מארי גל-מאן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מארי גל-מאן
Murray Gell-Mann
לידה 15 בספטמבר 1929
פטירה 24 במאי 2019[1] (בגיל 89)
ענף מדעי פיזיקה
מקום מגורים ארצות הברית
הערות יהודי
תרומות עיקריות
גילוי הקווארק

מארי גל-מאן (באנגלית: Murray Gell-Mann;‏ 15 בספטמבר 1929 - 24 במאי 2019) היה פיזיקאי יהודי-אמריקאי, פרופסור במכון הטכנולוגי של קליפורניה, זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1969 על עבודתו בתאוריית החלקיקים האלמנטריים. נודע בין השאר בשל גילוי הקווארק.

קורות חיים

ילדות

גל-מאן נולד בניו יורק למשפחת מהגרים יהודים מצ'רנוביץ, בשנת השפל הגדול (1929) בארצות הברית. בבגרותו, שינה את שם משפחתו מ-"גלמן" ל-"גל-מאן" במטרה לטשטש את מוצאו היהודי[2]. אביו, ארתור גלמן, שהיגר מאוסטרו-הונגריה, פתח בית ספר לשפות שבו ניסה ללמד מהגרים לדבר אנגלית רהוטה. בבית הספר לימדו גם צרפתית, ספרדית, איטלקית ופורטוגזית. אולי זו אחת הסיבות לכך, שגל-מאן שלט במספר רב של שפות. לפי עדותו, כאדם קפדן הוא נטה לתקן שגיאות בצרפתית וספרדית בתפריטי מסעדות אמריקניות.

אחיו בן הצית בו את הסקרנות להתבוננות בטבע. אף על פי שגדלו בניו-יורק, הם הצליחו למצוא איים ירוקים שבהם שרדו בעלי חיים וניתן היה לעקוב אחרי התפתחותם. יחד עם אחיו גילה את הרבגוניות שבטבע ואת הצורך להגן עליו. המראה של אזורי טבע מועטים בסביבת ניו-יורק, ההולכים ונכבשים על ידי כבישים ובתי מגורים הוליד בהם את המודעות לסופיותו של כדור הארץ ולפגיעתם של מעשי אדם בחברות החי והצומח. מכאן צמח הצורך לפעול כדי להגן על המין האנושי וכדור הארץ, מפני נטיית האדם להשמיד מינים רבים של בעלי חיים וצמחים.

ראשית דרכו האקדמית

את לימודיו באוניברסיטת ייל התחיל בגיל 15, ובשנת 1948 קיבל בה תואר ראשון בפיזיקה. בשנת 1951 קיבל תואר דוקטור לפיזיקה מ-MIT, על עבודה בהנחיית ויקטור וייסקופף[3]. את הפוסט-דוקטורט עשה במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון. בשנים 1952–1954 לימד באוניברסיטת שיקגו. בתקופה זו הציע תאוריה חדשה[4] לסיווג חלקיקי הקרינה הקוסמית קאון והיפרון שהתגלו אז. במסגרת תאוריה זו, הציע גל-מאן כי המספר הקוונטי מוזרות משתמר[5] תחת הכוח החזק וכוח אלקטרו-מגנטי, אך לא תחת הכוח החלש.

בשנת 1955 מונה לפרופסור חבר במכון הטכנולוגי של קליפורניה. משנודע לאנשי המכון הטכנולוגי שאוניברסיטאות אחרות מחזרות אחר גל-מאן, הוא קודם החל מ-1 ביולי 1956 לפרופסור מן המניין[6], וכך הוא נשאר במכון הטכנולוגי עד לפרישתו ב-1993. גל-מאן היה הראשון שמונה על ידי המכון לפרופסור מן המניין בגיל כה צעיר[7]. בשנת 1956 תואר גל-מאן בעיתונות:

"גלמן הצעיר נתפרסם בעולם המדעי באמריקה בחריפותו הבלתי־רגילה ובבהירות ההרצאה גם כאשר הוא מטפל בנושאים המורכבים ביותר של הפיזיקה הגרעינית. הודות לתכונותיו אלו סולחים לו הפרופיסורים הקשישים ממנו גם על שנינות לשונו שאינה חסה על איש. הדעה הכללית היא, שגלמן הוא גאון שעוד נכונו לו עתידות בתחום המדע הגרעיני."

