טבילה (יהדות)
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
ביהדות, טבילה במים היא הליך מחייב (הכשר מצווה), חלק מתהליך הטהרה המוטל על יהודים, כלים ובגדים השרויים במצב טומאה ומעוניינים להטהר. טבילה במים היא השלב העיקרי (ולעיתים הבלעדי) במרבית תהליכי הטהרה מטומאות שונות, ובנוסף היא חלק מתהליך הכשרת הכלים ומתהליך הגיור. טבילה נעשית במקווה, מעיין, ימים, אגמים, נהרות ובארות, אך לא במים שאובים.
בזמננו כאשר אין נהוגות הלכות טומאה וטהרה, מחמת העדר אפר פרה אדומה, טבילה משמשת בעיקר כחלק מתהליך היטהרות האשה מטומאת נידה במסגרת הלכות טהרת המשפחה, כחלק בלעדי בהכשרת כלי אכילה חדשים שיוצרו על ידי גויים, כחלק מתהליך הגיור ובנוסף כדרך להטהר מטומאת בעל קרי, וכמידת חסידות לגברים שונים המעוניינים בכך.
בתורה מופיעים מקרים רבים של טומאה המצריכים טבילה כחלק מתהליך הטהרה, בהם: נידה, מי שפלט שכבת זרע, מי שנגע במת, ועוד. ישנם גם מקרים בהם לא קודמת טומאה למצוות הטבילה, לדוגמה במקרה של גיור, של טבילת כלים שהיו בבעלות גוי, והטבילות שטובל הכהן הגדול לפני שלבים שונים של עבודתו ביום כיפור.[1]
רוב הטבילות נעשות במקווה ייעודי, אבל ניתן לטבול גם במקווי מים טבעיים כימים ואגמים.
חיוב הטבילה
מקור החיוב בטבילה בציווי המקראי "וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת-כָּל-בְּשָׂרוֹ",[2] ציווי החוזר בצורות שונות אצל מרבית חייבי הטבילה. אצל נדה וזבה, המקור אינו מפורש בתורה אבל הוא נלמד בבנין אב ובקל וחומר וכן מפסוקים בנביאים[3].
טומאה אינה נחשבת עבירה אלא מצב רוחני שבו האדם מנוע מלבצע פעולות מסוימות, כגון קיום יחסי אישות, עלייה למקדש ואכילת קרבנות ותרומה (אצל כהנים). אין חובה לטבול אם הטמא לא חפץ לעשות את הפעולות שאסורות עליו במצב זה. עם זאת, בזמן שבית המקדש קיים, חייב אדם לטהר עצמו לפני הרגל, כדי שיוכל להיכנס למקדש ולהקריב קרבן עולת ראייה.
חציצה
ערך מורחב – חציצה
הטבילה נעשית כאשר גוף האדם או הכלי נמצאים במלואם במים, וללא חציצה בין הגוף ובין המים. לפיכך מדאורייתא יש להסיר קודם הטבילה כל דבר שאינו חלק מהגוף, ושמקפידים עליו שלא יהיה עליו. בנוסף מדרבנן יש לגזוז את הציפורניים, לנקות את השיניים, לסרק את השיער שלא יהיו בו קשרים, ועוד. נוהל זה, המיוחס בהלכה לתקנת עזרא, מכונה 'חפיפה'.
הסיבות לטבילה
נידה וזבה
- ערכים מורחבים – טהרת המשפחה, נידה, ימי נידה וימי זיבה
אישה נטמאת עם תחילת הווסת שלה, אז היא נידה. יולדת נטמאת עם הלידה ונשארת במצב זה מספר שבועות לאחר הלידה, כאשר מועד הסיום המדויק משתנה על פי מין היילוד. אשה טמאה חייבת לטבול אם ברצונה להיות מותרת לבעלה. נשים נשואות נוהגות לטבול בכל חודש, לאחר שנטהרו מנידתן. אישה שאינה נשואה אינה חייבת בטבילה, וקיימת תקנה הלכתית האוסרת על רווקות לטבול, משום שחששו שהדבר יוביל לפריצות. בועל נידה הופך לטמא נידה וחייב לטבול לאחר שבעה ימים, רק אז הוא שוב מותר לאשתו[4]. קיים איסור כרת לזוג שבמזיד קיים יחסי אישות בטומאת נידה[5].
