צ'לסי (לונדון)
 | |
| רחוב קינגס, 2006 | |
| מדינה / טריטוריה |
 הממלכה המאוחדת |
|---|---|
| אומה |
 אנגליה |
| רובע | קנזינגטון וצ'לסי |
| עיר אם | לונדון |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בשכונה | 41,440 |
.svg){kind=spacer}
צ'לסי (באנגלית: Chelsea) הוא אזור מגורים אמיד בדרום-מערב לונדון, בירת הממלכה המאוחדת, התחום מדרום על ידי נהר התמזה. חזית השכונה משתרעת מגשר צ'לסי, לאורך "סוללת צ'לסי" (Chelsea Embankment), "שביל שאיין" (Cheyne Walk), תחנת הכוח של רחוב לוטס (Lots Road) ו"נמל צ'לסי" (Chelsea Harbour). גבולה המזרחי של השכונה נתחם בעבר על ידי נהר וסטבורן שכיום הוא נהר תת-קרקעי הזורם בצינור מעל תחנת הרכבת התחתית של כיכר סלואן. הגבול המזרחי הנוכחי של צ'לסי הוא רחוב גשר צ'לסי (Chelsea Bridge Road) והחלק התחתון של רחוב סלואן (Sloane Street), כולל כיכר סלואן. מצפון ומצפון-מערב, גובל האזור בנייטסברידג' ובברומפטון (Brompton), אך מקובל שהאזור שמצפון לרחוב קינגס (King's Road) וצפון-מערבה עד רחוב פולהאם (Fulham Road), הוא חלק מצ'לסי.
האזור כולו מהווה חלק מהרובע המלכותי קנזינגטון וצ'לסי, אף על פי שצ'לסי נתנה את שמה לאזורים סמוכים, כמו נמל צ'לסי שהוא חלק מהאמרסמית' ופולהאם ו"מחנה צ'לסי" (Chelsea Barracks) שהוא חלק מהסיטי של וסטמינסטר. החל מ-1900 ועד להקמתה של לונדון רבתי ב-1965, הייתה צ'לסי רובע בפני עצמו, "הרובע המטרופוליטני של צ'לסי" (Metropolitan Borough of Chelsea), כחלק מ"מחוז לונדון" (County of London) שהתקיים אז.
הייחודיות של צ'לסי נובעת כתוצאה מהערך הגבוה של הנכסים הבנויים בה, כפי שמשתקף במונח Sloane Ranger או Sloanie (על שם כיכר סלואן), ששימש בעבר לתיאור תושבי צ'לסי והפך לכינוי גנרי בבריטניה כולה לתיאור תושבי שכונות יוקרה. מאז 2011 משדר ערוץ 4 תוכנית מציאות בשם "תוצרת צ'לסי" (Made in Chelsea), המתעדת את חיי הצעירים האמידים החיים שם. יותר מכך, בצ'לסי מתגוררת אחת הקהילות הגדולות ביותר של אמריקאים מחוץ לארצות הברית, כש-6.53% מתושבי צ'לסי הם ילידי ארצות הברית.[1]
היסטוריה
היסטוריה מוקדמת
השם צ'לסי (בעבר נכתב גם Chelceth, או Chelchith, או Chelsey),[2] מקורו מהמונח באנגלית עתיקה: Cealc-hyð, מילולית: "מקום הנחיתה [על הנהר] לקירטון ואבן גיר". ב-787 הייתה צ'לסי מקום משכנה של הסינוד של צ'לסי. התיעוד הראשון על "אחוזת צ'לסי" (Chelsea Manor) הוא מלפני עריכת ספר יום הדין ובו מתועד שת'ורסטאן, מושל ארמון המלך בתקופת מלכותו של אדוארד המודה (מלך 1042–1066), העניק את הקרקע למנזר וסטמינסטר ולאב המנזר. אב המנזר גרבייס העביר לאחר מכן את האחוזה לאמו, והיא הועברה לידיים פרטיות. ב-1086 תועד בספר יום הדין שצ'לסי נכללה בתחומי ה"מאה" (Hundred – מאית המחוז של) אוסולסטון שבמחוז מידלסקס, כשאדוארד מסולסברי היה "הדייר הראשי" (tenant-in-chief) שלה.
