ברכת הנסים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ברכת הניסים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


ברכת הנסים הן מספר ברכות מקבוצת ברכות הראייה, הנאמרות בעת ראיית מקום שנעשה בו נס למברך או לציבור.

מקור הברכה

המקור לחיוב בברכת הנסים הוא במשנה במסכת ברכות:

"הָרוֹאֶה מָקוֹם שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ נִסִּים לְיִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: בָּרוּךְ שֶׁעָשָׂה נִסִּים לַאֲבוֹתֵינוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה"

(מסכת ברכות פרק ט' משנה א')

הגמרא[1] מביאה ראיה לברכה זו ממעשה יתרו המתואר בפרשת יתרו שכאשר שמע מפי משה על הנסים הגדולים שנעשו לעם ישראל במצרים ובים סוף, בירך ואמר: "בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה, אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם"[2]. מכאן מביאה הגמרא ראיה לכך שעל כל אדם לברך על נסים שהוא רואה, בדומה ליתרו.

דעת רוב הראשונים היא שברכה זו נאמרת בשם ובמלכות (כלומר עם הזכרת שם ה' והביטוי 'מלך העולם'), והנוסח המובא במשנה הנו נוסח מקוצר[3]. אולם מיעוט מבין הראשונים סובר כי ברכה זו נאמרת בלא שם ומלכות (מחלוקת זו כוללת לכל סוגי ברכות הראיה ולא רק לגבי ברכה זו). בעל השולחן ערוך הכריע כשיטת רוב הראשונים, ופסק שיש לברך ברכה זו בשם ובמלכות[4].

הפוסקים מתבססים על התלמוד הירושלמי על המשנה, שקובע: "רַבִּי זְעֵירָא וְרַבִּי יְהוּדָה בְּשֵׁם רַב: כָּל בְּרָכָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מַלְכוּת - אֵינָהּ בְּרָכָה..." (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א). מכאן מוכח שאף בִּרכות הראייה מצריכות שם ומלכות. הדעה החולקת היא דעת הראב"ד הסובר שברכות אלו שהם לפרקים הם רשות ואין בהם שם ומלכות[5]. ומכל מקום, ההלכה היא שברכת הנסים נאמרת בשם ובמלכות. ראו גם: ברכות הראייה.

בדומה לשאר ברכות הראיה, ברכה זו אינה נאמרת יותר מפעם אחת ב־30 יום[6][7].

מלשון המשנה אפשר להבין שמברכים רק על נסים שנעשו לרבים. אמנם, הגמרא[8] מקשה ומביאה כמה סיפורים, מהם משתמע שמברכים גם על נסים שנעשו ליחידים. בעקבות זאת, הגמרא קובעת חלוקה עקרונית: "אניסא דרבים כולי עלמא מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד איהו חייב לברוכי", דהיינו, הגמרא קובעת שעל נס שנעשה לרבים כולם חייבים לברך, ואילו על נס שנעשה לאדם בודד, רק הוא עצמו מחויב בברכה על ראיית אותו המקום.

מהות ברכת הנסים

ככל ברכות הראייה, מהותה של ברכת הנסים נעוצה בהתפעלות של האדם נוכח המקום שהוא רואה. כך נכתב בדרישה, בפירושו על הטור[9]: "ונלע"ד דשאני ברכה זו שנתקנה על ראיית הנס אינה אלא התפעלות הנפש" (דרשה ט"ו אורח חיים סי' ריח ס"ק א). אמנם, ברוב המקרים הנדונים בברכות הראייה, מדובר בהתפעלות לנוכח מראה טבע יוצא מגדר הרגיל וכדומה. לעומת זאת, במקרה דנן אין מדובר בראייה של פלאי טבע, אלא של התפעלות ממעשיו הפלאיים של אלקים, שהתבטאו בנס שנעשה באותו מקום, ובהכרת טובה על דברים אלו.

נס של רבים

הגדרת רבים

הרבים, שבעבור נס שנעשה להם מברכים ברכת הנסים, מוגדרים ככולו או רובו של עם ישראל.

כאמור, הגמרא קבעה ש-"אניסא דרבים כולי עלמא מיחייבי לברוכי"[10], דהיינו כולם מחויבים לברך בראיית מקום שנעשה בו נס לרבים. בביאור מושג הרבים, קובע רבינו יונה: "וכל נס שאינו נעשה לכל ישראל או לרובן נקרא של יחיד"[11]. המאירי[12] מדייק מהדיון לגבי נס שנעשה לשבט מישראל, שאם הדיון נסוב סביב נס שנעשה לשבט שלם, בוודאי שלא יברכו אחרים על נס שנעשה רק לעיר.

בבירור הלכה[13] מוסיפים שניתן להגדיר את יושבי ארץ ישראל כעין כל ישראל, ולכן לכאורה אפשר להסתפק בנס שנעשה לכל היהודים היושבים בארץ ישראל כדי לחייב בנס של רבים (גם אם לא רובו של עם ישראל מתגורר בארץ ישראל)[14].

נס שנעשה לשבט

לא מברכים ברכת הנסים על נס שנעשה לשבט שלם מעם ישראל. ניתן היה לחשוב, שלמרות ששבט מישראל אינו רובו של עם ישראל, הוא ראוי לברכת הנסים בפני עצמו אם נעשה לכולו נס, בגלל שהוא מהווה חטיבה שלמה מתוך עם ישראל.

מי שמעלה אפשרות ברכת הנסים לשבט שלם הוא הירושלמי[15]. הירושלמי תולה את ברכת הנסים על ראיית מקום שנעשה בו נס לשבט, בשאלה אם כל שבט ושבט נחשב לקהל, ואז יצטרכו לברך, או שרק כל השבטים יחד נחשבים לקהל, ולכן רק בראיית מקום שנעשו בו נסים לכלל שבטי ישראל יוכל אדם לברך, ולעומת זאת בראיית מקום שנעשה בו נס לשבט אחד בלבד לא יברכו[16].

המחלוקת המובאת בירושלמי מופיעה במקור במשנה במסכת הוריות[17]. המשנה דנה במקרה שבו הסנהדרין הורה דבר הלכה, ונהגו על פי בית הדין כולו או רובו של הקהל, והתברר למפרע שהדבר שהורו בית הדין היווה למעשה עבודה זרה. במצב זה התורה צוותה: "וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה[18]... וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה... וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת"[19]. במקרה הזה חלקו התנאים שבמשנה. רבי מאיר פוסק שבית הדין הגדול מקריב פר אחד, כיוון שהוא סובר שכשהתורה כותבת ביטויים כגון "עדה" ו-"קהל" היא מתכוונת לכלל ישראל[20]. לעומת זאת, רבי יהודה פוסק שצריך להקריב שנים עשר פרים, כנגד כל שבט ושבט מבני ישראל שהוטעה, כיוון שהוא סובר שהביטויים "עדה" ו-"קהל" משמעם ציבור, ולכן כל שבט ושבט השייך לציבור החוטאים צריך להקריב פר[21]. אם כן, לשיטת ר' מאיר "קהל" פירושו כלל שבטי ישראל, ולכן לא יברכו על נס שנעשה לשבט אחד, ולעומת זאת לשיטת ר' יהודה גם שבט אחד עונה לקריטריון של "קהל", ולכן יברכו על נס שנעשה לשבט אחד.

הירושלמי משליך מהדיון במסכת הוריות לגבי הסוגיא של ברכת הנסים. לשיטת רבי מאיר, יברכו רק על נס שנעשה לכלל ישראל, ואילו לשיטת רבי יהודה, ניתן יהיה לברך אף על נס שנעשה רק לשבט אחד מישראל. השולחן ערוך פסק כשיטת רבי מאיר, שלא מברכין על נעשה שנעשה לשבט אחד: "על נס שנעשה לקצת ישראל, כל זמן שלא נעשה לכל ישראל או רובן, ואפילו נעשה לקצת שבטים, אין מברכין עליו"[22]. טעמו של השולחן ערוך לפסיקתו הוא משום הכלל של "ספק ברכות להקל", ולפיכך עדיף שלא לברך על מקום שנעשה בו נס לשבט אחד[23].

רבים מהפרשנים[24] תמהו על פסיקתו של השולחן ערוך, שצידד בשיטתו של רבי מאיר, ופסק כנגד רבי יהודה, כיוון שלפי כללי הפסיקה שבגמרא הלכה כרבי יהודה. מכל מקום, נפסק להלכה כשיטת רבי מאיר, שנס שנעשה לשבט אינו מוגדר כנס לרבים[25].

ברכת גר על נס שנעשה לרבים

גר יכול לברך ברכת הנסים בנוסח הרגיל, ויכול גם לברך בנוסח: "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם שעשה נסים לישראל במקום הזה".

נוסח הברכה "שעשה נסים לאבותינו" הוא בעייתי עבור גר, שלמעשה אבותיו לא היו שותפים בנס שעליו צריך לברך. הרמב"ם כותב בתשובה לרבי עובדיה גר צדק: "אבל שהוצאתנו ממצרים או שעשית נסים לאבותינו אם רצית לשנות ולומר שהוצאת את ישראל ממצרים ושעשית נסים עם ישראל אמור. ואם לא שנית אין בכך הפסד כלום מאחר שנכנסת תחת כנפי השכינה ונלוית אליו אין כאן הפרש בינינו ובינך. וכל הנסים שנעשו כאלו לנו ולך נעשו"[26]. לפי פסיקתו של הרמב"ם, גר יכול לברך גם בנוסח "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם שעשה נסים לישראל במקום הזה", אמנם הוא יכול לצאת גם בנוסח המקורי המופיע במשנה[27].

