אנוסים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מאראנוס)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

האנוסים היו יהודים, שאולצו להמיר את דתם ולקבל על עצמם את דת המדינה השולטת אך המשיכו לשמור בסתר על זיקתם לדת ולעם היהודי.[1]

באירופה נאנסו היהודים לרוב לקבל את דת הנצרות, ובאסיה ובצפון אפריקה - את דת האסלאם (לדוגמה אנוסי משהד).

בעקבות היקף המרת הדת הכפויה בה חויבו היהודים בעיקר לקבל עליהם את הדת הנוצרית-קתולית בתקופת ימי הביניים, בפרט בספרד ובפורטוגל, אך גם בארצות אחרות, נפוץ בעיקר השימוש במילה אנוסים לתיאור המרות הדת הכפויות וחיי המומרים באימפריה הספרדית והפורטוגזית.

כתוצאה מהמרת הדת הכפויה מחד, רצונם של היהודים לשמור על דתם מאידך, הסכנה הכרוכה בכך ומאות השנים שעברו מאז המרת הדת הכפוייה, התפתחו בקרב האנוסים מנהגי דת ייחודיים להם, בין הבולטים בהם הייתה העברת המנהיגות הדתית של הקהילייה לידי הנשים, ושמירה על סודיות.[2]

להערכתו של פרופסור סרג'ו דלה פרגולה מהמכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית "מיליונים רבים בעולם הם בעלי זיקה לעם היהודי – ברובם צאצאי אנוסים מחצי-האי האיברי".[3]

במאה העשרים ואחת מתרחבת התופעה של חזרת צאצאי האנוסים לשורשיהם היהודים.[4]

האנוסים מכונים גם "הנוצרים החדשים" (בספרדית: Cristiano Nuevo), "קונברסוס" (Converso, מומרים), "קריפטו יהודים" (מיוונית, "יהודים בסתר"), "מאראנוס" (בספרדית: Marranos‏, "חזירים"[5]), אסלאם א ג'דיד (מוסלמים חדשים), צ'אלה (לא זה ולא זה) כינויים אלה כוללים לרוב הן את המומרים עצמם והן את צאצאיהם.

אנוסים בעולם הנוצרי

ראשיתה של תופעת האנוסים בספרד

במהלך המאה השביעית, יהודים רבים עזבו את ספרד בגירוש ספרד במאה השביעית, אך רובם, כתשעים אלף, נאנסו לקבל עליהם את הנצרות כדי להציל את נכסיהם[6] (יש הטוענים כי נעשה הדבר באיומי חרב),[7] ובסתר נשארו נאמנים לדתם, עד שהותרה חזרתם ליהדות בפומבי.[6] במהלך השנים שלאחר הגירוש, עלה מיכאל קיסר בן כת האתינגאנים על כס האימפריה הביזנטית, אשר הטה תחילה את כף הזכות לטובת היהודים, ועל כן נוצר מיתוס לפיו הוא צאצא למשפחה מאנוסי סיסיבוט. לאחר מכן שינה את דעתו והחל להילחם ביהודים וביהדות בחורמה.[8]

ערך מורחב – גזירות קנ"א

החל מסע הצלב הראשון החלה תופעת עינוי ורצח של יהודים. בשנת 1120 הוכרז על ידי האפיפיור קליקסטוס השני על בולה שנועדה להגן על יהודים שסבלו במהלך מסע הצלב הראשון. הבולה אושררה מחדש על ידי אפיפיורים רבים עד המאה ה-15. ראשית תופעת האנוסים בספרד נעוצה בפרעות שנערכו ביהודי ספרד בשנת 1391, במהלכן הוסת ההמון בידי הארכידיאקון פראנד מרטינס. ההמון המוסת יצא לסדרת מהומות ומעשי טבח נגד היהודים, שכללו שריפת בתי כנסת, רציחות, המרות דת בכפייה ועוד. פרעות אלו מכונות "גזירות קנ"א" ובמהלכן המירו יהודים רבים את דתם מרצון כדי להציל את חייהם.

גם לאחר שוך המהומות המשיכו להופיע גלים של המרות דת מרצון. ההתנצרויות היו כה רבות עד שתוך עשרים וחמש שנה נוצרה תופעה חברתית רחבת ממדים שכונתה בציבור הכללי "הנוצרים החדשים". בקרב הציבור היהודי לעומת זאת נקראו המומרים "אנוסים", שהוא המונח המקובל בספרות ההלכה לתופעה זו לפחות בימי רבינו גרשום, ומתוך רצון למזער את חטאם של הממירים ומתוך הבנת הנסיבות שהובילו להמרות אלו.

