רב דימי בר חיננא
| תקופת הפעילות | הדור הרביעי לאמוראי בבל |
|---|---|
| בני דורו | רב ספרא |
רב דימי בר חיננא היה אמורא בבלי מהדור הרביעי.
משפחתו
רב דימי מוזכר בתלמוד פעמים בודדות בלבד. הוא היה אחיו של אמורא אחר בשם רבין בר חיננא. בפטירת אביהם, הוא השאיר להם כירושה בין השאר - שני שפחות, אחת היתה מומחית בבישול ואפייה, והשניה בטוויה ואריגה. הם באו לדין תורה לפני רבא, כשאחד מהם תבע מהשני גוד או אגוד ואילו אחיו סירב לכך. רבא פסק שבמקרה זה אין חובת גוד או אגוד קיימת, מכיון ששניהם היו צריכים את שני השפחות, ואין זכות לאחד מהם לקחת מהשני את הזכות לקבל את השירות שאותו לא יוכל לקבל מהשפחה השניה, וזאת בניגוד לקרקע גדולה שניתן לחלקה באופן שגם בחציה יהיה ניתן להשתמש בחלק מהשימוש שהיה ניתן להשתמש בכל הקרקע[1]
תורתו
רב דימי, כבן הדור החמישי, מוזכר במשא ומתן עם אמוראים בני דורו. כך למשל נחלק עם רב ספרא בקשר לברייתא שבה נאמר: ”התיר רבי שיהו בני גדר יורדין לחמתן ואין בני חמתן עולין לגדר”. רב דימי בר חיננא סבר[2] שהעיר גדר היתה קטנה יותר בשטחה מהעיר חמתן הסמוכה לה, כך שכותלי העיר חמתן התפרסו משני צדדי העיר ושימשו לה כצורת הפתח, ולכן לבני העיר גדר מותר היה לטלטל משטחם לעיר חמתן, כדין רשות היחיד הסמוכה לרשות היחיד אחרת, ואילו לעיר חמתן לא היה היתר זה[3], אך רב ספרא פירש אחרת את הברייתא.
במקום אחר הוא נחלק עם רב ספרא על הסיבה לכך שמותר לבן להקיז דם לאביו למרות שהוא שופך את דמו. לפי רב ספרא לומדים זאת מ"ואהבת לרעך כמוך" שמה שאדם עושה לעצמו מותר לו לעשות לאביו ואינו נחשב "הכאה", ולפי רב דימי לומדים זאת מהיקש של "מכה אדם" ו"מכה בהמה" שהכאה שהינה לרפואה אינה נחשבת הכאה, שהרי ברור שמכה בהמה לרפואה אין חל עליו הציווי "מכה בהמה ישלמנה"[4].
במקום אחר הוא נמצא בויכוח עם רב הונא בריה דרב יהושע בסוגיית דיני דגרמי. רב דימי רצה לקבוע שאמרתו של רבה שאדם השורף שטרו של חבירו פטור, אינה מוסכמת על הכל, ולפי דעתו של רבי שמעון שכל דבר הגורם לממון נחשב כממון, כלומר שגם דבר שאין לו ערך כספי מצד עצמו נחשב לבעל ערך כספי אם ניתן להשיג על ידו כסף (כגון השורף חמץ שעבר עליו הפסח), גם השטר נחשב כבעל ערך כספי, מכיון שעל ידו ניתן לגבות את החוב, אך רב הונא הפריך את דבריו בטענה שאמרתו של רבי שמעון נאמרה רק לגבי דבר ש"עיקרו ממון" כלומר שמצד עצמו יש לו ערך כספי אלא שמסיבה חיצונית (דין איסור אכילת חמץ שעבר עליו פסח) אינו שווה כסף, אך דבר שמצד עצמו אין לו שום ערך כספי, אינו נחשב לממון גם אם הוא משמש באופן חיצוני כאמצעי לגביית תשלום מהלווהתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף צ"ח עמוד ב'.}}.
קישורים חיצוניים
- הרב אהרן הימן, "רב דימי בר חיננא", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק א', עמודים 331, באתר היברובוקס
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ג עמוד ב'.
- ^ לפי המסורת שמסר רב כהנא משמו
- ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ס"א עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף פ"ב עמוד ב'.