חאפז אל-אסד
 | |||||
| דיוקן של חאפז אל-אסד | |||||
| לידה |
6 באוקטובר 1930 קרדאחה, מדינת העלווים | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
10 ביוני 2000 (בגיל 69) דמשק, סוריה | ||||
| מדינה |
סוריה | ||||
| מקום קבורה |
קרדאחה, סוריה | ||||
| מפלגה | מפלגת הבעת' | ||||
| בת זוג | אניסה מח'לוף | ||||
| |||||
חאפז אל-אסד (בערבית: حافِظ ٱلْأَسَد, בתעתיק מדויק: חָאפִט' אלְאַסַד; 6 באוקטובר 1930 – 10 ביוני 2000) היה שליט סוריה משנת 1970 ועד למותו. אסד, בן למיעוט העלווי, החל את דרכו כקצין בחיל האוויר הסורי והיה פעיל במפלגת הבעת'. ב-1963 היה שותף בכיר בהפיכה הצבאית. ב-1966, לאחר הפיכה צבאית שהובילה המפלגה, היה לשר ההגנה ושר החוץ במהלך מלחמת ששת הימים וספטמבר השחור, ובנובמבר 1970 תפס בעצמו את השלטון, תוך מינוי בני משפחתו ומקורביו העלווים לעמדות מפתח. בתקופת שלטונו, הנהיג אסד דיקטטורה ופולחן אישיות ודיכא באכזריות את האופוזיציה למשטרו, דיכוי שהגיע לשיאו בטבח חמה. הוא פעל לרסן את כוחם של האחים המוסלמים, ולחזק את מעמדה של סוריה כרפובליקה חילונית. אסד הוביל עם מצרים את מלחמת יום הכיפורים מול ישראל, והנהיג חזית קשוחה במסגרת המגעים להגעה להסכם שלום עימה. במקביל, הגביר את מעורבותה של סוריה בענייניה של שכנתה לבנון, מעורבות שהביאה לעימות נוסף בינה לבין ישראל במלחמת לבנון הראשונה. מ-1990 והלאה השתלט למעשה על לבנון והפך את ממשלותיה לממשלות בובות של דמשק. לאחר מותו, ביוני 2000, מונה בנו בשאר אל-אסד ליורשו עד הפלת שלטונו בדצמבר 2024.
חייו
נעוריו וקריירה מוקדמת
אסד נולד בעיירה קרדאחה בסוריה כבן למיעוט העלווי שחי במשך דורות על גבי דורות בהרים שממזרח לרצועת החוף הסורית. סבו, סולימאן משבט כלבייה, היה איכר עני שבעזרת כוחו הפיזי והכריזמה שלו עלה במעמד החברתי ואף קרא תיגר על נציג הממשל העות'מאני המקומי. גם אביו של אסד, עלי סולימאן, שיפר את מעמדה של משפחתו, התפרסם כמתווך ומגשר בסכסוכים מקומיים, וניתן לו כאות כבוד הכינוי אל-אסד, "האריה", שהפך לשם משפחתו. לעלי סולימאן היו אחד עשר ילדים משתי נשותיו, וחאפז היה בנו התשיעי, ילדו הרביעי מאשתו השנייה נאעסה שאליש. במשך אלף שנים המיעוט העלווי חי תחת רדיפות במעמד חברתי נחות לרוב המוסלמי הסוני. העלווים ישבו במשך מאות שנים ברצועת ההרים אנסריה, וכאשר בגיל תשע נשלח חאפז ללמוד בבית ספר יסודי בעיר הנמל לטקיה, הייתה זאת הפעם הראשונה שירד מן ההרים, ולימים תיאר זאת כ"נקודת המפנה" של חייו[1]. בעיירת ילדותו של אסד רוב הילדים לא למדו השכלה פורמלית, מתי מעט ידעו קרוא וכתוב, והעיתונים המעטים היו מגיעים באיחור של מספר ימים ממועד הפצתם.
חאפז אל-אסד היה הראשון ממשפחתו שקיבל השכלה תיכונית, סיים את לימודיו בהצטיינות. בילדותו היו חבל הארץ של הרי אנסריה ורצועת החוף חלק ממדינת העלווים, חלק מהמנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון. השלטון הצרפתי בסוריה נמשך עד הגיעו לגיל שש עשרה, בשנת 1946. אלא שעבור אסד, שגדל באזור ההרים, המפגש עם התרבות והממשל הצרפתי כמעט ולא היה קיים. המנדט הצרפתי כן דרבן את ההשכלה בקרב הציבור, האיץ את המודרניזציה ואת המעורבות של העלווים בחיי החברה הכללית, וכמו כן גם שיפר את מעמדם. מגיל צעיר נחשף אסד לפוליטיקה, ובית הספר התיכון בו למד היה בית ספר פוליטי, מטעם מפלגת הבעת' הלאומית סוציאליסטית. המפלגה אמנם הייתה מפולגת בתוכה בין מנהיגיה, אך רעיונותיה השפיעו על דור שלם, בעיקר של צעירים בני גילו של אסד, והחדירו בהם את האידאולוגיה מגיל צעיר. היותו בן למיעוט נרדף שחי מאות שנים בעולב ובדלות הוביל את אסד לסלידה חריפה מהממסד השלט של בעלי הקרקעות הסונים. אירועי התקוממות האיכרים בסוריה הגבירו את הזדהותו עם הגישה הסוציאליסטית ולאומיותו הגבירה את משיכתו לרעיון של הפאן-ערביות[2].