ברכה על נס שנעשה לאנשים מסוימים מישראל

מברכים ברכת הנסים על ראיית מקום שנעשה בו נס לגדולי ישראל, בנוסח "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם שעשה נס לפלוני במקום הזה" (פלוני הוא שם האדם שנעשה לו הנס). כמו כן, מברכים על ראיית מקום שנעשה בו נס שהיה בו קידוש ה', בנוסח: "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם שעשה נסים לצדיקים במקום הזה"

מי שמעלה את האפשרות שכל אחד יהיה מחויב בברכה לא רק על נסים שנעשו לכלל ישראל, אלא גם על נסים שנעשו לגדולי ישראל לאורך ההיסטוריה היהודית, הוא התלמוד הירושלמי:

"ואם היה אדם מסויים כגון יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנקדש בו שם שמים כגון חנניה מישאל ועזריה... מהו שיברך"

ירושלמי ברכות פרק ט' הלכה א'[28]

.

רבים מהראשונים[29] מצדדים בדעה המובאת בירושלמי בהסתמך על הגמרא בבבלי: "ראה גוב של אריות או כבשן האש אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה"[30].

בעקבות הבבלי פוסק השולחן ערוך להלכה: "על נס של אדם מסוים, כיואב בן צרויה וחבריו, וכן על נס של אדם שנתקדש בו שם שמים, כגון דניאל וחבריו, מברך. לפיכך הרואה גוב אריות של דניאל וכבשן האש של חנניה מישאל ועזריה, מברך 'שעשה נס לצדיקים במקום הזה'"[31].

השולחן ערוך שינה מנוסח הברכה שהביאה הגמרא, שהרי הגמרא קבעה שצריך לברך "ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה"[32], ולעומת זאת השולחן ערוך פסק כמו גירסת הרי"ף, שכתב: "ראה גוב אריות וכבשן האש אומר ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה"[33] . המשנה ברורה[34] פוסק שרק בברכה על מקום של נס שיש בו קידוש השם מברכים בנוסח "שעשה נס לצדיקים במקום הזה", ואילו בנס שנעשה לאדם מסוים, מברכים בנוסח "ברוך שעשה נס לפלוני במקום הזה", וכוללים את שם האדם המסוים. לדוגמה, אם מברכים על הנס שנעשה ליואב בן צרויה, מברכים "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם שעשה נס ליואב בן צרויה במקום הזה".

נחלקו האחרונים בהגדרת "אדם מסוים" שאם נעשה לו נס מחייב השולחן ערוך בברכת הנסים. האליה רבה[35] כתב שזה צריך להיות אדם שיהיה "מסוים ביותר", דהיינו אדם בעל שם. אמנם, המגן אברהם[36] החמיר יותר וקבע שאדם מסים הוא "דוקא כיואב שיצא טבעו בכל העולם", כלומר מדובר ביחידי סגולה בלבד, שראויים למעמד של "אדם מסים" כפי שמופיע בירושלמי. בעקבות זאת, המגן אברהם מכריז כי "ובעוונותינו הרבים אין אנו עתה כיוצא בו", דהיינו כיום אין אנשים שמגיעים לרמתו של יואב בן צרויה, ולפיכך אין כיום אנשים מסוימים שאם יארע להם נס, יצטרכו כולם לברך עליו[37].

הבית יוסף[38] מביא בשם האבודרהם, שעל כל נס שיש בו קידוש השם, אפילו אם נעשה ליחיד, חייבים לברך עליו ברכת הנסים, ואם כך הרי שדברי השולחן ערוך על דניאל וחבריו הם רק דוגמה לנס שיש בו קידוש השם. הבאור הלכה[39] מעיר שהאנשים שנעשו להם נס של קידוש השם, אינם במדרגה של "אדם מסוים", כמו יואב בן צרויה, ולכן לו הנסים שהיו נעשים להם לא היו נסים עם קידוש השם, לא היו כולם מחויבים בברכה על ראיית מקומות אלו.

הב"ח[40] מדייק מלשון השולחן ערוך שהברכה על הנס במקרים המצוינים בירושלמי, היא רק במצב בו ראה אדם את הכבשן שבו הושלכו חנניה, מישאל ועזריה, או במצב בו ראה אדם את גוב האריות אליו הושלך דניאל, ואין מדובר בראיית כבשן אחר או גוב אריות אחר[41]. הפרישה[42] פסק כמו הב"ח בעניין כבשן האש, אמנם במקרה של ראיית גוב אריות הפרישה הוא חולק וטוען שמברכים על ראייה של כל גוב אריות, ולאו דווקא על ראייה של גוב האריות שבו נעשה הנס לדניאל. הטעם שהפרישה מביא לדבריו הוא שגוב אריות הוא מחזה נדיר, ולפיכך בראיית גוב אריות מיד נזכר האדם בנס שנעשה לדניאל בגוב האריות, ולכן צריך לברך. לעומת זאת, כבשן אש הוא מחזה נפוץ, ובראייתו אדם אינו נזכר באופן אוטומטי בכבשן האש ממנו ניצלו חנניה, מישאל ועזריה. לכן, רק בראיית אותו כבשן שבו נעשה להם הנס יצטרך אדם לברך[43].

מכל מקום, פסק השולחן ערוך שמברכים רק על ראיית כבשן האש של חנניה, מישאל ועזריה, ועל גוב האריות של דניאל, ולא על כל כבשן אש וגוב אריות, כלומר כמו הב"ח ולא כמו הפרישה.

נס של יחיד

הגמרא, כאמור, הרחיבה את ההוראה של המשנה כלפי נסים שאירעו לבודדים: "אניסא דיחיד איהו חייב לברוכי"[44]. אדם שרואה מקום שנעשה לו נס, מברך: "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה".

בבבלי מפורש שעל נס שנעשה לאדם, הוא חייב לברך. לעומת זאת, בירושלמי נקבע להפך: "מתני' בנסי ישראל אבל בנסי יחידי שנעשו לו אינו צריך לברך"[45]. לכאורה, ישנה מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, אמנם נושאי הכלים של הירושלמי[46] קבעו שהכוונה שם היא שאחרים אינם חייבים לברך על נס שנעשה ליחיד, אבל ודאי שהוא עצמו חייב לברך על נס שנעשה לו, ולפי פירוש זה אין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי.

הפוסקים קבעו כמו הבבלי (וכמו הירושלמי לפי פרשניו), שיחיד חייב לברך על נס שנעשה לו. כך כתב השולחן ערוך: "הרואה מקום שנעשה נס ליחיד אינו מברך, אבל הוא עצמו מברך 'שעשה לי נס במקום הזה'..."[47]. נוסח ברכת היחיד על ראיית מקום שנעשה לו נס הוא, כפי שכתב השולחן ערוך: "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה"[48].

יחיד שאירע לו נס במקום מסוים, לא מברך באופן מיידי ברכת הנסים, אלא הוא מחויב בברכת הגומל על הנס שאירע לו[49]. אולם, בפעם הבאה שבא האדם מגיע לאותו המקום שנעשה לו הנס, הוא מחויב בברכת הנסים[50] (אפילו אם לא עברו שלשים יום מאז הנס עצמו)[51], ומכאן ואילך בכל פעם שרואה אותה בפער של שלשים יום, מחויב בברכת הנסים, בהתאם להלכות על הפער בראייה הנוגעות לכל ברכות הראייה[52].

גודל הנס

הפוסקים דנו בעניין גודל הנס שמחייב יחיד בברכה. השולחן ערוך פסק: "יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם, אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול, וכיוצא בזה, אינו חייב לברך, ויש חולק, וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות"[53].

המגן אברהם[54] מסביר שדוגמאות לנסים שיצאו ממנהג העולם מופיעות בגמרא[55], כמו מקרים שבהם התנפל על אדם אריה והוא ניצל. בעל המשנה ברורה[56] כותב כמו המגן אברהם, ומביא לדוגמה את המקרה בגמרא שבו אדם הסתובב במדבר ולפתע נוצר לו מעיין כדי שישתה ממנו, כמקרה של נס היוצא מגדר הרגיל. המשנה ברורה[57] מבאר שלא רק הסכנה צריכה להיות יוצאת ממנהג העולם, אלא גם אופן ההצלה צריך להיות יוצא ממנהג העולם.

בביאור הדעה השנייה שהובאה בשולחן ערוך, "ויש חולק", בעל המשנה ברורה[58] מסביר שאין הכוונה לכל אדם שאירע לו אירוע בדרך הטבע שהוא מסוכן קצת, שכן אז כל יולדת הייתה צריכה לברך ברכות הנסים. אלא, כך הוא מסביר את ההבדל בין השיטות בשולחן ערוך: "ואנן לכלי עלמא נס בעינן, רק דלשיטה א' בעינן דווקא שהנס של הצלה יהיה דווקא למעלה מדרך הטבע, כנסי אבותינו, ולשיטה ב', כל דבר שמזמין השם ברגע זו בדרך התולדה גם-כן מקרי נס"[59]. דהיינו, לפי השיטה השנייה אין צורך שיהיה מדובר בנס עם תופעת טבע יוצאת מגדר הרגיל, אלא מספיק שהתזמון יהיה יוצא מגדר הרגיל בשביל שהדבר ייחשב לנס. לדוגמה, במקרה שבו אדם קרוב לסכנת מוות בידי מרצחים, ובמקרה מזדמנים לשם אנשים והמרצחים בורחים, אין כאן נס שיוצא מגדר הטבע (שהרי הזדמנותם של אנשים אינה תופעה יוצאת דופן), אבל עדיין צריך לברך על כך כיוון שעיתוי בואם של המזדמנים הוא נסי מבחינתו של הניצול.

