יחסי אוקראינה–רוסיה
| יחסי אוקראינה–רוסיה | |
|---|---|
|
|
| |
| אוקראינה | רוסיה |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 603,550 | 17,098,242 |
| אוכלוסייה | |
| 37,629,362 | 144,076,611 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 160,503 | 2,240,422 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 4,265 | 15,550 |
| משטר | |
| דמוקרטיה חצי נשיאותית | רפובליקה פדרלית נשיאותית |
יחסי אוקראינה–רוסיה (באוקראינית: Українсько-россійські відносини, ברוסית: Российско-украинские отношения) הם כינוי ליחסים הבינלאומיים בין הפדרציה הרוסית לאוקראינה. בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה נותקו היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות ואלה נתונות במלחמה נכון להרגע.
שתי המדינות כוננו יחסים דיפלומטיים ביניהן החל מראשית שנות ה-90, בעקבות פירוק ברית המועצות, שרוסיה ואוקראינה היו חלק מהרפובליקות שהרכיבו אותה. היחסים הדיפלומטיים בין שתי המדינות עברו תקופות של קשרים טובים, וכן תקופות של מתח ואף עוינות גלויה מאז 1991. היחסים בין המדינות הידרדרו בעקבות הסכסוך האוקראיני-רוסי, שהחל ב-2014, והעימות ביניהן גרם לביטול מספר הסכמים וקשרים הכלכליים בין שני הצדדים. ב-24 בפברואר 2022, רוסיה תקפה את אוקראינה ופלשה לשטחה, מה שגרם לאוקראינה לנתק באופן מיידי את כל הקשרים הדיפלומטיים הפורמליים עם רוסיה.
במהלך התקופה בה התקיימו יחסים דיפלומטיים בין שתי המדינות, לרוסיה הייתה שגרירות בקייב וקונסוליות בחרקוב, בלבוב ובאודסה, ואילו לאוקראינה הייתה שגרירות במוסקבה וקונסוליות ברוסטוב על הדון, סנט פטרסבורג, יקטרינבורג, טיומן וולדיווסטוק.
היסטוריית היחסים
רוס של קייב
ערך מורחב – רוס של קייב
אוקראינה ורוסיה חולקות הרבה מההיסטוריה שלהן. קייב, הבירה המודרנית של אוקראינה, מכונה לעיתים "אם הערים הרוסיות" או "עריסתה של הציוויליזציה הרוסית", בזכות עוצמתה של רוס של קייב, המדינה הסלאבית הראשונה באירופה, ממנה התפתחו גם רוסיה וגם אוקראינה.
נסיכות מוסקבה, רוסיה הצארית והאימפריה הרוסית
- ערכים מורחבים – נסיכות מוסקבה, רוסיה הצארית, האימפריה הרוסית
לאחר הפלישה המונגולית לרוסיה ההיסטוריות של העם הרוסי והעם האוקראיני החלו להסתעף. נסיכי מוסקבה הצליחו לאחד תחת שלטונם את כל שרידי הפרובינציות הצפוניות של רוס הקייבית, ואלה הפכו למדינה רוסית רבת עוצמה. אוקראינה לעומת זאת הייתה תחת שליטתה של הדוכסות הגדולה של ליטא, ואחר כך באיחוד הפולני-ליטאי. בתוך האיחוד, הקוזאקים הלוחמים מזפוריז'יה סירבו לעבור "פולוניזציה" ולאמץ את הזהות הפולנית. הללו התעמתו לעיתים קרובות עם ממשלת האיחוד, אשר הייתה בשליטת האצולה הפולנית. התסיסה בקרב הקוזקים הובילה אותם להתקומם נגד האיחוד ולבקש איחוד עם רוסיה, עמה הם חלקו הרבה מן התרבות, השפה והדת. איחוד זה אכן התרחש לבסוף באופן רשמי בשנת 1654 עם חתימת הסכם פריסלב. מאמצע המאה ה-17 אוקראינה אוחדה בהדרגה לתוך האימפריה הרוסית, תהליך שהושלם בסוף המאה ה-18 עם חלוקת פולין. זמן קצר לאחר מכן, בסוף המאה ה-18, השלטון הקוזאקי פורק בכוח על ידי האימפריה, כאשר רוב האוכלוסייה עברה לאזור קובאן בקצה הדרומי של האימפריה הרוסית, שם לקוזקים היה תפקיד חשוב בהגנה על האימפריה נגד הפרעות של השבטים הקווקזים.