לדעת הרמב"ם[6], נישואין (להבדיל מקידושין) שהתבצעו כשהכלה נידה, אינם חלים. לפיכך חלק מהרבנים עורכי הנישואין דורשים גם מכלות חילוניות אישור שטבלו במקווה לקראת חופתן.
שכבת זרע
אדם שנטמא על ידי פליטת זרע, רצונית או לא רצונית, או בטומאת זיבה ורוצה לעסוק בקודש (בעיקר במצוות הקשורות לבית המקדש) צריך להיטהר על ידי טבילה.
טבילת עזרא
- ערך מורחב – טבילת עזרא
עזרא תיקן שאדם שנטמא בקרי, יאסר ללמוד תורה, לקרות קרי"ש ולהתפלל, עד שיטבול במקווה או שישפוך על עצמו תשעה קבין מים[7]. יש שיטות שתקנה זו התבטלה משיקול של ביטול תורה או ביטול פרייה ורבייה[8].
גם בימינו, למרות שבית המקדש חרב, אנשים העולים להר הבית חייבים לטבול כדי להיטהר. זאת, כיוון שכל גבר שפולט זרע נחשב טמא לעניין זה.
גיור
- ערך מורחב – גיור
איש או אישה שמתגיירים חייבים אף הם בטבילה, כחלק האחרון של תהליך הגיור שלהם. מאחר שגיור מצריך בית דין, הטבילה צריכה להיות בפני דיינים. כשמדובר באישה, הדיינים נכנסים למקום רק כשהגיורת כבר טבולה עד צווארה,[9] וכיום נהוג שהיא לובשת חלוק רפוי ואטום.[10] כשמדובר בילד, נהוג שהוא טובל ביחד עם אחד מהוריו, או מבוגר אחר.[10] בימי הביניים היה נהוג בקהילות יהודיות מסוימות באירופה כי גם מומרים שביקשו לחזור לקהילה היהודית נדרשו לטבול, כגרים. יש רבנים שהדריכו גם את המבקשים לשוב בתשובה על עוונות מסוימים, לטבול.
מנהג
תנועת החסידות פיתחה מאד את נושא הטבילה לגברים, וטבילה כמעשה חסידות או תיקון (לעיתים בתנאים קיצוניים, כגון במי שלג וכו') הונהגה בחסידות ובחוגים נוספים. בימינו, חסידים נוהגים לטבול לעיתים מזומנות עד לטבילה יומית, אך זהו מנהג שאינו מעוגן בהלכה[11]. מרבית הגברים הדתיים נוהגים לטבול בערב יום הכיפורים, לשם תוספת טהרה. יש הנוהגים לטבול לקראת הימים הנוראים, וגם כאלו המקפידים לטבול בכל ערב שבת.
טבילות אלו הן ללא ברכה ואין מקפידים בהן על חפיפה.
מקום הטבילה
מקווה
- ערך מורחב – מקווה
רוב הטבילות נערכות במקווה, שהוא מבנה שתוכנן על פי הכללים ההלכתיים, ומכיל לפחות 40 סאה (360 או 550 ליטרים) של מים שאינם שאובים, כלומר מי גשמים שנקוו במבנה ולא הובלו אליו באמצעות צינורות.
גוף מים טבעי
- ערך מורחב – טבילה במעיין
ניתן לטבול בכל אגם טבעי שמכיל לפחות כמות דומה של מים, כולל בים. טבילה בנהר או בנחל אפשרית, אם רוב המים הם מים נובעים (ולא מי גשמים), ובלבד שהנהר או הנחל מכילים ארבעים סאה והם רחבים דיים להכיל את כל גופו של הטובל. אם רוב המים שבנהר או בנחל הם מי גשמים - אין לטבול שם; אך יש שהתירו זאת, וכך נהגו במקומות שבהם לא היו מצויים מקוואות רגילים.[12]
מים חיים
אחד התנאים הנדרשים מהזב כדי להיטהר מטומאתו היא טבילה במים חיים. המקור לכלל הלכתי זה, הוא האמור בספר ויקרא: ”וְכִי-יִטְהַר הַזָּב, מִזּוֹבוֹ--וְסָפַר לוֹ שִׁבְעַת יָמִים לְטָהֳרָתוֹ, וְכִבֶּס בְּגָדָיו; וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בְּמַיִם חַיִּים, וְטָהֵר”.[13]
מים חיים הם מקור מים שיש לו חיות עצמית כגון מעיין נובע או נחל זורם. מקור מים חיים בניגוד למקווה אינו צריך שיהיו בו 40 סאה.
