ריטה לוי-מונטלצ'יני

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ריטה לוי-מונטלצ'יני
Rita Levi Montalcini
לידה 22 באפריל 1909
פטירה 30 בדצמבר 2012 (בגיל 103)
ענף מדעי נוירולוגיה
מקום מגורים איטליה, ארצות הברית
פרסים והוקרה פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה ב-1986
הערות זוכת פרס נובל המבוגרת ביותר בעת מותה
תרומות עיקריות
גילוי גורמי הגדילה

ריטה לוי-מוֹנְטַלְצִ'ינִי (באיטלקית: Rita Levi-Montalcini;‏ 22 באפריל 1909, טורינו – 30 בדצמבר 2012, רומא) הייתה ביולוגית התפתחותית איטלקייה-יהודייה. בשנת 1986 קיבלה יחד עם עמיתה סטנלי כהן את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה, על גילוי גורמי הגדילה.

לוי-מונטלצ'יני הקימה ועמדה בראשם של מוסדות מדעיים רבים, בהם מרכז המחקר לנוירוביולוגיה של מועצת המחקר הלאומית של איטליה (Consiglio Nazionale delle Ricerche) והמרכז לחקר הביולוגיה של התא של המועצה והמכון האירופאי לחקר המוח (EBRI). הישגיה זיכו אותה בפרסים ובכיבודים רבים: בשנת 1968 היא הייתה האישה העשירית שנבחרה לאקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית, ב-1974 הייתה האישה הראשונה שמונתה על ידי האפיפיור פאולוס השישי לעמוד בראש האקדמיה למדעים באיטליה, ובשנת 1987 זכתה במדליה הלאומית למדעים – העיטור הגבוה ביותר בעולם המדע האמריקאי.

קורות חיים

ריטה לוי-מונטלצ'יני נולדה בטורינו לאדלה (לבית מונטלצ'יני) ואדאמו לוי, משפחה יהודית-חילונית בת ארבעה ילדים, שמקורותיה ספרדיים ואיטלקיים. אחיה הבכור, ג'ינו, היה אדריכל איטלקי בולט, ואחותה התאומה, פאולה, הייתה ציירת נודעת. היא החליטה לפנות ללימודי רפואה בין השאר כי חוותה את מותה של האומנת שלה ממחלת הסרטן. היא התגברה על התנגדות אביה, מהנדס חשמל במקצועו, שהאמין שפיתוח קריירה מקצועית יפריע למילוי חובותיה כאם וכאישה.

בשנת 1930 החלה ללמוד בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת טורינו וסיימה את לימודיה בהצטיינות יתרה בשנת 1936. החלה התמחות בפסיכיאטריה ונוירולוגיה, אולם חוקי הגזע האיטלקיים שהתקבלו בשנת 1938 קטעו את עבודתה המקצועית כרופאה והובילו אותה לחיי מחקר. היא עברה לתקופת מה לבריסל כדי להמשיך שם את הכשרתה המחקרית, אולם אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, עקב הפלישה הגרמנית לבלגיה באביב 1940, נאלצה לשוב לאיטליה. היא המשיכה לערוך ניסויים מעבדתיים בבית משפחתה בטורינו. היא חקרה את גדילת תאי העצב בעוברי תרנגולות, הקימה מעבדה גנטית בחדר השינה, לשם קיבלה גם את פרופ' ג'וזפה לוי, שהיה מורה שלה בעברה, והניחה בכך את אבני היסוד למחקריה העתידיים.

בשנת 1943 נמלטה משפחתה דרומה, תחילה לאזור כפרי ואחר כך לעיר פירנצה, ואף שם היא החלה בעבודה מעבדתית בבית. בפירנצה הכבושה חייתה לוי-מונטלצ'יני במחתרת, תחת השם הבדוי ריטה לופאני, והצליחה להתחמק מגירוש בידי הגרמנים. היא יצרה קשר עם חברי הארגון הפרטיזני "מפלגת הפעולה", וסייעה לחברי הארגון בזיוף תעודות ובהשגת מסמכים למי שהיה זקוק להם. עם שחרור איטליה עבדה בפעם האחרונה כרופאה מטפלת בשירות מפקדת הכוחות הבריטים-אמריקאים בפירנצה. בשנת 1945 שבה משפחתה לטורינו.

