מלאכת צד
מְלֶאכֶת הַצָּד (במקורות "מלאכת צידה") היא אחת מהמלאכות שהיו נעשות במשכן, ולכן היא נחשבת לאחת מל"ט אבות מלאכה בשבת. במשכן היו צדים תחשים כדי לפשוט את עורם לצורך יריעות המשכן. מלאכת צד אינה הריגה, כפי שאפשר להבין מהשימוש המקובל בעברית המודרנית, אלא עצם לכידת בעל-החיים.
הגדרת המלאכה
ישנם שני סוגים של צידה: צידה האסורה מהתורה. וצידה האסורה מתקנת חכמים.
צידה האסורה מהתורה: פעולה המכניסה את בעל החי ממצב שבו הוא יכול להימלט, למצב שממנו הוא אינו יכול להימלט יותר, ותופסו אינו צריך לעשות פעולה נוספת כדי לתפסו. כך למשל, הכנסת דג לתוך כוס מים, ציד צבי ממקום שבו הוא משוחרר לתוך חדר קטן[1] (אינו מחוסר צידה). כמו כן מהתורה חייבים רק על צידת בעל חי שצדים אותו מכיוון שהוא שווה ערך בעודו ניצוד ומשתמשים בו לצורך אישי או למכירה, בשעה שצדים אותו לצורך זה. אך צידת בעל חי שהדרך לצודו אינו אלא על מנת שלא יזיק אין חייבים עליו. וכן אם מטרתו בצידה זו אינה אלא למנוע היזק וכדומה פטורים על צידה זו אף אם בדרך כלל צידת בעל חי זה היא לצורך אישי או למכירה.
צידה האסורה מתקנת חכמים: פעולה המכניסה את בעל החי למקום סגור ומגודר שאינו יכול להימלט משם, אך המקום גדול דיו באופן שאם האדם ירצה לתפוס את בעל החי בידיו יצטרך לעשות פעולה נוספת ותחבולות[2] על מנת לתופסו (מחוסר צידה). וכן צידת בעל חי שצדים אותו למנוע היזק וכדומה אסורה מתקנת חכמים[3].
צידת בעל חי שלא בעת נתינת המלכודת
מלאכת הצידה המוחלטת, כזו שוודאי אסורה היא מהתורה, היא עשיית פעולה המביאה לצידת בעל החי מיד עם פעולת הצידה, כמו תפיסתו בידיים, או הנחת מלכודת כשהוא ניצוד בה מיָדית עם הנחתה. במקרה שבעל החי ניצוד רק לאחר זמן מעת פעולת האדם לשם הציד, יש אחרונים הסוברים כי אף על פי כן אסור הוא מהתורה, וחייב על כך חטאת (בשוגג) או סקילה (במזיד); ובזה מיוחדת מלאת צידה משאר מלאכות שבת, שבהן אין האיסור מהתורה אלא על עשיית פעולות הגורמות מיד לפעולת המלאכה.[4]. ויש מהאחרונים מי שסובר כי אם בעל החי אינו ניצוד אלא לאחר זמן, אכן נחשב זה כגרמא, ואינו אסור אלא מדרבנן[5].
ציד זבובים
ציד זבובים אינו נחשב למלאכה מהתורה, וזאת על פי הכלל ”כל שבמינו נצוד חייב עליו, אין במינו נצוד פטור אבל אסור”. כלומר בעל חיים שצדים מכיוון שהוא שווה ערך בעודו ניצוד ומשתמשים בו לצורך אישי או למכירה, תפיסתו נקראת בשם ציד, אבל זבובים שאף אדם אינו צריך אותם, ואין בהם כל צורך ביתי או אישי, אין בתפיסתם חיוב מהתורה, אך צידם נאסרה על ידי חז"ל.
הטור פוסק שבזבובים אין צידה כלל, שכן מרוב קטנותם וזריזותם גם אם הם ניצודים, מיד כאשר יפתחו את התיבה הם יברחו, והרמ"א מביא את דבריו בשולחן ערוך[6] כ"יש מקילין", הב"ח והמגן אברהם כדעת הראשונים שהדבר נחשב לצידה, ולכן פסק המשנה ברורה שיש להחמיר להפריח את הזבובים כאשר ודאי שיש שם זבובים, ורק במקרה שהוא הפריח את הזבובים אין צורך לדקדק ולבדוק אם יש עוד זבובים.
