פטריק בלקט

פטריק בלקט
Patrick Blackett

פטריק בלקט ב-1948
לידה	18 בנובמבר 1897
פטירה	13 ביולי 1974 (בגיל 76)
ענף מדעי	פיזיקה
מקום מגורים	בריטניה
פרסים והוקרה	ראו פירוט בערך
תרומות עיקריות
עבודותיו בתחום תא ערפל, קרינה קוסמית ופלאומגנטיזם

פַּטְרִיק מֵינַרְד סְטיוּאַרְט בְּלֶקֶט (באנגלית: Patrick Maynard Stuart Blackett‏; 18 בנובמבר 1897 – 13 ביולי 1974) היה פיזיקאי ניסויי בריטי, זוכה פרס נובל לפיזיקה הידוע ממחקריו על תאי ערפל, קרינה קוסמית ופלאומגנטיזם. תרם תרומה משמעותית במלחמת העולם השנייה בייעוץ בנושא אסטרטגיה צבאית והיה בין החלוצים שפיתחו את תחום חקר הביצועים. בלקט היה פעיל פוליטי שמאלני. הוא יעץ לממשלת הודו לקראת קבלת עצמאותה, ייעץ למפלגת הלייבור כשזו הייתה באופוזיציה ושימש יועץ מדעי במשרד הטכנולוגיה בממשלת בריטניה כשמפלגת הלייבור עלתה לשלטון בראשות הרולד וילסון.

ביוגרפיה

נעורים

בלקט נולד ברובע קנזינגטון בלונדון, בנם של ארתור סטיוארט בלקט, מנהל השקעות, ואשתו קרוליין מיינרד (Caroline Maynard). אחותו הצעירה הייתה הפסיכואנליטיקאית מריון מילנר (Marion Milner). סבו מצד אביו, הכומר הנרי בלקט, אחיו של האדריכל האוסטרלי אדמונד בלקט (Edmund Blacket), היה במשך שנים רבות כומר הקהילה בעיירה קרוידון (כיום חלק מלונדון). סבו מצד אמו, צ'ארלס מיינרד, היה קצין בחיל התותחנים בזמן המרד ההודי הגדול בשנת 1857. משפחת בלקט החליפה מגורים כמה פעמים והתגוררה בקנזינגטון, ברובע קנלי (Kenley), ובעיירות ווקינג (Woking) וגילדפורד (Guildford) במחוז סארי, שבה למד בלקט בבית ספר מכין. התחביבים העיקריים שלו היו טיסנאות ורדיו גביש. תחביבים אלו עזרו לו בראיון הקבלה למכללה הימית המלכותית, אוסבורן, באי וייט. יום קודם לכן, ב-9 ביוני 1910, השלים צ'ארלס רולס, חלוץ הטיס, ואחד משני מייסדי רולס רויס, את הפעם הראשונה שבה חצה מטוס את תעלת למאנש הלוך ושוב. בלקט, שעקב אחרי תיאור הטיסה ברדיו החובבים שלו, היה מסוגל לתאר בראיון בפרוטרוט את הנושא. הוא החל ללמוד במקום בספטמבר 1910 ובילה שנתיים במקום לפני שעבר למכללה הימית המלכותית של בריטניה בדרטמות' שם היה בדרך כלל "התלמיד המצטיין ביותר בכיתתו".

מלחמת העולם הראשונה

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה באוגוסט 1914 גויסו כל הצוערים במכללה. בלקט קיבל דרגת פרח קצונה, ונשלח, יחד עם 11 צוערים נוספים, לסנט וינסנט שבים הקריבי על סיפונה של הסיירת המשוריינת מונמאות' (Mommouth) במטרה לעלות ב-13 באוגוסט על סיפונה של הסיירת המשוריינת קרנוורון (HMS Carnarvon) . בגלל עיכובים ביציאה היה חשש שמונמאות' תחמיץ את המפגש המתוכנן עם קרנוורון, אבל משום שהגיעה בזמן ניצלו חייו של בלקט. לו היה נשאר על המונמאות' היה בלקט נהרג יחד עם שאר אנשי הצוות כשהסיירת טובעה בקרב קורונל ב-1 בנובמבר 1914. קרנוורון ערכה סיורים באזור איי כף ורדה כשהיא מחפשת ספינות פשיטה גרמניות ומלווה שיירות.