בסתיו 1947 הוזמנה להצטרף למעבדתו של פרופ' ויקטור המבורגר, אפידמיולוג יהודי-גרמני שעזב את גרמניה ב-1935 והקים מעבדה באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס. אף שתכננה להישאר בארצות הברית שנה אחת בלבד, היא נשארה שם עד תחילת שנות ה-60. באותה תקופה עשתה את עבודת המחקר החשובה ביותר שלה, על גורם הגדילה העצבי. בשנת 1958 קיבלה דרגת פרופסור מן המניין באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס ובשנת 1962 יסדה מעבדת מחקר ברומא, כשהיא מחלקת את זמנה בין איטליה לבין סנט לואיס.היא האריכה ימים יותר מכל זוכי פרס נובל ומתה בשנת 2012 בגיל 103.

תרומתה המדעית

תגליתה החשובה של לוי-מונטלצ'יני הייתה גורם הגדילה העצבי, הידוע בראשי התיבות הלועזיים שלו, NGF. בסדרה של ניסויים אלגנטיים, שהחלו במעבדתה המאולתרת בביתה במהלך מלחמת העולם השנייה, והמשיכו באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס, חשפה לוי-מונטלצ'יני כיצד חומרים מסוימים יכולים לגרום להנצה ולהתארכות של אקסונים של תאי עצב. היא גידלה בתרבית תאים סרטניים מגידולים של עכבר, שמתאפיינים בגידול מואץ של נוירונים. היא מצאה שתאי הגידול, והחומרים שהם מפרישים, מסוגלים גם לעודד צמיחה מוגברת של נוירונים בעובר של אפרוח. בתחילת שנות ה-50, יחד עם שותפה למחקר, סטנלי כהן, הצליחה לוי-מונטלצ'יני להפריד מתוך התרבית את הגורם המסוים שגורם לתופעה – חלבון קצר בן 118 חומצות אמיניות הפעיל בריכוזים זערוריים – ואפיינה אותו מבחינה ביוכימית וגנטית.

NGF היווה דוגמה ראשונה לגורמי גידול - קבוצה רחבה של חלבונים ופפטידים המופרשים על ידי תאים מסוימים, נקשרים לקולטנים על גבי תאים אחרים, ושולטים בקצב ובמאפייני הגידול שלהם. תגלית זו פתחה תחום חדש בביולוגיה התפתחותית, והייתה הכרחית להבנה כיצד עוברים תאים התמיינות וחלוקה וכיצד קצב גידולם נשלט. בעקבות התגלית ניתן היה לראשונה לשער כיצד מתפתח המוח לאיבר מורכב ומתפקד: באמצעות קבוצות שונות של תאים המפרישות גורמי גדילה מגוונים ומושכות אליהן שלוחות תאיות מקבוצות מרוחקות של תאים. תגליות מאוחרות יותר אמתו השערה זו. גילוי גורמי הגדילה אפשר גם הבנה טובה יותר של מחלת הסרטן ועודד פיתוח תרופות, כדוגמת הרצפטין, החוסמות קולטנים של גורמי גדילה בתאים סרטניים.

בשנים מאוחרות יותר המשיכה לוי-מונטלצ'יני לאפיין את תפקידו של NGF בהתפתחות מוחית, ובתפקוד המוח הבוגר.