הרדב"ז[60] דן בשתי האפשרויות המובאות בשולחן ערוך, ופוסק שאדם שנפל מסולם צריך לברך ברכת הנסים אם הייתה שם סכנה, דהיינו כמו השיטה השנייה בשולחן ערוך. המהריט"ץ[61] גם כן פוסק כפי הדעה השנייה, ופוסק שאדם צריך לברך ברכת הנסים במקרה שבו גנב חנק אותו, כך שאיבד הכרה, והאיש ניצל רק מפני שהגנב לא ידע שהוא לא מת.

יחיד שנעשו לו נסים רבים

מי שנעשו לו מספר נסים, כשהוא רואה אחד מן המקומות הללו, מזכיר בברכו גם את שאר המקומות שנעשו לו נסים. נוסח הברכה הוא: "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה ובמקום פלוני...", כאשר המקום הראשון שהאדם מזכיר בברכתו הוא המקום אותו הוא רואה באותה שעה.

בסוגיא על ברכת הנסים, הגמרא[62] מביאה סיפור על בנו של רבינא, שאירעו לו שני נסים שונים. הנס הראשון היה כאשר שהה בבקעה של מקום שמכונה "ערבות", ולא היה לו מים לשתות, והוא עמד למות בצמא, ולפתע נעשה לו נס ונברא מעיין והוא שתה ממנו. הנס השני אירע בשוק של העיר "מחוזא", כאשר לפתע גח לעברו גמל שהשתגע ואיים לדרוס אותו למוות, כאשר לפתע נפער פתח בתוך חומת הבית לידה עמד בנו של רבינא, והוא נכנס פנימה וניצל מן הגמל הזועם. כאשר שאל מה הוא צריך לברך, נאמר לו שכאשר יגיע ל-"ערבות", צריך לברך "ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל", ואילו כשיגיע לשוק של העיר "מחוזא", צריך לברך "ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות".

מתוך הסיפור הזה, הפרשנים מסיקים שלאדם שנעשו מספר נסים, כאשר יגיע למקום בו נעשה לו אחד מהנסים הללו, יברך לא רק על הנס שנעשה לו באותו מקום, אלא על כל הנסים שנעשו לו. כך פסק השולחן ערוך להלכה: "מי שנעשו לו נסים הרבה, בהגיעו לאחד מכל המקומות שנעשה לו נס צריך להזכיר כל שאר המקומות, ויכלול כולם בברכה אחת."[63].

אמנם, יש מהראשונים[64] שחלקו על השולחן ערוך, וקבעו כי הזכרת המקומות הנוספים שנעשה בהם נס היא בגדר רשות ולא בגדר חובה. מכל מקום, ההלכה היא כפי השולחן ערוך, שצריך להזכיר את כל המקומות שנעשו לו בהם נסים. בנוסח הברכה צריך להקדים את הנס שנעשה במקום בו האדם עומד[65], ולאחר מכן יכלול את שאר הנסים שנעשו במקומות אחרים, לפי הנוסח: "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם שעשה לי נס במקום הזה ובמקום פלוני..."[66].

הרב בצלאל שטרן, בספרו אהלך באמיתך[67], מדייק מהראב"ן שנוסף על הנוסח המופיע בשולחן ערוך: "שעשה לי נס במקום הזה ובמקום פלוני...", ניתן גם לברך בנוסח דומה: "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם שעשה לי נסים במקום הזה ובמקום פלוני...". בנוסח כזה, מסביר הרב שטרן[68], עיקר הברכה הוא על כל הנסים שנעשו לאדם ורשימת הנסים היא פירוט, בעוד שלפי הנוסח המופיע בשולחן ערוך עיקר הברכה הוא על הנס שנעשה במקום שבו עומד האדם, ואילו כל שאר הנסים מוזכרים כדרך אגב.

המשנה ברורה[69] פוסק שאם אדם ראה מקום אחד שנעשה לו נס, ובירך על מקום זה ועל שאר כל המקומות שנעשו לו נסים, ולאחר מכן (בפרק זמן שהוא פחות משלושים יום) ראה מקום אחר שנעשה לו בו נס, מברך עוד פעם בשם ומלכות למרות שכבר בירך על אותו מקום כשראה את מקום הנס הראשון. במקרה כזה, מסתפק בעל המשנה ברורה[70] אם בברכה על מקום הנס השני, יכלול המברך את מקום הנס הראשון בסוף הברכה, למרות שכבר בירך עליו בשם ומלכות בראותו את מקום הנס הראשון, ופוסק שאפשר לכלול בברכה השנייה את מקום הנס הראשון, כיוון שעיקר הברכה הוא על הנס שנעשה במקום השני ולא על הנס הראשון.

הרב בצלאל שטרן, בספרו אהלך באמיתך[71], דן גם במקרה של אדם שנעשו לו מספר נסים באותו מקום. במקרה כזה מברך בנוסח "שעשה לי נסים במקום הזה". כמו כן, לא צריך להקפיד ולהזכיר בברכה את הנסים על פי הסדר הכרונולוגי שבו התרחשו, אמנם אם יש נסים שהם יותר משמעותיים מאשר נסים אחרים שאירעו באותו מקום, ראוי שיזכיר את הנסים הגדולים קודם לכן כדין קדימה לחביב[72].

ברכות על נסים שאירעו לקרובי משפחה

ברכות על נסי אביו וסבו

אדם צריך לברך לא רק על ראיית מקום שנעשה לו עצמו נס, אלא גם על ראיית מקום שנעשה בו לאבותיו נס, דהיינו לא רק אביו וסבו, אלא גם דורות מוקדמים יותר, בין אם היה בחיים בשעת הנס ובין אם לא.

הדיון בשאלה זו, נובע משוני בגרסאות. הנוסח בגמרא קובע:

"...אניסא דיחיד איהו חייב לברוכי"

(ברכות נד.)

מנוסח זה משתמע שרק האדם עצמו מברך על הנס שקרה לו. אמנם, ברי"ף מופיע נוסח אחר:

"...אניסא דיחיד הוא ובריה ובר בריה צריכי לברוכי..."

(רי"ף ברכות מג.)

מגרסתו של הרי"ף[73] למדים שלא רק האדם עצמו חייב לברך על נס שקרה לו, אלא גם בנו ונכדו (בן בנו) צריכים לברך על נס שקרה לו.

בגרסתו של הרי"ף ישנן שתי דרכים שונות להבין את הסוגיא. חלק מהפרשנים[74] מבינים שמברכים על הנס דווקא בנו ונכדו של האדם שנעשה לו הנס, אולם בדורות שלאחר מכן, כלומר מהנין ואילך, כבר לא מברכים. הפרשנים מביאים מספר הסברים לדעה זו:

1. בנו ונכדו של האדם שנעשה לו הנס נחשבים כבני דורו. כיוון שכך, נפשו של הבן והנכד קשורה בנפשו של האדם שנעשה לו הנס[75], ולפיכך רק הם מחויבים בברכה. אמנם, מכאן והלאה, הנין אינו נחשב לבן דורו של האדם שנעשה לו הנס, ולפיכך אינו מברך[76].

2. "עד כאן רחמי האב על הבן". ציטוט זה לקוח מפירוש רש"י על התורה[77], לגבי בריתם של אברהם אבינו ואבימלך שמופיעה בפרשת וירא. בברית אבימלך דורש מאברהם להתחייב לו שלא יפגע בבניו ובנכדיו, ורש"י מסיק מכך שעד לדור זה ישנו קשר נפשי עמוק בין קרובי המשפחה. מכאן מדייקים הפרשנים, שמדור הנין והלאה, אין קשר נפשי גדול כלפי הסבא, ולפיכך לא יצטרכו מדור זה והלאה לברך על נס שנעשה לסבא[78].

3. מצוות כיבוד אב ואם מחייבת את האדם לברך על נס אביו. מצווה זו נוהגת גם בנכד, ולכן גם הנכד חייב לברך[79].

לעומת זאת, יש המבינים[80] שהנוסח "בריה ובר בריה" מבטא בקיצור את העיקרון שמברכים על הנס כל הצאצאים של האדם שנעשה לו הנס, ומכאן שגם הנין ובן הנין מברכים על הנס וכן הלאה. הפרשנים[81] מסבירים שהטעם לכך הוא משום שכל יוצאי יריכו של האדם שנעשה לו הנס שותפים בנס, שהרי בלעדי הנס לא היו נולדים כלל.

הירושלמי מותיר את הברכה על נס אביו בסימן שאלה: "מהו שיברך אדם על נסי אביו ועל נסי רבו..."[82]. אמנם, יש שפירשו את המשך הירושלמי "...מהו שיברך" כתשובה לשאלה שנשאלה לגבי נס אביו ורבו, שזוהי פשיטת הספק והמסקנה בירושלמי היא כמו בבבלי[83].

ספר המכתם[84] מביא שיטה ייחודית: "ואותן ברכות שהן הודאה על הנס צריכין הזכרה ומלכות, אבל אותן שהן על נס אביו או רבו לא בעי מלכות...". ספר המכתם מבחין בין נסים שנעשו לאדם עצמו, עליהם צריך לברך בשם ומלכות, לבין נסים שנעשו לאבותיו ורבותיו של האדם, עליהם צריך לברך בלא שם ומלכות.

מכל מקום, ההלכה לא נפסקה להלכה כפי המכתם, אלא לפי רוב הפוסקים, שמברכים כל יוצאי יריכו של האדם. כך פסק השולחן ערוך: "וכל יוצאי יריכו גם-כן מברכין 'שעשה נס לאבי במקום הזה'"[85].