אביו ייעד אותו לרכישת תואר ומקצוע מערבי, בשונה מאחיו שהמשיכו במסורת המשפחתית כאיכרים. תחילה ניסה להתקבל ללימודי רפואה עד שהתברר לו מחירם הגבוה. למשפחתו לא היה כסף לשלוח אותו ללימודים גבוהים, ועל כן הצטרף אסד לאקדמיה הצבאית הסורית וקיבל חינוך גבוה בחינם. הוא הצטרף לחיל האוויר הסורי, והוסמך כקצין וטייס בשנת 1955[3]. באותה העת כבר חוותה סוריה סדרת הפיכות צבאיות אחת אחרי השנייה, שלטונה היה רעוע ומנהיגיה היושבים בדמשק, אלו הפרגמטיסטים שנמנעו משיוך למפלגות המהפכניות, התקשו להתגבר על בעיות הפנים המחריפות. באותה העת היה חיל האוויר הסורי מזערי בגודלו, ואסד נחשב להיות אחד מטייסיו המוצלחים ביותר. בשנת 1958 התחתן עם אניסה מח'לוף. אמה של אניסה תמכה בנישואים והעריכה את אסד, אך אביה התנגד להם, עקב השתייכות אל-מח'לוף למפלגה הסורית הסוציאלית-לאומית, יריבת הבעת'.
במהלך מלחמת סיני פעמיים עלה אסד לאוויר כדי ליירט מטוסים בריטים שדווח כי חדרו לטריטוריה האווירית של סוריה. במקרה השני, כיוון שלא היה מטוס חלופי בהישג, והיה עליו לפעול במהירות, אסד עלה לאוויר בידיעה שהבלמים במטוס שלו משובשים, ונתבקש בסופו של דבר לשוב בשעת ערב למנחת שלא היה מותאם להנחתת מטוסים בחשכה. במהלך הנחיתה התרסק המטוס ואסד נחלץ ממנו בשן ועין. לאחר מכן הוא הואשם בהטסת המטוס בידיעה שהוא פגום, ונשלח לתקופת מאסר[4]. ב-1 בפברואר 1958, בעקבות הפיכה צבאית נוספת בדמשק, הכריזו מצרים וסוריה על איחוד ביניהן, אשר כונה "הרפובליקה הערבית המאוחדת", בהשראתו של המנהיג הכריזמטי גמאל עבד אל נאצר אשר הגה את רעיון האיחוד הפאן-ערבי. ב-1959 שהה אסד בברית המועצות שם קיבל אימוני טיסה מתקדמים, לראשונה במטוסי סילון מסוג מיג-17, ולאחר מכן הוצב בקהיר. תחילה תמכו אסד וקצינים כדוגמתו באיחוד עם מצרים, אך עם הזמן התברר שנאצר מנהל את סוריה כמעין מושבה, ולא כשווה למצרים עצמה, ונוכח ההזנחה של צרכיה הייחודיים של סוריה החלה חבורת קצינים סורים בקהיר, אסד ביניהם, לתכנן קשר לביצוע הפיכה צבאית בדמשק שתשיב לסוריה את עצמאותה ממצרים.
ב-28 בספטמבר 1961 התקוממו קצינים סורים כנגד האיחוד, וזה פורק לאחר הפיכה צבאית בסוריה. הקנוניה שהכינו אסד ושותפיו לא יצאה לפועל, והאפילה עליה קנוניה נפרדת, שהצליחה באותה המטרה. אסד ששהה בקהיר בזמן ההפיכה בילה כחודש ימים בכלא, בשל חלקו בפירוק האיחוד שלא היה לרוחו של נאצר, ולאחר מכן חזר לסוריה[5]. הייתה זו תקופה סוערת בחיי סוריה, וחילופי המשטר התכופים גרמו לאסד להימלט ללבנון שם נכלא, ולאחר מכן הוסגר לסוריה, שם בילה זמן קצר במאסר נוסף. כדי לייצב משטר חדש בסוריה, של מפלגת הבעת', החלה קנוניה חדשה של מספר קצינים אידאולוגים, והם הקימו בגלות גוף בשם "הוועדה הצבאית" שהתכוננה להפיכה. בתכנון ההפיכה היו מעורבים ההוגים הראשיים של הבעת', מישל עפלק וסלאח א-דין אל-ביטאר, אך דמויות המפתח היו שלושה קצינים: מוחמד עומראן, צלאח ג'דיד ואסד, שהיה הזוטר בדרגתו ביניהם. בתחילה התכנון היה להשתלט על מספר בסיסים צבאיים, על האקדמיה הצבאית בעיר חומס ועל תחנת הרדיו של דמשק. לאחר תחילת התכנון, נוצרו קשרים בין המפלגה לבין קצינים בכירים בצבא הסורי. מתכנני ההפיכה השיגו את תמיכתו של מפקד החזית מול ישראל, זיאד אל-חרירי, והבטיחו את מינויו לרמטכ"ל בתום ההפיכה[6].