באוקטובר 1914 נשלחה הספינה לברזיל ובהמשך לאיי פוקלנד אליהם הגיעה ב-8 בדצמבר, בדיוק בזמן על מנת להשתתף בקרב איי פוקלנד שבו הביס הצי הבריטי שייטת של הצי הקיסרי הגרמני (Kaiserliche Marine), שבראשה עמד תת-אדמירל הרוזן מקסימיליאן פון שפיי, שחודש לפני כן הטביעה את הסיירת מונמאות' בקרב קורונל. מכיוון שקרנוורון הייתה הספינה האיטית ביותר בשייטת הבריטית והפחות משוריינת היא הצטרפה לקרב רק ברגעיו האחרונים כשירתה על הסיירת המשוריינת גניזאו (Gneisenau) שטובעה בקרב, ואספה ניצולים ממנה. הספינה הגרמנית היחידה שהצליחה להימלט מהקרב הייתה הסיירת הקלה דרזדן (Dresden), וספינות השייטת הבריטית, ובתוכה קרנוורון, חיפשו אחריה בדרום האוקיינוס האטלנטי. דרזדן נמלטה לאוקיינוס השקט ובסופו של דבר נתגלתה ב-3 במרץ 1915 ליד האי מאס א טיירה (Mas a Tierra), הידוע כאי רובינזון קרוזו, כ-640 ק"מ ממערב לחופי צ'ילה, וטובעה שם. ב-22 בפברואר 1915, תוך כדי החיפושים אחר דרזדן, עלתה קרנוורון על שונית אלמוגים בארכיפלג אברולהוס (Abrolhos) מול חופי ברזיל. הנזק היה ניכר, ולאחר שבוצעו תיקונים ראשונים בריו דה ז'ניירו הפליגה הספינה למונטריאול לשיפוץ יסודי והגיעה לשם במאי 1915.

בלקט נצטווה לחזור לאנגליה וצוות ב-19 באוגוסט 1915 לאוניית המערכה ברהאם (Barham), אחת מאוניות המערכה מסדרת קווין אליזבת שזה עתה הושקה. בהיותו על הברהאם השתתף בלקט בקרב יוטלנד ב-31 במאי 1916 וחזה הן באניות בריטיות שטובעו והן בהפגזה המדויקת של הספינות הגרמניות על ספינתו שבמסגרתה היו עליה הרוגים ופצועים. קרב זה היה תחילת האכזבה של בלקט מהצי המלכותי הבריטי. שנים אחר-כך טען בלקט כמה פעמים כי הפיקוד הבריטי לקה בשחצנות, כשהאמין בעליונותו המוחלטת על האויב, ובטיפשות, כשלא תכנן אמצעי הגנה נגד כלי הנשק ההתקפיים. לדעתו של בלקט הוכיח הצי הגרמני החדש בקרב זה את עליונותו על הצי הבריטי הן ברמת התותחנות והן באיכות אניותיו.

בעקבות הקרב נשלחה האנייה לתיקונים בדבונפורט שבפלימות', ובלקט וצוערים אחרים עברו בחינות בכתב ובעל פה שבהם קיבל בלקט את הציונים הגבוהים ביותר. בלקט ביקש לעבור לשירות האוויר של הצי המלכותי (Royal Naval Air Service), ונענה בשלילה בטענה שעל מנת לאמן קצין ימיה נדרשות שש שנים בעוד שעל מנת לאמן טייס נדרשים שישה שבועות בלבד. בלקט הועלה לדרגת לוטננט משנה (Second Lieutenant, מקביל לסגן משנה) ובאוקטובר 1916 הוצב על ספינת הסיור P17, שערכה פטרולים בתעלת למאנש מבסיסה בדובר. ב-25 במאי 1917 תקפה הספינה צוללת גרמנית בלא הצלחה. ביולי 1917 הוא הצטרף למשחתת סטרג'ן (HMS Sturgeon) שבסיסה היה אז בסקפה פלו באיי אורקני, שבסקוטלנד. המשחתת צורפה לכוח הרוויץ' (Harwich Force), פלגה שבסיסה בהארוויץ' שבדרום מזרח אנגליה. ב-11 במרץ 1918 תקפה סטרג'ן יחד עם המשחתות תרסטר (Thruster) ורטריוור (Retrievr) צוללת גרמנית והטביעה אותה. הפעולה הקרבית האחרונה של בלקט במלחמת העולם הראשונה התרחשה ב-20 באפריל 1918, שעה שהתנהל קרב בין כוח משחתות בריטי לכוח משחתות גרמני מול טרשלינג (terschelling) בהולנד שבו פגע פגז בסטרג'ן, אבל היא יצאה מהקרב בשלום. במאי 1918 הוא קודם לדרגת לוטננט (Lieutenant, מקביל לסגן).