בשנת 1986 קיבלה לוי-מונטלצ'יני את פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה ואף את פרס לסקר למחקר רפואי בסיסי. בכך הייתה לזוכה הרביעית בפרס נובל מתוך הקהילה היהודית הקטנה באיטליה (יחד עם אמיליו סגרה, סלבדור לוריא, ופרנקו מודיליאני). את הפרס חלקה עם החוקר סטנלי כהן שעבד איתה וגילה את גורם הגדילה האפידרמלי זמן קצר לאחר גילוי גורם הגדילה העצבי. היא האריכה ימים יותר מכל חתני וכלות פרס נובל, והיא היחידה מהם שזכתה להגיע לגיל מאה. בנאומה לרגל יום הולדתה המאה טענה שחשיבתה צלולה יותר מכפי שהייתה בת עשרים, "הודות לניסיון".

פעילות פוליטית וחברתית

לוי-מונטלצ'יני הרבתה להביע בציבור את דעותיה החברתיות. היא הייתה פעילה בתנועה לשחרור האשה. היא בלטה בהתנגדותה למוקשים נגד אדם (שחברות איטלקיות מובילות בייצורם), ובתמיכתה במעורבות מדענים בחיים הציבוריים. דעותיה מיקמו אותה בשמאל המתון, והיא הייתה תומכת קבועה במפלגה הסוציאל-דמוקרטית האיטלקית. מונטלצ'יני פעלה רבות למען מטרות הומניטאריות וסביבתיות בעולם. היא הקימה עמותה לקידום השכלתן של נשים אפריקאיות, בראשה עמדה, וכמו כן הקימה את הסניף האיטלקי של "הצלב הירוק" – ארגון המטפל בהיבטים הסביבתיים של מצבי מלחמה. בנוסף כיהנה כראש המכון לאנציקלופדיה האיטלקית ובתפקידים רבים נוספים.

בשנת 2001 מינה נשיא איטליה קרלו אזליו צ'אמפי את לוי-מונטלצ'יני, מתוך הוקרה להישגיה, לחברה בסנאט האיטלקי למשך כל חייה. באפריל 2006, עת התייצבה לישיבת הפתיחה של הסנאט, היא הייתה המבוגרת בחבריו (בת 97), עובדה בזכותה הפכה ליושבת ראש הבית. על פי החוקה האיטלקית היא הייתה אמורה לכהן כנשיאת הרפובליקה עד למינוי נשיא, אולם היא סירבה לכך עקב גילה ועקב קשיי ראייה. במושב זה של הסנאט היא תמכה בממשלתו קצרת הימים של הסוציאל-דמוקרט רומנו פרודי. מפלגת הליגה הצפונית ניסתה לערער על יכולתה המנטלית לכהן כסנטורית ולפגוע בתקציבי אגודה מדעית שהיא עמדה בראשה, אך נכשלה כישלון חרוץ.

לוי-מונטלצ'יני נחשבה לידידת ישראל; היא ביקרה בישראל פעמים רבות והתייצבה נגד ניסיונות אירופיים להטיל חרם אקדמי על ישראל.

לקריאה נוספת

  • ריטה לוי מונטלצ'יני, In Praise of Imperfection: My Life and Work, שנת 1988, מסת"ב 0-465-03217-6