שלטון הכת הצבאית 1963
בפברואר 1963 התחוללה הפיכה של הבעת' בעיראק, ובעקבותיה החליטו הוגי ההפיכה להוציא לפועל את תוכניתם. ב-8 במרץ 1963 תפסו קצינים המקורבים למפלגת הבעת' את השלטון בסוריה, והדיחו את הנשיא המכהן אל-קודסי. שתי חטיבות, שעליהן פיקדו נאמני המהפכנים, פתחו בדהירה לכיוון דמשק וכיתרו את כוחותיהם של תומכי המשטר. תפקידו של אסד בהפיכה היה משמעותי - הוא השתלט על בסיס חיל אוויר סמוך לדמשק. המדינה נשלטה על ידי אמין אל-חאפז קצין צבא ממוצא סוני, אך למעשה הייתה תחת שלטונה של כת צבאית עלווית, אליה השתייך אסד, והיא "הוועדה הצבאית", שהסתתרה למעשה מאחורי דמותו של אל-חאפז, שהוצג לציבור כשליט[7].
מיד לאחר ההפיכה היה על מנהיגיה לבסס את שלטונם. תומכי נאצר רצו לנצל את ההפיכה כדי לשחזר את האיחוד עם מצרים. על כן החלה החונטה הצבאית של אסד, ג'דיד ועומראן בטיהור הקצונה והפקידות הבכירה מתומכי נאצר, ובהמשך מיגרו ניסיון של תומכי נאצר לבצע הפיכה נגדית. במקביל גל ההצלחות של הבעת', בסוריה ובעיראק, נעצר, כאשר תסבוכת צבאית בכורדיסטן העיראקית השליכה על המשטר בבגדאד והובילה להפיכה צבאית נוספת שהפילה את הבעת' מהשלטון. במקביל, מתנגדי שלטון הבעת' בסוריה העריכו שזה חלון ההזדמנויות שלהם לפעולה, ופתחו בהתקוממות נגד שלטון הוועדה הצבאית. ההתקוממות הגדולה התחוללה בעיר חמה. הדעות בוועדה הצבאית היו חלוקות בעניין ההתמודדות מול ההתקוממות. עומראן קרא ליד מקלה, וג'דיד דרש אגרוף ברזל. אסד צידד בג'דיד ושניהם למעשה מיגרו את השפעתו של עומראן והדיחו אותו מעמדת הכוח שבה אחז[8]. בעקבות זאת הפך אסד למעשה לשני בהיררכיה רק לצלאח ג'דיד, שהעניק לו את המינוי של מפקד חיל האוויר.
במקביל העמיקו חילוקי הדעות בין ההנהגה האזרחית להנהגה הצבאית של הבעת'. ההנהגה האזרחית, של התאורטיקנים, בראשם מישל עפלק, היו מבוגרים בהרבה מההנהגה הצבאית, של ג'דיד ואסד, ופער נפער בעמדותיהם. בעוד בהנהגה האזרחית נותרו נאמנים לרעיון של אומה פאן-ערבית מאוחדת, בהנהגה הצבאית רצו לקדם את הקמתה של סוריה הגדולה, אימפריה מזרח תיכונית שליבה בדמשק. בקרב ההנהגה הצבאית היה ייצוג רב יותר למיעוטים העלווים והדרוזים, כמו גם לזרם האידאולוגי המרקסיסטי של הבעת'. כאשר אמין אל-חאפז, שסלד מהעמקה אידאולוגית, התקרב למחנה האזרחי של עפלק, והלה קידם ברית פוליטית עם עומראן, החליט ג'דיד לקדם הפיכה צבאית נוספת יחד עם אסד. השניים הנהיגו בפברואר 1966 את ההפיכה של סיעת הנאו-בעת' בראשותם, שהייתה יותר מרקסיסטית בעמדותיה ודגלה בישות הלאומית של סוריה הגדולה, והדיחו מן המשטר את אנשי ההנהגה האזרחית. עפלק וחאפז יצאו לגלות, אל-ביטאר נאסר, והכת הצבאית של ג'דיד ואסד הגדירה את הפעולה כ"טיהור אידאולוגי" נוכח סטייה מקו המפלגה של הבעת'[9].
שר ההגנה ומלחמת ששת הימים
במשטר החדש שבראשותו עמד ג'דיד קיבל אסד את תפקיד שר ההגנה, ולמעשה היה שליטה של המדינה הסורית מאחורי הקלעים. אסד נכשל בהכנת הצבא הסורי למלחמת ששת הימים, וחיל האוויר הסורי, שהיה במידה רבה גאוותו האישית של אסד, הושמד על הקרקע ביום הראשון למלחמה. ב-9 ביוני 1967 חצו כוחות ישראלים את הגבול, וכבשו את רמת הגולן בתוך יום אחד. כשהסתיימה הלחימה, הדרך לדמשק הייתה פתוחה בפני הכוחות הישראלים.