טמא מת נטהר בטבילה במקווה רגיל, אך לפני כן הוא צריך הזאה של מים חיים מעורבים באפר פרה אדומה, ביום השלישי וביום השביעי.
נוהל הטבילה בימינו
כל חייבי הטבילה טובלים ביום האחרון לימי טומאתם, למעט זב גדול וזבה גדולה (ובימינו כל נידה או יולדת), שאינן רשאיות לטבול אלא לאחר סיום ספירת שבעת הימים הנקיים.
טבילה אינה מטהרת מטומאת מת, לשם כך נדרש אפר פרה אדומה. כיום, כל בני האדם נחשבים בחזקת טמאי מתים, ועל כן אין אדם "טהור" בצורה מלאה בימינו. אך מאחר שרמת טהרה כזאת נדרשת רק לכניסה למקדש, הקרבת ואכילת קרבנות, ואכילת תרומות ומעשרות - אין לדבר השפעה, מלבד האיסור לעלות למקום המקדש בהר הבית, והאיסור לאכול תרומות ומעשרות.
הכנה לטבילה
לפני הטבילה שני שלבים מקדימים:
- חפיפה: לפני הטבילה צריך לרחוץ את כל גופו במים חמים, לסרק את שערות הראש והזקן, ולהפריד ביד את שערות שאר הגוף.
- עיון: לפני הטבילה, צריך הטובל לבדוק היטב שאין עליו שום דבר שהוא בגדר חציצה המפרידה בין גופו ושערותיו למי המקווה. כל דבר שרוב בני האדם מקפידים עליו ורוצים לסלק אותו בטרם ילכו לאירוע חשוב, או שהטובל עצמו מקפיד עליו, נחשב חציצה. גם דבר המכסה רק חלק קטן מגוף הטובל או שערותיו נחשב חציצה.
לפני הטבילה האדם בודק עצמו מחציצה, ולפי המנהג המקובל, אישה נבדקת על ידי בלנית.
הברכה
טבילה הנעשית על ידי אדם שחייב בטבילה מלווה בברכה. יש לברך רק כאשר האדם מחויב בטבילה בוודאות, כלומר שברור לו שלא טבל מאז נטמא לאחרונה. נוסח הברכה הוא: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על הטבילה".
מקובל לטבול פעם ראשונה, אחר כך לברך, ואז לטבול פעם נוספת[14]. בשעת הברכה, יישאר בתוך המים כשהוא מכוסה עד צווארו, יחבק בידיו את גופו (כדי לחצוץ בין הלב לערווה), יכסה את ראשו ואז יברך.
אופן הטבילה
טבילה מדאורייתא יכולה להתקיים רק במקווה כשר לטבילת נשים, ולא במקוואות גברים שהמים שבהם שאובים וכשרים רק ל"טבילת עזרא".
בעת הטבילה, יש לסגור את הפה ואת העיניים בצורה רפויה. הטובל צריך לוודא שהמים מגיעים לכל מקום בגופו ובשערותיו, לכן יש להרחיק מעט את הידיים מן הגוף ולפסק מעט את הרגליים, אך אינו חייב להרים רגליו מן הרצפה.
מעיקר הדין צריך לטבול פעם אחת בלבד, אך רוב הטובלים נוהגים לטבול פעמים אחדות. המנהגים בעניין זה מרובים מאוד. רוב הנשים נוהגות לטבול שלוש או שבע פעמים, ויש גברים החוזרים על פעולת הטבילה בין פעמיים (הוצאת רוח הטומאה וקבלת רוח טהרה) למאות פעמים (כאשר כל טבילה מכוונת לעניינים מסוימים בקבלה).