לפי הטעם שהובא לעיל לכך שכל יוצאי יריכו של האדם מברכים, כיוון שהם שותפין באותו הנס ולמעשה הם בחיים בזכותו, היה מקום לחלק בין צאצאים שנולדו לפני הנס ובין צאצאים שנולדו לאחריו. לכאורה פשוט שצאצאים שנולדו אחרי הנס יברכו על שותפות באותו הנס, אמנם אם בנו של אדם נולד לפני נסו, הוא בפועל אינו שייך באותו הנס, כיוון שממילא היה חי גם לו אביו לא היה ניצל. אמנם, הפוסקים[86] לא נטו לעשות חלוקה כזאת. הנימוק לכך[87] נעוץ בסינתזה בין שני הטעמים לברכת הבן על אביו כפי שהובאו לעיל. מצד כיבוד אב ואם ישנו חיוב על הבנים והנכדים לברך על נס אביהם, אפילו אם נולדו כבר בשעת מעשה, ואין הם שייכים בהצלה. נוסף לכך, מצד השותפות בנס, חייבים כל צאצאיו של האדם שנעשה לו הנס שנולדו לאחר מעשה הנס, לברך כיוון שהם שותפים בנס וחיים בזכותו. מכפל סיבות זה, יוצא שאם יש לאדם צאצא שהוא מדור מרוחק יותר מהנכד שחי בזמן הנס (דהיינו נין והלאה), הוא לא יברך, כיוון שגם אינו חייב מצד כיבוד הורים, וגם אינו חייב מצד שותפות בנס[88].

אם לאביו של אדם נעשה נס במקום מסוים, הוא מחויב בברכת הנסים מיד כשיגיע לשם בפעם הבאה, אפילו אם לא עברו שלושים יום מאז הפעם האחרונה שראה את המקום[89]. הסיבה היא משום שבפעם הקודמת שבה היה הבן במקום, לא היה לו שום סיבה להתפעל מראיית אותו מקום, ואילו כשרואה את המקום לאחר הנס, מתפעל הוא מהמקום בפעם הראשונה. מכאן ואילך בכל פער שלשים יום, הבן מברך על ראיית מקום הנס שנעשה לאביו[90].

אם לאביו נעשו מספר נסים, כשהבן יגיע למקום שבו נעשה נס לאביו, הוא אינו צריך להזכיר את כל הנסים שנעשו לאביו, אלא רק יברך על הנס שנעשה באותו מקום[91].

נוסח הברכה

בעניין נוסח הברכה, קבע השולחן ערוך שמברכים: "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם שעשה נס לאבי במקום הזה"[92]. לכאורה, משתמע מלשון השולחן ערוך שזהו הנוסח ששייך לא רק בבנו של הניצול, אלא גם בכל יוצאי ירכיו, שיברכו בנוסח זה.

אמנם, ישנן גרסאות שיוצאי ירכיו של אדם שנעשה לו נס מברכים "שעשה נס לאבותינו במקום הזה"[93], ויש גם הגורסים "שעשה נס לאבותי במקום הזה"[94]. הדברי חמודות[95] מחלק בין יחיד שמברך "שעשה נס לאבי" לבין צאצאים רבים שמברכים "שעשה נס לאבותינו", אמנם הוא מתקשה בלשון "אבותינו" ומעדיף לשון "אבינו". המשנה ברורה[96] כתב שרק הבן מברך "ברוך שעשה נס לאבי", ואילו הדורות שלאחר מכן מברכים "שעשה נס לאבותי" או "שעשה נס לאבי אבא", ומובאת בשער הציון שם[97] דעת הכלבו, שאמר שאפשר לברך "שעשה נס לזקני".

ברכות על נסי אמו וסבתו

הדין בנסים שאירעו לאמו ולסבתו של אדם זהה לדין של נסים של אביו וסבו[98]. במקרה של נס של אמו של אדם, נוסח הברכה הוא "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם שעשה נס לאמי במקום הזה", ואילו במקרה של נס של סבתו, נוסח הברכה הוא "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם שעשה נס לאם אמי במקום הזה" או "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם שעשה נס לזקנתי במקום הזה"[99].

ברכת האב על נס בנו

ספר המכתם מעלה את האפשרות שלאב תהיה רשות לברך בראיית מקום שנעשה בו נס לבנו. אמנם, בעל המשנה ברורה[100], בהסתמכו על האבודרהם, דוחה אפשרות זו.

ברכת הבעל על נס אשתו

בעל המשנה ברורה פוסק שאין הבעל מברך על נס אשתו, וכן להפך – אין האשה מברכת על נס בעלה[101].

ברכות על נס שנעשה לרבו

אדם שנעשה נס לרבו המובהק, מברך כאשר הוא רואה את המקום שבו נעשה הנס. נוסח הברכה הוא: "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם שעשה נס לרבי במקום הזה".

הירושלמי מסתפק בשאלה אם מברכים על ראיית מקום שנעשה בו נס לרבו של האדם: "מהו שיברך אדם על נסי אביו ועל נסי רבו..."[102]. יש מהראשונים[103] שפשטו את הספק המופיע בירושלמי מסיפור שמובא בבלי: "רב יהודה חלש ואתפח. על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן. אמרי ליה: בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא"[104]. בגמרא מסופר על רב יהודה שחלה ונתרפא, ועלו אליו תלמידיו ובירכו על כך שנתרפא. מכאן מסיקים הראשונים שיש חיוב לברך על מקום שנעשה בו נס לרבו. בעקבות זאת פסק השולחן ערוך להלכה: "על נס של רבו צריך לברך כשם שהוא מברך על נס של אביו"[105].

בספר המכתם[106] מובאת שיטה ייחודית, לפיה על נסים שנעשו לרבו, יברך אדם בלא שם ומלכות, בניגוד לברכות על נסים שנעשו לו, שם יברך עם שם ומלכות.

ההגיון שמובא מאחורי ברכה על נס שנעשה לרבו, מובא במאירי: "אין חובה אלא לאביו ורבו שנפשו קשורה בהם"[107]. דהיינו, נפשו של אדם קשורה בנפשו של רבו, ולפיכך הוא מתפעל ומתפעם לנוכח ראיית מקום שנעשה בו נס לרבו, וממילא צריך לברך.

על פי התפיסה של המאירי, הרב עליו מברכים הוא רב שנוצרת התפעלות מראיית מקום שנעשה לו נס, כלומר מדובר בקשר איתן בין הרב לתלמיד. באותו קו מחשבה, פוסק המשנה ברורה שהרב עליו מברכים חייב להיות הרב המובהק של התלמיד[108], בנימוק שהסמיכות בירושלמי בין אביו של אדם לבין רבו מעידה על קרבה גדולה לרב כקרבה לאב, דהיינו מדובר ברב מובהק שקרוב לאדם. לעומת זאת, יש פוסקים אחרים הסוברים שכל אדם שלימד אותך תורה מוגדר כרבך לעניין ברכת הנסים[109].

פוסקים אחרים[110] לומדים את הסמיכות בירושלמי דווקא כלפי אדם מסוים, כלומר אם הרב הוא אדם גדול וחשוב כדי שיהיה לו מעמד של אדם מסוים, אזי הוא ראוי לברכה, ובימינו שאין אנשים כאלה, עדיף שלא לברך כלל משום ספק ברכות להקל.

שלא כמו ראיית מקום נס שנעשה לאב, המחייבת לדורות, ברכה על נס שנעשה לרבו של אדם שייכת רק בו עצמו, ולא בצאצאיו[111].

הנהגות בעקבות נס שנעשה ליחיד

המגן אברהם[112] כותב שאדם שנעשה לו נס, יתקן בעקבותיו תיקונים לצורכי ציבור בעיר. בספר אהלך באמיתך[113] מדויק שהכוונה בתיקון צורכי ציבור בעיר, היא לעיר שבה נעשה לאדם הנס, ולא לעיר שבה הוא גר[114]. המשנה ברורה[115] גם פסק כן, והוסיף שאדם שנעשה לו נס יש לו להרבות בצדקה, בייחוד לתלמידי חכמים, דבר המסמל את קרבן התודה שהיה חייב לו בית המקדש היה קיים. כמו כן, המשנה ברורה כותב שבתאריך שבו אירע לאדם הנס, ראוי להודות לקב"ה על הנס שעשה לו ולספר בשבחו.

דינים נוספים בברכת הנסים

ניכר מקום הנס

כאמור, עיקר ברכת הנסים מקורה בהתפעלות של האדם בראותו את מקום הנס. בעקבות כך מעלים הפרשנים את השאלה, האם ההתפעלות נובעת מראיית מקום הנס בלבד, ללא כל עדויות שמעידות על שקרה במקום, או ששרידים חיוניים לצורך ביטוי ההתפעלות, וממילא העדויות הללו נצרכות בשביל לברך ברכת הנסים.

התוספות כותב בהתייחסות לעניין זה:

"ושוב היה נראה לרבינו יהודה כיון שאין הנס ידוע ע"פ המקום... אין מברכין עליו אלא אותן שנעשו להם הנס. וכן כל אדם מברך על נסו אע"פ שאין ניכר מתוך המקום"

(תוספות ברכות נד:[116] ד"ה "אבני")

התוספות[117], אם כן, מחלק בעניין זה בין נסים שנעשו לרבים לבין נסים שנעשו ליחיד. בנסי רבים, יש צורך שתהיה עדות בשטח לקיומו של הנס, ורק כך יוכלו לברך. לדוגמה, על נס הרבים של תבוסת מחנה סנחריב שצר על ירושלים, אין מברכין על תקן נס רבים כיוון שאין דבר הניכר מתוך המקום שמעיד על תבוסה זו[118]. זאת בניגוד לדוגמאות שהובאו בברייתא, שלהן יש עדות מוחשית לקיומו של הנס. כך פסק המשנה ברורה להלכה[119].

