ג'וזפה לוי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מדען ריקה. ג'וזפה לוי (באיטלקית: Giuseppe Levi;‏ 14 באוקטובר 1872 - 3 בפברואר 1965) היה מדען יהודי-איטלקי, רופא ומומחה לאנטומיה.

הוא היה המורה של שלושה זוכי פרס נובל איטלקים: ריטה לוי-מונטלצ'יני, סלבדור לוריא, רנאטו דולבקו, אביה של הסופרת נטליה גינצבורג, וסבו של ההיסטוריון קרלו גינצבורג. אחיו היה מבקר התיאטרון צ'זרה לוי (איט').[1]

ב-1926 נבחר כחבר באקדמיה הלאומית של לינסי (אנ'), האקדמיה המדעית העתיקה בעולם. לוי השתייך למספר ארגונים אקדמיים, ביניהם האקדמיה הלאומית למדעים של ארצות הברית, והאקדמיה המלכותית למדעים של בלגיה (אנ'). הוא זכה במספר פרסים חשובים: הפרס המלכותי של האקדמיה הלאומית של לינסי ותארים לשם כבוד מאוניברסיטת לייז' שבבלגיה, מונטבידאו שבאורוגוואי וסנטיאגו שבצ'ילה.[2]

קורות חיים

לוי נולד בטריאסטה שבאיטליה, בן למיכאל לוי ולאמה פרוג'ה. משפחתו של לוי הייתה משפחה עשירה של בנקאים יהודים. הוא השלים את לימודיו בתיכון בג'וליאנו בלימודים קלאסיים, עם התמחות בשפות ובמדעים. הוא אהב לטפס הרים והתעמלות.[3]

לאחר מות אביו, עבר עם משפחתו להתגורר בפירנצה, שם החל בשנת 1889 ללמוד רפואה במכון ללימודים גבוהים ומתקדמים. בין השנים 1892 עד 1895 היה סטודנט במכון לפתולוגיה כללית בהנחייתו של פרופסור אלסנדרו לוסטיג (איט').

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, התנדב לוי לצבא האיטלקי ולקח חלק במבצעי המלחמה כרופא בכיר.[2]

לוי הקדיש את כל חייו להוראה ולמחקר מדעי, והמשיך בעבודתו גם כאשר נתקל בקשיים ונאלץ להתמודד עם אירועים משבריים בחייו. שמונה מתלמידיו הפכו לפרופסורים לאנטומיה, היסטולוגיה או אמבריולוגיה.[4]

בשנת 1901 נישא ללידיה טנצי, שהגיעה ממשפחה לא יהודייה. היא הייתה סטודנטית לרפואה ונכדתו של הפסיכיאטר של המכון הגבוה של פירנצה. לזוג נולדו חמישה ילדים, ביניהם נטליה גינצבורג, אחות לג'ינו- האח הבכור, פאולה, מריו ואלברטו .[2]

קברם של פרופ' ג'וזפה לוי ואשתו לידיה טנצי בבית הקברות המונומנטלי של טורינו.

בספרה של בתו, נטליה גינצבורג, אמרות משפחה (במהדורה הראשונה בעברית נקרא "לקסיקון משפחתי"), היא כותבת הרבה על משפחתה ועל התנהגותו: "בבית חיינו תמיד תחת הסיוט של פרצי הזעם של אבי, שהיו תוקפים אותו במפתיע, ופעמים רבות בגלל ספר שאינו במקום, בגלל זוג נעליים שלא מצא".[5] ""התערבותו של אבי הייתה אלימה, ככל מעשיו" כך היא מספרת.[6] בספרה "קשה לאדם לדבר על עצמו" סיפרה על התגובה של אביה לאחר ההוצאה לאור של הספר אמרות משפחה. לדבריה, אביה היה מודאג בתחילה. הוא אמר: "אני לא רוצה שנטליה תכתוב ספר שישמיץ את המשפחה שלנו", אך לאחר שקרא אותו, העיד שנהנה ממנו.[7] עוד מספרת נטליה על יחסו של אביה לבעלה, לאונה גינצבורג. היא מספרת כך: " איש לא מצא חן בעיניו, אבל ללאונה הוא באמת התנגד. הוא חשב שהוא מכוער ושאין לו פרוטה ואחר כך גם אמר שנשקפת סכנה לחייו. אחרי שהתחתנו, הוא קיבל אותו והתחיל לחבב אותו. הוא גם נהג להגיד שלאונה הוא אדם מבריק ומשכיל מאוד."[8] בנוסף, מספרת נטליה שאביה היה סוציאליסט מסורתי, אך לא ידע איך להיאבק בפאשיזם. בהתייחס לפאשיזם, אפיינה אותו פסימיות קבועה: "אין מה לעשות, אנחנו לא יכולים לצאת מזה עכשיו, לעולם לא נצא מזה".[9]