הטבילה בהיסטוריה
בארץ ישראל נמצאו מקוואות עתיקים, במיוחד מתקופת בית שני, שמעידים על שמירת הטבילה בתקופה הקדומה. על פי ממצאים ארכאולוגים ואחרים עולה שכתות מדבר יהודה הקפידו מאד בנושא הטבילה והמקוואות. ציבור נוסף באותה תקופה שהקפיד באופן מיוחד על הטבילה, היו הכהנים ששירתו בבית המקדש, ועל כן בגן הארכאולוגי בירושלים התגלו שרידים של מקוואות רבים.
בבית המקדש הקפידו במיוחד על הטהרה, ולכן כל יהודי שנכנס לבית המקדש היה חייב לטבול, ובבית המקדש הראשון היה מקווה מיוחד שנקרא ים של שלמה שהיה מוצב בעזרה ושם הכהנים היו טובלים.
בלשכת המצורעים שהייתה בעזרת נשים בפינה צפונית מערבית היה מקווה לטבילת המצורעים.
הארכאולוגיה מהווה מקור לא אכזב לדיני טומאה וטהרה ביהדות, שחלקם אינם מעשיים כיום. בדורות האחרונים התווסף למקורות ההלכתיים ממצא ארכאולוגי עשיר ומגוון המעיד על שמירת טהרה בקרב הציבור היהודי בשלהי תקופת הבית השני. מדובר בעיקר במקוואות טהרה ובכלי אבן ביתיים.
טבילת נשים לא נשואות
מאז חורבן המקדש ולאור היעדרו של אפר פרה אדומה פחת הצורך בטהרה ליומיום (הפרשת חלה למשל), מה שהביא לכך שבשונה מנשים נשואות שטובלות לטהרתן לבעליהן, נשים שאינן נשואות אינן טובלות. אף על פי שהיהדות מעודדת את הטהרה עצמה גם ללא "שימושים טכניים", הרי שכאשר אין שימושים טכניים פוחתת המוטיבציה להיטהר. בתקופת הריב"ש קיבל המנהג שרווקות אינן טובלות הנמקות נוספות.[15]
מכך נובע שבפועל רוב הנשים הבוגרות נכללות באחת משתי הקטגוריות האוסרות קירבה: לפני נישואיהן - נידה, לאחר נישואיהן - אשת איש (עבור כל אחד חוץ מהאיש).
יוצאות מכלל זה הן כלות הטובלות לפני יום חתונתן, וכך הן טהורות אך לא נשואות.
בשנים האחרונות התחזקו מגמות[16] שמעודדות נשים לא נשואות לטבול בפלחים שונים של הציבור הדתי לצורך עלייה להר הבית.
בעקבות מקרים רבים בהם לא התירו בלניות טבילה במקווה לנשים פנויות, עתרו ארגוני נשים וכן שתי נשים רווקות לבג"ץ בעניין.[17] בעקבות זאת, בשנת 2014 הוציא המשרד לשירותי דת נוהל האוסר על הבלניות לשאול את הנשים המגיעות לטבול בדבר מעמדן האישי.[18] לצד זאת הנחה המשרד לשירותי דת כי בכניסה למקווה ייתלה שילוט בדבר האיסור ההלכתי על טבילת פנויות על פי הנוסח הבא:
על פי פסיקת הרבנות הראשית לישראל טבילת פנויות אסורה. יש לכבד את פרטיות הטובלות ולהימנע משאלות הנוגעות למעמדן האישי ולצנעת הפרט. האחריות מוטלת על הטובלות עצמן.
צניעות בטבילה
נפסק בשולחן ערוך שיש לאשה להיות צנועה בליל טבילתה, ולכן נהגו הנשים להסתיר את ליל טבילתן שלא ללכת במהומה או בפני הבריות, שלא ירגישו בהן בני אדם, ומי שאינה עושה כן, נאמר עליה "ארור שוכב עם בהמה"[19] בהתאם למנהג זה, התיר רבי יהודה אסאד לאשה בעלת חנות — שהיא ובעלה ביקשו לדחות את טבילתה שחלה במשך ימי השבוע, כדי שלא ירגישו אחרים בהליכתה — לדחות את טבילתה לליל שבת.[20]
רבי עמרם בלום בשו"ת בית שערים, דחה את דברי רבי יהודה אסאד וכתב עליו ש"הפריז על המדה", כיון שמדובר במנהג ואין כאן דין גמור ולא ייתכן שהמנהג ידחה את דין הטבילה בזמנה.[21]
מספר סיבות נאמרו על הסתרת הטבילה בפרט וקיום יחסי אישות בכלל[22];
- משום צניעות.
