יחסי רומניה–רוסיה
| יחסי רומניה–רוסיה | |
|---|---|
|
|
| |
| רומניה | רוסיה |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 238,391 | 17,098,242 |
| אוכלוסייה | |
| 18,970,399 | 144,474,856 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 351,003 | 2,021,421 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 18,503 | 13,992 |
| משטר | |
| רפובליקה | רפובליקה פדרלית נשיאותית |
יחסי רומניה–רוסיה הם יחסי החוץ הדו-צדדיים בין המדינות רומניה ורוסיה. לאחר מלחמת העולם השנייה הפכו רומניה וברית המועצות לבעלות ברית כלכליות וצבאיות; שניהם חתמו על ברית ורשה. לאחר פירוק ברית המועצות נפגעו היחסים בין המדינות, בעקבות עמידתן בשני צידי המתרס במהלך הסכסוך בטרנסינטריה. כיום מתקיימים בין המדינות יחסים דיפלומטיים וקשרים דו צדדיים במגוון תחומים. כ-30,000 רוסים חיים ברומניה, וכ-5,300 רומנים חיים ברוסיה.
שתי המדינות חברות מלאות במועצת אירופה ובארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה.
היסטוריה
הנסיכויות הרומניות
עד סוף המאה ה-18 היו קשרים חמים בין רוסיה הצארית, ולאחריה האימפריה הרוסית, לבין נסיכות מולדובה ונסיכות ולאכיה, והרוסים דאגו למתן אוטונומיה לנסיכויות הרומניות מהאימפריה העות'מאנית. הרוסים כבשו את הנסיכויות במהלך מלחמותיהם עם העות'מאנים, ובכלל זה במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1828–1829) ומלחמת קרים. במהלך אביב העמים התקוממו הרומנים, מה שהוביל למתח רב ביחסים עם רוסיה. בשנת 1859 התאחדו הנסיכויות הרומניות, הקימו את הנסיכויות הרומניות המאוחדות, אשר נתמכה על ידי רוסיה.
ממלכת רומניה
במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) לחמו הרומנים לצד הרוסים, ובקונגרס ברלין לאחר המלחמה הוכרה עצמאותם. במהלך השנים שלאחר מכן ידעו היחסים בין המדינות עליות ומורדות, ובשנת 1916 הצטרפה רומניה למלחמת העולם הראשונה לצד רוסיה ומעצמות ההסכמה, מה שהוביל לכיבוש רומניה על ידי מעצמות המרכז, אולם לאחר המלחמה קיבלה רומניה בתמורה את טרנסילבניה, בוקובינה, בסרביה ושטחים בבנאט, מה שהביא להכפלת שטח המדינה.
במהלך מלחמת העולם השנייה לחמה רומניה לצד מדינות הציר, וכוחותיה לחמו נגד ברית המועצות, ובכלל זה בקרב סטלינגרד, שבו הצליחו הרוסים לכתר את הארמייה השישית הגרמנית, לאחר שפרצו דרך הכוחות הרומניים שהיו מוצבים באגפיה. לאחר מבצע יאשי-קישינב והפיכת 23 באוגוסט 1944 עברה רומניה להלחם לצד ברית המועצות, וכוחותיה השתתפו בקרבות בהונגריה ובאוסטריה.
במסגרת חוזה פריז אשר נחתם ב־1947 סירבו בעלות הברית להעניק לרומניה מעמד של צד לוחם (co-belligerent). צפון טרנסילבניה חזרה להיות חלק אינטגרלי מרומניה, אך ברית המועצות סיפחה את בסרביה וצפון בוקובינה סופית. בשאר חלקי רומניה נשאר הכיבוש הסובייטי. ב־1947 הודח המלך מכיסאו והוגלה, ונוצרה הרפובליקה הקומוניסטית העממית של רומניה. הכיבוש הסובייטי הסתיים רק בשנת 1958.
לאחר מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות דחפה להכללתה של המפלגה הקומוניסטית הרומנית, שלא הייתה מפלגה גדולה לפני כן, בממשלה החדשה, בזמן שפוליטיקאים לא־קומוניסטים החלו להיעלם מהזירה הפוליטית. בסופו של דבר הוכרח המלך מיכאי לוותר על כיסאו והוגלה, והוכרזה הקמה של הרפובליקה העממית הרומנית. בראש המשטר הקומוניסטי עמד בהתחלה הנהגה קולקטיבית - בעיקר הרביעייה גאורגה גאורגיו-דז', אנה פאוקר, ואסילה לוקה ותאוהרי ג'ורג'סקו ואחרי שנת 1952 התרכז הכוח בידיו של גאורגה גאורגיו-דז'.