כמאה שנים התקיימו זו לצד זו קהילות יהודים וקהילות "נוצרים חדשים", כאשר היהודים הורשו על ידי השלטונות לקיים את מצוות התורה בעוד הנוצרים החדשים היו נתונים לחקירות מתמידות מצד האינקוויזיציה, שדרשה לוודא את נאמנותם של הנוצרים החדשים לנצרות. השלטונות לאו דווקא עודדו את הפרעות, אך ראו בכל התנצרות, גם אם נעשתה בכפייה, עובדה מוגמרת, שניסיון לשינוייה יגרום לעונש מוות.

המרות הדת סביב גירוש ספרד

ערך מורחב – גירוש ספרד

שיאה של תופעת האנוסים מצוי בברירה שהועמדה בשנת 1492 בפני יהודי ספרד: המרת דתם לנצרות או גירוש תוך ארבעה חודשים. רבים מיהודי ספרד המירו דתם, לפחות למראית עין, ונשארו לחיות בספרד, אך בין 80,000 ל-120,000 מיהודי ספרד בחרו להישאר נאמנים ליהדותם ועקרו מספרד, רבים מהם לשכנתה פורטוגל, שדמתה לספרד מבחינה תרבותית. עם זאת, בשלב הבא מלכי ספרד עודדו את מנהיגי פורטוגל לגרש את היהודים גם מארצם. ואכן, בשנת 1497, ארבע שנים לאחר שגורשו מספרד, שינה מנואל הראשון, מלך פורטוגל, את גישתו ויזם מהלך של התנצרות קולקטיבית בכפייה של כלל יהודי פורטוגל, כולל יהודי ספרד המגורשים. בשנת 1540 הוקם בפורטוגל מוסד אינקוויזיציה, שאחד מתפקידיו היה להשגיח על האנוסים. נוסף ליהודים שהתנצרו, לפחות למראית עין, בשל חשש לחייהם, היו גם כאלה שהתנצרו מתוך תקווה להנאה חומרית - שיפור מעמדם ומצבם הכלכלי, אך גם בהם שמרו רבים אמונים ליהדותם בסתר. מסיבות אלו גדל היקפה של קבוצת האנוסים.

כפי שתיאר זאת בדבריו האנוס יצחק אורוביו די קסטרו:

...בספרד העמדתי פני נוצרי, כי חביבים הם החיים, אך מעולם לא עשיתי זאת היטב, וכך נתגלה שלא הייתי אלא יהודי... שם, מול פני הסכנה [של אובדן] החופש, הכבוד והרכוש ואף החיים, הייתי לאמיתו של דבר יהודי - ונוצרי [רק] למראית עין...

יוסף קפלן, מנצרות ליהדות - חייו ופועלו של האנוס יצחק אורוביו די קסטרו, הוצאת מאגנס, תשמ"ג-1983, עמ' 289

הגירה מפני שלטונות עוינים לאנוסים

רבים מהאנוסים מצאו את עצמם מהגרים מחצי האי האיברי (ובעיקר לארצות "העולם החדש") לצורך הקלת העול של השלטונות הנוצריים הקיצוניים של האינקוויזיציה מהם.

חלק קטן מאנוסי פורטוגל מצאו את עצמם או מוגלים לסאו טומה ופרינסיפה בשל רצון הכתר הפורטוגזי לשבור את רוחם בעבדות במטעי הסוכר שם ומקימים קהילה קצרת ימים במקומות אלה או מחפשים מפלט באופן אקטיבי מפני רדיפות האינקוויזיציה הפורטוגזית שלא חדלו גם לאחר התנצרותם הרשמית וביקשו מקלט בארצות במערב אפריקה, שם התבוללו עם נשים מקומיות ויצרו קהילה שנקראה: "לנסאדוס", שלימים היוותה יסוד ביחסי המסחר שבין האירופאים לאפריקאים המקומיים.

אינוקגרפיה סנטה אסתריקה, החג של הקדושה הקתולית המומצאת שלמעשה הייתה מסווה לחג פורים על ידי האנוסים ובעיקר על ידי הנשים בקיהילייה.