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ריטה לוי-מונטלצ'יני


זוכי פרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה
1901–1925 פון ברינג (1901) • רוס (1902) • פינסן (1903) • פבלוב (1904) • קוך (1905) • גולג'י, רמון אי קחאל (1906) • לבראן (1907) • מצ'ניקוב, ארליך (1908) • קוכר (1909) • קוסל (1910) • גולסטרנד (1911) • קארל (1912) • רישה (1913) • באראני (1914) • לא חולק (1915–1918) • בורדה (1919) • אוגוסט קרוג (1920) • לא חולק (1921) • היל, מאירהוף (1922) • בנטינג, מקלאוד (1923) • איינטהובן (1924) • לא חולק (1925)
1926–1950 פיביגר (1926) • וגנר-יאורג (1927) • ניקול (1928) • אייקמן, הופקינס (1929) • לנדשטיינר (1930) • ורבורג (1931) • שרינגטון, אדריאן (1932) • מורגן (1933) • ויפל, מיינוט, מרפי (1934) • שפמן (1935) • דייל, לוי (1936) • סנט-גיירגי (1937) • היימנס (1938) • דומק (1939) • לא חולק (1940–1942) • דאם, דויזי (1943) • גסר, ארלנגר (1944) • פלמינג, צ'יין, פלורי (1945) • מולר (1946) • קורי, קורי, הוסיי (1947) • מילר (1948) • הס, מוניש (1949) • קנדל, הנץ', רייכשטיין (1950)
1951–1975 תיילר (1951) • וקסמן (1952) • קרבס, ליפמן (1953) • אנדרס, וולר, רובינס (1954) • תאורל (1955) • קורנאן, ריצ'רדס, פורסמן (1956) • בובה (1957) • בידל, טייטום, לדרברג (1958) • אוצ'ואה, קורנברג (1959) • ברנט, מדאוור (1960) • פון בקשי (1961) • ווטסון, קריק, וילקינס (1962) • הודג'קין, האקסלי, אקלס (1963) • בלוך, לינן (1964) • ז'קוב, לווף, מונו (1965) • רוס, הגינס (1966) • גרניט, הרטליין, וולד (1967) • הולי, קוראנה, נירנברג (1968) • דלבריק, הרשי, לוריא (1969) • כץ, פון יולר, אקסלרוד (1970) • סת'רלנד (1971) • אדלמן, פורטר (1972) • פריש, לורנץ, טינברגן (1973) • קלוד, דה דוב, פאלאדה (1974) • בולטימור, דולבקו, טמין (1975)
1976–2000 בלומברג, גאידושק (1976) • גימן, שלי, יאלו (1977) • ארבר, נתנס, סמית' (1978) • קורמאק, האונספילד (1979) • בנאסרף, דוסה, סנל (1980) • ספרי, הובל, ויזל (1981) • ברגסטרם, סמואלסון, ויין (1982) • מקלינטוק (1983) • ג'רן, קוהלר, מילשטיין (1984) • בראון, גולדשטיין (1985) • כהן, לוי-מונטלצ'יני (1986) • טונגאווה (1987) • בלאק, עליון, היצ'ינגס (1988) • בישופ, ורמוס (1989) • מארי, תומאס (1990) • נהר, זקמן (1991) • פישר, קרבס (1992) • רוברטס, שרפ (1993) • גילמן, רודבל (1994) • לואיס, ניסליין-פולהרד, וישהאוס (1995) • דוהרטי, צינקרנגל (1996) • פרוזינר (1997) • פרשגוט, איגנרו, מורד (1998) • בלובל (1999) • קרלסון, גרינגרד, קנדל (2000)
2001 ואילך הרטוול, הנט, נרס (2001) • ברנר, הורביץ, סלסטון (2002) • לוטרבור, מנספילד (2003) • באק, אקסל (2004) • מרשל, וורן (2005) • פייר, מלו (2006) • קפקי, אוונס, סמיתיס (2007) • צור האוזן, מונטנייה, בארה-סינוסי (2008) • בלקברן, שוסטק, גריידר (2009) • אדוארדס (2010) • בויטלר, הופמן, סטיינמן (2011) • גרדון, יאמאנקה (2012) • רותמן, שקמן, סודהוף (2013) • מוסר, מוסר, אוקיף (2014) • קמפבל, אומורה, טו (2015) • אוסומי (2016) • הול, רוסבאש, יאנג (2017) • אליסון, הונג'ו (2018) • סמנזה, רטקליף, קיילין (2019) • אלטר, האוטון, רייס (2020) • ג'וליוס, פטפוטיאן (2021) • פבו (2022) • וייסמן, קריקו (2023) • אמברוז, רובקון (2024)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23282688ריטה לוי-מונטלצ'יני

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ריטה_לוי-מונטלצ%27יני&oldid=2708794"