אפלטון

אפלטון
Πλάτων

לידה	427-8 או 423-4 לפנה"ס
פטירה	347 לפנה"ס
זרם	פלטוניזם
תחומי עניין	מטאפיזיקה, תורת ההכרה, לוגיקה, פילוסופיה של המוסר, אתיקה, פילוסופיה של החינוך, פילוסופיה פוליטית, אסתטיקה, פילוסופיה של המתמטיקה, מטאפילוסופיה
הושפע מ	סוקרטס, ארכיטאס, דמוקריטוס, פרמנידס, הרקליטוס
השפיע על	אריסטו, וכמעט כל הוגה שקם לאחריו בתרבות המערבית

אַפְּלָֿטוֹן חי בין השנים 347-427 לפנה"ס. הוא היה פילוסוף יווני, מתמטיקאי, מהמשפיעים ביותר בתולדות הפילוסופיה המערבית. תלמידו של סוקרטס, מורו של אריסטו, מחברם של כתבים רבים ומייסד האקדמיה באתונה.

בחייו הקדיש אפלטון את מיטב זמנו להרצאה באקדמיה, אך הוא גם כתב על נושאים פילוסופיים רבים. כיום נותרו לנו כתביו הפילוסופיים-דרמטיים, אשר נשמרו בכתב-ידו ושוחזרו ונערכו במהדורות ותרגומים רבים. רובם המוחלט של כתביו מורכבים מדיאלוגים, אולם מיוחסים לו גם מספר מכתמים ומכתבים. כל הדיאלוגים של אפלטון שרדו, אולם מהדורות מודרניות של יצירותיו מכילות בדרך כלל דיאלוגים אשר האותנטיות שלהם מוטלת בספק על ידי רוב החוקרים (כגון אלקיביאדס או קליטופון), או אף נדחית על ידיהם באופן חד-משמעי (כגון דמודוקוס או אלקיביאדס השני).

דמותו של סוקרטס מופיעה לעיתים קרובות כמשתתף הראשי בדיאלוגים של אפלטון, אך לא תמיד קל להכריע מתי ועד כמה דבריו משקפים את דעותיו של סוקרטס ההיסטורי ומתי הוא משמש לשם הצגת רעיונותיו של אפלטון עצמו. בעיה זו נקראת הבעיה הסוקרטית.

חייו

אפלטון נולד באתונה, למשפחת אצולה אמידה; אביו נקרא אריסטון, ואמו פריקטיונה. לאפלטון היו שני אחים, גלאוקון ואדיימנטוס, אחות בשם פוטונה, ואח למחצה בשם אנטיפון. משפחתו של אפלטון הייתה ידועה בייחוסה המפואר – אביו היה מצאצאיו של קורדוס מלך אתונה, ואמו הייתה קרובת משפחה של המחוקק האתונאי הידוע סולון. שמו האמיתי של אפלטון, על-פי המסורת המקובלת, היה אריסטוקלס, ובשנות לימודיו בגימנסיון קיבל את כינויו "פלטון" (שמשמעותו "רחב") - אולי בשל מבנה גופו או סגנון ההיאבקות שלו. לשפה העברית הגיע הכינוי בצורתו הערבית, ולכן הוא נקרא "אפלטון" (נוספה א' פרוסתטית).

משפחתו של אפלטון הייתה בעלת מעורבות עמוקה בפוליטיקה האתונאית. שניים מקרוביו המפורסמים היו דודיו כארמידס וקריטיאס, ששניהם השתייכו לקבוצת "שלושים הטיראנים", אשר הפילה בשנת 404 לפנה"ס את השלטון הדמוקרטי באתונה. אפלטון יועד גם הוא לעסוק בפוליטיקה, אך התאכזב מהפוליטיקאים האתונאים ומקרובי משפחתו העריצים, ועזב את שאיפותיו הפוליטיות לטובת העיסוק בפילוסופיה.

