יחסי עיראק–רוסיה
| יחסי עיראק–רוסיה | |
|---|---|
|
|
| |
| עיראק | רוסיה |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 438,317 | 17,098,242 |
| אוכלוסייה | |
| 46,449,784 | 144,474,856 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 250,843 | 2,021,421 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 5,400 | 13,992 |
| משטר | |
| רפובליקה פרלמנטרית | רפובליקה פדרלית נשיאותית |
יחסי עיראק–רוסיה הם היחסים הבילטרליים בין עיראק לרוסיה, ולפני עצמאותה של רוסיה, בין עיראק לברית המועצות. השגריר הנוכחי ברוסיה הוא חיידר האדי המכהן ברוסיה מאז דצמבר 2016.
היסטוריה
היחסים בין הרוסים לאנשי עיראק קדמו זמן רב להיווצרות המדינות העיראקיות והרוסיות המודרניות. בימי הביניים נסעו סוחרים ומגלים בין שתי המדינות באמצעות מסלול הסחר וולגה והים הכספי, ואז בדרך היבשתית. לדברי אבן ח'ורדאדבה, כבר במאה ה-9 אפשר היה להיתקל בסוחרים רוסים בשווקים של בגדאד, אליהם הביאו בונה, פרוות שועל וחרבות.[1][2]
בעידן המודרני, היחסים הסובייטים-עיראקיים, ומאוחר יותר, היחסים בין רוסיה לעיראק היו בדרך כלל חלק מהיחסים של רוסיה עם מדינות העולם השלישי ותנועות השחרור הלאומיות שלהם, ובמיוחד הלאומיות הערבית, אשר מסיבות היסטוריות וגיאו-אסטרטגיות היו במיוחד חשובות למוסקבה. עם זאת, במקביל, במיוחד בין השנים 1958–1990, יחסי ברית המועצות–עיראק כללו כמה תכונות מיוחדות,[3] שהעמידו אותם בניגוד לקשרים סובייטיים עם מדינות אפרו-אסייתיות אחרות ואפילו כמה מדינות במזרח התיכון הערבי.
- ראשית, עיראק הייתה הקרובה ביותר בין כל המדינות הערביות לגבולות סובייטים, ובשל קרבה זו איום ההתפשטות הסובייטית, ניתן היה לראות אותו הרבה יותר מציאותי וסביר על ידי מנהיגיה, לעומת מנהיגי שאר מדינות ערב.
- עיראק, אמנם שונה משאר המדינות הערביות במשריק, אך מאז תחילת שנות העשרים של המאה ה-20, מכילה מיעוט כורדי אתני לא-ערבי משמעותי (קרוב לעשרים וחמישה אחוזים) עם זכויות חוקתיות ספציפיות, שהוענקו בשנת 1925 כתנאי לשילובו של אזור מוסול המאוכלס ברוב הכורדים בגבולותיו.[3] העם הכורדי, שקבוצות אחרות מתגוררות בטורקיה, איראן ורוסיה, מעולם לא נכנעו לחלוטין לחלוקה וחוסר הגדרה עצמית לאומית, ודרשו כל העת אוטונומיה טריטוריאלית בעיראק מאז 1961. שאיפותיהם כלפי ברית המועצות לא יכלו להישאר אדישות, אולם עם זאת הציבו את האומה במצב המביך של הצורך לבחור בין הכרתם לתמיכה הכללית בלאומיות הערבית לבין הממשלה העיראקית הידידותית.
- המפלגה הקומוניסטית העיראקית, שהוקמה רשמית בשנת 1934, הייתה אחד הארגונים המרקסיסטיים האפקטיביים והמשפיעים ביותר באזור.[3] אף על פי שמעולם לא היה מספיק חזק בכדי לתפוס את השלטון מעצמו, הוא בכל זאת ייצג כוח פוליטי זניח ובלתי אמצעי במדינה, אשר תמך במוסקבה אחרי 1958, ולכן היה נכס יקר ערך והן מבוכה בעסקאותיו עם "הפרוגרסיבים". אך עדיין לעיתים קרובות הממשלה העיראקית האנטי-קומוניסטית דיכאה אותו באכזריות.
- לבסוף, הפוטנציאל הכלכלי של עיראק ועושרה היחסי, במיוחד לאחר מלחמת יום הכיפורים ועליית מחירי הנפט בעקבותיה בצורה משמעותית, הפכו את המדינה לשותף ולקוח מושך כלכלית עבור מוסקבה.[3] היבטים כלכליים אלה, שמעולם לא נעדרו בעבר, קיבלו חשיבות נוספת מאז קריסת ברית המועצות והופעתה של רוסיה כאומה נפרדת ופרו-קפיטליסטית.