המלחמה יצרה יריבות מרה בין אסד ובין ג'דיד, שכל אחד מהם האשים את רעהו בתבוסה. אסד, אשר שליטתו בחיל האוויר הייתה מלאה, ניצל את מושבו על מנת להעמיק ולקבע את שליטתו בצבא, כשהוא מבין כי השולט בצבא הוא יהיה שליט סוריה. היריבות הקשה בין השניים באה לידי ביטוי במעורבות סוריה בספטמבר השחור. כוחות צבאיים סורים נכנסו לירדן על מנת להתערב לטובת הפלסטינים, אך אסד החליט שלא לאפשר לכוחות חיל האוויר הסורי להשתתף בקרב ולספק תמיכה אווירית לכוחות הקרקעיים. דבר זה הביא לתבוסה לכוחות הסוריים, אך לא פגע ביחידות הצבא הנאמנות לאסד- ובעיקרן חיל האוויר. בנובמבר, כאשר המועצה הלאומית הסורית הצביעה בעד הדחתו של אסד מתפקידו כשר ההגנה, הפעיל אסד את שליטתו על הצבא ותפס את השלטון במהפך בלתי אלים, "מהפכת התיקונים", על מנת "לתקן את הליקויים" של יריביו[10].
שליט סוריה
ב-13 בנובמבר 1970 הכריז על תפיסת השלטון בידיו, בהפיכה המכונה כיום מהפכת התיקונים בסוריה, תוך שהוא ממנה את מקורביו - אחיו רפעת אסד, שר ההגנה הנאמן מוסטפא טלאס ואחרים לעמדות מפתח. כעבור כמה חודשים, ב-22 בפברואר 1971, מינתה אותו "מועצת העם", אשר מונתה בעצמה על ידו, לנשיא. מינוי זה אושרר ב-12 במרץ במשאל עם (בו זכה אסד ב-99.2% מן הקולות[11]). לאחר מכן הכריז על חוקה, אשר אושרה במשאל עם בשנת 1973. החוקה החדשה אומנם כללה סעיף לפיו על הנשיא להיות מוסלמי, אבל לשם כך השיג אסד פתווה מהאימאם השיעי מוסא א-צדר, המכירה בכת העלווית כמוסלמים שיעים לכל דבר. בסיס הכוח של משטרו של אסד היה מיום עלייתו לשלטון הצבא, אשר נשלט בידי כת קטנה של קצינים ממוצא עלווי. הכת העלווית מהווה כיום 12% מתושבי סוריה. התקוממויות עממיות כנגד משטרו של אסד דוכאו ביד רמה.
מלחמת יום הכיפורים
ב-6 באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים אשר תואמה מראש בין אסד, ובין הנשיא המצרי אנואר סאדאת, אשר עלה על כיסאו של נאצר לאחר מותו בשנת 1970. בתוך 24 שעות הצליחו כוחות סורים לפרוץ את הקו הישראלי בנקודות רבות, וכבשו שטחים נרחבים ברמת הגולן, וכן את מוצב החרמון. רק לאחר קרבות בלימה קשים, והרוגים רבים, הצליחו הכוחות הישראלים להדוף את המתקפה, ולהעביר את הלחימה אל שטחה של סוריה.
היה זה הישג משמעותי. בפעם הראשונה הצליחו הכוחות הערבים להכות באופן נרחב בצה"ל, לתפוס אותו כשאינו מוכן ולהפתיעו. הסורים הציגו זאת כשבירת מיתוס העוצמה הצה"לית הבלתי מעורערת, והנחיתות של הלוחם הערבי לעומת הלוחם הישראלי.
ב-21 בדצמבר 1973 התכנסה בז'נבה ועידת שלום, ביזמת מזכ"ל האומות המאוחדות, קורט ולדהיים, מזכיר המדינה האמריקני הנרי קיסינג'ר ושר החוץ של ברית המועצות אנדריי גרומיקו. סוריה לא התייצבה לוועידה זו. מצרים אשר התייצבה לוועידה החלה בשיחות שבסופן הגיעו הצדדים להסכם הפרדת כוחות שנחתם ב-18 בינואר 1974. אסד ראה בהשתתפותה של מצרים בוועידה, ובהסכם הפרדת הכוחות משום בגידה במאמץ המשותף. מסע דילוגים של קיסינג'ר בין דמשק וירושלים הסתיים אף בהסכם הפרדת כוחות בין ישראל לסוריה שנחתם ב-31 במאי 1974 בז'נבה. ישראל נסוגה מהמובלעת שהחזיקה בשטח סוריה, והחזירה לסוריה את העיר קוניטרה ברמת הגולן, וכן מספר כפרים בסביבה. הוכרז על הקמת כוח או"ם שישרת באזור חיץ בהיקף של כ-235 קמ"ר שהוקם בשטח הסורי.
הסכם השלום בין ישראל ומצרים
בנובמבר 1977 ביקר נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל. אסד ביקש מסאדאת להימנע מצעד זה. ערב ביקורו בירושלים, ב-16 בנובמבר 1977 ביקר סאדאת בדמשק, וביקש מאסד להתלוות אליו בביקורו. אסד סירב, ועמד מן הצד כאשר סאדאת ביקר בירושלים ב-19 בנובמבר ולאחר מכן קיים מגעים עם ישראל שהביאו לחתימת הסכם שלום במסגרתו קיבלה מצרים מישראל בחזרה את חצי האי סיני. סוריה נדחקה לשוליים.