ב-1536 רכש הנרי השמיני את אחוזת צ'לסי מלורד סנדיס. רחוב אחוזת צ'לסי עדיין קיים. שתיים מנשותיו של הנרי השמיני, קתרין פאר ואן מקלווה, התגוררו באחוזת צ'לסי. כמו כן התגוררה באחוזה הנסיכה אליזבת, לימים אליזבת הראשונה, מלכת אנגליה ותומאס מור התגורר בבית ביפורט הסמוך. ב-1609 הקים ג'יימס הראשון את הקולג' התאולוגי, "קולג' צ'לסי על שם המלך ג'יימס", במקום בו נוסד ב-1682 בית החולים המלכותי צ'לסי על ידי צ'ארלס השני.
ב-1694 מנתה צ'לסי, שתמיד הייתה מקום חביב על בעלי האמצעים וכונתה "כפר הארמונות" (a village of palaces), אוכלוסייה של 3,000 תושבים. עם זאת, נותרה צ'לסי אזור כפרי ושירתה את לונדון ממזרח כ"גן שוק" (Market garden), תחום עיסוק שהמשיך להתקיים בה עד לגאות ההתפתחותית של המאה ה-19 שגרמה לבליעתם הסופית של הפרברים במטרופולין. הרחוב שחצה אותה, "צלסי הקטנה" (Little Chelsea), קישר את רחוב פולהאם לרחוב קינגס והמשיך עד לתמזה ולמעבורת המקומית ובמורד הרחוב שבמאה ה-18 שונה שמו ל"רחוב מילמנס" (Milmans Street).
רחוב קינגס נקרא על שמו של צ'ארלס השני, וזאת לזכר התקופה בה הוא שימש כדרך הפרטית בין ארמון סנט ג'יימס לבין פולהאם, ששימש לצורך זה עד לתקופת מלכותו של ג'ורג' הרביעי. אחד המבנים החשובים ביותר השוכנים על רחוב זה, לשעבר בניין העירייה של צ'לסי, בניין בסגנון נאו-קלאסי, כולל פרסקאות חשובות. חלק מהבניין משמש את הספרייה הציבורית של צ'לסי. מעברו השני של הרחוב ניצב בניין קולנוע אודיאון לשעבר, כיום החנות המקומית של רשת הריהוט "הביטאט", עם החזית האיקונית שלו שעליה ניצב תבליט גדול עם דמותו של ויליאם פרייז-גרין, שנטען שהוא המציא את סרטי הצלולואיד ואת מצלמות הקולנוע בשנות השמונים של המאה ה-19, לפני שנרשמו הפטנטים על המצאות אלו מאוחר יותר.
על פי אנציקלופדיה בריטניקה, "החלק הטוב יותר של צ'לסי שמשמש למגורים הוא החלק המזרחי, ליד רחוב סלואן ולאורך הנהר. החלק המערבי, המשתרע מצפון לרחוב פולהאם, הוא ברובו שכונת עוני". כיום מצב זה שונה לחלוטין, אף על פי שעדיין קיימים שם בתים בדיור ציבורי. בחלקה המערבי של צ'לסי בנויים גם מבנים יקרים. כפר אופנתי זה לשעבר נטמע בלונדון במהלך המאה ה-18. רבים מנכבדי לונדון באותה תקופה, כמו מוכר הספרים אנדרו מילר, נישאו ונקברו באזור.
המצבות הניצבות בחצר כנסיית צ'לסי הישנה, ליד הנהר, משקפות חלק ניכר מההיסטוריה של צ'לסי. אלה כוללים את מצבותיהם של הלורד והליידי דקר, ליידי ג'יין שאיין, פרנסיס תומאס, סר האנס סלואן ותומאס שאדוול. הקבר שיועד לסר תומאס מור ולנשותיו נמצא גם הוא שם, אם כי למעשה הוא נקבר במקום אחר.