תקופתו של גאורגיו-דז'
רומניה הפכה למדינה קומוניסטית תחת חסותה הצבאית והכלכלית המלאה של ברית המועצות. במהלך תקופה זו, משאביה המדולדלים של רומניה לאחר מלחמת העולם השנייה נשאבו בעקבות הסכמים סובייטיים-רומניים: חברות בבעלות סובייטית ורומנית משותפת הוקמו בעקבות מלחמת העולם השנייה כדי להסתיר את מה שרבים כינו "ביזה של רומניה על ידי ברית המועצות"; בנוסף לכך, הושתו על רומניה תשלומי פיצויים כבדים לברית המועצות בעקבות המלחמה. במהלך התקופה הזאת, למעלה משני מיליון בני אדם נאסרו בשרירותיות בשל סיבות פוליטיות, כלכליות ואחרות. הוצאות להורג, עינויים והתעללויות הופעלו כנגד מספר גדול של אנשים, החל מיריבים פוליטיים ועד לאזרחים מן המניין. לפחות 200,000 איש איבדו את חייהם כתוצאה מהדיכוי הקומוניסטי ברומניה בין 1948 עד 1964. בשנת 1958 הצליח גאורגיו-דז' להגיע להסכם עם מנהיג ברית המועצות ניקיטה חרושצ'וב בנוגע לנסיגת הצבא הסובייטי מרומניה. בסוף שלטונו, אחרי הפיוס עם טיטו, החרפה חוזרת של רדיפות פוליטיות בשנים 1959–1960, התחיל גאורגיו דז' ומקורביו בשנים 1963–1964 מדיניות של התרחקות מהמפלגה הקומוניסטית הסובייטית ושל חיזוק היחסים עם המערב. בו זמנית התחיל המשטר לעודד התנתקות בולטת מההשפעה התרבותית של רוסיה וברית המועצות ועודדה בריש גלי את הלאומיות הרומנית.
תקופתו של צ'אושסקו
ערך מורחב – ניקולאה צ'אושסקו
בתחילת שנות השישים של המאה ה־20, החלה ממשלתה הקומוניסטית של רומניה לצבור מידה מסוימת של עצמאות מברית המועצות. לאחר מותו של גאורגה גאורגיו-דז', ב־1965 מונה נִיקוֹלַאֶה צַ'אוּשֶׁסְקוּ לעמוד בראש המפלגה הקומוניסטית הרומנית, וב־1967- לכהן כראש המדינה. לאחר מלחמת ששת הימים ניתקו כל מדינות הגוש הסובייטי במזרח אירופה, את יחסיהן הרשמיים עם מדינת ישראל, פרט לרומניה של צ'אושסקו. ב־1968 גינה צ'אושסקו את הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה (ואכן, רומניה הייתה היחידה מבין מדינות ברית ורשה אשר לא השתתפה בפלישה לצ'כוסלובקיה). המשטר הביא באותן השנים להקלה מסוימת בדיכוי הפנימי של אזרחיו; זאת ובעיקר מדיניות החוץ הפתוחה והנמרצת שלו העניק לו תדמית חיובית הן מבית והן בקרב המערב. משום כך מדינות רבות במערב נמנעו מלהפנות את גבן אל צ'אושסקו ומשטרו, אשר בסוף שנות ה־70 הפך, בעקבות ביקורו של צ'אושסקו בסין הקומוניסטית[1], ליותר נוקשה, שרירותי וגחמני. צמיחה כלכלית מהירה שהוזנה על ידי אשראי זר פינתה את דרכה לסגפנות מסולפת ודיכוי כלכלי חמור. חלה צניחה בגידול האוכלוסין, העוני גבר ותופעות שהיו שוליות בעבר, כגון ילדים נטושים הממלאים בתי יתומים, שיעורי גירושין גבוהים ומחלות שהשלטון סירב להכיר בהן הלכו והפכו יותר ויותר רווחות. טיפולם של השלטונות בתופעות אלו היה איסור על הפלות מלאכותיות, מתן קנסות לאזרחים מעל גיל 25 אשר לא היו להם ילדים, מתן הטבות למשפחות מרובות ילדים, הפיכת הפרוצדורה הדרושה לשם גירושין למסובכת וכמעט בלתי אפשרית; בנוסף, בשנות השמונים בדיקות איידס היו בלתי חוקיות (כדי שלא ייוודע דבר קיומה של מגפת איידס נרחבת ברומניה)[2].