האימפריה הרוסית החשיבה את האוקראינים ואת הבלארוסים כרוסים, ושטחם נחשב כ"רוסיה הקטנה". עד סוף מלחמת העולם הראשונה השקפה זו נתקלה בהתנגדות מצד קבוצה קטנה של לאומנים אוקראינים. בשנת 1804 נאסרה השפה האוקראינית כשפת הוראה בבתי הספר וכמקצוע למידה. בשנת 1876 יצא אוקאז סודי של אלכסנדר השני, קיסר רוסיה המחרים ספרים אוקראינים. הצו (אנ') אסר פרסום וייבוא של רוב הספרים בשפה האוקראינית, הופעות פומביות והרצאות, ואסר אפילו טקסטים באוקראינית המלווים תווים מוזיקליים.
ברית המועצות
- ערכים מורחבים – הרעב הסובייטי (1932–1933), הולודומור
מהפכת פברואר מיסדה את הקמת היחסים הרשמיים בין הממשלה הזמנית הרוסית לבין המועצה המרכזית האוקראינית, אשר יוצגה בממשלת רוסיה על ידי הקומיסר שלה פטרו סטבניצקי (אנ'). במקביל, דמיטרי אודינץ (אנ') מונה לנציג לענייני רוסיה בממשלה האוקראינית. לאחר התוקפנות הצבאית של הסובייטים בתחילת 1918, בהנחיית הממשלה הסובייטית, אוקראינה הכריזה על עצמאות מלאה מהרפובליקה הרוסית. שתי האמנות של ברסט-ליטובסק, שאוקראינה ורוסיה חתמו בנפרד עם מעצמות המרכז, הרגיעו את הסכסוך הצבאי ביניהן, ומשא ומתן לשלום החל באותה שנה. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה הפכה אוקראינה לשדה קרב במלחמת האזרחים ברוסיה. הן הרוסים והן האוקראינים נלחמו כמעט בכל הצבאות על בסיס האמונות הפוליטיות שלהם. ב-1922 אוקראינה ורוסיה היו שתיים מהחברות המייסדות של ברית הרפובליקות הסוציאליסטיות הסובייטיות, והיו החתומות על האמנה שהפסיקה את האיחוד בדצמבר 1991.
נפילת האימפריה הרוסית הביאה לקיצו את האיסור על השפה האוקראינית. בימיה הראשונים, ברית המועצות קידמה את התרבויות של הרפובליקות הסובייטיות השונות. דבר זה הסתיים בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, כאשר סטלין עבר לקידום הלאומיות הרוסית ברחבי ברית המועצות כולה. הדבר הוביל בפועל להכחשת קיומה של התרבות האוקראינית, ובמקום זאת היא תוארה כווריאציה מקומית של התרבות הרוסית המתמשכת בברית המועצות.
בין השנים 1932–1933 אוקראינה חוותה את ההולודומור (באוקראינית: Голодомор, "רצח באמצעות רעב" או "הרעבה עד מוות"), שהיה רעב מעשה ידי אדם ברפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, שהרג לפי הערכות עד כ-7.5 מיליון אוקראינים. במהלך הרעב, הנחשב מעשה טרור ואף רצח עם, מיליוני אזרחים של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית, רובם אוקראינים, מתו מרעב באסון חסר תקדים בהיסטוריה של אוקראינה. מאז 2006, הולודומור הוכר על ידי אוקראינה העצמאית ומספר מדינות נוספות כרצח עם של העם האוקראיני[1]. חוקרים לא מסכימים בשאלת החשיבות היחסית של גורמים טבעיים ומדיניות כלכלית כגורמים לרעב ולהרס מעמד האיכרים האוקראינים. יש הרואים ברעב מדיניות מכוונת של הממשל הסובייטי שבראשה עמד יוסיף סטלין, ולא תוצאה מפגעי טבע. לפי גישה זו, ההולודומור תוכנן על ידי הסובייטים כדי לפגוע בלאומיות האוקראינית ובעם האוקראיני, הן ככוח פוליטי והן כישות חברתית. אובדן החיים הושווה לשואה. אם המדיניות הסובייטית ופעולותיה היו מתועדות באופן חד-משמעי ככוונה לעקר את עליית הלאומיות האוקראינית, הן היו נופלות תחת ההגדרה המשפטית של רצח עם.