ב-1718 הוקמה בפארק צ'לסי "חברת המשי הגולמי" (Raw Silk Company) ובמקום נטעו עצי תות וחממה לגידול זחלי טוואי המשי. בשיא פעולתו ב-1723 סיפק המפעל משי לקרולינה, מרקיזת ברנדנבורג-אנסבך, אז נסיכת ויילס.[3]
בעבר יצא לצ'לסי מוניטין בשל "לחמניות צ'לסי" (אנ'), שנאפו מרצועה ארוכה של בצק מתוק שפותלו בחוזקה, עם דומדמניות בין השכבות וסוכר שנזרה עליהן. "בית לחמניות צ'לסי" (Chelsea Bun House) מכר את הלחמניות הללו במהלך המאה ה-18 וקיבל את חסותם של מלכי בית הנובר. במהלך חג הפסחא התאספו המונים בשטחים הפתוחים שנקראו אז "חמש השדות" (Five Fields), שהתפתחו בהמשך לשכונת בלגרביה. בתקופה זו נמכרו לחמניות רבות ובשנה האחרונה לקיומו של בית הלחמניות, 1839, נמכרו בו כ-250,000 לחמניות ביום שישי הטוב.[4]
האזור היה ידוע גם בשל תעשיית החרסינה שלו. "בית החרושת לחרסינה של צ'לסי" (Chelsea porcelain manufactory), נחשב למפעל ייצור החרסינה הראשון באנגליה. הוא נמכר ב-1769 ועבר לדרבי. מוצרי החרסינה המקוריים של צ'לסי נמכרים כיום במחירים גבוהים מאוד.
המבנה הידוע ביותר בצ'לסי הוא בית החולים המלכותי צ'לסי, שבו מתגוררים קשישים ותיקי הצבא הבריטי. המוסד נבנה על ידי צ'ארלס השני ונפתח ב-1694. הבניין שתוכנן על ידי סר כריסטופר רן, ניצב על שטח נרחב מדי שנה נערכת בו תצוגת פרחים. המבנה שנקרא בעבר "מחנה הדוכס מיורק" (Duke of York's Barracks), שנבנה בראשית המאה ה-19 ליד רחוב קינגס הוא כיום חלק מכיכר הדוכס מיורק, שטח שפותח מחדש וכולל חנויות ובתי קפה ומשמש מדי שבוע לעריכת שוק איכרים. בבניין הראשי שבכיכר נפתחה ב-2008 גלריה סאצ'י. מחנה צ'לסי הניצב בקצהו של רחוב סלואן התחתון, היה גם הוא בשימוש עד לאחרונה, בעיקר על ידי הכוחות הטקסיים של "דיוויזיית הבית" (Household Division). הוא ניצב בכוון של וסטמינסטר של רחוב גשר צ'לסי והוא נרכש לצורך פיתוח מחדש על ידי קבוצת רכישה מקטר.
מקורו של המוניטין המודרני של צ'לסי כמרכז לחדשנות ולהשפעה הוא בתקופה במהלך המאה ה-19 כאשר הפך האזור למושבת אומנים ויקטוריאנית. האזור הפך שוב לבולט כאחד המרכזים של לונדון החוגגת בשנות ה-60, כאשר מחירי הבתים בצ'לסי היו נמוכים יותר בהשוואה לאלו שברובע קנזינגטון המתון.
רובע האומנים
בעבר יצא לצ'לסי מוניטין כרובע הבוהמיאני של לונדון, מקום משכנם של אומנים, רדיקלים, ציירים ומשוררים. כיום נראה שחלק קטן מתוך זה שרד – הכיכרות הנוחות שבקרבת רחוב קינגס משמשות כמקום מגורים, בין השאר, של בנקאים וכוכבי קולנוע. "מועדון האומנויות של צ'לסי" (Chelsea Arts Club) ממשיך לפעול במקומו המקורי, אך "קולג' האומנות והעיצוב של צ'לסי" שנוסד ב-1895 עבר ב-2005 מרחוב מנרסי שבצ'לסי לשכונת פימליקו.
מקורו של מוניטין זה הוא מהתקופה במהלך המאה ה-19 כאשר הפכה השכונה לסוג של מושבת אומנים ויקטוריאנית. אומנים כמו דנט גבריאל רוזטי, ויליאם טרנר, ג'יימס אבוט מקניל ויסלר, ויליאם הולמן האנט וג'ון סינגר סרג'נט, חיו ועבדו כאן. ריכוז האומנים העיקרי היה בעיקר סביב לשביל לשאיין ושדרת שאיין (Cheyne Row), באזור בו פעם ליבה של האחווה הפרה-רפאליטית. האומנית פרונלה קלאו נולדה בצ'לסי ב-1919.