בצעירותו, בסביבות גיל עשרים, פגש אפלטון בסוקרטס והפך לתלמידו. הוא נכח בשעת המשפט של מורו (399 לפנה"ס), אולם לא בעת ההוצאה להורג, ממנה נעדר בשל מחלה – כך לפחות עולה מעדותו המובאת בכתביו. בניגוד לסוקרטס, אפלטון העלה על הכתב את השקפותיו הפילוסופיות והשאיר מספר מכובד של כתבי-יד. הוא הושפע רבות מיחס האתונאים לסוקרטס, וחלק ניכר מעבודתו המוקדמת הוקדש לרישום זכרונות ממורו. ישנה סברה כי בכתביו שאף אפלטון לכונן חברה בה עוולות מהסוג שסבל סוקרטס לא יוכלו להישנות.

אחרי הוצאתו להורג של סוקרטס, יצא אפלטון למסעות, ונראה שהרחיק עד מצרים. הוא שהה באיטליה וסיציליה, שם פגש את ארכיטס, ראש האסכולה הפיתגוראית באותה העת. כאשר היה כבן 40, (388 לפנה"ס) הוזמן אפלטון לעיר סירקוסאי שבסיצילה על ידי תלמידו וידידו דיון, שהיה גיסו של רודן סירקוסאי דיוניסוס הראשון. אפלטון ניסה להגשים את רעיונותיו בדבר מדינה אידאלית בסירקוסאי אולם ניסיון זה לא עלה יפה. אפלטון חזר לאתונה ויש הגורסים כי גורש מסירקוסאי בידי דיוניסוס הראשון, אולי עקב ניסיונות להשפיע על תפיסתו הפוליטית של דיוניסוס.

כאשר שב לאתונה, ייסד אפלטון את אחד מבתי-הספר המאורגנים הראשונים בתולדות התרבות המערבית. בית-הספר הוקם בחלקת-קרקע ב"חורשת אקדמה" (מכאן – "אקדמיה") ומטרתו - לימוד פילוסופיה ומתמטיקה תוך כדי שימור דרך החשיבה הסוקרטית. האקדמיה הייתה פעילה ונסגרה רק בשנת 529 לספירה על ידי השליט הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון. מלומדים רבים למדו באקדמיה זו, הבולט מביניהם היה אריסטו.

אפלטון הקדיש את חייו להוראה באקדמיה, אולם לאחר מותו של דיוניסוס הראשון, החליט לשוב לסיציליה (367 לפנה"ס) לבקשתו של דיון, במטרה להפוך את שליטה הצעיר של סירקוסאי, דיוניסוס השני, לפילוסוף. מטרה זאת נכשלה – דיוניסוס הגלה את דיון, ואפלטון נעצר, עד שהותר לו בסופו של דבר לחזור לאתונה. לאחר שכנועים רבים ביקר אפלטון בשלישית בסירקוסאי (361 לפנה"ס), אולם הוא שוב נכלא שם עקב ביקורתו הנוקבת, ונפדה בידי חבריו. מאז לא שב עוד אפלטון לסירקוסאי, ועסק בהוראה באקדמיה ובכתיבה.

יצירתו

אפלטון כתב בעיקר דיאלוגים. יותר מכל הוא הושפע מסוקרטס, אולם הוא גם הושפע עמוקות מהפיתגוראים – רעיונותיהם באשר להרמוניה של המספרים השפיעו על משיכתו למתמטיקה, והשאירו עקבות ברורים ב- "תורת הצורות" אותה הגה. עוד הוא הושפע מאנקסגורס אשר לימד את סוקרטס והאמין בעליונות התבונה, מפרמנידס וזנון שטענו לאחדות כל הדברים והשפיעו על תורת הצורות שלו ואולי אף על תפיסתו את הנשמה, ומהרקליטוס שהשפיע על הפילוסופיה המאוחרת שלו.

מקובל לחלק את הדיאלוגים של אפלטון ל-3 תקופות עיקריות (התאריכים משוערים):

• הדיאלוגים המוקדמים: 399 לפנה"ס – 387 לפנה"ס.
• הדיאלוגים האמצעיים: 387 לפנה"ס – 360 לפנה"ס.
• הדיאלוגים המאוחרים: 360 לפנה"ס – 347 לפנה"ס.