לעומת זאת, בנסי יחיד, היחיד יכול לברך על נסו גם אין לכך עדויות בשטח, כיוון שההתפעלות שלו נובעת מעצם העובדה שהוא זוכר את המאורע, ולא מתוך השרידים לכך שנותרו במקום.

ראיית הניצולים

מברכים ברכת הנסים לא רק על המקומות שבהם נעשה הנס, אלא גם על ראיית האנשים שנעשה להם הנס, לפי אותם כללים של שאר ברכות הראייה.

הסיבה שמברכים גם על ראיית האדם שנעשה לו הנס נעוצה בגמרא ממנה לומדים את החיוב בכל ברכת הנסים, מסיפורו של יתרו:

"מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וגו'..."

(ברכות נד.)

יתרו הגיע למחנה ישראל במדבר לאחר קריעת ים סוף וטביעת חיל פרעה בים. בעקבות הסיפורים שיתרו שמע ממשה, ובעקבות ראיית העם הניצול שעבר בתוך הים, בירך יתרו את ה', ברכה שמהווה למעשה ברכת הנסים. אמנם, לסיפורו של יתרו בעיה מהותית אחת, והיא שמפשט הפסוקים יתרו לא ראה את ים סוף, אלא את בני ישראל. כלומר, הוא לא ראה את מקום הנס, אלא את האנשים שניצלו בנס, ואף על פי כן אנחנו רואים שהוא בירך ברכת הנסים, ויתר על כן - מברכה זו אנחנו לומדים על החיוב בברכת הנסים.

בעקבות זאת, הסיקו הפרשנים[120], שניתן לברך ברכת הנסים לא רק על ראיית המקום שבו נעשה הנס, אלא גם על ראיית הניצולים (או הניצול) בנס. בעקבות זאת, פסק כך האבודרהם[121] ובעקבותיו גם הרמ"א: "יש אומרים[122] דהוא הדין אם רואה האדם שנעשה לו הנס, מברך עליו כמו שמברך על המקום שעשה בו הנס"[123]. ההגיון שבברכה זו היא שאדם מתפעל, לא רק על ראיית מקום הנס, אלא גם על ראיית האנשים שניצלו בנס.

נחלקו הפוסקים באשר לחשיבות הברכה על הניצולים. יש שכתבו[124] שברכה זו עדיפה וחביבה יותר מברכה על ראיית מקום הנס, ולכן מברכים אותה על כל אדם שנעשה לו נס, ולאו דווקא על אדם עם קירבה מסוימת למברך. אמנם, רוב הפוסקים[125] אומרים שברכת הנסים על ראיית האדם הניצול מתבטאת באותם מקרים שבהם מראש יש חיוב על ברכת הנסים. כלומר, אדם צריך לברך על אדם שנעשה לו נס, רק אם מדובר ברבו, אביו, או אדם אחר שלו היה רואה את המקום שבו נעשה לו הנס היה צריך לברך.

כבכל ברכות הראייה, הדינים של פער של שלושים יום מראייה לראייה שייכים גם בעניין ראיית הניצולים. כלומר, צריך לברך רק בראיית הניצול פעם בשלשים יום, ואם רואים אותו בתוך השלשים יום, לא מברכים אך טווח שלושים היום מתחיל מנקודת הראייה האחרונה. בעל המשנה ברורה מעיר[126] שראיית המקום והאדם מצויים על אותו ציר מבחינת פער הראייה. דהיינו, אם אדם ראה ניצול ובירך עליו, ובתוך שלושים יום ראה את המקום שבו אותו אדם ניצול, הוא לא מברך, אבל הפער עד לברכה הבאה הוא שלושים יום.

נוסח הברכה, במצב של ראיית הניצול ולא המקום, אינו כולל את המילים "במקום הזה", כיוון שאין זה שייך, אלא נוסח הברכה הוא: "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם שעשה נס לאבי" או "ברוך אתה ה' א-לקינו מלך העולם שעשה נס לרבי" וכן הלאה[127].

מעמד ברכת הנסים כיום

כיום ירד קרנן של רוב ברכות הראייה, ובתוכן ברכת הנסים, משום החשש של ברכה לבטלה ונשיאת שם ה' לשווא. בגלל הכלל של ספק ברכות להקל, רוב הפוסקים נוטים שעדיף לא לברך בשם ומלכות על ראיית מקומות שנעשו בהם נסים, ומסתפקים באמירת ברכה בלא שם ומלכות, כלומר בנוסח "ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה" וכן הלאה.

ברכת הנסים לניצולי שואה

הרב בצלאל שטרן דן בהרחבה בנושא של ברכת הנסים עבור ניצולי שואה שחוזרים למחנות בפולין, למקומות אותם שרדו במהלך המלחמה[128]. בפניו עמדו מספר בעיות הלכתיות:

ראשית, ההגדרה שההלכה מציבה לנס, כאמור לעיל, היא "שהוא יוצא ממנהג העולם, אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו, כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול, וכיוצא בזה, אינו חייב לברך"[129]. לכאורה, במקרה של השואה לא היה נס שיצא מטבעו של עולם, אלא היה מדובר בהישרדות גרידא. אמנם, הרב שטרן מדקדק מהמילה "גנבים" שרק כאשר מראש לא הייתה כוונה לפגוע באדם, אז מדובר בדבר שהוא אינו יוצא מטבע העולם. לעומת זאת, בלסטים שמטרתם להזיק לאדם עצמו, ודאי שהצלה מהם נחשבת לנס. הרב שטרן משייך את הנאצים ועוזריהם לקטגוריה השנייה ולפיכך הוא פוסק שמדובר בנס שעליו ראוי לברך. כמו כן, הרב שטרן טוען שעצם השהות הממושכת במחנות הריכוז וההשמדה מוגדרת כנס שיוצא מגדר העולם.

בעיה נוספת שמעורר הרב שטרן היא שברכת הנסים נסובה סביב ראיית מקום ספציפי, ואילו במקרה של סבל ממושך אי אפשר להצביע על מקום מסוים שבו אירע הנס (מלבד אנשים מסוימים שאירע להם נס במקום מסוים במהלך השהות במחנות, כגון שהוכו וניצלו, או שהיו אמורים להיות מוצאים להורג, וכדומה). לפיכך בראיית המחנה ככלל אי אפשר לברך בשם ומלכות וניתן להסתפק בברכה בלא שם ומלכות. אמנם, ישנו גם נס ההצלה, הוא הרגע שבו המחנה שוחרר בידי בעלות הברית, ובאותו מקום שבו האדם עמד בשעת ההצלה, אפשר לברך בשם ומלכות.

אדם ששהה בשני מחנות למשך זמן ממושך, דינו כאדם שנעשו לו נסים רבים, ולכן אם הוא מברך על מקום אחד, יזכיר בברכה את המקום השני, וכן להפך (אפילו בפער שבתוך שלשים יום).

ראו גם

לקריאה נוספת

  • הרב בצלאל שטרן, אהלך באמיתך: אוצר הלכות ובירורי עניינים ליוצא לדרך, בדרכו, בהגיעו למחוז חפצו והמסתעף, הנוגעים לארבעת חלקי שו"ע, תשנ"ב, פרק י"ג (עמודים קלז-קנג)
  • הרב בצלאל שטרן, שו"ת בצל החכמה, חלק ה סימנים סב-סג