האדריכל ג'ון סמואל פן התגורר בשדרת שאיין העליונה מספר 2 משנת 1903 ועד למותו ב-1912. הוא הציב מספר רב של חפצי נוי ואומנות סביב לבית ולגנים שהיו ידועים בלשון המקומיים כ"טירת לחם הג'ינג'ר" (Gingerbread Castle). הבית נהרס ב-1924.
צ'לסי הייתה גם ביתם של כותבים רבים כמו ג'ורג' מרדית', אלגרנון צ'ארלס סווינבורן, לי האנט ותומאס קרלייל. ג'ונתן סוויפט התגורר ברחוב הכנסייה, ריצ'רד סטיל וטובאיס סמולט התגוררו בבית מונמאות'. קרלייל התגורר במשך 47 שנים בבית מספר 5 (כיום 24) בשדרת שאיין. לאחר מותו נרכש הבית על ידי קרן הזיכרון על שם קרלייל, שנוסדה על ידי סר לסלי סטפן, אביה של וירג'יניה וולף. הקרן הפכה את המקום למקדש ומוזיאון ספרותי המנציח את קרלייל. וירג'יניה וולף עצמה מיקמה בצ'לסי את עלילת הרומן שלה, "לילה ויום" שמתרחשת ב-1919 ובו גיבורת הספר, גברת הילברי התגוררה בבית בשביל שאיין.
בספרו של ארתור רנסום, "בוהמיה בלונדון", שפורסם ב-1907, כאשר הוא היה בן 23, ומהווה דיווח בדיוני בחלקו על שנותיו הראשונות בלונדון, מתוארת תמונה מרתקת ובעלת אופי רומנטי יתר על המידה של ההתרחשות הבוהמיינית של השכונה באותה תקופה. האומנית האמריקאית, פמלה קולמן סמית', המעצבת של קלפי הטארוט של ארתור אדוארד וייט וחברה במסדר השחר המוזהב, מופיעה בפרק "ערב בצ'לסי" שבספר זה בתור הדמות "ג'יפסי".
מקום מרכזי בחיי האומנות והתרבות של צ'לסי הייתה הספרייה הציבורית של צ'לסי, שבתחילה ניצבה ברחוב מנרסי. איש הסגל שפעל בה במשך התקופה הארוכה ביותר היה ארמיטג' דנטון, שעבד בה מ-1896, כאשר היה בן 22 ועד לפרישתו ב-1939. ב-1929 הוא מונה כספרן הראשי. ב-1980 נרכש הבניין על ידי "קולג' האומנויות והעיצוב של צ'לסי".
"אוסף צ'לסי" (Chelsea Collection) הוא אוסף יקר ערך של הדפסים ותמונות של צ'לסי הישנה. תחילתו של האוסף ב-1887 והוא כולל עבודות של אומנים כמו רוזטי ווייסטלר. במהלך תקופת עבודתו בספרייה בנה דנטון את האוסף בשקידה, כך שעם מותו ביולי 1949 הוא מנה יותר מאלף פריטים. בסוף המאה ה-20 מנה האוסף יותר מ-5,000 פריטים ועוד היד נטויה.
"אגודת צ'לסי" (Chelsea Society), שהוקמה ב-1927, נותר גוף פעיל שעוסק בשימור וייעוץ בנוגע לשינויים בסביבה הבנויה של צ'לסי.
צ'לסי מתקופת "לונדון החוגגת" ועד היום
זוהרה של צ'לסי שב אליה בבהירות ולזמן קצר במהלך תקופת לונדון החוגגת של שנות השישים ובראשית שנות השבעים של המאה ה-20. מרכז הפעילות באותה תקופה היה ברחוב קינגס. בחלקה המערבי של צ'לסי שכנו חנויות הבוטיק Granny Takes a Trip ו-The Sweet Shop, שבאחרונה נמכרו בגדי קטיפה ומשי, חולצות חסרות שרוולים וכריות לרצפה ורבים מיודעי הדבר של התקופה היו לקוחות של חנויות אלו, כולל קית' ריצ'רדס, טוויגי ורבים אחרים.