- משום עין הרע, שלפעמים יקנאו בה חברותיה.
- כדי שלא יבואו אנשים להרהר בנשים שטובלות (כשחוזרות מהמקווה), וכמו שנאמר במסכת יומא (דף עד) "טוב מראה עיניים באישה יותר מגופו של מעשה".
אמנם, פעמים שאין חייבים להסתיר את ליל הטבילה, כגון שיש צורך לספר לרב או לרופא מתי חל ליל טבילה, או כשמפחדת לחזור בלילה לבדה מהמקווה, ורוצה שחברתה תלווה אותה, וכדומה. באופן שאין אפשרות להסתיר את ליל הטבילה, כגון שמתארחים במקום אחר בליל שבת וישימו לב שהולכת לטבול, אינה צריכה לדחות את ליל הטבילה.[23]
אשה שבעלה לא נמצא בעיר בליל טבילתה, המנהג הוא שאינה טובלת עד שיבוא בעלה[24], על פי הקבלה, יש חשש שאם תטבול ידבקו בה שדים לאישה אם טבלה ובעלה אינו עימה בעיר. אמנם, אם הוא יכול לבוא בפתאומיות, כגון שהוא במילואים וכדומה, יש לה לטבול אף אם הוא אינו בעיר, ולהניח על עצמה בגד של בעלה לשמירה[25].
זמן הטהרה
הכסף משנה מדייק מהרמב"ם[26] שלא הטבילה מטהרת, אלא העלייה מהטבילה, כלומר היציאה מהמקווה, מטהרת. לפי דבריו, מי שצריך הערב שמש, צריך להקפיד להעלות מהמים לפני שקיעת החמה. אחרונים רבים חולקים על חידוש זה.[27] הרב יונה מרצבך ביאר את השיטה הזו, על פי ההסבר הרעיוני לטבילה, שאדם אינו יכול לחיות מתחת למים, וטבילה היא כלידה מחדש, לאחר שכביכול מת. לפי רעיון זה, הרי שהיציאה מהמים היא הלידה וההתחלה החדשה.[28]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הערך "טבילה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- טבילה (יהדות), ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- טבילה במקווה במסגרת נישואים, וגם טבילה במקווה במסגרת גיור, באתר של מכון עתים
- שרון מייבסקי ושפרה ארליך, פולמוס טבילה לרווקות, באתר nrg, 28 בדצמבר 2004
- פרופ' יורם קירש, מכתב למערכת - מה קרה למצוות הטבילה אצל גברים?, דעות 16, באתר נאמני תורה ועבודה
- הרב שמואל אריאל, וציוונו על הטבילה - על גלגולה של מצווה (תגובה לפרופ' קירש), דעות 17, באתר נאמני תורה ועבודה
- נעמה פלסר, להחזיר טבילה ליושנה, מוסף שבת של מקור ראשון
הערות שוליים
- ^ יש הסוברים שסילוק טומאה אינו אלא מקרה פרטי של הכנה לדרגה חדשה, שהיא המצריכה את הטבילה.[1][2]
- ^ ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק ט"ז.
- ^ ארבעה טורים, יורה דעה, סימן קצ"ז ובבית יוסף.
- ^ ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק כ"ד.
- ^ ספר ויקרא, פרק כ', פסוק י"ח.