- בתוך שנתיים גדל הסחר בין רוסיה לעיראק ב-52 אחוז מ-900 מיליון דולר ל-1.4 מיליארד דולר בספטמבר 2018.[4]
למרות שרוסיה הפוסט-סובייטית דחתה את האידיאולוגיה המרקסיסטית ואת התמיכה האידיאולוגית של המפלגות הקומוניסטיות ותנועות השחרור הלאומיות של עמי העולם השלישי, היא בכל זאת מעוניינת בשיתוף פעולה עם עירק, ותמכה בבגדאד פוליטית נגד ארצות הברית מאז 1994, כולל הטלת סנקציות עונשיות.[3]
יחסי עיראק-ברית המועצות
| יחסי ברית המועצות – עיראק | |
|---|---|
|
|
| ברית המועצות | עיראק |
ברית המועצות כוננה רשמית יחסים דיפלומטיים עם ממלכת עיראק ב-9 בספטמבר 1944.[5] משטרו של המלך פייסל השני היה אנטי-קומוניסטי, ויצר קשרים עם מוסקבה בשל תלותו בבריטניה ובהסכם האנגלו-סובייטי של 1942. בינואר 1955 מתחה ממשלת ברית המועצות ביקורת על החלטת ממשלת עיראק להצטרף לברית בגדאד, שהביא לכך שעיראק הקפיטליסטית קיצצה את היחסים הדיפלומטיים עם הסובייטים. לאחר שהופל פייסל השני בהפיכה צבאית ב-14 ביולי 1958, הרפובליקה של עיראק שהוכרזה בראשות הגנרל עבד אל-כרים קאסם, כוננה מחדש את היחסים עם ברית המועצות במרץ 1959, וברית המועצות החלה למכור נשק לבגדאד.[3][5] ברית המועצות סיפקה ציוד צבאי במידה משמעותית לעיראק, כמו מטוסים צבאיים (כולל מטוסי מיג), טנקים ומערכות טילי קרקע-אוויר, וכן סיוע של הצבא הסובייטי ויועצים אזרחיים שסיפקו סיוע טכני.[6]
משטר הבעת' התקרב עוד יותר לברית המועצות, כאשר היחסים הגיעו לשיאם משנת 1969 עד 1973.[6] "הסכם ידידות ושיתוף פעולה" עיראקי-סובייטי ל-15 שנים נחתם באפריל 1972.[7] הסובייטים סייעו לעיראקים בפיתוח שדה הנפט רומילה, וראש הממשלה הסובייטי אלכסיי קוסיגין השתתף בטקס גזירת הסרט.[6] העיראקים השתמשו גם בנשק הסובייטי כדי לרסק את ההתקוממות הכורדית שהוביל מוסטפא ברזאני.[6] המשטרה החשאית העיראקית קיבלה הכשרה מסוכנים סובייטים ומזרח גרמנים.[8] הקשר בין שתי המדינות נחלש באמצע שנות השבעים, כאשר בגדאד ביקשה לתקן את הגבולות עם שכנותיה במפרץ ולקבל גישה לטכנולוגיה מערבית. הפדרציה הרוסית העבירה לעיראק מידע מודיעיני על המתקפה האמריקאית הממשמשת ובאה עד לא מזמן.[9]
במשך כארבעים שנה עד הפרסטרויקה של גורבצ'וב בסוף שנות השמונים, שיתוף הפעולה הסובייטי-עיראקי היה צמוד ורב-פנים, ובמשך רוב התקופה הוא אף כונה רשמית "שותפות אסטרטגית". בשנת 1967 חתמה עיראק על הסכם עם ברית המועצות לספק לרוסים נפט, בתמורה לגישה רחבת היקף לנשק הגוש המזרחי.[10] בשנת 1972 הורתה מצרים לאנשי הצבא הסובייטים במדינה לעזוב, ועיראק הפכה במהרה לאחת מבעלות בריתה הקרובות ביותר של ברית המועצות במזרח התיכון.[11] במהלך תקופה זו, ברית המועצות ועיראק חתמו על חוזה ידידות וחברה ושיתוף פעולה בו שתי המדינות הבטיחו לעזור זו לזו תחת איום ולהימנע מכניסה לבריתות עוינות זו מול זו.[12]
עם זאת, אין זה אומר שבמשך כל אותה תקופה היחסים ההדדיים שלהם היו תמיד ידידותיים באותה מידה וללא הבדלים פוליטיים רציניים. המלומד הקנדי אנדריי קרויץ מסביר שבגלל תמיכתם בתנועות השחרור הלאומיות, מספר מדינות חשובות בעולם השלישי, כולל עיראק, "הצהירו על ידידותן ושיפרו את היחסים עם ברית המועצות וצידדו בה במספר בעיות בינלאומיות". עם זאת בשום מקרה, מנהיגיהם "לא התפשרו על האינטרסים הלאומיים שלהם או הפכו לגרורות סובייטיות".[3] ההתעניינות של בגדאד בשיתוף פעולה עם מוסקבה "התבססה על הצורך בפטרון רב עוצמה במאמציה להשיל את כל שרידי הקולוניאליזם המערבי ולהקים את עיראק כחברה אוטונומית לסדר העולמי של מדינות הלאום."[3] לעומת זאת, במקביל, "האליטה העיראקית השלטת הראתה התנגדות עיקשת כלפי כל דבר אשר היה יכול להיחשב כהפרעה לענייניה הפנימיים של המדינה או כפגיעה בריבונותה של עיראק במדיניות הבינלאומית שלה."[3]