ב-13 בינואר 2010, בית המשפט לערעורים בקייב מצא את סטלין, קגנוביץ', מולוטוב, קוסיאור ובכירים אחרים במפלגה הסובייטית אשמים ברצח העם האוקראיני במהלך ההולודומור[2].
אוקראינה והפדרציה הרוסית
לאחר התפרקות ברית המועצות ב-1991, היחסים הבין-ממשלתיים המסובכים בין שתי המדינות עברו תקופות של קשרים, מתחים ועוינות גלויה. בעוד אוקראינה שאפה להבטיח את ריבונותה ועצמאותה, הפדרציה הרוסית ביקשה לשמר את השפעתה במדינות ברית המועצות לשעבר ואוקראינה בפרט[3]. מדיניות חוץ של אוקראינה התאפיינה בניסיון לקדם שיתופי פעולה בינלאומים תוך איזון בין רוסיה והמערב, הדבר גרר חיכוכים במלך השנים והפך לאבן נגף ביחסים לאחר שולדימיר פוטין נבחר לקדנציה שלישית כנשיא רוסיה והוביל קו מדיני תקיף יותר.
לפני היברומאידאן (2013-2014), תחת נשיא אוקראינה ויקטור ינוקוביץ' (בתפקיד מפברואר 2010 עד פברואר 2014), היחסים היו תקינים וכללו הסכמי סחר שונים. לאחר המהפכה האוקראינית ב-2014, אשר גירשה את ממשלתו הפרו-רוסית של ינוקוביץ' ב-21 בפברואר 2014, היחסים בין רוסיה ואוקראינה התדרדרו במהירות. בעקבות זאת, אוקראינה החזירה את השגריר שלה מרוסיה במרץ 2014. מאז, הייצוג הדיפלומטי הגבוה ביותר של אוקראינה ברוסיה הוא מיופה כוח זמני. באופן דומה, מאז יולי 2016, לאחר ששגריר רוסיה באוקראינה הוחלף, גם הייצוג הדיפלומטי הגבוה ביותר של רוסיה באוקראינה הוא מיופה כוח זמני.
עימותים צבאיים בין המורדים הפרו-רוסים, המגובים על ידי הצבא הרוסי, לבין הכוחות המזוינים של אוקראינה החלו במזרח אוקראינה באפריל 2014. ב-5 בספטמבר 2014 ממשלת אוקראינה ונציגים של המדינות-לכאורה, הרפובליקה העממית של דונצק והרפובליקה העממית של לוהנסק, חתמו על הסכם הפסקת אש זמנית, שנקרא פרוטוקול מינסק. הפסקת האש התפוצצה בקרבות קשים חדשים בינואר 2015. הסכם הפסקת אש חדש נכנס לפועל באמצע פברואר 2015, אך גם הסכם זה לא הפסיק את הלחימה[4].
באוקראינה נטען כי רוסיה מנצלת מעת לעת את משאבי האנרגיה העצומים שלה כדי להציק לשכנותיה הקטנות יותר, אך ממשלת רוסיה טוענת כי התכתשות פנימית בקרב האליטה הפוליטית של אוקראינה גרמה לסכסוכים באספקת אנרגיה[5]. הסכסוך באוקראינה והתפקיד של רוסיה בו הסלים מאוד את המתח בין רוסיה והמעצמות המערביות, במיוחד את היחסים בין רוסיה לארצות הברית.