הדמות של "נערת צ'לסי" (Chelsea girl) הייתה סמל, כפי שכתב העיתונאי ג'ון קרוסבי, של מה ש"הגברים מצאו כשובה לגמרי", עם "פילוסופיית החיים המדהימים".[5] באותה תקופה התגוררו בצ'לסי חברי להקת הביטלס וחברי להקת הרולינג סטונז, בריאן ג'ונס, מיק ג'אגר וקית' ריצ'רדס. בשנות השבעים שכן באזור "סוף העולם" (World's End) ברחוב קינגס הבוטיק "סקס" (Sex) של מלקולם מק'לארן וויויאן וסטווד והיה מקום לידתה של תנועת הפאנק בבריטניה.
בסוף שנות השבעים עברה אוכלוסייתה הבוהמיינים והפאנקיסטים מצ'לסי לשכונת נוטינג היל הסמוכה וצפונה אל שכונת קמדן טאון.
רחוב קינגס נותר העורק הראשי העמוס של צ'לסי ועל אף המוניטין המתמשך שלו כיעד לקניות, שוכנים בו רבים מסניפי הרשתות שאותם ניתן למצוא גם ברחובות מרכזיים אחרים, כמו גאפ ומקדונלד'ס. רחוב סלואן מדביק את רחוב בונד כאחד מיעדי הקניות המרכזיים של לונדון, ושוכן בו מגוון של חנויות יוקרה למכירת תכשיטים ואופנה כמו קרטייה, טיפאני ושות', דולצ'ה וגבאנה, פראדה, גוצ'י, הרודס, כריסטיאן דיור, לואי ויטון, ג'ימי צ'ו, ג'ורג'ו ארמני, איב סן-לורן, שאנל, ולנטינו, בולגארי, ורסצ'ה וגראף.
ב-27 בנובמבר 1974 פוצצה יחידה של הצבא האירי הרפובליקני הזמני מטען חבלה כפול ברחוב טייט שבצ'לסי ממנו נפצעו 20 איש.[6]
ספורט
במאה ה-18 היה "מועדון הקריקט של צ'לסי" מהבולטים בזמנו והוא שיחק את משחקי הבית שלו במה שהיה ידוע אז כ"שטח הפתוח של צ'לסי" (Chelsea Common), שטח שנעלם כמעט לחלוטין במסגרת תנופת הבנייה של המאה ה-19.[7] קיים תיעוד על תחרויות חשובות בין השנים 1731 – 1789, שבהן השתתף המועדון או שהתנהלו ב"שטח הפתוח".
מגרש הבית של מועדון הכדורגל צ'לסי, סטמפורד ברידג', שוכן בשכונת פולהאם השכנה, בקרבת הגבול עם שכונת צ'לסי. כנגזר מרמת החיים הגבוהה של צ'לסי ושל תושביה, נחשבים אוהדיה של קבוצת צ'לסי כעשירים ביותר באנגליה.[8] המועדון נמצא בבעלותו של המיליארדר רומן אברמוביץ', תושב צ'לסי.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ BBC Born Abroad Data. News.bbc.co.uk
- ^ Lysons, Daniel (1811). The Environs of London: Being an Historical Account of the Towns, Villages, and Hamlets, Within Twelve Miles of that Capital: Interspersed with Biographical Anecdotes. 2 (2 ed.). London. p. 45.
- ^ Patricia E.C. Croot, ed. (2004). "Economic history: Trade and industry". A History of the County of Middlesex: Volume 12: Chelsea. Institute of Historical Research.
- ^ Sejal Sukhadwala, London Food History: Chelsea Buns, Londonist
- ^ Seebohm, Caroline (19 July 1971). "English Girls in New York: They Don't Go Home Again". New York. p. 34.
- ^ CAIN Web Service - A Chronology of the Conflict – 1974
- ^ Chelsea Common
- ^ Premiership clubs by fans' wealth. Talktalk.co.uk.
28113978צ'לסי (לונדון)