אקדמיה ומחקר

, 1933. בלקט עומד מאחור בפינה]]}} עם סיום המלחמה בנובמבר 1918 החליטה האדמירליות לשלוח כ-400 קצינים זוטרים, שלימודיהם הופסקו בגלל המלחמה, ללימודים כלליים במשך חצי שנה באוניברסיטת קיימברידג'. בינואר 1919 כשסעד לראשונה, עדיין במדים, בקולג' מגדלן (Magdalene College) הוא פגש בעיתונאי קינגסלי מרטין (Kingsley Martin) ובהיסטוריון האמנות ג'פרי וב (Geoffrey Webb), וסיפר אחר-כך שזו הייתה הפעם הראשונה בחייו ששמע שיחה אינטלקטואלית. כמה ימים אחר-כך ביקר בלקט במעבדת קוונדיש היוקרתית, והתרשם עד כדי כך שהחליט שלושה שבועות אחר-כך לעזוב את חיל הים במטרה ללמוד מתמטיקה ופיזיקה. הוא היה בין הפיזיקאים הבודדים בדורו ששירתו בצבא והשתתפו בלחימה לפני לימודיהם. במאי 1921 סיים את לימודיו, כשהגיע למקום השני במבחני המתמטיקה היוקרתיים של אוניברסיטת קיימברידג' המכונים טריפוס (Tripos), ולמקום הראשון בחלק השני של המבחנים בפיזיקה.

לאחר סיום לימודיו עבד במשך עשר שנים במעבדת קוונדיש כפיזיקאי ניסויי תחת ארנסט רתרפורד. ב-1923 נבחר לגוף המנהל של קינגס קולג', משרה בה החזיק עד 1933. במרץ 1924 נשא בלקט לאישה את קוסטנזה באיון (Costanza Bayon‏; 1986-1899), סטודנטית לשפות בקולג' ניוהאם בקיימברידג'. הזוג התגורר במהלך השנה האקדמית של 1924–1925 בגטינגן ובלקט עבד באוניברסיטת גטינגן על פיזיקת אלקטרונים עם הפיזיקאי ג'יימס פרנק, שזכה באותה שנה בפרס נובל לפיזיקה. אחר-כך חזרו בני הזוג לקיימברידג' וניהלו חוג חברתי תוסס. לשניים נולדו בן ובת.

בשובו לעבודה במחקר במעבדת קוונדיש קיבל מרתרפורד נושא למחקר חדש. רתרפורד גילה שגרעין אטום החנקן יכול להתפרק אם יורים חלקיקי אלפא מהירים לתוך חנקן. הוא ביקש מבלקט להשתמש בתא ערפל על מנת למצוא עקבות נראים להתפרקות זו. בלקט עסק במשך כמה שנים בשיפור המכשיר למרות שרתרפורד חסר הסבלנות דרש לקבל תוצאות מהר. עד 1924 צילם בלקט 24,000 תמונות שבהן נראו 415,000 מסלולים של חלקיקים מיוננים. שמונה מתוכם התפצלו, מה שהראה שהמפגש בין אטום החנקן לחלקיק אלפא יצר אטום של פלואור, שהתפרק לאיזוטופ של חמצן ולפרוטון. עבודה זו פרסמה לראשונה את בלקט, שהיה אז בן 27.