הדיאלוגים המוקדמים

הדיאלוגים המוקדמים מציגים שיחה בין מספר אנשים, כאשר סוקרטס תמיד מופיע כדמות הראשית – לכן הם נקראים גם "דיאלוגים סוקראטיים". הדיאלוגים בנויים בצורה של שאלות ותשובות, שיטת הלימוד בה נהג סוקרטס ומכונה "חקירה סוקראטית". בדיאלוגים אלו, כמעט ללא יוצא מן הכלל, סוקרטס הוא האיש השואל את השאלות, משום שלטענתו אין הוא בעל ידיעה כלשהי אותה יוכל לשתף עם האחרים. תוך כדי שאלותיו, סוקרטס מצליח לבלבל את הדמויות העקשניות ביותר ולהביאן לידי סתירה – הדיאלוגים מסתיימים במבוכה, זאת בהתאם לרוח הסוקראטית.

מבחינת תוכנם, הדיאלוגים המוקדמים מציגים את אופיו של סוקרטס ואת דעותיו לגבי המידה הטובה – כל דיאלוג מעלה בדרך כלל שאלה יסודית, למשל: "מהו צדק?", "מהו יופי?", "מהו אומץ?", "מהי ידידות?"; הדמויות בדיאלוג מנסות לענות על שאלות יסוד אלה, אך נכשלות במציאת תשובה הולמת. יצירה בעלת חשיבות היסטורית היא ה"אפולוגיה" – גרסת אפלטון לנאום ההגנה של סוקרטס המועמד למשפט על השחתת הנוער וכפירה באלים, בשל רעיונותיו.

מרכזיותו של סוקרטס בדיאלוגים המוקדמים, מעלה את השאלה באשר להיותם מייצגים את משנתו של סוקרטס נאמנה. בעבר, רווחה הגישה הגורסת כי כל כתבי אפלטון מייצגים אך ורק את עמדותיו הפילוסופיות של אפלטון, לכן אין לדבר על פילוסופיה סוקראטית כלשהי; אולם כיום מקובל להאמין כי בתחילת דרכו אפלטון הושפע עמוקות מסוקרטס, ולכן כתביו המוקדמים מבוססים בעיקר על רעיונותיו. למרות כל זאת, קשה לדעת אם אפלטון רק הושפע בכתביו המוקדמים מסוקרטס, או שמא ניסה לייצג אותו נאמנה מבחינה פילוסופית והיסטורית.

החשובים שבדיאלוגים המוקדמים של אפלטון הם:

• אותיפרון, אפולוגיה, גורגיאס, כארמידס, לכס, פרוטגורס וקריטון.

הדיאלוגים התיכונים

הדיאלוגים האמצעיים שונים בסגנונם מהדיאלוגים המוקדמים - בדיאלוגים האמצעיים, דמותו של סוקרטס נעשית שופר לפילוסופיה של אפלטון עצמו. סגנון ה"שאלות ותשובות" נשמר רק למען הסדר הטוב - סוקרטס, הדמות הראשית, מרחיב לדבר, והדמויות המשניות עונות לשאלותיו ברוב המקרים ב"כן", "כמובן" או "ודאי". לפי הגישה הרווחת ניתן לראות את סוקרטס עונה בהרחבה לשאלות שונות, תוך כדי הצגת עמדותיו הפילוסופיות של אפלטון. עם זאת, לפי גישות אחרות, סוקרטס איננו מבטא בהכרח את עמדותיו של אפלטון. הגישה לפיה סוקרטס מבטא את עמדות אפלטון בהכרח עוררה ביקורת בקרב מייצגי "הגישה הדיאלוגית" או "הגישה הדרמטית", בין היתר בספרו של סטוקס (Michael Stokes), "השיחות הדרמטיות של אפלטון" (Plato's Socratic Conversations), בקובץ המאמרים בעריכת ג'ראלד פרס (Gerald Press), "מי מדבר בשם אפלטון?" (?Who Speaks for Plato), בספרו של קנת' סייר (Kenneth Sayre), "גנו הספרותי של אפלטון" (Plato's Literary Garden) וכן בספרו של מיטשל מילר (Mitchell Miller), "פרמנידס לאפלטון" (Plato's Parmenides).