פסק זה של המשנה ברורה, מיוסד על כך שהאיסור לתפוס זבוב כאשר הוא אינו מתכוון לכך אך ברור שהדבר יעשה, הוא מושג הידוע בהלכה פסיק רישיה. אחד הנידונים המצויים בפוסקים, היא במלאכת צידה. הט"ז מתיר לסגור תיבה שייתכן שיש בה זבובים, כי הדבר לא נחשב "פסיק רישיה", מכיוון שספק פסיק רישיה הוא כל מקרה שבו התוצאה אינה מוכרחת, ואם כן מקרה זה לא נחשב ל"פסיק רישיה", שמשמעותה - תוצאה ודאית, ולמרות הספק הוא מצד אי ידיעת האדם, המעשה מוכרח מצד עצמו.
אך המשנה ברורה[7] מחדש שייתכן שסברא זו של הט"ז היא באיסור מדרבנן, שכן ספק מדרבנן - הוא לקולא, אך כאשר מדובר במלאכה מהתורה יש להחמיר מספק, את פסקו זה הוא מביא בשם רבי עקיבא איגר.
צידה בעקיפין
כל פעולה שיש בה משום ציד, גם בעקיפין כמו גם הכאת בעל חיים ופציעתו, באופן שאינו יכול להמלט מפאת חולשתו, נחשבת כצידה. גם אם צייד מרתיע בעל חיים וגורם לו להעצרות פתאומית, שעל ידה נתפס בעל החי, הוא עובר על איסור מהתורה למרות שלא גרם את הציד בפועל ממש, שכן דרך הציידים לעשות מעשים כגון אלו במהלך מלאכת הציד, ולכן מעשה זה כשלעצמו נכלל באיסור מלאכת צידה[8].
בעלי חיים המתגוררים ברפת
המחבר פוסק שבעלי חיים המתגוררים ברפת בלול או בבית, כמו כלבים המתגוררים בבית פרטי, אווזים ותרנגולים, שחוזרים מעצמם לבית בעל הבית ומזונם מוטל על בעל הבית, אין בהם משום צידה[9], וזאת אם בעלי החיים לא מרדו ואינם בורחים מבעל הבית. הרמ"א חולק עליו וסובר שאסור לתופסם, גם אם עושה זאת מחשש שיגָנבו, וכן פוסק המשנה ברורה.
לכן, אפילו אם הכלוב היה פתוח, והעופות נמצאים בתוך הכלוב, יש להזהר שלא לסגור את הכלוב. בעלי חיים שנקנו ועדיין לא התרגלו לבוא לבית בעליהם, הכנסתם לבית היא בכלל מלאכת צידה, מכיוון שמחוסרים צידה ואינם ניצודים[דרושה הבהרה] ועומדים מאליהם כאשר בעלי החיים הבאים מאליהם לביתם[10].
בעלי חיים איטיים
הרי"ד כותב שחומט האמור בתורה, שמבואר במשנה שחייבים על צידתו, אינו שבלול. נימוקו הוא משום שאם כך לא יכול להיות ששייך בו צידה, שהרי השבלול זז לאט מאוד[11]. וכך פסק הרב שלמה זלמן אוירבך[12].
אולם, הרב אלחנן סמט כתב שדעת רש"י ורס"ג ששייכת צידה גם בבעלי חיים איטיים[13]. לדעת הרב יוסף שלום אלישיב והרב קרליץ עשוי להיות בכך איסור תורה, ואילו לדעת הרב שמואל הלוי וואזנר צידתם אסורה מדברי חכמים בלבד[14].
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שבת, פרק י', הלכה י"ט.
- ^ שולחן ערוך הרב סימן שטז סעיף א' ועוד
- ^ הכלל:”כל שבמינו נצוד חייב עליו, אין במינו נצוד פטור אבל אסור”.
- ^ רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין, ערוך השולחן, אורח חיים, סימן שט"ז, סעיף א'; רבי יהודה אריה ליב אלטר, שפת אמת, מסכת שבת, דף י"ז, עמוד ב', בתוספות ד"ה אין פורסין; רבי ישראל מאיר הכהן, משנה ברורה, סי' שט"ז, ס"ק י', ובשער הציון ס"ק י"ג; רבי דב בריש ויידנפלד, שו"ת דובב מישרים, חלק א', סימן ק"ל.
- ^ רבי אפרים זלמן מרגליות, שו"ת בית אפרים, אורח חיים, סי' כ'.
- ^ שם סעיף ג'.
- ^ סימן שטז ס"ק טז.
- ^ משנה ברורה סימן שט"ז ס"ק י'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ק"ז עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ד עמוד א', שולחן ערוך סימן שט"ז סעיף י"ב.
- ^ סימן שט"ז במשנה ברורה סעיף קטן נ"ח ובביאור הלכה שם.
- ^ תוספות רי"ד מסכת חגיגה דף יא עמוד א.
- ^ שולחן שלמה סימן שטז סעיף קטן כ; שמירת שבת כהלכתה פרק כז הערה קנד.
- ^ תחומין כרך יח.
- ^ הערות מהדורת דרשו למשנה ברורה סימן שטז.