החל משנות השבעים, כדי לקיים מדיניות חוץ עצמאית, החלה ממשלת עיראק לגוון את מערכות היחסים שלה עם ספקי הנשק הצבאי. על ידי רכישת נשק מצרפת, סין ברזיל, דרום אפריקה וארצות הברית, עיראק חיפשה דרך להבטיח שהיא תוכל למלא את צרכיה הצבאיים תוך הימנעות מהישענות יתר על ברית המועצות. עם זאת, הממשלה הסובייטית נותרה ספקית הנשק הראשית של הצבא העיראקי.[13]
הכיבוש העיראקי של כווית
ברית המועצות הייתה מאד ביקורתית לגבי כיבוש כווית על ידי סדאם חוסיין ב-2 באוגוסט 1990, ותמכה בהחלטה של האו"ם המאשרת להשתמש בכוח צבאי, במידת הצורך, כדי לאכוף אמברגו נשק נגד עיראק. אולם התמיכה הצבאית של ברית המועצות בחוסיין עוררה גם ביקורת רבה מצד ארצות הברית ומדינות מערביות אחרות. בוושינגטון הבירה, המומחים למדיניות החוץ של קרן המורשת ג'יי פ. קוסמינסקי ומייקל ג'ונס כתבו ב-30 באוגוסט 1990 כי "תוך שהוא מגנה את הפלישה העיראקית, גורבצ'וב ממשיך לסייע לסדאם מבחינה צבאית. על ידי הודאתו במוסקבה, במסיבת העיתונאים הרשמית של ה-22 באוגוסט. עם קולונל הצבא האדום ולנטין אוגורצוב, 193 יועצי הצבא הסובייטים עדיין מתאמנים ומסייעים לכוחות חמושים של עיראק של מיליון איש. באופן פרטי, גורמים בפנטגון אומרים כי בין 3,000 ל-4,000 יועצים צבאיים סובייטים עשויים להיות בעיראק."[14]
יחסים דיפלומטיים
עיראק מחזיקה ברוסיה שגרירות במוסקבה בלבד, מאידך, רוסיה מחזיקה בעיראק שגרירות בבגדאד, ו-2 קונסוליות בבצרה ובארביל.[15]
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
הערות שוליים
- ^ "Rus.", in Encyclopaedia of Islam (Brill Online). Eds.: P. Bearman, Th. Bianquis, C.E. Bosworth, E. van Donzel and W.P. Heinrichs. Brill.Encyclopaedia of Islam
- ^ Brøndsted, Johannes (1965). The Vikings. (transl. by Kalle Skov). Penguin Books. pp. 64–65
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 3.7 3.8 Ismael, Tareq Y. (2001). "Russian-Iraqi Relations: A Historical and Political analysis". The Free Library. Retrieved 9 September 2014.
- ^ Sputnik. "Iraqi Trade With Russia Surged to $1.4Bln Over Past 2 Years - Ambassador". sputniknews.com (באנגלית). נבדק ב-2018-10-01.
- ^ 5.0 5.1 Российско-иракские отношения (ברוסית). Ministry of Foreign Affairs of the Russian Federation. 26 במאי 2008. נבדק ב-27 בינואר 2009.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 "Russia / Soviet Union" in Historical Dictionary of Iraq (eds. Beth K. Dougherty & Edmund A. Ghareeb: 2d ed: Scarecrow Press, 2013), pp. 508-09.
- ^ Gibson, Bryan R. (2015). Sold Out? US Foreign Policy, Iraq, the Kurds, and the Cold War. Palgrave Macmillan. p. 134. ISBN 978-1-137-48711-7.
- ^ Makiya, Kanan (1998). Republic of Fear: The Politics of Modern Iraq, Updated Edition. University of California Press. p. 66. ISBN 9780520921245.
- ^ https://deutsch.rt.com/international/37880-russland-hatte-irak-noch-kurz/
- ^ "Iraq and U.S.S.R.: Oil Agreement". International Legal Materials. 7 (2): 307–311. 1 בינואר 1968. JSTOR 20690330.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ "The Soviet Union and Iraq Since 1968" (PDF). Rand.org. נבדק ב-2016-10-22.
- ^ Sajjadpour p.29
- ^ Schmidt, Rachel (1991). "Global Arms Exports to Iraq, 1960-1990" (PDF). A Rand Note: v.
- ^ "Archived copy" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-23 בספטמבר 2013. נבדק ב-2008-12-06.
{{cite web}}: (עזרה); (עזרה) - ^ אתר על יחסי מדינות
26020655יחסי עיראק–רוסיה