מנהגים שהשתרשו בקרב צאצאי האנוסים

במשך שנים רבות חיו רבים מהאנוסים חיי יהדות בסתר ובחשש מתמיד מפחד האינקוויזיציה הספרדית והפורטוגזית, חשש אשר השפיע על התפתחות מנהגים שונים.

אחד השינויים המהותיים בחיים הדתיים של האנוסים היה הפיכת הנשים לשומרות הדת ומנהיגות הקהילייה.[9][10]

שינוי אחר היה הנוהג לשלוח את אחד הבנים לשרת בכנסייה הקתולית כדי שיוכל להתריע בפני חברי הקהילה על חקירות האינקוויזיציה וכדי שיוכל לחפות על קיום הטקסים היהודיים במסווה של טקסים נוצריים ואפילו לקיים אותם בעצמו.

מנהג נפוץ ביותר בקרב יוצאי ספרד ופורטוגל שהשתמר עד לעשרות השנים האחרונות היה לכסות את רצפות בתי הכנסת והחדרים שיועדו לתפילה בחול על-מנת שצעדיהם לא ישמעו על ידי שכניהם ושלא יתגלה כי הם מקיימים את מצוות היהדות.

בנוסף, היה איסור של הורים על ילדיהם להצביע על כוכבים בשעת לילה, תוך שימוש בהסברים על מחלות ופצעים שייגרמו מהצבעה זו. מקור המנהג מיוחס לאנוסים אשר נמנעו מלזהות את צאת השבת וזמן קריאת שמע של ערבית על ידי ספירת שלושה כוכבים בשל חששם מסוכני האינקוויזיציה. מנהג זה נפוץ עד היום בקרב יהודים ספרדים לפעמים ללא ידיעה את טעם המנהג.

את חג הפורים חגגו האנוסים במסווה של חג נוצרי שכונה "פסטיבל סנטה אסתריקה", שנסוב סביב קדושה נוצרית פיקטיבית בשם "אסתריקה" שמבוססת על אסתר המלכה. מנהג זה השתמר עד היום בקרב צאצאי האנוסים ביבשת אמריקה.

מנהג נוסף אם כי נפוץ פחות היה עריכת סדר פסח, כשספרי ההגדה היו מונחים על ירכי החוגגים מתחת לשולחן ולא על השולחן עצמו. גם מנהג זה הושרש מתקופת האנוסים, כאשר אנשי האינקוויזיציה היו פורצים לבתי מומרים לכאורה, בחגים ומועדים יהודיים במטרה לתפוס אותם בשעת עיסוקם במצוות היהדות.

גם בלאדינו השתמרו כמה ביטויים שמקורם במציאות בה חיו האנוסים. כך, למשל, נוצר הבדל בהתייחסות כלפי חפצים בעלי הקשר יהודי לכאלו שלא. כך כשהוחזרו למקומם חפצים כגון פמוטי שבת וחנוכייה לאחר שימוש, השתמשו בביטוי "להסתיר" ולא להחזיר למקום.

באי מיורקה יושבת קהילת הצ'ואטה אשר משמרת את מורשתם כצאצאי אנוסים ומקיימת סוג של נצרות סינקרטיסטית של קתוליות עם אלמנטים יהודיים. הקהילה מונה כ-20,000 נפש אשר בשל איסורים קדומים להינשא להם (זהותם ידועה לאור 15 שמות משפחה שניתנו להם ברובם על ידי האינקוויזיציה) שימרה הקהילה את עצמה בעזרת אנדוגמיה.

צאצאי אנוסים שחזרו ליהדותם לפני המאה העשרים

על אף האיסור ועונש המוות שהיה כרוך בחזרה ליהדות של המתנצרים, עוד בזמן פעילות האינקוויזיציה וגם בתקופה הקרובה שלאחריה הצליחו יהודים אנוסים וצאצאיהם לברוח ולנסות לחזור לחיק היהדות. עם זאת, גם קליטתם של האנוסים בקהילה היהודית לא הייתה פשוטה והדבר לווה בחשדנות רבה מצד הרבנים, באשר לגבי עמדתם קיימות מאות שאלות ותשובות בנושא.