ב־1978 ערק יון מיחאי פצ'פה, חבר בכיר במשטרה החשאית הרומנית, הסקוריטאטה, לארצות הברית. זהו העריק בעל הדרגה הגבוהה ביותר[3] מהגוש הקומוניסטי במהלך המלחמה הקרה. בעקבות עריקתו, אשר היוותה מכה קשה למשטר הקומוניסטי, ערך צ'אושסקו מסע טיהורים בצמרת הסקוריטאטה, והגביר את דיכוי כלל האזרחים ברומניה. בנוסף לכך, ספר שהוציא פאצ'פה בארצות הברית חשף פרטים נסתרים על משטרו של צ'אושסקו, כגון שיתוף פעולה עם ארגוני טרור ערביים ומשטרים אפלים כגון זה של מובוטו ססה סקו, ריגול תעשייתי מאסיבי נגד ארצות הברית והמערב, ומאמצים רבים מצד צ'אושסקו להשיג תמיכה פוליטית מהמערב; גילויים אלו, ומדיניותו הדראקונית ההולכת ומחמירה של צ'אושסקו, גרמו לבידוד גובר והולך של רומניה בזירה הבינלאומית, ולהפסקת הצמיחה הכלכלית ממנה נהנתה בסוף שנות השישים.
במהלך שנות ה־80 הלך והחמיר המשטר ברומניה, וימי הזוהר של צ'אושסקו, בהם באמת זכה לתמיכה גדולה מן העם, נשכחו כלא היו. ההפיכות ברחבי הגוש הקומוניסטי היוו גורם מדרבן לנפילת המשטר הקומוניסטי בשרשרת אירועים עקובים מדם בדצמבר 1989, אשר התחילו בערים טימישוארה ובוקרשט, והסתיימו בהוצאתם להורג הפומבית של הרודן ורעייתו, והכרזה על הקמת רפובליקה דמוקרטית חופשית ברומניה.
יון איליאסקו, חבר בכיר לשעבר במפלגה הקומוניסטית אשר הודח על ידי צ'אושסקו, קיבל הכרה לאומית כמנהיגה של ממשלת קואליציה מאולתרת. חזית ההצלה הלאומית (שהפכה ל"מפלגה הסוציאל־דמוקרטית" בימינו) הכריזה על החזרת הדמוקרטיה והחירויות האזרחיות ב־22 בדצמבר 1989. המפלגה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק, והחוקים הדראקוניים ביותר של צ'אושסקו, כגון האיסור על הפלות ואמצעים למניעת הריון, בוטלו.
יחסי רומניה–הפדרציה הרוסית
מדיניות החוץ של רומניה לאחר 1990 נבנתה אך ורק מסיבות גיאו-אסטרטגיות ופחות על יחסים כלכליים, מה שהביא ליחסים מינימליים עם רוסיה. רומניה הכריזה בשנת 1993 רשמית על רצונה להצטרף לנאט"ו והאיחוד האירופי כדי לאחד את ביטחונה הלאומי הרעוע. במאמץ להרגיע את בעלת בריתה לשעבר, רומניה ורוסיה חתמו על חוזה הנוגע לשיתוף פעולה צבאי דו-צדדי בשנת 1994 והסכימו להמשיך במשא ומתן על חתימת האמנה הבילטרלית על יחסי שכנות טובה. למרות מאמצים אלה, היחסים הדו-צדדיים התדרדרו במהירות. באפריל 1996 חוותה מערכת היחסים הרומנית-רוסית את אחד הרגעים הקשים ביותר שלה, כאשר שר החוץ הרוסי יבגני פרימקוב טס לבוקרשט בהזמנת הרשויות הרומניות לחתום על גרסת המשא ומתן מחדש של הסכם היחסים לגבי שכנות טובה בין המדינות. נלחץ על ידי מפלגות האופוזיציה שינה הנשיא איליצ'ו את דעתו ורומניה סירבה לחתום על האמנה, מכיוון שהיא לא הצליחה להתמודד עם שניים מהמחלוקות הבילטרליות המתמשכות ביותר בין שתי המדינות: רומניה התלוננה על היעדר סעיפים בהסכם המגנים את הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, ובנוסף קביעת מפת דרכים ברורה להחזרת האוצר הלאומי של רומניה המאוחסן במוסקבה. רוסיה גינתה בזעם את כוונותיה של רומניה כעוינות ומונעות על ידי נטיות אירידנטיסטיות לעבר שטחים ברפובליקה של מולדובה ואוקראינה, אשר מוסקבה חשבה כי רומניה עשויה לתבוע. כמו כן, רוסיה התלוננה כי רומניה סירבה לכלול הוראה שתתחייב את שני הצדדים שלא להצטרף לבריתות שמכוונות נגד האחר. בעקבות פרק זה בוטלו כל הביקורים הדיפלומטיים. רק בשנת 1999 אמרה בוקרשט כי היא מוכנה לשקול מחדש את קשריה עם מוסקבה, ברמה הפוליטית והכלכלית כאחד. באמצע שנות האלפיים נפתח חלון הזדמנויות שלישי לנרמל את היחסים בעקבות הבחירות הכלליות ברומניה בשנת 2000, שבהם עלתה את המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, שנחשבת כקרובה יותר למוסקבה מאשר מפלגות רומניות אחרות. בסופו של דבר, בשנת 2003 נחתמה האמנה הדו צדדית על יחסי שכנות טובה, אך מבלי להתייחס לאף אחד מהנושאים המהווים מחלוקת בין שתי המפלגות: גינויו של הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, השבת האוצר הלאומי של רומניה, וההוראות הנוגעות להסכם המחויבות של הצדדים שלא להשתתף בכך מכוונת נגד האחר.