אם בדיאלוגים המוקדמים דן אפלטון בעיקר במידה הטובה ובענייני מוסר, עתה הוא מרחיב את היריעה לכל נושא אפשרי. לפי הגישה הפלטוניסטית, אפלטון סוטה מהגישה הסוקראטית, בכך שהוא טוען שניתן להשיג ידיעה על נושאים מסוימים. הוא מפתח את תורת הצורות המפורסמת שלו, שלימים תקרא על שמו – פלאטוניזם. עוד נידונים בדיאלוגים אלו נושאים כגון: נצחיות הנשמה ("פיידון"), פוליטיקה וסדרי המדינה האידאלית ("המדינה"), למידה ("מנון"), אהבה ויופי ("המשתה").

הדיאלוג הבולט מבין הדיאלוגים האמצעיים הוא ללא ספק "המדינה". הדיאלוג פותח בשאלה הסוקראטית "מהו צדק?" - שאלה אשר גוררת אחריה את השאלה המרכזית עליה הדיאלוג מנסה לענות: "האם הצדק מועיל לבעליו?". כדי לענות על שאלה זאת, אפלטון מנסה לעמוד על מהות המידות הטובות השונות: צדק, חכמה, אומץ ומתינות, כפי שהן מתבטאות באדם ובחברה. הוא מפתח דגם של מדינה צודקת בה השליטים הם פילוסופים, ומוכיח כי דגם זה הוא טוב יותר מכל צורת שלטון מוכרת. לפי דגם זה הוא בונה את הדגם של האדם הצודק – ומראה לבסוף שהצדק אכן מועיל לבעליו.

הדיאלוגים האמצעיים נחשבים למיטב יצירתו של אפלטון. החשובים שבדיאלוגים האמצעיים הם:

• המדינה, המשתה, מנון, פיידון ופיידרוס.

הדיאלוגים המאוחרים

אם הדיאלוגים המוקדמים והאמצעיים היו בנויים בצורת שאלות ותשובות, הרי שהדיאלוגים המאוחרים דומים יותר למסות, וסוקרטס לעיתים קרובות נעדר מהם או שקט. אפלטון נוקט עתה בשיטה פילוסופית חדשה, בה הוא לוקח קטגוריה כללית כלשהי, ומפרק אותה לגורמים - לשיטה זו הוא קורא "איסוף והפרדה".

בדיאלוגים המאוחרים אפלטון מעלה ביקורת על השקפותיו הקודמות, ובמיוחד על תורת הצורות – ביקורת זו בולטת במיוחד בדיאלוג "פרמנידס". דיאלוג נוסף מהתקופה המאוחרת הוא "טימיאוס", אשר דן בטבע ובמדע יותר מאשר בפילוסופיה, והיה לאחת מיצירותיו המשפיעות ביותר של אפלטון. חיבורו האחרון של אפלטון, "החוקים", דן בסדרי המדינה הטובה ביותר האפשרית בפועל (בניגוד ל"מדינה" בה הוא מדבר על סדרי המדינה האידאלית).

החשובים שבדיאלוגים המאוחרים של אפלטון הם:

• החוקים, טימיאוס, סופיסט, פרמנידס ותאיטיטוס.

פלאטוניזם, או תורת-הצורות

ערך מורחב – פלאטוניזם

פסיפס מפומפיי המתאר את האקדמיה של אפלטון.

לפי הגישה הרווחת, המנוגדת לזו הקלאסיקנית-דרמטית, אחת מתרומותיו העיקריות של אפלטון לפילוסופיה, וכנראה המשמעותית ביותר היא תורת-הצורות שלו, הנקראת גם פלאטוניזם. לפי הפלטוניסטים, אפלטון מחלק את העולם לשני חלקים נפרדים: עולם ה"צורות" אשר ניתן להבנה אך ורק באמצעות השכל, ומנגד העולם הניתן לתפיסת החושים אותו אנו רואים מסביבנו. אפלטון ראה את עולם החושים, ואת הדברים שבו, כעותקים בלתי-מושלמים של הצורות השכליות (או אידיאות). צורות אלה בלתי ניתנות לשינוי ומושלמות, וניתנות לתפיסה אך ורק באמצעות השכל או התבונה (ללא עזרת החושים או הדמיון). לשם דוגמה, אם ננסה לצייר משולש, לעולם לא נצליח להתקרב לאידיאת המשולש - זאת משום שהקווים אף פעם לא יהיו מספיק ישרים, וגם אם נצייר אותם עם סרגל, לקו מתמטי אמיתי אין בכלל נפח; לאידיאת המשולש ניתן להגיע בשכל בלבד. באמצעות תורת הצורות שלו, שמר אפלטון על יסוד נצחי ובלתי משתנה בעולם שכולו שינוי, התכלות, ומוות.

