בקעה (שכונה)

בתי מגורים בפינת הרחובות יהודה ודרך בית לחם

בָּקְעַה היא שכונה בדרום ירושלים. שמה מגיע מערבית (بقعه) ומשמעותו: מישור. גבולותיה של השכונה הם רחוב רבקה מדרום, רחוב פייר קינג ממערב, המסילה לתחנת הרכבת ירושלים מצפון מערב ודרך חברון ממזרח. השכונות הסובבות אותה הן תלפיות בדרום, מקור חיים במערב, המושבה היוונית והמושבה הגרמנית בצפון מערב ואבו תור במזרח. לאחר מלחמת העצמאות היה ניסיון לתת לשכונה שם עברי - גאולים אבל שם זה לא נקלט, ובשלטים שהציבה העירייה נכתב "גאולים (בקעה)"^[1]^[2]. יחד עם מקור חיים הסמוכה, מתגוררים בשכונה כ-13,000 תושבים^[1].

היסטוריה

מבני המגורים הראשונים באזור נבנו בסוף המאה ה-19 בסמוך לתחנת הרכבת, בעיקר עבור עובדי הרכבת. בתים פשוטים אלו נהרסו, ובמהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 הוקמה שכונת בקעה, כאחת מהשכונות הערביות הבודדות שהוקמו מחוץ לחומות העיר העתיקה. מרבית התושבים החדשים היו ערבים מוסלמים ונוצרים וכן ארמנים ויוונים אורתודוקסים. היו אלו בעיקר משפחות אמידות שבנו בה בתי מידות בני שתי קומות, ששילבו סגנונות בנייה מזרחיים ומערביים. השכונה נשאה אופי חקלאי למחצה ועד שנות החמישים חלקים נרחבים ממנה שימשו לגידולים חקלאיים. במהלך מלחמת העצמאות נותרה השכונה מן הצד הישראלי של הקו העירוני, ננטשה על ידי תושביה הערבים, ובבתיה הריקים התיישבו פליטים מהרובע היהודי וכן עולים חדשים. כרב השכונה מונה הרב עקיבא גרוס, מלפנים רבה של גלייביץ.

בשנות ה-50 החלו בבניית שיכוני בטון גדולים על מה שהיה בעבר שטחים חקלאיים כדי לאכלס עולים חדשים מאירופה ומארצות המזרח, וכן מבני ציבור ובתי ספר. כך השכונה אופיינה במראה אשר שילב בתים ערביים לצד שיכונים. בשנות ה-80 החלו בבניית פרויקטים אדריכליים חדשים למעמד הביניים אשר רבים מבנייניהם הקיפו חצרות פנימיות (כדוגמת רחוב דן ורחוב בן-עזאי).

ב-21 באוקטובר 1990, התרחש פיגוע דקירה בשכונה. המחבל בעאמר אבו סרחאן, חמוש בסכין נמלט לאחר שרצח את החיילת איריס אזולאי ואת האמן אלי אלטרץ. למקום הגיע שלום שלוש לוחם ימ"מ בחופשה, שקרא לאבו סרחאן לעצור, ומשזה לא עצר לנוכח קריאותיו, ירה בו באקדחו לעבר רגליו. בין השניים התפתח מאבק, ובמהלכו הצליח אבו סרחאן לדקור את שלוש למוות. על פועלו של שלוש הוא עוטר לאחר מותו בעיטור האומץ של משטרת ישראל.

בשנות ה-90 החלה עיריית ירושלים את "פרויקט שיקום שכונות" על שיכוני השכונה, בו שופצו והורחבו רבים משיכוני הבלוקים משנות ה-50. במהלך העשור הראשון של המאה ה-21 עלו מחירי הדירות בשכונה ואת רבים מתושבי השכונה הוותיקים החלו להחליף מהגרים אמידים מארצות הברית ומצרפת.

במשך שנים היוותה השכונה נקודה מרכזית בעיר בזכות תחנת הרכבת ירושלים הממוקמת בקצהָ. התחנה חיברה בין ירושלים למרכז הארץ מסוף המאה ה-19 עד שנת 1998, אז הפסיק הקו לפעול. כיום משמשת תחנת הרכבת הישנה כמתחם תרבותי ולאורך פסי הרכבת בשכונה בנתה העירייה את פארק המסילה.

השכונה כיום

בשכונה מתגוררים דתיים וחילוניים זה לצד זה. בשכונה פועלים ארבעה מוסדות חינוך מרכזיים - "אורנים", "אפרתה" - בית ספר יסודי-ממלכתי דתי, "תל"י גאולים" - בית ספר יסודי-ממלכתי ופלך - תיכון דתי לבנות. כמו כן פעילים בשכונה בתי כנסת מזרמים שונים ביהדות ומספר תנועות נוער מזרמים פוליטיים מגוונים. למשל, בשכונה ממוקם קן תנועת השומר הצעיר, ובסמוך אליו נמצא סניף תנועת בני עקיבא וסניף תנועת הנוער עזרא.

המתנ"ס השכונתי, הממוקם בין רחוב זבולון ליששכר, מהווה גם את מרכזו של מחוז "בקעה רבתי" בעיריית ירושלים, מחוז הכולל גם את שכונת תלפיות בדרום, מקור חיים בדרום-מערב ואבו תור במזרח. דרך בית לחם היא הרחוב המסחרי המרכזי של השכונה, לצד רחוב עמק רפאים הסמוך, שלא נמצא בתוך גבולות השכונה.

בעשור הראשון של המאה ה-21 פעל בבקעה פרויקט שיקום שכונות, שמבקש לרענן את מראה השיכונים ("בלוקים") הישנים והמוזנחים שנבנו בשכונה בשנות החמישים, ולהגדיל את הדירות. תוצאות הפרויקט נראות בעיקר ברחוב רבקה, בדרך בית לחם, ברחוב ציפורה, ברחוב גד והסביבה.

בשנת 2009 אושר מיזם הכולל הרחבה משמעותית של השכונה, במסגרתו ייבנו בנייני מגורים בגובה של עד 8 קומות^[3]. עם זאת, החלטה זו זכתה להתנגדויות רבות, כולל מצד המנהל הקהילתי של השכונה, שטען כי התשתיות בשכונה אינן מסוגלות להכיל מספר כה גדול של תושבים^[4].