בלקט, צולם בשטוטגרט, 1935

ב-1932 עבד בלקט במעבדת קוונדיש עם הפיזיקאי האיטלקי ג'וזפה אוקיאליני (Giuseppe Occhialini). הוא פיתח שיטה המתבססת על שימוש במונה גייגר לפיה בוצעו צילומים בתא הערפל רק כשחלקיק של קרינה קוסמית עבר דרך התא. הם מצאו 500 עקבות של חלקיקים של קרינה קוסמית ב-700 תצלומים אוטומטיים. ב-1933 גילה בלקט ארבע עשרה עקבות שאוששו את קיומו של הפוזיטרון וגילה את העקבות הסליליות של יצירת זוג פוזיטרון/אלקטרון. קיומו של הפוזיטרון נחזה על ידי משוואת דיראק שפורסמה בשנת 1928 על ידי פול דיראק, אם כי דיראק עצמו לא הגיע למסקנה זו באופן ישיר. אבל את התהילה על גילוי הפוזיטרון קטף קארל דייוויד אנדרסון מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה, שגילה את הפוזיטרון בניסוי בשנת 1932 באותה דרך ואף קיבל על הגילוי את פרס נובל לפיזיקה ב-1936, יחד עם ויקטור הס בגין גילוי הקרינה הקוסמית. אבל בעוד שאנדרסון טען בתחילה כי יצירת החלקיק היא מאורע נדיר, קשרו בלקט ואוקיאליני את האנטי-אלקטרון למשוואת דיראק, תובנה תאורטית שעליה אנדרסון לא חשב. עבודה זו של בלקט ועבודה נוספת שלו על איון גרמה לו להיות אחד המומחים הבולטים בתחום האנטי-חומר. למרות זאת חווה בלקט אכזבה הן מכך שלא קיבל את פרס נובל והן מהגישה הקרירה של רתרפורד לגילוי הפוזיטרון. רתרפורד אמר לבלקט שהוא היה מעדיף לגלות את הפוזיטרון כתוצאה מהתפרקות רדיואקטיבית ולא מקרינה קוסמית. יותר מכך, רתרפורד דרש מבלקט לעסוק יותר בהוראה ופחות בניסויים.

ב-1933 עזב בלקט את מעבדת קוונדיש והצטרף למכללת בירקבק באוניברסיטת לונדון שם היה אחראי על מחלקת הפיזיקה והמעבדה. באותה שנה התקבל כחבר בחברה המלכותית. בלקט שהה במוסד ארבע שנים ואז עבר ב-1937 לאוניברסיטת ויקטוריה של מנצ'סטר שם החליף את ויליאם לורנס בראג כפרופסור לפיזיקה על שם לנגוורת'י, משרה שרתרפורד החזיק בה קודם לבראג. בלקט הקים באוניברסיטה מעבדת מחקר בינלאומית גדולה. כיום קרויים על שמו באוניברסיטה, שני אולמות: Blackett Memorial Hall ו-Blackett lecture theatre.

מלחמת העולם השנייה

החלק הקדמי של כוונת ההפצצה שתכנן פטריק בלקט עבור המפציצים של חיל האוויר המלכותי

ב-1935 זימן פרופסור הנרי טיזארד (Henry Tizard) יושב ראש ועדת המחקר האווירונאוטית (Aeronautical Research Committee) את בלקט להצטרף לוועדה. הוועדה הייתה מוסד המסונף למשרד האווירייה, שנועד לקדם את המחקר בתחום האווירונאוטיקה. הוועדה עסקה באותה תקופה בשימוש בקרני רדיו (מכ"ם) כאמצעי נ"מ, והצליחה לשכנע את הממשל להשקיע בנושא. בניגוד לרבים מחבריו בשמאל שהיו בעלי דעות פציפיסטיות מוצקות באמצעות שנות ה-30, בלקט לא היה פציפיסט.