- ^ הובא בארבעה טורים, יורה דעה, סימן קצ"ג.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף פ"ב עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ב עמוד א'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק י"ד, הלכה ו'
- ^ 10.0 10.1 "טבילה במקווה לשם גיור", מתוך אתר עִתים
- ^ אך רבי ישכר דוב מבעלזא אמר שמקור המנהג הוא, מהמנהג שטובלים בערב יום כיפור והטעם משום תשובה (שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תר"ו, סעיף ד', ומשנה ברורה, סימן תר"ו, סעיף קטן כ"א), והחסידים הרי נוהגים כדברי המשנה 'ושוב יום אחד לפני מיתתך' שישוב כל יום שמא ימות למחר, ולכן צריך לטבול בכל יום משום תשובה. אמנם הרב משה שטרנבוך (בספרו תשובות והנהגות כרך ב סימן ר) כותב שההגר"א סבר שאין תועלת בטבילה זו.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ר"א, סעיף ב' ורמ"א שם.
- ^ ספר ויקרא, פרק ט"ו, פסוק י"ג.
- ^ מפני מחלוקת הראשונים אם לברך קודם הטבילה או לאחריה, (טור ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן קצ"ט, סעיף א').
- ^ איסור על קיום יחסי אישות בין פנויים כשהאישה טהורה הוא לחלק מהשיטות (רמב"ם) איסור לאו, ולחלקן איסור "עשה" בלבד, או אף מותר (ראב"ד ורמב"ן) בהתקיים תנאים מסוימים (ייחודיות הקשר ופומביותו). עם זאת, לדעת כולם האיסור לקיים יחסי אישות עם נידה הוא איסור כרת שהוא חמור. המנהג שלא לטבול נומק כחיובי בהיותו מרחיק קיום יחסי אישות בין פנויים בשל החמרת האיסור על כך.
- ^ דינה אברמסון, כן, איני נשואה - וטובלת במקווה, באתר ynet, 5 בספטמבר 2012
- ^ אביעד גליקמן, עתירה לבג"ץ: לאפשר לרווקות וגרושות לטבול, באתר ynet, 29 בדצמבר 2011
- ^ המשרד לשירותי דת, [1.pdf חוזר המנהל הכללי עד/1], סעיף 831
- ^ (דברים כז כ"א). רמ"א בפירושו על יורה דעה, סוף סימן קצח. דברים אלו הם על פי הגמרא במסכת עירובין דף נה ע"ב: "יושבי צריפין והולכי מדברות חייהן אינן חיים, ונשיהן ובניהן אינן שלהן ... ועל בנותיהם הוא אומר (דברים כז, כא) 'ארור שכב עם כל בהמה'". ור' יוחנן מסביר "מפני שמרגישין זה לזה בטבילה"
- ^ שו"ת יהודה יעלה, יורה דעה, סימן ריז.
- ^ יורה דעה, סימן רפ
- ^ "רוקח", הלכות נדה סימן שיז.
- ^ שיעורי טהרה להרב מרדכי גרוס, עמוד שב, בשם האגור שהובא בבית יוסף.
- ^ ארבעה טורים, יורה דעה, סימן קצ"ז ובבית יוסף.
- ^ שו"ת בני בנים חלק ב' סימן לג.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר טהרה, הלכות שאר אבות הטומאות, פרק ו', הלכה ט"ז.
- ^ אור שמח פרק י"ב מהלכות מטמאי משכב ומושב. מקור ברוך סימן ל"ט. טל תורה ירושלמי תרומות.
- ^ עלה יונה.
| חיי אישות ביהדות | ||
|---|---|---|
| סדר הנישואין היהודי | שידוך • אירוסים • שטר תנאים • קידושין • חופה וקידושין • ברכת אירוסין • נישואים • כתובה • חדר ייחוד • שבע ברכות | 
|
| מצוות והלכות בזוגיות | פרייה ורבייה (לידה) • שאר כסות ועונה • יחסי אישות • איסור משכב עם נידה • איסור עריות • לא תנאף • שיור • הוצאת זרע לבטלה | |
| טהרת המשפחה | נידה • דם בתולים • דם חימוד • זבה • שומרת יום כנגד יום • יולדת • פולטת שכבת זרע • רואה כתם • רואה מחמת תשמיש • פרישה סמוך לווסת • הפסק טהרה • שבעה נקיים • טבילה | |
| צניעות | איסור הסתכלות בערווה • איסור ייחוד • כיסוי ראש לנשים | |
| מסכתות בסדר נשים | יבמות • כתובות • נדרים • נזיר • סוטה • גיטין • קידושין | |
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.