפט העליון - הפרק: דליה דורנר, הוצאת למשכל - ידיעות ספרים, 2017, עמ' 145 - 170 [40]

ספר יובל לכבודה

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא דליה דורנר בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ אתר למנויים בלבד בני ציפר, דליה דורנר לנשיאות בגלל העדה הסודית שלה, באתר הארץ, 21 במרץ 2014
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 "חיידק פוליטי" עם נחמה דואק, ראיון בתקופת ההתמודדות על תפקיד נשיא המדינה, בערוץ יוטיוב של ערוץ הכנסת, 27 במאי 2014 סרטונים
  3. ^ 3.0 3.1 טל רוזנר, דורנר פורשת ותוקפת: גורמים פוליטיים ניסו להשפיע, באתר ynet, 3 במרץ 2004
  4. ^ אברהם רותם, החל משפט צבאי של שני קצינים וסמל מח"א — על מעשי מרמה, חלק א', מעריב, 15 ביולי 1973
    אברהם רותם, החל משפט צבאי של שני קצינים, חלק ב', מעריב, 15 ביולי 1973
  5. ^ מרדכי אלקן, שני קצינים, סמל ורב טוראי נדונו למאסר ולהורדה בדרגה על גניבת מטען תחמושת, מעריב, 2 באוקטובר 1973
  6. ^ אהרן מגד, על החטאים, חלק א', דבר, 28 בספטמבר 1979
    אהרן מגד, החוטאים, חלק ב', דבר, 28 בספטמבר 1979
  7. ^ יונה שמשי, פרשת המסוק, דבר, 11 במאי 1979
  8. ^ 8.0 8.1 נעמי לויצקי, העליונים: בתוככי בית המשפט העליון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2006, עמ' 233–235
  9. ^ ישראל לנדרס, שופטים (בלתי) תלויים, דבר, 27 במרץ 1981
  10. ^ ברוך מאירי, "רפי לוי מעל באמונה של המדינה בהתנהגות מושהתת שנמשכה חודשים, מעריב, 30 ביוני 1988
  11. ^ ברוך מאירי, דמיאניוק יישפט בפני דב לוין, דליה דורנר וצבי טל, מעריב, 1 באוקטובר 1986
  12. ^ 12.0 12.1 ראיון בתוכנית "מחוץ לזמן" עם אהרן ברנע בערוץ הכנסת, 2016
  13. ^ שמעון קדוש ואפרים דה-האס, "תשעה מן העליון - הרהורים שלאחר השפיטה - דליה דורנר", עלי משפט ז, 91 (2009)
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 משה גורלי, זרה בתוכם, באתר הארץ, 9 בפברואר 2004
  15. ^ תוצאות משוב לשכת עורכי הדין לשנת 2004 באתר לשכת עורכי הדין, עמ' 153.
  16. ^ עמרי נחמיאס‏, דליה דורנר הודיעה על התמודדותה בבחירות לנשיאות, באתר וואלה!‏, 13 בפברואר 2014
  17. ^ זאב קם, ראש בראש: ריבלין מול שטרית בסיבוב השני, באתר nrg‏, 10 ביוני 2014
  18. ^ הענקת תואר דוקטור לשם כבוד, באתר של מכון ויצמן למדע, 1 בדצמבר 2005
  19. ^ אלה לוי-וינרב, ‏שופטת העליון בדימוס, דליה דורנר, תקבל מתנועת אומ"ץ אות הוקרה על פועלה, באתר גלובס, 22 ביולי 2008
  20. ^ עודד בר-מאיר, תואר ד"ר לאות כבוד לדורנר, באתר mynet (כפי שנשמר בארכיון האינטרנט), 7 בדצמבר 2008
  21. ^ 62 שנות עצמאות: דורנר ובלינקוב ידליקו משואות, באתר ynet, 21 במרץ 2010
  22. ^ טקס הענקת תואר "עמית כבוד של המכללה האקדמית בית ברל", באתר של המכללה האקדמית בית ברל, 8 במאי 2011
  23. ^ שופטת בית המשפט העליון (בדימוס) דליה דורנר קיבלה תואר עמיתת כבוד מהאוניברסיטה העברית, באתר של האוניברסיטה העברית בירושלים, 12 ביוני 2012
  24. ^ בג"ץ 5016/96, ליאור חורב ואח' נ. שר התחבורה, פ"ד נא (4), 1.
  25. ^ בג"ץ 2597/99, 2859/99, תאיס רודריגז-טושביים, תמרה מקרינה ואח' נ' שר הפנים, פ"ד נט (6), 721.
  26. ^ עמ"מ 10/94, פלונים נ. שר הביטחון, פ"ד נג (1), 97.
  27. ^ בג"ץ 840/97, עאוני סבית נ. מדינת ישראל, פ"ד נז (4), 803.
  28. ^ דנג"צ 4466/94 נוסייבה נ' שר האוצר
  29. ^ רע״א 6141/02 אקו״ם בע״מ, אגודת קומפוזיטורים, מחברים ומו״לים למוזיקה בישראל נ׳ תחנת השידור גלי צה"ל, פ"ד נז (2)625.
  30. ^ הישיבה התשעים ושלוש של הכנסת ה-16, 13 בינואר 2004, באתר הכנסת.
  31. ^ בג"ץ 6226/01 מאיר אינדור נ' ראש עיריית ירושלים, פ"ד נז (2), 157.
  32. ^ דנ"פ 8613/96 מוחמד יוסף ג'בארין נ' מדינת ישראל
  33. ^ דנ"פ 1789/98 מדינת ישראל נ' בנימין כהנא
  34. ^ דניאל פרידמן, משפטו של גנימאת
  35. ^ בש"פ 8087/95, שלמה זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 133.
  36. ^ ענבל בר-און, דורנר: "הודאה היא ראיה חשודה", באתר News1 מחלקה ראשונה‏, ‏4 באפריל 2009
  37. ^ דבר העורכים, משפט וממשל חוברת ו' (לזכרו של חיים כהן), תשס"ג, 286.
  38. ^ מרדכי קרמניצר, ח'אלד גנאים, אלון יפה, "קווים לדמותה של דליה דורנר", ספר דורנר, עמ' 421.
  39. ^ בג"ץ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש הממשלה, פ"ד נז (6), 817.
  40. ^ המחברים/המראיינים הם קבוצה של שמונה סטודנטים למשפטים באוניברסיטת בר אילן: אליחי שילה, יאיר טייטלבאום, שירי ליברמן - שלו, נפתלי פורת, שירה זילכה, אביחי יהוסף, שלומי שוורץ, יובל תמיר


יושבי ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת
מנחם דונקלבלום • יצחק אולשן • שמעון אגרנט • יואל זוסמן • צבי ברנזון • משה לנדוי • אלפרד ויתקון • חיים כהן • אליהו מני • משה עציוני • יצחק כהן • מאיר שמגר • גבריאל בך • מרים בן-פורת • אליעזר גולדברג • אברהם חלימה • תיאודור אור • אליהו מצא • מישאל חשין • דליה דורנר • יעקב טירקל • דורית ביניש • אליעזר ריבלין • אילה פרוקצ'יה • מרים נאור • אליקים רובינשטיין • סלים ג'ובראן • אסתר חיות • חנן מלצר • ניל הנדל • עוזי פוגלמן • יצחק עמית • נעם סולברג
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26537179דליה דורנר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=דליה_דורנר&oldid=1473878"