רבים מבני האנוסים הגיעו לאמסטרדם ואף הקימו בית כנסת לעצמם.[11] בין המפורסמים מבני האנוסים בקהילה היהודית באמסטרדם הוא ברוך שפינוזה (16321677), אשר לימים הוחרם והוצא ממנה, וכן מתנגדו יצחק אורוביו די קסטרו. בין הרבנים הידועים מצאצאי האנוסים באמסטרדם הרב מנשה בן ישראל (16041657) שהקים מחדש את היהדות באנגליה. בני אנוסים רבים ששבו ליהדותם הגיעו גם לעיר צפת בארץ ישראל. יש האומרים שגם מוצאם של הרב שלמה אלקבץ, מחבר הפיוט לכה דודי, והמקובל שלמה מולכו מאיטליה הוא מצאצאי אנוסים אלו.[דרוש מקור]

כמו כן, יש סימנים למספר מצומצם של קהילות אנוסים קטנות ששרדו בייחודיותן עד לסוף המאה ה-19, כגון הקהילה בטולדו. מספרם של האנוסים המקוריים נאמד במאות אלפים ואצל חלק מצאצאיהם השתמרו עד ימינו אלו מסורות שקושרות אותם אל האנוסים.

הערכת התופעה והיחס כלפיה

תופעת האנוסים זכתה ליחס אמביוולנטי בהיסטוריה היהודית, הן בתפיסות המסורתיות וההלכתיות, והן במחקר האקדמי של התופעה. המחלוקת נוגעת הן לשאלה העובדתית - האם האנוסים התנצרו באופן מלא או שמא עשו זאת רק למראית עין ואילו בסתר המשיכו לשמור את מצוות היהדות, והן לשאלת הערכתם המוסרית והלאומית של אנוסים אלו.

מעמד האנוסים בהלכה

רבני הקהילות בחצי האי האיברי החילו על מי שנאנס להמיר את דתו, את ההלכות התלמודיות הקובעות כי ישראל "אף על פי שחטא ישראל הוא (מסכת סנהדרין מ"ד, ע"א) וכן "אנוס הוא ואנוס רחמנא פטריה" (מסכת נדרים כ"ז, ע"א). וכל עוד עודנו בחיים ביכולתו לשוב ליהדות, אולם אם האם גויה, ילדיו כבר יחשבו לגויים ואם ירצו לשוב לחיק היהדות יהיה עליהם לעבור תהליך גיור.[12]

ספרות ההלכה הסמוכה לתקופת האנוסים עסקה בשאלת המרת הדת שלהם, אם מחמתה הם מוגדרים כמומרים על פי ההלכה, בעיקר בהקשר של שאלות ייבום וחליצה, כאשר לדעת פוסקים רבים אשת מומר אינה זקוקה לייבום, ונשאלה שאלת מעמדן של נשות האנוסים.

בנוסף, הפולמוס על חידוש הסמיכה שהתנהל בין רבי יוסף קארו ורבי יעקב בירב נגד רבי לוי בן חביב (רלב"ח), התעורר בעקבות הרצון לפטור את האנוסים ששבו לדתם מעונשי הגיהנום. על פי ההלכה, חייבים בעונש חמור יכולים להיפטר מעונש על ידי מלקות, אך אין בזמננו סמכות לתת את המלקות הללו, ורק אם הסמיכה תחודש יוכלו להלקות באותן מלקות.

יהודים בסתר או נוצרים לכל דבר: מחלוקת בער ונתניהו

האתוס לפיו היו בקרב האנוסים רבים אשר המשיכו להיות נאמנים ליהדותם אינו משולל בסיס היסטורי. לדעת יצחק בער, ה"נוצרים החדשים" היו אפוא בחלקם הגדול יהודים בתחפושת. ואכן, הודאות שנרשמו בחדרי העינויים של האינקוויזיציה מתעדות חיים יהודיים שוקקים שהתנהלו בהסתר ובמחילות. ידוע אפילו שיהודים פנו אל חיי בדידות ושקט במנזר, מפני שבאופן פרדוקסלי היה המנזר המקום הנוח ביותר לקיים בו מצוות באין מפריע. בשל כך נאסרה בשלב מסוים כניסתם של "נוצרים חדשים" למנזרים. יצחק בער מביא עדות פיקנטית במיוחד על מומר שהתפרסם בחיבוריו נוטפי השנאה ליהודים וליהדות, ושאחר מותו התגלה כמי ששמר על המצוות בצנעת ביתו.