המעורבות בלבנון
מלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1976 הביאה למעורבות סורית גוברת והולכת בענייניה הפנימיים של מדינה זו. ביוני 1976 נכנסו כוחות סוריים ללבנון על מנת להתערב במלחמה, כנגד ארגונים שמאליים ופלסטינים, ולטובת הנוצרים. התערבות זו הביאה להגדלת הקרע שבין מצרים וסוריה, ולניתוק היחסים הדיפלומטיים ביניהן, כמו גם להגברת התערבותה של ישראל בפוליטיקה הלבנונית, תוך ניסיון להביא את הנוצרים לתמיכה בישראל ולקבלת סיוע ממנה, במקום קבלת הסיוע מאסד. המעורבות הסורית גברה עם השנים, והביאה להצבת עשרות אלפי חיילים סורים בלבנון החל משנת 1976.
מלחמת שלום הגליל
מעורבותן הגוברת של ישראל ושל סוריה בענייניה של לבנון הגיעה לשיא אלים בשנת 1982, כאשר קשריה של ישראל עם הנוצרים, בהנהגת משפחת ג'ומייל, הפכו לגלויים כמעט, והתנגשו עם האינטרסים הסוריים בעמק הבאקע, שם היו פרוסים כוחות צבא סורים שתמכו במליציות הלבנוניות הנאמנות למשטר הסורי, ויריבות לאלו שהיו נאמנות לג'ומייל. ב-28 באפריל 1981 הפיל חיל האוויר הישראלי שני מסוקים סורים אשר הפציצו את הכוחות הנוצרים בלבנון. הייתה זו ההתערבות הגלויה הראשונה של ישראל במלחמה זו. למחרת הורה אסד על הכנסת סוללות טילים נגד מטוסים לעמק הבאקע. ראש ממשלת ישראל מנחם בגין הזהיר כי ישראל לא תסבול עוד זמן רב את הנוכחות הצבאית הסורית בלבנון, ובמיוחד את הטילים שהוצבו שם. נשיא ארצות הברית רונלד רייגן מינה מתווך, פיליפ חביב אשר ניסה לפתור את המשבר שנוצר. השליח הצליח ליצור הבנה בין הצדדים, והטילים נותרו במקומם, בהסכמה ישראלית.
ב-14 בדצמבר 1981 סיפחה ישראל בחוק את רמת הגולן לשטחה. היה זה, לדעתו של אסד, איתות ברור על כך שפניה של ישראל למלחמה נוספת.
ב-6 ביוני 1982 פלשו כוחות ישראלים ללבנון, כתגובה על ניסיון התנקשות של פלסטינים בחיי שגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב. לא הייתה זו תגובה ספונטנית כי אם מבצע מתוכנן ומאורגן היטב. ב-9 ביוני 1982 הושמדו סוללות הטילים הסורים בלבנון על ידי חיל האוויר, ועשרות מטוסים סורים הופלו. במקביל המשיכו הכוחות הישראלים בהתקדמותם בלבנון לעבר ציר ביירות דמשק, והיו עתה מעורבים במגע ישיר עם כוחות סורים. ב-11 ביוני השיג השליח חביב הסכם הפסקת אש בין הסורים והישראלים, אך ב-24 ביוני חודשו הקרבות, והחלה לחימה קשה באזור העיירה בחמדון. במהלך הקרבות ב-11 ביוני נקלע כוח שריון של צה"ל למארב באזור סולטאן יעקוב, ונסוג לאחר אבדות כבדות, תוך שהוא משאיר אחריו שבעה נעדרים, אשר גורלם של שניים מהם (פלדמן וכץ) אינו ידוע עד היום.
אסד נאלץ לראות כיצד משתלטים הישראלים על ביירות, מגרשים ממנה את הכוחות הסורים והפלסטינים, ומשליטים על לבנון את נאמנם בשיר ג'ומייל. ב-14 בספטמבר 1982 הרגה פצצה את הנשיא ג'ומייל, ימים אחדים לאחר מינויו. הפלנגות של ג'ומייל בפיקודו של אלי חובייקה נקמו על רציחתו בעריכת טבח גדול, במחנות הפליטים סברה, שתילה, בורג' אלבראג'נה ושכונת אלפאכהאני (טבח סברה ושתילה). שומר ראשו לשעבר של חובייקה, רוברט חטאם, טען שהטבח תוכנן על ידי חובייקה ואסד במטרה להביך את ישראל. מחליפו של ג'ומייל, אחיו אמין ג'ומייל היה נוח בהרבה לאינטרסים הסורים בלבנון. ב 17 במאי 1983 חתמה ישראל על הסכם עם לבנון בעיר ח'אלדה ובקריית שמונה. ההסכם, שאחד מסעיפיו המרכזיים היה נסיגת כל הכוחות הסורים מלבנון, לא מומש מעולם. הקונספציה הישראלית בדבר ממשלה ידידותית בלבנון קרסה, והחלה מציאות חדשה, שהוכתבה במידה רבה על ידי האינטרס הסורי, של המשך המלחמה כנגד ישראל משטח לבנון על ידי ארגונים ומליציות הנתמכים על ידי סוריה. ב-29 בפברואר 1984 הכריז הנשיא אמין ג'ומייל בדמשק, על ביטולו של ההסכם.