בתחילת מלחמת העולם השנייה שירת בלקט בוועדות שונות. הוא נתבקש על ידי מוסד המחקר של חיל האוויר המלכותי (Royal Aircraft Establishment) בשדה התעופה פארנבורו לעזור בתכנון כוונת הפצצה חדשה למפציצים של חיל האוויר. והכוונת החדשה, שכונתה Mark XIV bomb sight, אפשרה לבצע את שחרור הפצצות בלי הצורך לבצע יעף מקדים, וקיבלה את הכינוי הבלתי רשמי "כוונת בלקט". בשנים 1940–1941 השתתף בלקט בוועדת מוד (MAUD Committee), ראשי התיבות של ועדה זו שנויים במחלוקת, ואחת ההצעות הייתה "יישום צבאי של פיצוץ אורניום" (Military Application of Uranium Detonation). הוועדה הגיעה למסקנה כי בניית פצצת אטום אפשרית. בלקט היה חלוק על מסקנות הוועדה שבריטניה תהיה מסוגלת לייצר פצצת אטום עד 1943 והמליץ לדון על הפרויקט עם האמריקנים.

ב-1940 קיבל את המדליה המלכותית של החברה המלכותית בגין "מחקריו בקרניים הקוסמיות וממטרי החלקיקים שהם מייצרים, ובעבור חלקו בגילוי האלקטרון החיובי, עבור עבודתו על המזונים והישגים ניסיוניים נוספים".

באוגוסט 1940 מונה בלקט יועץ מדעי של לוטננט גנרל פרדריק פייל (Frederick Pile‏; 1976-1884), מפקד פיקוד הנ"מ (Anti-Aircraft Command) והחל את העבודה שתוצאתה שדה המחקר הידוע כחקר ביצועים. בלקט עמד בראש קבוצה במסגרת פיקוד החוף (Coastal Command) שחישבה מחדש את העומק שבו צריכות להתפוצץ פצצות עומק נגד צוללות.

בלקט היה מנהל מחקר ביצועים (Director of Operational Research) באדמירליות מ-1942 עד 1945. בתפקידו זה עמד בראש קבוצה ששיפרה את השימוש במכ"ם אווירי לאיתור צוללות גרמניות שהטביעו אניות באוקיינוס האטלנטי, ועבודתו זו שיפרה את סיכוי השרידות של שיירות האניות בקיץ 1943 ותרמה בכך לאפשרות להעביר בבטחה יחסית חיילים וציוד מארצות הברית לבריטניה כהכנה לפלישה לנורמנדי. בלקט הציע המלצות שהיו בניגוד לאינטואיציה, אבל נכונות, לגבי חיפוי המטוסים בשריון והשיג הישגים רבים נוספים. מטרתו, כך אמר, היא למצוא מספרים שיהוו את הבסיס לאסטרטגיה, במקום הסתמכות על משבי רוח של רגשנות.

במהלך המלחמה הוא ביקר את ההנחות בבסיס ההצעה של לורד צ'רוול (Lord Cherwell), היועץ המדעי של וינסטון צ'רצ'יל, להרוס בהפצצות אוויריות את בתי המגורים בערים הראשיות בגרמניה, הצעה שכונתה באנגלית dehousing. צ'רוול, תואר האצולה שקיבל פרופסור פרדריק לינדמן (Frederick Alexander Lindemann), טען שהמפציצים שיש ברשות חיל האוויר ואלו שייוצרו עד אמצע 1943 יגרמו לשליש מהאוכלוסייה העירונית של גרמניה להפוך לחסרי בית, תוך פגיעה קשה במורל. בלקט צידד בפרופסור טיזארד שטען שיש להשקיע פחות משאבים בחיל האוויר ויותר בזרועות היבשה והים. הוא טען שהערכות של צ'רוול לגבי כמות המפציצים שיוכלו לפעול נגד גרמניה גדולות לפחות פי שישה מהכמות שניתן לייצר ולהכשיר. למרות ההתנגדות של טיזארד ובלקט קיבל וינסטון צ'רצ'יל את ההמלצה של צ'רוול. בדיעבד התברר כי להערכות האופטימיות של צ'רוול לא היה כל יסוד במציאות. ב-1948, אחרי המלחמה, תקף בלקט בפומבי את ההחלטה הבלתי מוסרית לדעתו של ההפצצות המסיביות על ערי גרמניה שהתבררו כבלתי אפקטיביות.