ההתנגשות בין העקשנות והמחויבות הדתית של האנוסים לבין הקנאות הנוצרית חסרת הפשרות של האינקוויזיציה באה לידי ביטוי בלמעלה מ-10,000 מקרים של שריפת אנוסים על המוקד ב"אוטו דה פה".

לעומת דעתו של בער, תפיסה אחרת לגמרי של אותה תקופה ממעיטה בחשיבותה של תופעת האנוסים המקיימים מצוות במסירות נפש. להודאות שניתנו במרתפי האינקוויזיציה אין היא מייחסת ערך רב הואיל וידוע שתחת עינויים הודו יהודים רבים בימי הביניים גם במריחת מצה בדם ילד נוצרי, ובקרב ההיסטוריונים שוררת תמימות דעים כי לא אירע אפילו אירוע בודד כזה.

לדעת בנציון נתניהו, תלמידו של בער, ציד היהודים המתנצרים לא נבע ממאבק כנגד דבקותם ביהדותם, שכן רק במקרים מועטים באמת שמרו המתנצרים על זיקתם ליהדות. את המאבק ביהודים יש לראות לדידו כאנטישמיות בגרסתה האיברית הימי-ביניימית. מקרים בודדים של יהודים שלא שמרו אמונים לנצרות, נופחו על ידי האינקוויזיציה לכדי הטלת דופי חסרת שחר בכלל היהודים המתנצרים. שכבות אוכלוסייה שאוימו על ידי הישגיהם של המתנצרים והשפעתם המתרחבת השתמשו באינקוויזיציה כמכשיר לבלימת איום זה. גרסה זו של אנטישמיות מהווה לדעת נתניהו מקרה ייחודי ביותר וראשוני של שנאת יהודים שלא על רקע דתי אלא על רקע אתני, ניצן ראשון של האנטישמיות החילונית שהתפתחה באירופה במאה ה-19.

האנוסים כבעלי זהות מפוצלת שהובילה לדיאיזם: דעתו של פרופסור יובל

בנוסף לכך ישנה דעה רווחת בקרב חוקרים מסוימים, כי האנוסים אמנם לא שמרו על חיי הדת היהודית מסיבות אידאולוגיות, ושחלקם הגדול בכלל לא החזיק בעמדות טרנסדנטנציות, אך הם כן התעקשו לשמור על טקסים מסוימים בעלי אופי יהודי, ברוב המקרים מעוותים, ההתעקשות הזאת נבע מקונפליקט עמוק שנוצר בזהותם, ולא הייתה בהכרח תוצאה של אמונה דתית, ובוודאי שלא יהודית.

מסמכים מארכיון חקירות האנקווזיציה מעידים על כך שרבים שנתפסו על עוונם בשמירת ההלכה היהודית, לקו בבורות קיצונית בכל הנוגע להלכה היהודית. חלקם אף קיימו טקסים יהודיים עם מוטיבים נוצריים ברורים, כך גם נרשמו עדויות של כפירה איתאיסטית בקרב אנוסים שנחקרו.

הדעה הזאת מקבלת חיזוק בספרו של פרופסור ירמיהו יובל על שפינוזה והאנתרופולגיה של חיי האנוסים, מבין היתר הוא מצביע על מקרים קלאסיים בחקירות האינקוויזיציה שמשקף את חוסר העקביות בחיי הדת היהודית של האנוסים, פרופסור יובל מזהה את האנוסים כאלו שאבדו את אמונתם הדתית בעקבות הערבוב בין שני האמונות, הוא מייחס להם גישה דיאיסטית מובהקת, חיי היום יום והעולם הזה היוו להם חלופה לערכים מטאפיזיים. הוא מסביר בזה את התופעה המעניינת של נטישת הדת שהתרחש אצל רבים מהאנוסים כשעזבו את חצי האי האיברי, וכבר פסקו לסבול מנחת זרועה של האינקוויזציה אלא הצטרפו לקהילה יהודית מן המניין (דוגמה בולטת לכך היא המקרה הטראגי של אוריאל דה קוסטה וכן המקרה של ד"ר חואן דה פראדו). [13]

אנוסים בעולם האסלאם

ראו ערכים מורחבים אנוסי משהד, צ'אלה, בחוצים.