ניתן למצוא חלוקה זו לעולם השכל ועולם החושים עוד לפני אפלטון, אצל פילוסופים כפיתגורס ופרמנידס, ואף מחוץ לתרבות היוונית, למשל במשנתו של זרתוסטרא.

בספרו "המדינה" חלקים 6 ו-7, אפלטון משתמש במספר מטאפורות כדי להסביר את השקפותיו המטאפיזיות: מטאפורת השמש, משל המערה המפורסם והקו המחולק. ביחד, המטאפורות הללו מביעות תאוריה מורכבת ולעיתים לא פשוטה להבנה. ישנו דבר-מה הנקרא "צורתו של הטוב" (לעיתים קרובות מפורש כאלוקיו של אפלטון). דבר זה הוא המטרה הסופית של הידיעה, משום שהוא שופך אור על כל הצורות האחרות, וממנו כל הצורות האחרות נובעות. ניתן להשוות את "צורתו של הטוב" לשמש, אשר שופכת אור על העצמים והופכת אותם לנראים בעולם החושים (מטאפורת השמש). בעולם החושים, העצמים אותם אנו רואים סביבנו דומים אך במעט לצורותיהם בעולם הצורות; כמשל, אנו רואים רק את צלליהן של צורות על קירה של מערה בה אנו כלואים, שהן אך ורק ייצוג של המציאות שמחוץ למערה, אשר מוארת על ידי השמש (משל המערה). לפי אפלטון, הפילוסוף, הוא האדם שמצליח להשתחרר מכבלי המערה משום שהטיל ספק במציאות; הפילוסוף מגיע אל אור השמש שבחוץ, אל האמת. הוא חוזר למערה לשחרר את חבריו, אך אלו אינם מאמינים לו והורגים אותו לבסוף (ייתכן והמשל הושפע מהוצאתו להורג של סוקרטס).

ניתן לתאר כל דבר ביקום באמצעות קו דמיוני (הקו המחולק של אפלטון); הקו מחולק לשני חלקים שונים באורכם, וכל חלק מחולק שנית באותה צורה. החלוקה הראשונה מייצגת את ההבדל בין העולם הנתפס באמצעות השכל, לבין העולם הנתפס באמצעות החושים (החלק הגדול מייצג את העולם השכלי, הקטן את עולם החושים). החלק של עולם החושים מחולק גם כן לשני חלקים המייצגים את הדברים האמיתיים (החלק הגדול), ואת הצללים וההשתקפויות של הדברים (החלק הקטן). החלק של העולם השכלי מחולק גם הוא לשני חלקים המייצגים עקרונות וצורות כלליות (החלק הגדול), וצורות משניות הנגזרות מהן (החלק הקטן).

בספרו של אפלטון "המדינה", צורת השלטון שנבעה מפילוסופיה זאת התגלתה כבעלת היררכיה קבועה ונוקשה של מעמדות העוברים מאב לבן, שלטון בו האמנות מדוכאת למען טובת המדינה, גודל החברה והמעמדות נקבעים באמצעות נוסחה מתמטית, ותקנות השבחת הגזע מיושמות בסתר על ידי זיוף ההגרלות בהן נקבעת הזכות להתרבות. ישנו ויכוח באשר לחוזק הקשר בין סוג כזה של שלטון לבין הפילוסופיה המקורית והנשגבת שבספר.

תורת הצורות המיוחסת לאפלטון השפיעה רבות על הדורות שאחריו. לאפלטון היו עוד כמה דעות רבות השפעה, למשל דעותיו על טבע הידיעה והלמידה המוצגות בדיאלוג "מנון", אשר פותח בשאלה האם ניתן ללמד את המידה הטובה, ואחר-כך מסביר את עקרונות הזיכרון, הלמידה כהיזכרות בדברים אשר ידענו פעם, דעות נכונות וסברות נכונות.