מאבקים פנימיים
מרידת האחים המוסלמים
האופוזיציה המוסלמית התנגדה מלכתחילה לשלטון כת העלווים בסוריה, ובמיוחד לשלטון הבעת' החילונית, וראתה באסד "כופר" השולט על אוכלוסייה מוסלמית. מתוך כך פצחה בהתקפות טרור כנגד מוסדות השלטון, שבהן נפגעו גם אזרחים ולמרידה בשלטון שהלכה והתעצמה. ב-26 ביוני 1980 נחלץ אסד מהתנקשות, בה נהרג שומר ראשו, התנקשות שהייתה אך תחילתן של מהומות אלימות, שדוכאו ביד רמה, ברחבי סוריה. ההתקוממות הגיעה לשיא במהומות אלימות בעיר חמאת, אשר נמשכה שבועות מספר ודיכוין בפברואר 1982, בטבח חמאת, גבה בין 3,000 (המספר שמסרה הממשלה הסורית) ל-20,000 (לפי הערכת מקורות אובייקטיביים) קורבנות אזרחיים. הרבעים העתיקים בעיר נחרבו עד היסוד, ומשפחות שלמות נהרגו על לא עוול בכפן. לאחר דיכוי זה, לא הייתה עוד תקומה להתנגדות למשטרו של אסד למשך כל ימי חייו.
מרידת ריפעת אל-אסד
ריפעת אל-אסד היה אחיו של חאפז, הצעיר ממנו בשבע שנים, ואבן יסוד במשטרו. בשנת 1984 החל סכסוך בין האחים. נראה כי רפעת, שמונה לסגן הנשיא, חפץ בסמכויות נוספות. ברקע הדברים הייתה תחילת הידרדרותו הבריאותית של אסד, שהביאה לאשפוזים, וכמקובל במשטרים טוטליטריים, מבלי לתת פרסום לסיבה לאשפוז, דבר שהביא לחרושת שמועות. בשנת 1984 נערכו מספר עימותים ביניהם מאחורי הקלעים, ובסופו של דבר גורש האח לז'נבה בבושת פנים, לאחר ניסיון לשוב לעמדת כוח בסוריה ב-1985, מצא עצמו ריפעת בסופו של דבר בגלות בפריז.
המגעים עם ישראל
ועידת מדריד
ב-1991 החליט אסד החלטה אסטרטגית, לעמוד לצד הקואליציה שריכזה ארצות הברית בלחימה בסדאם חוסיין במהלך מלחמת המפרץ. חיילים סורים השתתפו במלחמה לצד חיילים אמריקנים, ולקחו חלק בשחרורה של כווית מן הכיבוש העיראקי. הייתה זו סטייה מהקו האנטי אמריקני ופרו סובייטי בו נקט עד עתה[12]. סירובו של אסד לשיחות כלשהן עם ישראל, שהחל מאי השתתפותו בוועידת ז'נבה בשנת 1974, פינה עתה את מקומו להבנה כי הזמן הבשיל לנסות ולקבל בדרכי שלום את מה שלא הצליח להשיג בכוח. לאחר מלחמת המפרץ, נפתח "חלון הזדמנויות" ואסד הסכים להשתתף בוועידה בינלאומית שמטרתה השגת שלום במזרח התיכון.
ב-30 באוקטובר 1991 נפתחה במדריד הוועידה המכונה "ועידת מדריד". הוועידה החלה בנאומים טקסיים, כאשר הנאום הסורי גילה קו קיצוני ונטול פשרות. ישראל מצידה, תחת שלטון יצחק שמיר נגררה לוועידה כנגד רצונה, והוועידה לא השיגה כל מטרה מעשית שהיא. ב-10 בדצמבר 1991 נפתחו בוושינגטון שיחות דו צדדיות בין נציגי ישראל והמדינות הערביות, ובהן סוריה. השיחות האלה לא הובילו לתוצאה כלשהי, עקב עמדותיהם הקיצוניות של הנציגים הסורים והנציגים הישראלים כאחד.
המגעים עם יצחק רבין
ב-23 ביוני 1992 ניצח יצחק רבין בבחירות במדינת ישראל, והחל בסדרה של מגעים חשאיים ופומביים עם סוריה. השיחות בוושינגטון התחדשו, תחת חסותו של הנשיא החדש ביל קלינטון. בספטמבר 1992 יצא רבין לביקורו הראשון בארצות הברית, והכריז כי הוא מוכן לדון עם סוריה על עתידה של רמת הגולן.