עם ייסוד האסלאם נאלצו המוני יהודים שהתנגדו למוחמד לקבל עליהם את דתו, ולא יוצאו להורג כמו יהודים אחרים (למשל: בני שבט בנו קורייזה שבו הגברים שסירבו להתאסלם נרצחו, נשיהם אוסלמו ונלקחו כשפחות ובניהם נהפכו לעבדים לערבים המוסלמים הראשונים).

עם הזמן הוגדר ליהודים (ביחד עם הנוצרים בארצות ערב) בשל היותם "אהל אל- כיתאב" עם שדתו מעוגנת בכתובים והקנה ליהודים מעמד של ד'ימים כלומר- בני חסות שמשלמים מס גולגולת.

לאחר כיבושי האסלאם את הארצות שלימים יהוו את העולם הערבי-מוסלמי הוכרחו לעיתים יהודים להמיר את דתם בכפייה ואף לעיתים נחטפו בכוח על ידי שכניהם הערבים ונאלצו להתאסלם.

הידועים ביותר ממקרים אלו בעולם המוסלמי הם אנוסי משהד בפרס, גזירות האל-מווחאדין במרוקו שבעטיים לפי מקורות מוסלמים מסוימים נאלצה משפחת הרמב"ם לחיות כאנוסים, ובעקבותיהם כתב הרמב"ם את איגרת השמד. אנוסי תימן שאליהם כתב הרמב"ם את איגרת תימן, ה צ'אלה ביהדות בוכרה ויהדות סודאן בתקופת המהדי.

כמו כן היו שבטי ברברים יהודים (הבחוצים) אשר נאנסו לקבל עליהם את דת האסלאם אם כי בהיעדר מידע כתוב המתאר את תהליך ההתאסלמות ועקב הזמן הרב שעבר מאז אין זה ברור לחלוטין האם היו אנוסים או מומרים מרצון.[14]

היום ישנם גם גם אנוסים בפקיסטן אשר רובם צאצאי קהילת בני ישראל (הודו), כתוצאה מחלוקת הודו ופקיסטן בשנת 1947, רוב הקהילה היהודית יצאה מפקיסטן, אלו הנותרים חוו התנכלויות רבות בעיקר סביב נושא הקמת מדינת ישראל, בשנת 1967 לאחר גירוש יהודי פקיסטן, אלו אשר נותרו ברובם עטו על עצמם זהות מוסלמית בעיקר אך מקצתם גם זהות נוצרית ומקיימים את חגי ישראל בסתר, רובם מתרכזים בעיר קראצ'י, היהודייה הרשמית האחרונה אשר עלתה לארץ הייתה רחל יוסף (אווסקר) אשר נפטרה בשנת 2006.

אנוסי ספרד ופורטוגל בראשית המאה העשרים ואחת

בית הכנסת סקולנובה בעיר טראני שהפך לכנסייה וחזר לשמש כבית כנסת, שימו לב למגדל הפעמונים שנוסף למבנה עם הפיכתו לכנסייה, למגן דוד בראש המגדל שנוסף לאחר החזרתו לרשות הקהילה היהודית ולמנורה בכניסה למבנה.

פרוט על קהילות האנוסים בכל מדינה ראו ערכים מורחבים :

יהדות מקסיקו, יהדות ברזיל, יהדות קולומביה, יהדות מערב אפריקה, יהדות מיורקה בערכים מיורקה ו - צ'ואטה, יהודי בלמונטה, יהדות סיצליה.

האדם האחרון נידון למוות על ידי האינקווזציה הספרדית בשנת 1826, האינקווזציה הספרדית עצמה בוטלה סופית בשנת 1834, האינקווזציה הפורטוגלית בוטלה בשנת 1821, צו גרנדה, אשר גירש את היהודים מספרד בוטל רשמית בשנת 1968, אולם למודי הניסיון המר, המשיכו האנוסים לשמור על חשאיות למעלה ממאה שנה לאחר ביטול האנקווזציה. ואומנם עוד בזמן המאוחר שנות ה-60–70 של המאה העשרים פעל הארכיבישוף הקתולי של סנטה פה בירת מדינת ניו מקסיקו על מנת לבער את פולחן סנטה אסטריקה שרווח בקרב האנוסים.