בראשית 1945, לקראת סוף המלחמה, צורף בלקט, יחד עם היועצים המדעיים האחרים של זרועות הצבא, לתת-ועדה בראשות הנרי טיזארד המסונפת ל"ועדת הלוחמה הטכנולוגית המשותפת" או בקיצור JWTC (ראשי תיבות של Joint Technical Warfare Committee). מטרת הוועדה הייתה "לסקור ולחזות פיתוחים של כלי נשק ושיטות לחימה עתידיות". איש מבין החברים בוועדה לא היה שותף סוד לפרויקט מנהטן (פיתוח פצצת האטום), אבל כיוון שבין החברים בוועדה היו פיזיקאים שרבים מחבריהם עבדו בפרויקט תחת מעטה חשאיות, ניחשו חברי הוועדה במה דברים אמורים. בדו"ח הראשון שלהם מ-16 ביוני 1945 (חודשיים לפני הטלת הפצצה על הירושימה) הניחו החברים בוועדה כי קיומו של נשק גרעיני הוא עובדה והתייחסו לסכנותיו. הדו"ח גם ניבא את המצאת מטוס הסילון העל-קולי, צוללות מונעות בכוח גרעיני, טילים וטורפדו בעלי מערכת הנחיה ופצצות שיתבייתו על קרינת מכ"ם. הדו"ח נגנז מיד בשל ההתייחסות לנשק הגרעיני.

מחקרים אחרי המלחמה

בלקט, צולם בקופנהגן, יולי 1963

עם סיום המלחמה חזר בלקט לניהול מחלקת הפיזיקה באוניברסיטת מנצ'סטר, ולמחקרים באמצעות תא ערפל. בהנחייתו גילו ג'ורג' רוצ'סטר (George Rochester) וקליפורד באטלר (Clifford Butler) את החלקיק שקיבל את הכינוי קאון.

ב-1947 הציע תאוריה על פיה השדה המגנטי של כדור הארץ הוא פונקציה של סיבוב כדור הארץ על צירו, בתקווה שתאוריה זו תביא לאיחוד בין הכוח האלקטרומגנטי לכוח הכבידה. במשך כמה שנים עסק בפיתוח מגנטומטרים מדויקים על למנת לבחון את התאוריה שלו, ומצא לבסוף שהיא שגויה. עם זאת, עבודתו בנושא זה הובילה אותו לתחום הגאופיזיקה, בו עזר בסופו של דבר לנתח מידע על פלאומגנטיזם וסייע לספק עדות מוצקה לתופעת נדידת היבשות.

ב-1948 הוענק לו פרס נובל לפיזיקה, בשל מחקריו על הקרינה הקוסמית תוך שימוש בהמצאתו - תא ערפל הנשלט על ידי מונה גייגר.

בלקט מונה לנהל את מחלקת הפיזיקה של אימפריאל קולג' בלונדון ב-1953, שם עסק בעיקר במגנטיות של סלעים ובפלאומגנטיזם. בהנהגתו גדלה המחלקה מאוד וב-1960 עברה למבנה חדש. בלקט פרש מהמחלקה ביולי 1963. בניין מחלקת הפיזיקה הנוכחי של אימפריאל קולג' קרוי "מעבדת בלקט".

בין השנים 1965 ל-1970 שימש נשיא החברה המלכותית.

פוליטיקה

עוד כשהיה סטודנט לתואר ראשון בקיימברידג' התחבר בלקט עם קינגסלי מרטין (Kingsley Martin‏; 1969-1897), שאחר-כך היה לעורך של השבועון השמאלני "ניו סטייסטמן" במשך שנים רבות. מרטין השפיע על דעותיו הפוליטיות ובלקט הצהיר על היותו סוציאליסט, ולעיתים קרובות פעל למען מפלגת הלייבור. בלקט תמך בגישה של כמה מדענים בולטים שכונתה בבריטניה ברנליזם (Bernalism) על שם ג'ון דזמונד ברנל, פיזיקאי וקריסטלוגרף שהיה מרקסיסט וקומוניסט בדעותיו הפוליטיות. קבוצה זו תמכה ללא סייג בברית המועצות בשנות ה-30 גם לנוכח דיווחים על הרעבה המונית והוצאות להורג במסגרת משטר סטלין. יחד עם זאת, בניגוד לרוב חברי קבוצה זו, בלקט לא היה קומוניסט ולא היה פציפיסט וכבר ב-1935 סייע בתכנון מכ"ם כנגד מטוסים.