יצוין, כי גם אלה הסוברים כי קיים פלטוניזם, כלומר תורת צורות של אפלטון, חולקים על העמדה לפיה בכל דיאלוג אמצעי ומאוחר ניתן למצוא דוקטרינה של אפלטון. בדיאלוג "טימאיוס", סבור החוקר טיילור (Taylor), טימאיוס לא מייצג בהכרח את אפלטון, ורבה המחלוקת גם לגבי "פרמנידס", שנחשב לקשה שבדיאלוגים, בו, לכאורה, יוצא אפלטון נגד תורת הצורות שלו.

מורשתו של אפלטון

נהוג להשוות לעיתים קרובות את הגותו של אפלטון להגותו של אריסטו, תלמידו הטוב והמפורסם ביותר. המוניטין של אריסטו במהלך ימי הביניים באירופה האפיל על זה של אפלטון בצורה כה שלמה, עד כי הפילוסופים הסכולסטים כינו את אריסטו "הפילוסוף". מצד שני באימפריה הביזנטית, לימוד הגותו של אפלטון נמשך כסדרו.

אחד ממאפייני הפילוסופיה של ימי הביניים, היה ההסתמכות על פרשנות של כתבי אפלטון (ופילוסופים חשובים היסטורית אחרים), במקום עיון בכתבים המקוריים עצמם. למעשה, הכתבים המקוריים של אפלטון היו אבודים לתרבות המערבית, עד שהוצגו מחדש במאה ה-12 בידי מלומדים פרסים וערבים. מלומדים אלו לא רק שמרו על הטקסט המקורי ביוונית עתיקה, אלא הרחיבו אותו על ידי כתיבת פרשנויות והערות נרחבות על עבודותיהם של אפלטון ואריסטו. כתבים אלו תורגמו בסופו של דבר ללטינית, ומאוחר יותר ללשונות השונות.

רק בתקופת הרנסאנס, עם התעוררות ההתעניינות בתרבות הקלאסית, הפילוסופיה של אפלטון נפוצה שוב במערב. רבים וגדולים מהמדענים הראשונים והאמנים מתקופת הרנסאנס ראו בפילוסופיה של אפלטון את הבסיס להתקדמותם באומנות ובמדע. עד למאה ה-19 המוניטין של אפלטון חזר לקדמותו והשתווה לפחות לזה של אריסטו.

הנושאים הנידונים בכתביו של אפלטון המשיכו לעורר עניין לאורך השנים בקרב הפילוסופים השונים: אפלטון משווה בין שלטון דמוקרטי לשלטון אריסטוקרטי; הוא דן בתפקיד התורשה והסביבה בעיצוב האישיות והאינטליגנציה של האנשים – כל זאת שנים רבות לפני הדיונים המקבילים בתקופתם של תומאס הובס וג'ון לוק ומאוחר יותר; הוא דן באובייקטיביות (ובחוסר האובייקטיביות) של הידע האנושי – ובזאת הוא נתן אות לפולמוסים עתידיים בין דייוויד יום לעמנואל קאנט.

למרות המוניטין העצום שרכש אפלטון, פילוסופים אחדים לא חסכו בביקורת על השקפותיו: פרידריך ניטשה תקף את המוסר של אפלטון ואת התאוריות הפוליטיות שלו, מרטין היידגר הסביר על בלבולו של אפלטון במושג ה- "קיום", וקרל פופר טען בספרו "החברה הפתוחה ואויביה" כי צורת השלטון של אפלטון בדיאלוג "המדינה" היא ביסודה טוטליטרית.

מגדולי הפילוסופים

כמויות החומר העצומות שהשאיר אחריו אפלטון מהוות את אבן הפינה של הפילוסופיה המערבית, וכבר אמר הפילוסוף אלפרד נורת' וייטהד כי "ציונה הכללי והבטוח ביותר של הפילוסופיה המערבית הוא, שאינה אלא אוסף של הערות שוליים לאפלטון".

השפעתו של אפלטון חרגה הרבה מעבר לעולם הפילוסופיה. המיתוס על היבשת האבודה אטלנטיס נולד מתוך משל המופיע בדיאלוגים "טימיאוס" ו"קריטיאס"; המושג "אהבה אפלטונית" נולד מתוך רעיונות הדיאלוג "המשתה".

אחד ממכתשי הירח קרוי על שמו של אפלטון.