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0
  1. ^ ברכות נד.
  2. ^ שמות פרק י"ח פסוק ו'
  3. ^ תוספות, מסכת ברכות, דף נ"ד עמוד א', ד"ה הרואה רא"ש (ברכות פ"ט סי' א), משנה תורה לרמב"ם, הלכות ברכות, פרק י', הלכה ט'. ספציפית לגבי ברכת הנסים, אצל רבנו יונה (ברכות מג. בדפי הרי"ף סוד"ה "אמרי"), במרדכי (ברכות סי' רח), באבודרהם (שער שמיני בהלכות ברכות) ועוד
  4. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן רי"ח, סעיף א'
  5. ^ השגות הראב"ד ברכות מד. בדפי הרי"ף סע' ב, וכן דעת המאירי (ברכות נד. ) בהסתייגויות מסוימות
  6. ^ תוספות (ברכות נד. ד"ה "הרואה"), ברא"ש (ברכות פ"ט סי' א), בתוספות רא"ש (נד.), במרדכי (ברכות סי' ריח), באבודרהם (שער שמיני בהלכות ברכות) ו (שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח סע' ג). הפוסקים מתבססים על הגמרא המפרשת את הפרקים שקובע ר' יהודה לראיית הים הגדול כפרק זמן של שלושים יום, וכן על הירושלמי שקובע שקריעה על בית המקדש נעשית אחת לשלושים יום. ההלכה היא בניגוד לפסיקת הראב"ד כפי שפסק לעיל. מלשונו של הראב"ד משמע שאין חיוב כלל בברכות הראייה, ולפיכך אינו חייב לברך אותן אף פעם. אמנם, הראשונים המצטטים את הראב"ד משנים בגרסתו. כך למשל כותב הרשב"א: "וְדַוְקָא פַּעַם רִאשׁוֹנָה חוֹבָה, מִכָּאן ואֵילַך רְשׁוּת, וְכָךְ כָּתַב הראב"ד ז"ל" (רשב"א ברכות נד.). כך גם ציטטו הריטב"א (ברכות נד.), הטור (סי' ריח), השיטה מקובצת (ברכות נד.) ועוד. מלשון זו משמע שישנו חיוב בברכות הראייה, אמנם הוא חד-פעמי ומכאן ואילך זו רשות בלבד. מכל מקום, ההלכה היא שאדם מתחייב בברכת הנסים מחויבת פעם בשלושים יום. ראו גם: ברכות הראייה.
  7. ^ לפי השיטה (שנפסקה להלכה) היא שחייבים לברך על ברכות הראייה פעם בשלושים יום, ישנה מחלוקת באשר לברכה בתוך שלושים יום. הבית יוסף (טור אורח חיים סי' ריח סע' ג) קובע שאסור לברך בתוך שלושים הימים מהפעם האחרונה שנראה המקום שנעשה בו הנס. לעומת זאת, הב"ח (טור אורח חיים סי' ריח סע' ג) קובע שמותר לברך בתוך שלושים יום בגדר ברכת רשות, דהיינו בלא שם ומלכות. ראו גם: ברכות הראייה.
  8. ^ ברכות נד.
  9. ^ דבריו של הדרישה מופנים כעיקרון כלפי שיטתו של הראב"ד בסוגיא לגבי כל ברכות הראייה (ראו לעיל הערה 4). אמנם, הבנתו העקרונית באשר למהותן של ברכות הראייה נותר בעינו, והוא שברכות הראייה מכוונות כלפי התפעלות נפשו של האדם לנוכח הדברים אשר הוא רואה. ראו גם: ברכות הראייה.
  10. ^ ברכות נד.
  11. ^ ברכות מג. בדפי הרי"ף סוד"ה "גמ'". רבינו יונה מצוטט גם בפירוש הדברי חמודות על הרא"ש (ברכות פ"ט סי' א ס"ק ג), בכסף משנה (רמב"ם הלכות ברכות פרק י' הלכה ט' ד"ה "הרואה מקום שנעשו בו נסים וכו'"), וכן בבית יוסף (טור אורח חיים סי' ריח סע' ב (א)) ובפרישה (טור אורח חיים סי' ריח ס"ק ו).
  12. ^ ברכות נד. סוד"ה "כאן", וכך לשונו: "ומעתה אין צריך לומר אם אירע נס שבעיר אחת שאין האחרים מברכין עליו"
  13. ^ בירור הלכה, ברכות נד. ד"ה "ברכה שמברכים על הנס" סע' ב. נס של רבים
  14. ^ בבירור הלכה מביאים שתי ראיות לטענה זו. האחת, היא הגמרא במסכת הוריות שפוסקת בעניין שגגת רק בהתייחסות לבני ארץ ישראל: "ובהוראה הלך אחר רוב יושבי ארץ ישראל, שנאמר: (מלכים א' ח) ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' אלקינו שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום, מכדי כתיב וכל ישראל עמו, קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים למה לי? שמע מינה: הני הוא דאיקרי קהל, אבל הנך לא איקרי קהל" (הוריות ג.). הראיה השנייה היא הגמרה במסכת ברכות שקובעת: "ואמר רב המנונא: הרואה אוכלוסי ישראל, אומר: ברוך חכם הרזים... אמר עולא: נקיטינן - אין אוכלוסא בבבל. תנא: אין אוכלוסא פחותה מששים רבוא" (ברכות נח.)
  15. ^ ירושלמי ברכות פ"ט ה"א (סב. בדפוס וילנא)
  16. ^ דברי הירושלמי מובאים גם ברא"ש (ברכות פ"ט סי' א), בתוספות רא"ש (ברכות נד. בריטב"א, במאירי (ברכות נד. ד"ה "אמר"), בשיטה המקובצת, בשיטה להר"א אלשבילי, וכן מובא בטור (אורח חיים סי' ריח).
  17. ^ מסכת הוריות פרק א' משנה ה'
  18. ^ מפורש שכשהתורה אומרת "כל המצוות האלה", היא מתכוונת לעבודה זרה, ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה (ע"פ פירושו של ר' פנחס קהתי למשניות, הוריות פרק א' משנה ה', עמ' תס)
  19. ^ ספר במדבר פרק ט"ו פסוקים כ"ב-כ"ד
  20. ^ מחצית השקל על שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח ס"ק ג
  21. ^ ע"פ פירושו של ר' פנחס קהתי למשניות, מסכת הוריות פרק א' משנה ה', עמ' תס
  22. ^ שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח סע' ב'
  23. ^ כך מבואר טעמו של השולחן ערוך בדברי חמודות, בפירושו על הרא"ש (ברכות פ"ט סי' א' ס"ק ו)
  24. ^ (דברי חמודות על הרא"ש, ברכות פ"ט סי' א' ס"ק ו). ב"ח (טור אורח חיים סי' ריח סע' ד'). ומובא במגן אברהם (שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח ס"ק ג). והתפארת שמואל על הרא"ש (ברכות פ"ט סק"א) גם הקשה כך על הרמב"ם.
  25. ^ לפרשנים שלוש קושיות עיקריות על פסיקתו של השולחן ערוך: 1. על פי הגמרא במסכת עירובין: "[במחלוקת בין] רבי מאיר ורבי יהודה – הלכה כרבי יהודה" (עירובין מז.), ומכאן משמע שהשולחן ערוך צריך לפסוק כמו רבי יהודה. 2. במשנה הנידונה (הוריות פרק א' משנה ה') ישנה דעה שלישית, היא שיטת רבי שמעון, ממנה גם משמע שהביטוי "קהל" משמעו שבט אחד. במצב זה קיים רוב שקובע שפירוש הביטוי "קהל" הוא שבט אחד. 3. הרמב"ם פסק במפורש כר' יהודה ופירש את הביטוי "קהל" כשבט יחיד: "ואם בשאר כריתות שחייבין על שגגתן חטאת קבועה שגגו והורו, מביא כל שבט ושבט פר חטאת וזהו האמור בפרשת ויקרא שנאמר ואם כל עדת ישראל ישגו" (רמב"ם הלכות שגגות פרק י"ב הלכה א') הדברי חמודות (בפירושו על הרא"ש, ברכות פ"ט סי' א' ס"ק ו) מתרץ את הקושיא הראשונה ומסביר שהכלל שקובע שהלכה כר' יהודה שייך רק בדינים שיש להם תוקף בהווה, ואילו בהלכות שלעתיד לבוא, בתחומי קודשים וטהרות, לא נפסק כרבי יהודה. אך הקשה על תירוץ זה המגן אברהם (שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח ס"ק ג) מהתוספות במסכת זבחים (ו.), משם משתמע שהמחלוקת בין רבי יהודה לרבי מאיר שייכת גם בדיני קודשים וטהרות, ולכן גם במחלוקת במסכת הוריות ההלכה צריכה להיות כרבי יהודה. מכל מקום, גם אם תירוצו של הדברי חמודות תקף, עדיין נותרו שתי קושיות שהדברי חמודות לא התייחס אליהן כלל. לפיכך, המגן אברהם מתרץ בכיוון אחר. הוא מסביר שיש סוגיא במסכת פסחים (פ.), שם דנים בשאלה אם שבט אחד מישראל טמא לגמרי ואילו השאר טהורים, אם כל ישראל מקריבים את קרבן הפסח בטומאה, או שמחלקים והשבט הטמא יקריב בטומאה, ואילו השאר יקריבו בטהרה. רבי שמעון קובע שכיוון שיש שבט אחד טמא, והוא קרוי עדה, הוא יקריב בטומאה ואילו השאר יקריבו בטהרה. לעומת זאת, רבי יהודה אומר שכולם יקריבו קרבן פסח בטומאה, כיוון שמדובר בקרבן ציבור ולכן לא מחלקים בין השבט הטמא לשאר השבטים. הרמב"ם פוסק לא כרבי שמעון ולא כרבי יהודה, אלא כסתם המשנה שם, ולא כמו שפסק בעניין הוראת שוג ג של בית דין. המגן אברהם מסביר שהדיוק של עדה שייך רק בהוראת בית דין בשוגג, שם מפורש שכתוב "עדה". אמנם, במקרה כמו פסח, שם יש בסך הכל דיוק מהפסוקים אין מקבלים דרישה זו. ממילא, מדייקים מפסח, ולא מהוראת שוגג (שבפסח גם לא כתוב במפורש "עדה", ואילו בהוראת שוגג כן כתוב), ולכן הפסיקה תהיה ששבט אחד לא יספיק לברכת נסים, למרות שמוגדר כ-"קהל". (עיינו עוד במחצית השקל על המגן אברהם, שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח ס"ק ג)