ביוני 1945, יומיים לפני פרסום דו"ח ועדת טיזארד (שנגנז כאמור בגלל ההתייחסות לפצצה הגרעינית), היו בלקט ושבעה מדענים אחרים אמורים לטוס לברית המועצות לכבוד 220 שנה לייסוד האקדמיה הרוסית למדעים, אלא ששעות לפני ההמראה בוטלה אשרת היציאה שלהם. צ'רצ'יל, שכבר חשד בכוונותיה של ברית המועצות לאחר המלחמה, הורה לבטל את האשרות משום שחשד שבלקט וחברו לתת-ועדה, ג'ון דזמונד ברנל, עלולים לגלות סודות לרוסים. בלקט התפטר במחאה מהוועדה.

בשלהי שנות ה-40 התפרסם בלקט בשל דעותיו הפוליטיות הרדיקליות, שכללו את אמונתו שבריטניה לא צריכה לפתח נשק אטומי. הוא היה חבר מפלגת הלייבור, אבל כשהמפלגה בראשות קלמנט אטלי עלתה לשלטון ב-1945, החליטו ראשיה שבלקט שמאלני מדי מכדי שתוכל להיעזר בשירותיו והוא חזר לחיים האקדמיים.

בלקט תמך בארגוני עובדים ובמסגרת זו היה חבר בוועד עובדי המדע של בריטניה (British Association of Scientific Workers), ואף עמד בראש הארגון בין השנים 1943 ל-1946.

הגישה האינטרנציונליסטית שבה דגל הגיעה לביטוי בתמיכתו הנלהבת בהודו. ב-1947 הוא פגש שם בג'ווהרלל נהרו, שביקש את עצתו במחקר ופיתוח הצרכים של הכוחות המזוינים של הודו. במשך 20 השנים הבאות הוא ביקר בהודו פעמים רבות כיועץ בנושאי מדע אזרחיים וצבאיים. ביקורים אלו העמיקו את הדאגה שחש כלפי ההמונים חסרי הזכויות והעניים. הוא היה משוכנע שהבעיה תוכל להיפתר באמצעות יישום מדע וטכנולוגיה. הוא ניצל את היוקרה המדעית שלו על מנת לשכנע מדענים שאחת מחובותיהם הראשונות היא להשתמש בכישוריהם לשם הבטחת חיים בכבוד לכלל האנושות. בטרם הפך נושא המדינות הבלתי מפותחות לפופולרי הוא הציע בנאום הראשי בכנס האגודה הבריטית למדע שבריטניה תקדיש 1% מההכנסה הלאומית לשיפור הכלכלה של מדינות העולם השלישי, והיה אחר-כך אחד מהמייסדים של המוסד לפיתוח מעבר לים (Overseas Development Institute).

בלקט היה חבר בכיר בקבוצת מדענים שנפגשה באופן שוטף לדון במדיניות טכנולוגית ומדעית במהלך 13 השנים שמפלגת הלייבור הייתה באופוזיציה. ולקבוצה זו הייתה השפעה רבה כשהרולד וילסון נבחר למנהיג המפלגה. הרעיונות של בלקט הובילו ישירות ליצירת משרד הטכנולוגיה כאשר מפלגת הלייבור בראשות וילסון עלתה לשלטון. בלקט טען שהנושא החשוב ביותר שלו צריך המשרד לתת עדיפות ראשונה הוא תעשיית המחשבים. הוא לא הצטרף לפוליטיקה, אם כי עבד במשך כשנה כעובד ציבור. הוא נשאר אחר-כך כסגן יושב הראש של הוועדה המייעצת לשר הטכנולוגיה בכל תקופת שלטון הלייבור, והיה גם היועץ המדעי האישי של השר.

בלקט מת ב-1974, ואפרו קבור בבית הקברות בקנסל גרין (Kensal Green Cemetery), ברובע ברנט שבלונדון.