תאולוגים דתיים יהודים, ולהבדיל, גם נוצרים, נטו לשבח את הפילוסופיה האפלטונית על פני האריסטוטלית בהיותה קרובה יותר לדת. נומניוס מאפמיאה, פילוסוף ניאופלטוני שחי בין השנים 150 ל-200 לספירה וגילה התעניינות בדתות המזרח ובכללן היהדות, התבטא שאפלטון אינו אלא משה שדיבר בלשון היוונית.

רשימת כתבי אפלטון

להלן רשימת כתבי אפלטון. כתבים מסומנים ב- (?) אם ישנה מחלוקת בין החוקרים על היותם מחוברים בידי אפלטון. כתבים מסומנים ב- (×) אם רוב החוקרים מסכימים על כך שלא נכתבו על ידי אפלטון. הכתבים מחולקים באופן מסורתי לקבוצות של ארבע (טטרלוגיות):

• I. אותיפרון, אפולוגיה, קריטון, פיידון.
• II. קראטילוס, תאיטיטוס, סופיסט, מדינאי.
• III. פרמנידס, פילבוס, המשתה, פיידרוס.
• IV. אלקיביאדס הראשון (?), אלקיביאדס השני (×), היפרכוס (×), המאהבים המתחרים (×).
• V. תיאגס (×), כארמידס, לכס, לייסיס.
• VI. אותידמוס, פרוטגורס, גורגיאס, מנון.
• VII. היפיאס הגדול (?), היפיאס הקטן, איון, מנקסנוס.
• VIII. קליטופון (?), המדינה, טימיאוס, קריטיאס.
• IX. מינוס או על החוק (×), חוקים, אפינומיס (×), מכתבים ((?) עבור חלק).

על שאר הכתבים המופיעים תחת שמו של אפלטון, ישנה הסכמה כי הם זיופים:

• אקסיוכוס (×), הגדרות (×), דמודוקוס (×), מכתמים (×), אריקסיאס (×), אלסיון (×), על הצדק (×), על המידה הטובה (×), סיזיפוס (×).

תרגומים לעברית

כל כתבי אפלטון תורגמו לעברית על ידי יוסף גרהרד ליבס בחמישה כרכים (הוצאת שוקן) בשנות החמישים והשישים. "איון" וחלק מהמכתב השביעי תורגמו על ידי דרור אורון בשנות החמישים.

הדיאלוג המשתה תורגם על ידי מרגלית פינקלברג, הוצאת חרגול, 2001.

תרגומים לחלק מן הדיאלוגים ראו אור בתרגומו של שמעון בוזגלו: "חייו ומותו של סוקרטס", תרגום הדיאלוגים אותיפרון, אפולוגיה, קריטון (ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2001, מהדורה שנייה 2005). וכן פיידון (ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2005), ומנון, לכס (ספרי עליית הגג/ידיעות ספרים, 2013).

ראו גם

• משל המערה של אפלטון
• הבעיה הסוקרטית
• תאוריית העליונות

לקריאה נוספת

• יוסף גרהרד ליבס, אפלטון: חייו ואישיותו, הוצאת שוקן, תשכ"ט 1968.
• אלכסנדר קורא, אפלטון כפשוטו, הוצאת עם עובד, תשל"ט 1979. מצרפתית - יוחנן גלוקר.
• יוחנן גלוקר, פרקי מבוא לאפלטון, אוניברסיטה משודרת, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תל אביב 1985.
• שמואל שקולניקוב, אידיאה ומתודה: ל"ג עיונים באפלטון, הוצאת מאגנס, תשס"ח 2008.
• שלמה אבינרי, רשות הרבים: שיחות על מחשבה מדינית, הוצאת ספרית הפועלים, 1966
• אביטל כהן, אליהו זערור, "גדולי הפילוסופים", רקפת הוצאה לאור בע"מ,2000 ,עמוד 9–15.

קישורים חיצוניים

• אפלטון בספריה הווירטואלית של מט"ח
• כתבי אפלטון בפרויקט גוטנברג
• קטע מ"החוקים" בתרגום לעברית, דבר, 4 בדצמבר 1964
• דיון על משנתו של אפלטון, האוניברסיטה הפתוחה 2007 (113 דקות)
• הפתיחה מתוך מנון באתר של שמעון בוזגלו