בשנת 1993 דחקה ההתקדמות במשא ומתן בין הפלסטינים ובין ישראל את ההתקדמות עם סוריה. רבין האמין כי לא ניתן לקדם את שני המסלולים בו זמנית, וכי הציבור הישראלי לא בשל למשא ומתן עם יאסר ערפאת ועם אש"ף, ולוויתור על רמת הגולן בו זמנית. ב-13 בספטמבר 1993 נחתמו בוושינגטון הסכמי אוסלו בין רבין וערפאת, והמסלול הסורי הוסט זמנית לצד. בשנים 1994 ו-1995 נראה היה לקלינטון ולרבין כי השלום האזורי נמצא בהישג יד. הסכם השלום עם ירדן וההתקדמות ביישום ההסכמים עם הפלסטינים, המריצו את רבין לנסות ולקדם אף את המסלול הסורי. רבין התחייב בפני הנשיא קלינטון התחייבויות מרחיקות לכת לנסיגה מרמת הגולן. רציחתו של רבין ב-4 בנובמבר 1995 קטעה מהלך זה. ראשי הממשלה שבאו לאחר רבין לא היו מוכנים לקבל על עצמם את התחייבויותיו, אמנם בנימין נתניהו ואהוד ברק ניהלו מגעים עם אסד, אך אלו היה קצרים וההסתיימו תוך זמן קצר.
המגעים עם נתניהו וברק
לאחר תקופת ביניים שבה שימש שמעון פרס כראש ממשלה, נבחר בשנת 1996 בנימין נתניהו כראש ממשלה. כקודמיו, המשיך נתניהו במשא ומתן עם אסד, אך מגעים אלו לא היו פומביים, ונוהלו באופן חשאי על ידי שליח - המיליונר האמריקני רון לאודר. מגעים אלו לא הביאו לכל תוצאה כלשהי. בשנת 1999 נחשף מסמך שנכתב על ידי לאודר המסכם את המשא ומתן שנוהל בין הצדדים. מסמך זה שימש ככלי בידי מתחרהו של נתניהו אהוד ברק, שהחליף אותו בראשות ממשלת ישראל, לטעון כי על אף השקפת העולם הימנית של נתניהו, הנה אף הוא נשא ונתן על החזרת רמת הגולן לידי סוריה.
בשלב זה היה אסד אדם חלש מבחינה גופנית, ולמעשה בימי חייו האחרונים. אסד רצה להעביר את השלטון לבנו בשאר אל-אסד (וזאת לאחר שבן אחר, באסל, אשר גודל מילדות כיורש השלטון, מת בתאונה). אסד ראה בשלום עם ישראל גורם מייצב למשטר הסורי, ועשה מאמצים לסיים את המשא ומתן בהסכם עוד בימי חייו. בינואר 2000 נוהלו מגעים נוספים בארצות הברית, בין אהוד ברק ושר החוץ הסורי פארוק א-שרע. אף מגעים אלו לא הבשילו לכלל הסכם.
מאבק הירושה ומותו
לאסד, ולאשתו אניסה מח'לוף נולדו חמישה ילדים: בושרה הבכורה, באסל, בשאר, מאהר ומג'ד. הבן הבכור באסל הוא שטופח לקידום עתידי למשרת נשיא סוריה. עם התרופפות מצבו הבריאותי של אסד האב, החל מאבק ירושה, שהגיע לשיא בעימות בין אסד עצמו לבין אחיו ריפעת, מאבק שגרם ליציאתו של ריפעת לגלות. אסד החל לנסות ולטפח את בנו באסל, על מנת למנוע מאבק ירושה עתידי. באסל, יליד 1962, קיבל חינוך צבאי, מונה למשרות בכירות (בהן ראש הרשות למאבק בהברחת הסמים), ותמונותיו הופיעו לצד אביו בכרזות ברחובות דמשק. אסד, אשר כינה עצמו שנים "אבו סוליימאן", כונה מעתה "אבו באסל". ההכרזה הרשמית על באסל כיורש נמנעה, אולי מן הטעם שלפי החוקה הסורית, אין למנות נשיא מתחת לגיל 40. עם זאת ברור היה כי אסד תולה תקוות רבות בבנו ורואה בו את יורשו העתידי. תקוות אלו התנפצו ב-21 בינואר 1994 כאשר באסל נהרג בתאונת דרכים. עתה הפנה אסד את מבטו אל בנו השני, בשאר. בעת התאונה שהה בשאר בלונדון, שם למד רפואת עיניים. הוא זומן במהירות לדמשק, ושם החל לקבל את תפקידיו של אחיו המנוח - הצטרף לאקדמיה הצבאית בעיר חומס, וקיבל דרגת קולונל (אלוף-משנה) בצבא סוריה בשנת 1999.
בשנים האחרונות לחייו היה חאפז אל-אסד אדם חולני, אך עדיין החזיק בכוח בהגה השלטון בדמשק. אסד ראה את מטרתו בשנים אלו בהעברה מסודרת של השלטון לבנו. לבשאר היו מתחרים הן מבין משפחת אסד (אחיו של חאפז ריפעת וג'מאל), והן מתוך האליטה השלטונית העלווית. סגן הנשיא בחיי חאפז אל-אסד, עבד אל-חלים ח'דאם, והרמטכ"ל הסורי, חיכמת שיהאבי, שניהם מוסלמים סונים, הוזכרו אף הם כיורשים.