לוי נפטר בטורינו ב-3 בפברואר 1965 ונקבר בבית הקברות המונומנטלי בטורינו (אנ').

פעילותו האנטי פאשיסטית

לאחר עליית הפאשיזם באיטליה ב-1922, לא הסתיר את עמדותיו נגד המשטר, ונמנה עם האישים שהתנגדו פוליטית למשטר. בדצמבר 1926, הסכים לוי להציע את דירתו כמקום מסתור לחברי פרלמנט סוציאליסטיים.

לוי נתקל בקושי רב כאשר בשנת הלימודים 32–1931 החליט המשטר הפאשיסטי להחיל את שבועת הנאמנות של הפאשיזם על הפרופסורים באיטליה. לאחר צרות רבות שנגרמו לו כתוצאה מהתנגדותו לפאשיזם, החליט לוי לחתום על השבועה, כמעט כמו כל הפרופסורים. לוי נשבע לאחר שהשר ג'וליאנו הבטיח לו כי השבועה היא פורמלית בלבד.[10] מאחורי בחירה זו עמד הקשר החזק של לוי לחיי המעבדה והדאגה לעתידם האקדמי של תלמידיה, במיוחד לאלו המבטיחים ביותר. הוא חש חובה זו כחוקר וכמורה, כיוון שברגע שהחליט לחתום על השבועה, התקבלה הידיעה בתשואות רמות על ידי תלמידיו.[11] אף על פי כן, שבועת הנאמנות למשטר הפאשיסטי לא מנעה מלוי להפגין את דעותיו האנטי-פאשיסטיות. הוא המשיך להשמיע את קולו בציבור במספר הזדמנויות שונות.[12]

במרץ 1934 נעצר לוי ובילה שבועיים בכלא, למרות מעמדו החברתי. הפאשיסטים חשדו בו שתרם לפעילות המחתרתית של בנו מריו ותלמידו סיון סגרה (Sion Segre), שנמצא אשם בניסיון להכניס חומרי תעמולה אנטי-פאשיסטים משווייץ. כך, חווה לוי על בשרו את האכזריות של אמצעי הדיכוי של מדיניות מוסוליני נגד המתנגדים למשטר הפאשיסטי.[13]

קורותיו במהלך מלחמת העולם השנייה

בשנת 1938, עם החלת חוקי הגזע באיטליה, הודח לוי ממשרת המרצה באוניברסיטה ועבר למכון לאנטומיה פתולוגית באוניברסיטת לייז' בבלגיה, שם ארגן מעבדה והמשיך במחקרו המדעי.[14]

לאחר הפלישה הגרמנית לבלגיה ב-1940, נשאר בלייז' לעוד שנה, ובשנת 1941 חזר לטורינו, שם חידש את מחקרו במעבדה גנטית קטנה שהעמידה לרשותו תלמידתו, ריטה לוי מונטלצ'יני, בחדר בביתה. בזמן הזה, הרדיפות האנטי-יהודיות נעשו חריפות יותר ויותר, והימצאותו של לוי בעיר סיכנה אותו מאוד.