ב-10 בפברואר 2015, בתגובה להתערבות הצבאית הרוסית בההתקוממות הבדלנית באוקראינה, הפרלמנט של אוקראינה רשם טיוטת צו, שתוכנו השעיית היחסים הדיפלומטיים עם הפדרציה הרוסית. אף על פי שהכוונה להשעיה זו לא התממשה, הודה הדיפלומט האוקראיני דמיטרו קולבה (אז, הנציג הקבוע של אוקראינה למועצת אירופה) בתחילת אפריל 2016, כי היחסים הדיפלומטיים צומצמו "כמעט לאפס". ב-5 באוקטובר 2016 משרד החוץ של אוקראינה המליץ רשמית לאזרחיה להימנע מכל סוג של נסיעה לרוסיה או מעבר דרך שטחה. המשרד דיווח על מספר גדל והולך של מעצרים חסרי שחר של אזרחים אוקראינים שלעיתים קרובות "מטופלים בגסות בשיטות בלתי חוקיות של לחץ פיזי ופסיכולוגי, עינויים ומעשים אחרים הפוגעים בזכויות האדם ובכבודם". ב־24 בפברואר 2022 היחסים הדיפלומטיים בין המדינות נותקו עקב הפלישה הרוסית לאוקראינה.
ב-30 בנובמבר 2018 הכריז נשיא אוקראינה פטרו פורושנקו כי גברים רוסים מגילאי 16–60 לא יוכלו להיכנס לשטח אוקראינה[6].
.jpg)
בחודשים מרץ ואפריל ב-2021 רוסיה החלה לרכז אלפי חיילים וציוד צבאי על גבול אוקראינה, מה שהוביל למשבר בינלאומי. והכוחות הוסרו חלקית עד יוני, אך באוקטובר חודשה התעצמות הכוחות. עד דצמבר נאספו כ-130,000 חיילים רוסים בגבול. בינואר 2022 התקיימו שיחות בין דיפלומטים אמריקאים ורוסים בז'נבה כדי להימנע מהסלמה. השיחות כשלו, עקב דרישותיה של רוסיה לכך שאוקראינה לא תצטרף לנאט"ו, וכן צמצום נוכחות צבאית של נאט"ו במזרח אירופה. בפברואר 2022 כ-300 חיילי צבא ארצות הברית נחתו בפולין עם ציוד צבאי[7]. ב-22 בפברואר פוטין הורה כניסת הצבא הרוסי לשטחים שבשליטת הבדלנים הרוסים ברפובליקות העממיות של לוהנסק ודונייצק. בהמשך, ב-24 בפברואר 2022, פוטין הכריז על מבצע צבאי באוקראינה, מטרות הותקפו על ידי טילי שיוט בכל רחבי המדינה ואזעקות נשמעו בערים הגדולות במדינה. למחרת, כוחות רוסיים פלשו לעיר קייב, ביום זה נהרגו למעלה מ-100 אנשים בקייב. הכוחות הרוסיים התקדמו מגבול בלארוס דרומה במטרה לכתר ולנתק את קייב, בירת אוקראינה. הכוחות התוקפים, שכללו יחידות מהארמייה ה-41, הארמייה ה-35 והארמייה ה-36. בסיוע מספר בריגדות מוטסות, התקדמו לעבר קייב בשני צירים עיקריים: האחד, מגבול בלארוס במקביל לגדה המערבית של נהר דנייפר דרך צ'רנוביל ופריפיאט, והשני, מאזור מפגש הגבולות בלארוס-רוסיה-אוקראינה, דרך מחוז צ'רניהיב בגדה המזרחית של הנהר.
ב-24 בפברואר 2022, הכריז פוטין על פעולה צבאית מיוחדת כאשר הציב 190,000 חיילים וטנקים על גבול אוקראינה–רוסיה ובכך גבר הלחץ בין המדינות עד כי נשיא אוקראינה הכריז על ניתוק כל קשר דיפלומטי עם רוסיה. נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן ומזכיר המדינה האמריקאי אנתוני בלינקן התריעו מפני "השלכות קשות" אם תהיה פלישה לאוקראינה. ב-24 בפברואר של אותה שנה פלשה רוסיה לאוקראינה[8]. בתגובה, נשיא אוקראינה ניתק את היחסים עם רוסיה[9].