בסוף 1957, לאחר שיגור ספוטניק 1 והחשש בארצות הברית מפני פיגור מדעי לעומת ברית המועצות, הוזכר שמו של גל-מאן כתקווה של ארצות הברית, יחד עם ג'ק שטיינברגר, ריצ'רד פיינמן ואגה בוהר[8]. בשנת 1960 נמנה גל-מאן על ידי כתב העת הכלכלי "פורצ'ן" ברשימת 11 הפיזיקאים הגדולים של ארצות הברית[9]

חלקיקים תת-אטומיים

בשנת 1958 גל-מאן וריצ'רד פיינמן, במקביל לצוות של ג'ורג' סודרשן ורוברט מרשק, גילו את המבנה הכיראלי של הכוח החלש.

רעיון נוסף שלו הוא נוסחת גל-מאן-אוקובו שהתבססה על תוצאות אמפיריות, ובהמשך קיבלה הסבר תאורטי במודל הקווארק שלו. גל-מאן ואברהם פאיס היו מעורבים במתן הסבר לתופעות חידתיות הקשורות בחלקיקים אלה. בהמשך פיתח את נוסחת גל-מן-נישיג'ימה.

בשנת 1960 פרסם, יחד עם מוריס לוי, את סיגמה מודל של הפאיונים, שהסביר אינטראקציות באנרגיה נמוכה של פאיונים[10].

בשנים 1960–1961 פיתח במקביל לעבדוס סלאם, יובל נאמן וג'ון וורד תאוריה סימטרית למבנה החלקיקים היוצרים את הכוח החזק[11][12], המסביר את קיומם ותכונותיהם של החלקיקים התת-אטומיים בעזרת מודל המבוסס על חבורת הסימטריה , שאותו כינה "דרך השמונה" (The Eightfold way). בשנת 1962 הציע גל-מאן על סמך מדידות במעבדה, במקביל להצעה של יובל נאמן על סמך ניתוח תאורטי[13], להוסיף חלקיק נוסף, את האומגה מינוס, לחלקיקים שנכללו בתאוריה עד אז[14]. גילוי חלקיק במעבדה הלאומית ברוקהייבן בראשית 1964[15], שקיומו ותכונותיו נחזו על ידי המודל של גל-מאן ושל נאמן אישש את המודל וריכז אל התאוריה תשומת לב ציבורית[16]. יחד עם נאמן פרסם את הספר "The Eightfold Way", שכלל את מאמריהם בתחום זה.

בשנת 1963 גל-מאן וג'ורג' צווייג שיערו שניתן להסביר את כלל החלקיקים התת-אטומיים כמורכבים ממספר מועט של חלקיקים יסודיים[17]. גל-מאן כינה חלקיקים יסודיים אלו בשם קווארקים[18]. השם לקוח מ"אשכבה לפינגאן" של ג'יימס ג'ויס: "שלושה קווארקים למר מארק!" (אנגלית: !Three quarks for Muster Mark), למילה בהקשרה המקורי לא הייתה משמעות ברורה.

בשנת 1969 זכה גל-מאן בפרס נובל לפיזיקה על חלקו בסיווג החלקיקים האלמנטריים ופעולותיהם ההדדיות[19].

בשנת 1972 פיתח יחד עם הפיזיקאים הרלד פריטש והיינריך לויטוויילר את הרעיון של מטעני צבע כמקור לשדה החזק[20], ובכך הניחו את היסודות לכרומודינמיקה קוונטית.

בשנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80 נמנה עם תומכי תורת המיתרים, שנחשבה באותן שנים לתאוריה שולית.

שנים מאוחרות

מארי גל-מאן בניס שבצרפת, 2012

בשנת 1984 נמנה עם קבוצת המדענים שהקימה את מכון סנטה פה למחקר בינתחומי של מערכות מורכבות מסתגלות.

לאחר פרישתו מהמכון הטכנולוגי של קליפורניה כפרופסור אמריטוס וכן היה פרופסור באוניברסיטת ניו מקסיקו באלבקרקי ובאוניברסיטת דרום קליפורניה[21].

בשנת 1994 יצא לאור ספרו "הקווארק והיגואר"[22].

נפטר בסנטה פה ב-24 במאי 2019.

הקווארק והיגואר

בספרו "הקווארק והיגואר" תיאר גל-מאן אוסף של קשרים מיוחדים בין מודלים פיזיקליים לבין תופעות טבע ותחומי עיסוק אנושיים. הוא טען שרוב האנשים רואים את חוקי הפיזיקה כמדויקים וככאלה שכמעט שאינם ניתנים לשינוי, בעוד שתחומים כמו: ארכאולוגיה, בלשנות, חקר הטבע, היסטוריה - עוסקים בחוקים מקורבים בלבד. הספר בוחן, בין השאר, מה מייחד מערכות סתגלניות מורכבות, העוברות תהליכים מורכבים, כגון: למידה ואבולוציה, בניגוד למערכות שאינן סתגלניות, אך מורכבות ביותר, כגון: כוכבים וגלקסיות. דוגמאות למערכות סתגלניות מורכבות ניתן למצוא החל ברמת המיקרו, כגון מערכות וירוסים או חיידקים הלומדים להתנגד לאנטיביוטיקה, ועד למערכות מאקרוסקופיות, דוגמת: ילד, מושבת נמלים, מערכות מחשב, ועוד. גל-מאן טען שמערכת החוקים הפיזיקלית, עד כמה שהדבר נראה מוזר, היא מערכת פשוטה, המאפשרת את צמיחתן של מערכות מורכבות וסתגלניות. מחקרו בשנותיו האחרונות התמקד בקשר שבין הפשוט למורכב.

משפחתו

בשנת 1955 נישא למרגרט דאו, שנפטרה בשנת 1981. נולדו להם בן ובת. בשנת 1992 נישא למרשה סאות'וויק, ממנה התגרש.

בשנת 2012 כתב הקדמה לספרה של בת זוגו, מארי מקפאדן, "Mary McFadden: A Lifetime of Design, Collecting, and Adventure".

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: מארי גל-מאן
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מארי גל-מאן