בשנת 1943 הוא עבר לראשונה לאיבארה ולאחר מכן לאזור אסטי. למרות חוסר היציבות של מצבו ומקום הימצאותו, הקדיש לוי את עצמו בתקופה זו לטיפול במהדורה השלישית של "אמנות ההיסטולוגיה" ולניסוח המונוגרפיה שלו על גדילה והזדקנות. הוא הצליח להגיע לפירנצה ונשאר שם עד סוף המלחמה.[2]

לימודיו ופעילותו המחקרית

לאחר שסיים את לימודיו הגבוהים במכון לפתולוגיה כללית בשנת 1895, הפך מיד לעוזר בקליניקה הפסיכיאטרית של סאן סאלבי (אנ') בפירנצה בראשותו של טנצי (E. Tanzi) מטריאסטה.[14] במהלך שלוש השנים שהקדיש לוי לעבודה זו, לא הראה עניין מיוחד בפעילות קלינית והקדיש עצמו למחקר המאפיינים המורפולוגיים והביולוגיים של תאי עצב.[2]

לוי התעניין עמוקות במחקר מורפולוגי, ולשם כך נסע למכון לאנטומיה באוניברסיטת ברלין והונחה על ידי פרופסור הרטוויג (Hertwig) (אנ') במשך כשנה. בסוף שנת 1899 חזר לפירנצה, שם הפך לעוזר במכון לאנטומיה בהנחיית פרופסור קירוג'י (Chirogi). בשנת 1903 החל ללמד אנטומיה, ובשנים 6–1905 הגיע לתחנה הזואולוגית בנאפולי. בשנת 1909 הופקד על לימוד אנטומיה בפקולטה לרפואה וניתוח של אוניברסיטת סאסארי. שנה לאחר מכן, הפך לפרופסור מן המניין. הוא נשאר בסאסארי עד 1914, אז נקרא לכהן בתפקיד זהה באוניברסיטת פלרמו. בתום מלחמת העולם הראשונה, שב לוי להוראה ולמחקר המדעי. ב-1919 הוא מונה לפרופסור לאנטומיה וכיהן כראש המכון של הפקולטה לרפואה וניתוח באוניברסיטת טורינו (אנ') כ-20 שנה.

ריטה לוי מונטולצ'יני, זוכת פרס נובל שגם הייתה תלמידתו, סיפרה שבמהלך מלחמת העולם השנייה היא הקימה מעבדה ביתית בביתה בטורינו. לוי שברח מבלגיה בעקבות תקיפת הנאצים, חזר לטורינו והצטרף למחקרים שלה במעבדה שהקימה.[15]

בשנת 1945 חזר לוי ללמד ולעמוד בראש מכון המחקר בטורינו, ממנו הוא פרש בשנת 1948. עם זאת, הוא המשיך בפעילותו המדעית כמנהל המרכז לחקר וצמיחה של המועצה הלאומית האיטלקית למחקר (אנ').

בשנת 1950 עזב לוי את איטליה לאמריקה. תחילה הגיע לארצות הברית על מנת לעבוד במספר מעבדות מחקר, ולאחר מכן הגיע לברזיל, שם הוזמן כדי לארגן מעבדת ביולוגיה לחקר תאים בסאו פאולו.[2]

מחקריו המדעיים

ביצע מחקרים חשובים בתחום המורפולוגיה ועל אודות התכונות הביולוגיות של תאים ורקמות. הוא פרסם את תוצאות מחקריו בלמעלה מ-200 מאמרים מדעיים, שפורסמו בכתבי עת אקדמיים. בין הנושאים העיקריים שעבד עליהם היו מספר וגודל התאים. על ידי קביעת גודל המרכיבים התאיים ביונקים בעלי גדלים גופניים שונים, קבע לוי שהחוק שגובש על ידי H.A.E Driesch על הקביעות של גודל התא ועצמאותו מן הממד הגופני תקף רק עבור רקמות המורכבות מאלמנטים יציבים ועבור אלו העשויים ממרכיבים לא יציבים, אך לא עבור אלו שעשויות ממרכיבים רב שנתיים (תאי עצב וסיבים שריריים).[2]