  26. ^ שו"ת הרמב"ם סי' רצג
  27. ^ כך פוסק הרב בצלאל שטרן, בספר "אהלך באמיתך", פרק י"ג, עמוד קלח.
  28. ^ (סב. בדפוס וילנא). וכך מצוטט ברא"ה (ברכות נד. ), וכן משמע שזו הגרסא במאירי (ברכות נד. ד"ה "כאן"), בשיטה מקובצת (ברכות נד. ד"ה "ואסיקנא דאניסא דרבים כולי עלמא מיחייבי לברוכי"), ובשיטה להר"א אלשבילי (ברכות נד. ד"ה "ואסיקנא דרבים כ"ע מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד הוא ניהו חייב לברוכי אבל אחר לא"). הירושלמי מצוטט גם ברא"ש בנוסח אחר: "ואם היה מסוים כגון יואב בן צרויה וחביריו ואדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחביריו מברך" (ברכות פ"ט סי' א). הנוסח המובא ברא"ש מובא גם בתוספות הרא"ש (ברכות נד. ד"ה "הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל") ובטור (אורח חיים סי' ריח סע' ז). מנוסח זה מדייק המעדני יום טוב (בפירושו על הרא"ש, ברכות פ"ט סי' ס"ק ג) שהירושלמי לא הותיר את נושא הברכה על נס יחיד מפורסם בשאלה, אלא קבע שצריך לברך על כך, וכך גם יוצא מדברי הרשב"א (ברכות נד.). אמנם, לפי הגרסא המקורית בירושלמי מדובר בשאלה שלא ניתן עליה מענה.
  29. ^ כך מסבירים המאירי (ברכות נד. ד"ה "כאן"), השיטה מקובצת (ברכות נד. ד"ה "ואסיקנא דאניסא דרבים כולי עלמא מיחייבי לברוכי"), השיטה להר"א אלשבילי (ברכות נד. ד"ה "ואסיקנא דרבים כ"ע מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד הוא ניהו חייב לברוכי אבל אחר לא"). ואילו לפי הגורסים כגירסת הרא"ש (ראה הערה לעיל), אין מדובר בפשיטת ספק מן הבבלי, שכן לפי גרסה זו הירושלמי כבר עצמו הכריע שצריך לברך על מקום שבו נעשה נס ליחידים מפורסמים, אלא מדובר בראיה בלבד.
  30. ^ ברכות נז:
  31. ^ שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח סע' ז'. וכן פסק הרמב"ם (הלכות ברכות פ"י ה"ט), וגם הרשב"א (ברכות נד.), הרא"ה (ברכות נז:) והמאירי (ברכות נז: ד"ה "הרואה מקום בבל הרשעה") פירשו כך.
  32. ^ ברכות נז:
  33. ^ רי"ף ברכות מג. וכן הובאה גרסה זו ברא"ש (ברכות פ"ט סי' ז'), ושם כתב המעדני יום טוב (ס"ק ס) שגרסת הרי"ף היא הנכונה.
  34. ^ סי' ריח ס"ק כה
  35. ^ מובא בבאור הלכה, משנה ברורה סי' ריח סע' ז ד"ה "על נס של אדם מסים"
  36. ^ טור אורח חיים סי' ריח ס"ק ט'
  37. ^ כך פסק בעל המשנה ברורה בבאור הלכה, סי' ריח סע' ז ד"ה "נס של אדם מסים"
  38. ^ טור אורח חיים סי' ריח ס"ק ו-ז, ד"ה "כתב"
  39. ^ משנה בורה סי' ריח סע' ז ד"ה "על נס אדם מסים"
  40. ^ טור אורח חיים סי' ריח ס"ק ג ד"ה "הילכך"
  41. ^ ברא"ש (ברכות פ"ט סי' ז) נכתב: "ראה גוב של אריות וכבשן האש אומר ברוך שעשה נס לצדיקים במקום הזה", מלשון זו משמע שאדם שראה כל גוב אריות או כבשן אש מברך על הנס שנעשה לדניאל ולחבריו. גרסה כזו הובאה גם בטור (אורח חיים סי' ריח סע' ו-ז). אמנם, ברמב"ם הנוסח שונה: "הרואה גוב אריות וכבשן האש שהושלך בו חנניה מישאל ועזריה, מברך ברוך אתה יי' אלקינו מלך העולם שעשה נס לצדיקים במקום הזה" (רמב"ם הלכות ברכות פ"י ה"ט), ומלשון זו לומד המהרש"ל (בחידושיו לטור, שיטתו מובאת בב"ח) שמברך בראיית כל גוב אריות, אך בכבשן אש מברך רק בראיית כבשן האש של חנניה, מישאל ועזריה. אמנם, הב"ח חלק על המהרש"ל ואמר שאין מקום לחלוק בין גוב אריות לכבשן אש, ומדובר ברמב"ם בשגיאת העתקה בלבד, ואילו הנוסח ברמב"ם צריך להיות כמו שמופיע בשולחן ערוך: "הרואה גוב אריות של דניאל וכבשן האש שהושלך בו חנניה מישאל ועזריה...".
  42. ^ טור אורח חיים סי' ריח ס"ק ט. וכן כתב התפארת שמואל (בפירוש על הרא"ש, ברכות פ"ט סי' ז ס"ק ב)
  43. ^ הפרישה מסתמך על דבריו של הרמב"ם (הלכות ברכות פ"י ה"ט), שלפי המהרש"ל חילק בין הדברים הללו (ראו לעיל הערה 32) אף מדייק דבריו מלשון הטור, שכתב: "הרואה גוב של אריות וכבשן האש". מה"א הידיעה המופיעה בכבשן האש, הוא מסיק שמדובר על כבשן אש ספציפי, כלומר כבשן האש של חנניה, מישאל ועזריה. לעומת זאת, הטור כתב "גוב אריות" באופן כללי, ומכאן הוא מדייק שמדובר בכל גוב אריות. אמנם, בסוף דבריו דחה הפרישה טענה זו, כיוון "דלשון העברי הוא כך"
  44. ^ ברכות נד.
  45. ^ ירושלמי ברכות פ"ט ה"א (סב. בדפוס וילנא). הירושלמי מצוטט גם בתוספות הרא"ש (ברכות נד.).
  46. ^ כך כתב הפני משה (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א ד"ה "מתני' בנסי ישראל" וד"ה "אבל בנסי יחידי וכו'"): "מתני' בנסי ישראל. דווקא בנסים שנעשו לכל ישראל: אבל בנסי יחידי וכו'. אין אחר צריך לברך אלא הוא בעצמו דוקא". וכך פירש גם ספר החרדים (ירושלמי ברכות פ"ט ה"א ד"ה "הרואה"). אמנם, ראוי לציין שישנה נטייה בקרב פרשני הירושלמי (המאוחרים מאד מפרשני הבבלי מבחינת התקופה) להכניס לפרשנותם תוכן מתוך התלמוד הבבלי, ולא לפרש את התלמוד הירושלמי כשלעצמו, לכן יש לקחת את פרשנותם המלבישה את הדעה המובאת בבבלי לתוך הדעה המובאת בירושלמי, בערבון מוגבל.
  47. ^ שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח סע' ד'. וכך גם פסקו הרי"ף (ברכות רי"ף מג.), הרא"ש (ברכות פ"ט סי' א), המרדכי (ברכות סוסי' ריא), הרמב"ם (הלכות ברכות פ"י ה"ט) ועוד רבים, ואין חולקים שיחיד מברך על נס שנעשה לו.
  48. ^ שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח סע' ד'. נוסח זה מופיע גם ברבינו יונה (ברכות רי"ף מג. ד"ה "גמ'") שמצוטט גם בכסף משנה (רמב"ם הלכות ברכות פ"י ה"ט ד"ה "וכתב"), בשלטי הגיבורים (ברכות רי"ף מג. ס"ק א) וברמב"ם (הלכות ברכות פ"י ה"ט).
  49. ^ משנה ברורה סי' ריח ס"ק לא.
  50. ^ מגן אברהם שולחן ערוך אורח חיים סי' ריט סע' י, משנה ברורה סי' ריט ס"ק ל
  51. ^ כך פסק הרב בצלאל שטרן בספר "אהלך באמיתך", פרק יג, סע' ח ס"ק א (עמוד קלט), והביא דעה חולקת שיש מי שאומר שמברכים בפעם הראשונה רק לאחר שלשים יום מהנס המקורי.
  52. ^ עיינו: ברכות הראייה
  53. ^ שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח סע' ט. והבית יוסף (שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח ס"ק ט) פסק כפי הדעה הראשונה שהובאה בשולחן ערוך.
  54. ^ שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח ס"ק יא
  55. ^ ברכות נד.
  56. ^ סי' ריח ס"ק כט
  57. ^ סי' ריח ס"ק ל
  58. ^ משנה ברורה סי' ריח ס"ק לב, וכן בבאור הלכה סי' ריח סע' ט' ד"ה "ויש חולק"
  59. ^ באור הלכה סי' ריח סע' ט' ד"ה "ויש חולק"
  60. ^ שו"ת הרדב"ז חלק ג סי' תקעב
  61. ^ שו"ת המהריט"ץ (ישנות) סי' פז
  62. ^ ברכות נד. וזהו לשון הגמרא: "ומר בריה דרבינא הוה קאזיל בפקתא דערבות וצחא למיא, אתעביד ליה ניסא איברי ליה עינא דמיא ואישתי. ותו, זמנא חדא הוה קאזיל ברסתקא דמחוזא ונפל עליה גמלא פריצא, איתפרקא ליה אשיתא, על לגוה; כי מטא לערבות, בריך: ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמל, כי מטא לרסתקא דמחוזא, בריך: ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות! - אמרי: אניסא דרבים כולי עלמא מיחייבי לברוכי, אניסא דיחיד - איהו חייב לברוכי."