מחוות, הוקרות ופרסים

בהיותו רדיקל בדעותיו סירב בלקט, בשנות ה-20 של המאה ה-20, לקבל תוארי כבוד, אך בגיל מבוגר הסכים לקבל את תוארי הכבוד הבאים:

• חבר במסדר עמיתי הכבוד (מאפשר להוסיף CH אחרי השם) ב-1965
• חבר במסדר ההצטיינות (מאפשר להוסיף OM אחרי השם) ב-1967
• לורד לימי חייו ב-1969, כ"ברון בלקט" מצ'לסי שבלונדון רבתי.

בהיותו חבר בחברה המלכותית כבר מ-1933 (ואף שימש כנשיאה) הוא היה רשאי להוסיף את הקיצור FRS לשמו.
מכאן שבסוף ימיו היה שמו הרשמי באנגלית: Patrick Maynard Stuart Blackett, Baron Blackett OM CH FRS.

על שמו קרויים:

• שני אולמות באוניברסיטת ויקטוריה של מנצ'סטר : Blackett Memorial Hall ו-Blackett lecture theatre.
• בניין מחלקת הפיזיקה הנוכחי של אימפריאל קולג' קרוי "מעבדת בלקט"
• מכתש בלקט על הירח.

בלקט קיבל את הפרסים הבאים:

• המדליה המלכותית ב-1940
• מדליה עבור הצטיינות (Medal for Merit) ב-1946
• פרס נובל לפיזיקה ב-1948
• מדליית קופלי ב-1956

הפיזיקאי ברנרד לובל כתב על בלקט: "אלו שעבדו עם בלקט במעבדה נכבשו באישיותו החזקה ללא שיעור, ואלו שהכירו אותו ממקומות אחרים גילו במהירות שהתדמית הציבורית הסתירה אך בקושי נפש אנושית רגישה".

הגאופיזיקאי אדוארד בולרד (Edward Bullard‏; 1980-1907) אמר כי בלקט היה הפיזיקאי הרב-גוני ביותר והאהוב ביותר מבני דורו וכי להישגיו היו מתחרים - "הוא היה אינטליגנט נהדר, מקסים, כיף להיות אתו, מכובד ויפה תואר".

מספריו

• Fear, War, and the Bomb: The Military and Political Consequences of Atomic Energy (1948)
• Atomic Weapons and East/West Relations (1956) מסת"ב 978-0-521-04268-0

השפעה על תחום הסיפורת

ג'יימס בליש, סופר המדע הבדיוני האמריקאי אימץ את התאוריה של בלקט על הקשר האפשרי בין השדה המגנטי של כוכבי הלכת לבין הכבידה, אף שבלקט עצמו הודה כי היא שגויה, וציטט את "אפקט בלקט" (הקושר בין שני הכוחות) כבסיס התאורטי למנוע האנטי כבידה המכונה ספינדיזי (spindizzy) המופיע בסדרת הספרים "Cities in Flight".

הפיזיקאי והסופר צ'ארלס פרסי סנואו, שהיה ידיד קרוב של בלקט, ביסס את דמותו של הפיזיקאי פרנסיס גטליף (Francis Getliffe), המופיע בסדרת הרומנים שלו שנודעו ביחד בשם "זרים ואחים" (Strangers and Brothers), על קווים באופיו של בלקט.

לקריאה נוספת

• Nye, Mary Jo (2004). Blackett: Physics, War, and Politics in the Twentieth Century. Harvard University Press. ISBN 978-0-674-01548-7.
• Budiansky, Stephen. Blackett's War: The Men Who Defeated the Nazi U-Boats and Brought Science to the Art of Warfare. Knopf. ISBN 978-0307595966.
• Kirtley, Allan, Longbottom, Patricia, Blackett, Martin. A History of the Blacketts. (2013) The Blacketts. ISBN 978-0-9575675-0-4.
• Peter Hore, Patrick Blackett: Sailor, Scientist, Socialist"', מסת"ב 9781135774363
• Arjang A. Assad,Saul I. Gass, Profiles in Operations Research: Pioneers and Innovators מסת"ב 9781441962812

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פטריק בלקט בוויקישיתוף

• “Blackett as Scientific Leader: Physics, War and Politics in the Twentieth Century”
• Oral History interview transcript with Patrick Blackett 17 December 1962, American Institute of Physics, Niels Bohr Library and Archives

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26960604פטריק בלקט