החשאיות שבה המשיכו לנהוג צאצאי האנוסים גם לאחר ביטול האנקווזיציה הביאו לכך שבקרב קהילות ישראל, בעיקר אשכנז, "היו סבורים, שכל עקבותיה של היהדות נמחו מתודעתם של צאצאי האנוסים חוץ מזיכרון מעורפל של ייחוס אבות"[15] והאנוסים כקבוצה נשמדו או הוטמעו כולם בחברה הנוצרית-קתולית. ואילו בקרב קהילות האנוסים (לפחות במבודדות בניהם שהתקיימו בחצי האי הספרדי) היה נהוג לחשוב שהם "היהודים האחרונים בעולם".[16]

לכן רבה הייתה ההפתעה שהתגלתה קהילת אנוסי בלמונטה בפורטוגל בראשית המאה העשרים שנחשבו ל "אנוסים האחרונים בעולם". [17] למעשה מדובר במספר קהילות שהתקיימו בחבל זרה (Zêzere) בפורטוגל ששמרו על הדת היהודית במשך מאות שנים.

בתחילת המאה העשרים ואחת התברר שתופעה זו רחבה בהרבה משחשבו.

מסתבר שבאזורי השוליים של האימפריות הספרדית והפורטוגזית, בצפונה של מקסיקו (שבמאה ה 19 חלקו הפך לדרומה של ארצות הברית), בקולומביה, בברזיל (שבמשך תקופה קצרה נשלטה על ידי הולנד, תקופה שאפשרה לקהילות האנוסים להתאושש), בדרום איטליה וסיצליה (שהיו גם הם חלק מהאימפריה הספרדית), במיורקה וייתכן גם באיי כף וורדה ואיי סאו טומה ופרינסיפה בחופי אפריקה שרדו קהילות ומשפחות השומרות על זיקתם לעם היהודי. חלקם מקפידות להתחתן בינם לבין עצמם ולכן הוכרו על ידי הרבנות הראשית כזרע ישראל (כדוגמת צאצאי אנוסי מיורקה ובלמונטה) ומשתדלות לשמור על מנהגי הדת היהודית, מנהגים שעקב מאות השנים של רדיפות והצורך לקיים את המצוות בהסתר שונים במידה רבה מהמנהגים של היהדות הממוסדת.

יתרה מכך, מסתבר שבמשך מאות שנים ועד לשואה שבה הושמדו הקהילות הספרדיות בהולנד, שמרו קהילות אנוסים על הקשר עם היהדות דרך רשתות מסחר טרנס-אטלנטיות שנקראו "האומה" שבהם לקחו חלק יהודים ספרדיים ממערב אירופה ואנוסים.

בשנת 2017 הוקמה במשרד התפוצות ועדה שבחנה בין השאר את היקף קהילות האנוסים, ובדו"ח הוועדה נאמדו מספר האנוסים הרואים את עצמם כבעלי זיקה לעם היהודי במאות אלפים וכי "הוועדה מצאה שיש תמימות דעים מוחלטת בין כל המומחים, אנשי הארגונים והקהילות וכן בספרות המקצועית, ולפיה מתרחשת בשני העשורים שחלפו צמיחה אדירה בממדי הציבורים והקהילות אשר מבטאים זיקה לעם היהודי ולמדינת ישראל".[18]

כחלק ההתעוררות באיטליה בעיר טראני שבחבל אפוליה[19] ובפלרמו בירת סיציליה[20] החזירו לידיהם צאצאי האנוסים את בתי הכנסת שהפכו לכנסיות עם גירוש היהודים בהסכמת הכנסייה הקתולית.

תופעות דומות

במאה העשרים נוצרו גם "אנוסים שחורים-אדומים", צאצאי יהודים ממזרח אירופה שחוו את מאורעות השואה ולאחריה ולפניה גם את האנטישמיות שבשלטון הקומוניסטי, והעדיפו לבנות את חייהם מחדש כלא יהודים ולחנך את ילדיהם כנוצרים או כחסרי דת. להערכתו של הרב הראשי ליהדות פולין מחצית מחברי הקהילה הפעילים חונכו כלא יהודים לפני שהחלו לחפש את שורשיהם.[21]

לקריאה נוספת

  • Benzion Netanyahu, The origins of the Inquisition in fifteenth century Spain, Random House, 1995

ראו גם

  • "מוריסקוס" ו "מודחארים" בערך מורים - אנוסים מוסלמיים בספרד הקתולית.
  • Crypto-Christianity - אנוסים נוצריים.
  • קירישיטן - נוצרים אנוסים שהתגוררו ביפן הבודהיסטית בימי הביניים
  • בחוצ'ים - יהודים ברבריים שחלק התאסלמו