  63. ^ שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח סע' ה. וכן פסק כך הרא"ש (ברכות פ"ט סוסי' א), והטור ציטט בשמו של הרא"ש דין זה (אורח חיים סי' ריח סע' ה) והשלטי הגבורים (ברכות רי"ף מג. ס"ק א). הב"ח (טור אורח חיים סי' ריח ס"ק ב ד"ה "כתב א"א הרא"ש מי שנעשה לו נסים הרבה וכו'") מעיר שלכאורה מנוסח הברכות המובאות בגמרא, היה ניתן להסיק שלא צריך לברך ברכות אלו בשם ומלכות, ומכאן אולי לפשוט כמו הראשונים הסוברים שהזכרת שאר נסים היא בגדר רשות. אמנם, הוא מציין שהרא"ש אכן לא פסק כך. ומכל מקום, אין ראייתו של הב"ח חזקה כל כך, כיוון שישנם ראשונים רבים המסבירים שהנוסח בגמרא הוא מקוצר, כפי לשון הרשב"א: " שלא הייתה שם הכּוָנה ללמד על נוסח הברכות אלא עיקר הברכות".
  64. ^ מאירי ברכות נד. ד"ה "כל", והכסף משנה (רמב"ם ברכות פ"י ה"ט) כתב שהרמב"ם לא הזכיר דין זה כיוון שסבר שהזכרת שאר הנסים זה "לפנים משורת הדין", וכן משמע בריטב"א (ברכות נד. ), בשיטה מקובצת (ברכות נד. ד"ה "ברוך") ובשיטה להר"א אלשבילי (ברכות נד. ) שכותבים שהזכרת הנסים האחרים היא "מפני חיבוב הנס", ומשתמע מלשון זו שאין זו בגדר חובה אלא רשות בלבד.
  65. ^ שלטי הגבורים (ברכות רי"ף מג. ס"ק א), ריטב"א (ברכות נד. ), שיטה מקובצת (ברכות נד. ד"ה "ברוך"), שיטה להר"א אלשבילי (ברכות נד. ), וכך פסק המשנה ברורה (סי' ריח ס"ק יט).
  66. ^ שלטי הגבורים (ברכות רי"ף מג. ס"ק א).
  67. ^ פרק י"ג סע' יח (עמוד קמב)
  68. ^ פרק י"ג הערה לא, (עמודים קמב-קמג), על פי שו"ת בצל החכמה חלק ה סי' סב אות יב (גם שו"ת זה נכתב בידי הרב בצלאל שטרן).
  69. ^ סי' ריח ס"ק יט, ומקורותיו מובאים בשער הציון שם ס"ק יד.
  70. ^ שער הציון סי' ריח ס"ק יד
  71. ^ פרק יג סע' טז (עמוד קמב)
  72. ^ כך פסק הרב שטרן על פי החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סי' ע"ו דין ב')
  73. ^ כך גם גרסו הרמב"ם (הלכות ברכות פ"י ה"ט), התוספות רא"ש (ברכות נד. ד"ה "הרואה"), הרשב"א (ברכות נד.), הרא"ה (ברכות נד.), ספר המכתם (ברכות נד. ), פירושי ריבב"ן (ברכות נד. ד"ה "ובריה ובר בריה"), וכך גם הגיהו בהגהות הגר"א (ברכות נד. ס"ק א) את הגמרא. הרא"ש (ברכות פ"ט סי' א) והמאירי (ברכות נד. ד"ה "זהו") הביאו את שתי הגרסאות ולא הכריעו ביניהן. לעומת זאת, הריטב"א (ברכות נד., השיטה מקובצת (נד.), השיטה להר"א אלשבילי והטור (אורח חיים סי' ריח סע' ד) מביאים את שתי הגרסאות, ומכריעים כגירסת הרי"ף.
  74. ^ רבינו יונה על הרי"ף ברכות מג. ד"ה "גמ'", מאירי ברכות נד. ד"ה "זה", פירושי ריבב"ן ד"ה "ובריה ובר בריה"
  75. ^ מאירי ברכות נד. ד"ה "זה"
  76. ^ כך כתב המאירי (ברכות נד. ד"ה "זהו")
  77. ^ בראשית פרק כ"א פסוק כ"ג ד"ה "ולניני ולנכדי"
  78. ^ כך פירשו בפירושי ריבב"ן (ברכות נד. ד"ה "ובריה ובר בריה"), וראו המהדיר שם שטוען ששני הטעמים שהובאו הם למעשה היינו הך.
  79. ^ מחצית השקל שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח ס"ק ו
  80. ^ ריטב"א (ברכות נד.), רשב"א (ברכות נד.), המאירי (ברכות נד. ד"ה "זהו") שלא לפי הבנתו, הגהות מימוניות (רמב"ם הלכות ברכות פ"י ה"ט) שיטה מקובצת (ברכות נד.), שיטה להר"א אלשבילי , וכן שלטי הגבורים (רי"ף ברכות מג. ס"ק ב') ציטט כן בשם הטור.
  81. ^ ריטב"א (ברכות נד.), רשב"א (ברכות נד.), המאירי (ברכות נד. ד"ה "זהו") שלא לפי הבנתו, השיטה מקובצת (ברכות נד.), שיטה להר"א אלשבילי , וכן ציטט הדברי חמודות (בפירוש על הרא"ש, ברכות פ"ט סי' א' ס"ק ב') את דבריו של הבית יוסף.
  82. ^ ירושלמי ברכות פ"ט ה"א (סב. בדפוס וילנא). הירושלמי מצוטט גם בתוספות רא"ש (ברכות נד.), בריטב"א (ברכות נד.), ברשב"א (ברכות נד.), במאירי (ברכות נד. ד"ה "זהו"), בשיטה מקובצת (ברכות נד.) ובשיטה להר"א אלשבילי
  83. ^ מעדני יום טוב על הרא"ש ברכות פ"ט סי' א' ס"ק ג ד"ה "מברך"
  84. ^ ספר המכתם ברכות נד.
  85. ^ שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח סוסע' ד
  86. ^ מגן אברהם שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח ס"ק ו
  87. ^ כפי שמובא במחצית השקל, שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח ס"ק ו
  88. ^ משנה ברורה סי' ריח ס"ק טז
  89. ^ אהלך באמיתך, פרק יג, סע' כז (עמוד קמו)
  90. ^ כמו כל שאר ברכות הראייה. וכתוב במפורש בספר אהלך באמיתך, פרק יג, סע' כז ס"ק ב (עמוד קמו)
  91. ^ מגן אברהם שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח ס"ק ז
  92. ^ שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח סוסע' ד
  93. ^ הגהות מימוניות (רמב"ם הלכות ברכות פ"י ה"ט), טור (אורח חיים סי' ריח סע' ד), דברי חמודות על הרא"ש ברכות פ"ט סי' א' ס"ק ב
  94. ^ רבינו יונה (רי"ף ברכות מג. ד"ה "גמ'"), תוספות רא"ש (ברכות נד. ד"ה "הרואה"), רמב"ם (הלכות ברכות פ"י ה"ט)
  95. ^ בפירוש על הרא"ש ברכות פ"ט סי' א ס"ק ב
  96. ^ סי' ריח ס"ק יז
  97. ^ סי' ריח ס"ק י
  98. ^ באור הלכה סי' ריח סע' ד ד"ה "וכל יוצאי ירכו"
  99. ^ אהלך באמיתך, פרק יג סע' לה-לו (עמודים קמז-קמח)
  100. ^ באור הלכה סי' ריח סע' ד ד"ה "וכל יוצאי ירכו". וכן נפסק בשו"ת בית יהודה לרבי יהודה בן יצחק עייאש, חלק אורח חיים סי' ו
  101. ^ באור הלכה סי' ריח סע' ד ד"ה "וכל יוצאי ירכו"
  102. ^ ירושלמי ברכות פ"ט ה"א (סב. בדפוס וילנא). הירושלמי מצוטט גם בתוספות רא"ש, ריטב"א, ברשב"א, מאירי, בשיטה מקובצת ובשיטה להר"א אלשבילי ברכות נד.
  103. ^ ריטב"א, רשב"א, מאירי, שיטה מקובצת (ברכות נד.)
  104. ^ ברכות נד:
  105. ^ שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח סע' ו
  106. ^ ברכות נד.
  107. ^ מאירי ברכות נד. ד"ה "זה"
  108. ^ משנה ברורה סי' ריח ס"ק כ
  109. ^ פרישה טור אורח חיים סי' ריח ס"ק ח
  110. ^ מגן אברהם סי' ריח ס"ק ח
  111. ^ שער הציון (במשנה ברורה) סי' ריח ס"ק טו
  112. ^ שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח ס"ק ב
  113. ^ אהלך באמיתך, פרק יג סע' ז (עמוד קלח)
  114. ^ הראיה לכך היא מיעקב אבינו, שמופיע בגמרא (שבת לג:) שתיקן צורכי רבים בשכם, לא מפני שגר שם, אלא מפני ששם נעשה לו נס. וזהו לשון הגמרא שם: "ויבא יעקב שלם... ויחן את פני העיר אמר רב: מטבע תיקן להם. ושמואל אמר: שווקים תיקן להם. ור' יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם..."
  115. ^ סי' ריח סוף ס"ק לב
  116. ^ בצד הגמרא מעירים בצד שתוספות זה שייך לדף נד עמוד א, למרות שהוא ממוקם בדף נד עמוד ב
  117. ^ דברי רבינו יהודה המצויים בתוספות צוטטו גם במרדכי (ברכות סי' ריא)
  118. ^ דוגמה זו הביא המגן אברהם, שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח ס"ק א
  119. ^ סי' ריח ס"ק ז
  120. ^ ריטב"א, מאירי, שיטה מקובצת, ספר המכתם, שיטה להר"א אלשבילי ברכות נד.
  121. ^ בשער השמיני להלכות ברכות
  122. ^ הכוונה היא לאבודרהם
  123. ^ הגהות הרמ"א לשולחן ערוך אורח חיים סי' ריח סע' ו
  124. ^ רא"ה ברכות נד.
  125. ^ מאירי ברכות נד. ד"ה "כל", משנה ברורה סי' ריח ס"ק כא. וראו בהרחבה בשער הציון (במשנה ברורה) ס"ק יז.
  126. ^ באור הלכה סי' ריח סע' ו ד"ה "כמו שמברך על המקום"
  127. ^ ספר אהלך באמיתך, פרק יג, עמוד קנב
  128. ^ שו"ת בצל החכמה חלק ה סי' סב
  129. ^ שולחן ערוך אורח חיים סי' ריח סע' ט

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.