אסד מת לאחר מחלה ארוכה ב-10 ביוני 2000 בעודו משוחח בטלפון עם נשיא לבנון, אמיל לחוד[13]. עם מותו היה בנו בשאר היורש הבלתי מעורער, והוא מונה כנשיא סוריה וכממשיך דרכו של אביו עד הפלת שלטונו בדצמבר 2024.
פועלו ואישיותו
אסד החזיק ביציבות בשלטון בסוריה במשך קרוב לשלושים שנה, הישג בלתי מבוטל במדינה שידעה חילופי משטר תכופים. הוא ניווט את המדינה הסורית דרך משברים, והשליט עליה את המיעוט העלווי, אל מול התנגדויות מבית ומחוץ. הישג נוסף היה ביכולת עמידתה של סוריה כנגד מדינת ישראל - במלחמת יום הכיפורים ובהריסת הסדר הישראלי המתוכנן בלבנון לאחר מלחמת שלום הגליל. ברם, הוא לא ניצל הישגים אלו להשגת הסדר בר-קיימא עם מדינת ישראל ולהחזרת רמת הגולן.
עם זאת, בעיני רבים, משטרו של אסד היה משטר רקוב ומושחת, המושתת על פולחן אישיות, איום כלפי האזרח ושלילת חירויות היסוד מבפנים, ועל הסתגרות כלפי חוץ. הכלכלה הסורית תחת אסד הייתה כלכלה מפגרת וריכוזית, וחלק ניכר ממנה הושתת על רווחי סמים שהופקו בצורה בלתי חוקית תחת פיקוחו של הצבא הסורי בבקעת הלבנון[דרוש מקור]. בנוסף, סוריה של אסד הרחיקה עצמה ממשפחת העמים בתמיכתה בארגוני טרור כחזבאללה וארגוני הסירוב, שמרכזיהם היו מזה שנים בדמשק.
לקריאה נוספת
- משה מעוז, אסד: הספינקס של דמשק, ביוגרפיה פוליטית, דביר, 1988.
- פטריק סיל, אסד: המאבק על המזרח-התיכון, מערכות, 1993.
- אייל זיסר, סוריה של אסד על פרשת דרכים, הקיבוץ המאוחד, 1999.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: חאפז אל-אסד |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חאפז אל-אסד |
- סקירה מקיפה על חייו של אסד ועל המצב הפוליטי בסוריה באתר "סנונית"
- יונתן גונן, 10 שנים למותו של חאפז אל-אסד: "עדיין איתנו", באתר של "רשת 13", 10 ביוני 2010 (במקור, מאתר "nana10")
- AP, האב, הבן והמדינה שנחרבה: 50 שנות אסד, באתר ynet, 15 בנובמבר 2020
אויבים: סודותיהם של מנהיגי ערב, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 54:00)- חאפז אל-אסד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- חאפז אל-אסד, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- הפרק על חאפז אל אסד בסדרה אויבים - של תאגיד השידור הישראלי | כאן
חאפז אסד (1930-2000), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ פטריק סיל, אסד: המאבק על המזרח-התיכון, 1988, עמ' 24
- ^ סיל, אסד, עמ' 42–45, 56
- ^ סיל, אסד, עמ' 51
- ^ סיל, אסד, עמ' 65
- ^ סיל, אסד, עמ' 77–78
- ^ סיל, אסד, עמ' 85
- ^ סיל, אסד, עמ' 94
- ^ סיל, אסד, עמ' 106
- ^ סיל, אסד, עמ' 110–112
- ^ John F. Delvin, "The Ba'th Party – Rise and Metamorphosis", The American Historical Review, Vol. 96, No. 5 (Dec. 1991), PP. 1396-1407
- ^ משה מעוז, סוריה – אל הערביות וחזרה (ספר 4 בסדרה המזרח התיכון בימינו), האוניברסיטה הפתוחה, תשע"א–2011, עמ' 116.
- ^ באותם ימים עמדה ברית המועצות על סף קריסתה, וייתכן שזו הסיבה לסטייה זו.
- ^ Harvey Sicherman, Hafez Al-Assad: The Man Who Waited Too Long, Foreign Policy Research Institute, July 2000(הקישור אינו פעיל)
| נשיאי סוריה | ||
|---|---|---|
| הרפובליקה הסורית הראשונה והשנייה | שוכרי אל-קוותלי • חוסני א-זעים • סאמי חינאווי • האשם אל-אתאסי • אדיב שישכלי • פאוזי סלו • אדיב שישכלי • מאמון אל כוזברי • האשם אל-אתאסי • שוכרי אל-קוותלי | .svg) |
| הרפובליקה הערבית המאוחדת | גמאל עבד אל נאצר | |
| הרפובליקה הערבית הסורית | מאמון אל כוזברי • עיזאת אל נוס • נאזים אל קודסי • לואיי אל-אתאסי • אמין אל-חאפז • נור א-דין אל-אתאסי • אחמד אל חטיב • חאפז אל-אסד • עבד אל-חלים ח'דאם • בשאר אל-אסד | |
39752372חאפז אל-אסד