תחום נוסף שאותו חקר לוי היה תרביות רקמות במבחנה, תחום שנוסד על ידי האריסון (R.G Harrison) (אנ') ב-1910 ושוכלל שנה לאחר מכן על ידי A Carrel (אנ'). לוי היה בין החוקרים הראשונים שהשתמשו בטכניקה זו והוא השתמש בה במחקריו. בין היתר, חקר את ההתנהגות של המיטוכונדריה בתאים חיים, מבניהם ומאפייניהם הביולוגיים של תאים, במיוחד אלו של תאי עצב.[2] לוי הביע עניין מיוחד בחקר רקמות עצביות. אחרי מספר התבוננויות במאפיינים מסוימים של תאי עצב, שהוערכו על ידי מדענים זרים, הוא ערך מחקר מקורי על השינויים של המרכיב הכרומופילי בציטופלזמה של תאי עצב של אלמנטים אלו בחיות רדומות. בנוסף לכך, לוי הקדיש תשומת לב רבה לדינימיקה של התפתחות צורות אנטומיות.[16]

בשנת 1927 החל לוי בתוכנית מחקרית נרחבת על ההיבטים המורפולוגיים של הזדקנות רקמות ואיברים.

בשנת 1934 פרסם לוי מונוגרפיה נרחבת תחת הכותרת "Explantation", הכוללת תיעוד של עשרים וחמש השנים הראשונות של מחקרו על טיפוח רקמות במבחנה ודיון על כך.[4]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Andrea Grignolio, Fabio De Sio, [An illustrious unknown. Giuseppe Levi among science, anti-fascism and Nobel Prizes], Medicina Nei Secoli 21, 2009, עמ' 847–913
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 LEVI, Giuseppe in "Dizionario Biografico", www.treccani.it (באיטלקית)
  3. ^ Giuseppe Levi a Torino: una scuola di metodo e di Nobel: Beautiful Minds - Istituto e Museo di Storia della Scienza, brunelleschi.imss.fi.it
  4. ^ 4.0 4.1 Levi, Giuseppe, www.encyclopedia.com (באנגלית)
  5. ^ נטליה גינצבורג, אמרות משפחה, עם עובד, 2012, עמ' 42
  6. ^ נטליה גינצבורג, אמרות משפחה, עם עובד, 2012, עמ' 43
  7. ^ קשה לאדם לדבר על עצמו, הוצאת הכרמל, 2005, עמ' 118
  8. ^ קשה לאדם לדבר על עצמו, הוצאת כרמל, 2005, עמ' 16
  9. ^ קשה לאדם לדבר על עצמו, הוצאת כרמל, 2005, עמ' 12
  10. ^ "I professori che dissero no a Mussolini - la Repubblica.it". Archivio - la Repubblica.it (באיטלקית). נבדק ב-2018-03-16.
  11. ^ Fiori, Simonetta (16 באפריל 2000). "I professori che dissero no a Mussolini - la Repubblica.it" [הפרופסור שאמר לא למוסוליני]. la Repubblica (באיטלקית). נבדק ב-2018-05-18. {{cite web}}: (עזרה)
  12. ^ Andrea Grignolio, Fabio De Sio, An illustrious unknown. Giuseppe Levi among science, anti-fascism and Nobel Prizes, pp. 878-879.
  13. ^ Andrea Grignolio, Fabio De Sio, [An illustrious unknown. Giuseppe Levi among science, anti-fascism and Nobel Prizes], pp. 880-881.
  14. ^ 14.0 14.1 Giuseppe Levi, media.accademiaxl.it
  15. ^ Rita Levi-Montalcini - Biographical, www.nobelprize.org
  16. ^ fabio de sio, [An illustrious unknown. Giuseppe Levi among science, anti-fascism and Nobel Prizes], Medicina nei secoli, עמ' 858
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30529993ג'וזפה לוי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=ג%27וזפה_לוי&oldid=1816638"