סדרת קשרים ברמה גבוהה הגיעה לשיאה עם ביקורו של הנשיא טריאן בססקו במוסקבה בשנת 2005, אולם הצהרותיו באותה עת, על התגברות על דעות קדומות היסטוריות של 15 השנים הקודמות, לא קרמו עור וגידים ככל שהיחסים המשיכו להיות צוננים.
מקור המתח העיקרי כעת הוא מעמדה של מולדובה. הסכסוך על מולדובה, או בסרביה, אינו חדש. ונמשך בין רומניה לרוסיה כבר למעלה ממאה שנים, בגלל האינטרסים האסטרטגיים של רוסיה באזור המתנגשים עם מטרתה של רומניה למדינה פאן-רומנית אחידה. בסרביה, הידועה כיום לרוב העולם כמולדובה, הייתה במקור אזור בתוך מולדביה; רומניה נאלצה למסור אותה לרוסיה בקונגרס ברלין. האזור הוחזר לרומניה לזמן קצר, ואז נלקח שוב על ידי ברית המועצות לאחר מלחמת העולם השנייה. הרומנים עשויים לראות במולדובה כ"גנובה" על ידי רוסיה. רומניה החזירה לעצמה את השטח בסוף מלחמת העולם הראשונה, רק כדי לאבד אותו שוב בסוף מלחמת העולם השנייה. בזמן נפילת ברית המועצות, נבחרה השפה הרומנית (בשם השנוי במחלוקת של "השפה המולדובנית") עם כתב לטיני כשפה הרשמית של מולדובה, וגרמה לסכסוך עם אזורים שאינם דוברי רומנית (כלומר, גגאוזיה וטרנסניסטריה). עם זאת, מולדובה בחרה להצטרף באותה עת לרומניה בטענה שיש לה זהות לאומית נפרדת. הרומנים עשויים לראות במולדובנים קרבנות של רוסיפציה כפויה ושטיפת מוח.
לאחרונה, ב-10 בפברואר 2015, התריע ולדימיר אביסב, מנהל המרכז למחקרים פוליטיים וצבאיים במוסקבה, כי אם רומניה מרשה לעצמה להיות מעורבת בעימות בין רוסיה לנאט"ו, "אי אפשר שלא להציב בסיסים צבאיים שונים ברומניה ברשימת המטרות שיש לנטרל באמצעות כלי נשק מסוגים שונים." לדבריו, "רוסיה חוששת נורא שאפשר לשגר טילי שיוט [גם מבסיסים צבאיים העומדים להיבנות ברומניה]". נשיא רומניה קלאוס יוחניס הגיב לכך באישור פריסה זמנית של עד 250 חיילים אמריקאים בבסיס צבאי במזרח המדינה. הוא גם אישר בקשה מארצות הברית להשתמש ברומניה.
לאחר נפילת ברית המועצות עמדתם של ממשלות רוסיה כלפי האוצר הרומני נותרה זהה ומשא ומתן בעניין נכשל. האמנה הרומנית-רוסית משנת 2003 לא הזכירה את האוצר; הנשיאים יון אילייסקו וולדימיר פוטין החליטו להקים ועדה כדי לנתח את הבעיה הזו, אבל לא חלו תמורות בנושא.
ייצוג דיפלומטי
- רומניה מחזיקה ברוסיה שגרירות במוסקבה, ו-2 קונסוליות ברוסטוב ובסנקט פטרבורג.
- רוסיה מחזיקה ברומניה שגרירות בבוקרשט, וקונסוליה כללית בקונסטנצה[4].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "מסעו של צ'אושסקו למזרח" מאת אדם טולניי, אוניברסיטת ג'ורג'טאון
- ^ מאמר על המדיניות הדמוגרפית הרומנית במהלך התקופה הקומוניסטית
- ^ מאמר של פאצ'פה על נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, בו נכתב כי הוא קצין המודיעין בעל הדרגה הגבוהה ביותר אשר ערק למערב
- ^ אתר על יחסי מדינות
26106960יחסי רומניה–רוסיה