במהלך הפלישה, רוסיה נכנסה לאזור בצפונה של אוקראינה ( כולל מצפון לבירה קייב) ונהדפה. במקביל השתלטה על שלטים בדרום אוקראינה ובמזרחה. הסחר בשטח הים השחור נפגע מאוד ועצר את היצוא דרכו[10][11]. ב-22 יולי 2022 חתמו הצדדים הלוחמים על על ההסכם שיאפשר את פתיחת הנמלים האוקראיניים בים השחור לייצוא חיטה ודשנים. נציגי הצדדים, שר ההגנה הרוסי ושר התשתיות האוקראיני, נמנעו מלשבת אחד ליד השני, ולא לחצו ידיים בטקס החתימה על ההסכם, שבו תיווכו טורקיה והאומות המאוחדות[12]. באוקראינה הדגישו מוקדם יותר כי החתימה על ההסכם תהיה רק מול המתווכים, כך לפי דובר של הממשלה. לדבריו, רוסיה חתמה על הסכם נפרד וזהה[13].
בספטמבר 2022, סיפחה רוסיה מחוזות באוקראינה: חרסון, לוהנסק, דונצק וזפוריז'יה. היא שלטה על כל שטח המחוזות והלחימה בשטחם נמשכה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- חיים איסרוביץ, האיום היה על הקיר: מאחורי המשבר החמור והנפיץ בין רוסיה לאוקראינה והמערב, באתר מעריב אונליין, 28 בינואר 2022
הערות שוליים
- ^ שירות "הארץ", חוק אושר באוקראינה: הרעב בשנות ה-30 "טבח עם", באתר וואלה!, 29 בנובמבר 2006(הקישור אינו פעיל, 24.1.2022)
- ^ Yushchenko Praises Guilty Verdict Against Soviet Leaders For Famine, 14 בינואר 2014 (באנגלית)
- ^ אפרים ענבר, העולם לאחר המלחמה באוקראינה, באתר מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון
- ^ שמואל רוזנר, מי ימצמץ ראשון: ארצות הברית ורוסיה מחפשות הכרעה באוקראינה, באתר מעריב אונליין, 17 בפברואר 2015
- ^ Gabriel Gatehouse, The rifts behind Europe's gas row, 8 בינואר 2009 (באנגלית)
- ^ אוקראינה לא תאפשר לגברים רוסים בני 16 עד 60 להיכנס לשטחה, באתר הארץ, 30 בנובמבר 2018
- ^ מאות חיילי צבא ארה"ב הגיעו לאירופה למרות הזעם הרוסי, באתר כיכר השבת, 2022-02-05
- ^ אוהד חמו, טל שגיא, עמית ולדמן, רוסיה פתחה במלחמה באוקראינה: תקפה מכמה כיוונים, בסיסים ומפקדות הופצצו, באתר N12, 24 בפברואר 2022
- ^ הרוגים ליד קייב, הפגזות גם בלבוב, נשיא אוקראינה: "נחלק נשק לכל אזרח שיבקש", באתר ynet, 24 בפברואר 2022
- ^ אלמס, דין שמואל (2022-07-22). "הסכם ליצוא חיטה מאוקראינה נחתם היום בטורקיה". Globes. נבדק ב-2022-07-22.
- ^ "רוסיה ואוקראינה חתמו על הסכם לחידוש ייצוא התבואה, בתיווך האו"ם". TheMarker. נבדק ב-2022-07-22.
- ^ רוסיה ואוקראינה חתמו על הסכם לחידוש ייצוא התבואה: "הקלה לעולם", באתר ynet, 22 ביולי 2022
- ^ חדשות חוץ, רוסיה ואוקראינה חתמו על הסכם ליצוא חיטה: "צעד ראשון לפתרון משבר המזון", באתר כלכליסט, 22 ביולי 2022