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בקי רוברטו, הערך אנוסים, האנציקלופדיה העברית כרך ד., עמ' 355
  2. ^ מנהיגותן של הנשים בעולם האנוסים, באתר רגעים היסטוריים, ‏1997
  3. ^ פרופסור סרג'ו דלה פרגולה בתוך דוח הוועדה הציבורית המייעצת לבחינת יחסה של ישראל לציבורים בעולם בעלי זיקה לעם היהודי ציבורים בעלי זיקה ליהדות (עמ' 83-84), באתר משרד התפוצות
  4. ^ טלי פרקש, "תנועת האנוסים": רבבות מבקשים לחזור ליהדות, באתר ynet, 13 בינואר 2016
  5. ^ הכינוי קשור למנהגי איסור אכילת חזיר המשותפים ליהודים ולמוסלמים
  6. ^ 6.0 6.1 אנציקלופדיה יהודית דעת - ספרד, באתר www.daat.ac.il
  7. ^ Ben Zion Dinur, ישראל בגולה: מקורות ותעודות, דביר, 1958. (בiw)
  8. ^ Simon Dubnow, Divre yeme ʻam ʻolam: Me-reshit ha-golah be-Eropah ʻad sof Masʻe ha-Tselav, Devir, 1958. (בiw)
  9. ^ שולמית חוה הלוי, [http://www.cs.tau.ac.il/~nachum/sch/sch/PAPERS/forum2.pdf "במקום שאין אנשים": מנהיגותן של הנשים בעולם האנוסים], באתר אוניברסיטת תל אביב, ‏יולי 1999
  10. ^ עליזה מיוחס ג'יניאו, נשים בקהילת המומרים לנצרות בספרד של המאה הט"ו, באתר פעמים- יד יצחק בן צבי, ‏תשנ"א
  11. ^ Aliza Moreno-Goldschmit, Integración religiosa y social de los conversos en las comunidades de la diáspora sefardí occidental a la luz de fuentes inquisitoriales, Sefarad 76,1, עמ' 159-196
  12. ^ מקור: עליזה מיוחס ג'יניאו, יהודים, אנוסים, ו"נוצרים חדשים" בספרד, האוניברסיטה המשודרת, משרד הביטחון - הוצאה לאור, 1969 - עמוד 93
  13. ^ meiuchas=מקור: פרופסר ירמיהו יובל, שפינוזה וכופרים אחרים, ספר א, האנוס של התבונה, ספריית פועלים-הוצאה לאור,1989- עמוד 31 ואילך
  14. ^ הירשברג, הברברים המתייהדים--ה " בחוּצים ", באתר מורשת יהדות מרוקו, ‏15 בדצמבר 2012
  15. ^ אנציקלופדיה העברית כרך ד הערך אנוסים, תשכ"ח, עמ' 359
  16. ^ אושי דרמן, בכפר בלמונטה חיו 400 שנה היהודים האחרונים בעולם, באתר הארץ, ‏פורסם ב-10.01.19
  17. ^ ד"ר נ. סלושץ, אנוסים בספרד ופורטוגל - ביקורי בליסבון, באתר דאר היום⁩⁩, ‏26 מרץ 1926
  18. ^ ד"ר אופיר העברי - יו"ר הוועדה, [https://www.gov.il/BlobFolder/reports/sedergov_220318/he/SUM.pdf דוח הוועדה הציבורית המייעצת לבחינת יחסה של ישראל לציבורים בעולם בעלי זיקה לעם היהודי], באתר משרד התפוצות
  19. ^ גילי מצא, הכנסייה שהתחפשה: לאחר שנים, שוב בית כנסת, באתר ynet, 8 ביולי 2011
  20. ^ בפעם הראשונה בכ-500 שנים נפתח מחדש בית הכנסת בפלרמו, סיציליה, באתר שבי ישראל
  21. ^ הרב מיכאל שודריך, רבה הראשי של פולין, בתוך דוח הוועדה הציבורית המייעצת לבחינת יחסה של ישראל לציבורים בעולם בעלי זיקה לעם היהודי ציבורים בעלי זיקה ליהדות (עמ' 89)


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37893931אנוסים