הערות שוליים

  1. ^ נפטר חתן פרס נובל לפיזיקה, שגילה את הקווארק, באתר ynet, ‏28 במאי 2019
  2. ^ ריצ'רד פיינמן, תרגום: עמנואל לוטם, "אתה בטח מתלוצץ, מיסטר פיינמן", תל אביב: מחברות לספרות, 1985
  3. ^ Coupling strength and nuclear reactions, עבודת הדוקטור של מארי גל-מאן
  4. ^ מוריי גלמן, דבר, 20 בנובמבר 1957
  5. ^ Murray Gell-Mann Biographical, nobelprize.org
  6. ^ פרופסור בן 26, על המשמר, 22 ביוני 1956
  7. ^ ריצ'ארד יפה, "המשמרת הצעירה" של המנהיגות האמריקנית, על המשמר, 22 באוקטובר 1962
  8. ^ עולים לגדולה בימי משבר, הצופה, 15 בנובמבר 1957
  9. ^ 8 יהודים בין 11 גדולי הפיסיקה בארה"ב, שערים, 7 ביוני 1960
  10. ^ Gell-Mann, M.; Lévy, M. (1960), "The axial vector current in beta decay", Il Nuovo Cimento, 16: 705–726, Bibcode:1960NCim...16..705G, doi:10.1007/BF02859738 online copy
  11. ^ ד"ד נאמן ירצה על "הכוחות החזקים" בגדעין האטום, קול העם, 24 ביוני 1963
  12. ^ חתני פרס וייצמן, למרחב, 22 במרץ 1966
  13. ^ ד"ר יובל נאמן - "מועמד לפרס נובל", מעריב, 21 בפברואר 1964; המשך
  14. ^ ב. שומרון, כך נתגלה האומגה מינוס, הבוקר, 25 בפברואר 1964
  15. ^ Barnes, V. E.; Connolly, P. L.; Crennell, D. J.; et al. (24 בפברואר 1964). "Observation of a Hyperon with Strangeness Minus Three" (PDF). Physical Review Letters. American Physical Society. 12 (8): 204–206. doi:10.1103/PhysRevLett.12.204. {{cite journal}}: (עזרה)
  16. ^ חיים יערי, כתב־עת בריטי פירסם ראשון על תגלית אל"מ נאמן וגלמן, דבר, 21 בפברואר 1964
  17. ^ יורם קירש, גילוי חלקיקים חדשים שופך אור על בעיות־יסוד בפיסיקה, דבר, 15 בינואר 1976
  18. ^ מאיר הראובני, הישגו של ד"ר גל־מן, למרחב, 30 בדצמבר 1969
    ארנון מגן, הדואליזם הכפול של פרופ' הררי, למרחב, 18 בפברואר 1970
  19. ^ פרס נובל לפיזיקה ליהודי אמריקני, על המשמר, 31 באוקטובר 1969
  20. ^ Fritzsch, H.; Gell-Mann, M.; Leutwyler, H. (1973). "Advantages of the color octet gluon picture". Physics Letters. 47B (4): 365–368. Bibcode:1973PhLB...47..365F. doi:10.1016/0370-2693(73)90625-4.
  21. ^ Caltech Mourns the Passing of Murray Gell-Mann (1929–2019), Caltech, May 24, 2019
  22. ^ Timothy Ferris, On the Edge of Chaos, The New York Review of Books, September 21, 1995


זוכי פרס נובל לפיזיקה
1901‏-1925 רנטגן (1901) • לורנץ, זימן (1902) • בקרל, פ' קירי, מ' קירי (1903) • ריילי (1904) • לנארד (1905) • תומסון (1906) • מייקלסון (1907) • ליפמן (1908) • מרקוני, בראון (1909) • ואלס (1910) • וין (1911) • דאלן (1912) • אונס (1913) • לאואה (1914) • ה' בראג, ל' בראג (1915) • לא חולק (1916) • ברקלה (1917) • פלאנק (1918) • שטארק (1919) • גיום (1920) • איינשטיין (1921) • בוהר (1922) • מיליקן (1923) • סיגבאן (1924) • פרנק, הרץ (1925)
1926‏-1950 פרן (1926) • קומפטון, וילסון (1927) • ריצ'רדסון (1928) • ברויי (1929) • רמאן (1930) • לא חולק (1931) • הייזנברג (1932) • שרדינגר, דיראק (1933) • לא חולק (1934) • צ'דוויק (1935) • הס, אנדרסון (1936) • דייוויסון, תומסון (1937) • פרמי (1938) • לורנס (1939) • לא חולק (1942–1940) • שטרן (1943) • רבי (1944) • פאולי (1945) • ברידג'מן (1946) • אפלטון (1947) • בלקט (1948) • יוקאווה (1949) • פאוול (1950)
1951‏-1975 קוקרופט, וולטון (1951) • בלוך, פרסל (1952) • זרניקה (1953) • בורן, בותה (1954) • לם, קוש (1955) • שוקלי, ברדין, בראטיין (1956) • יאנג, לי (1957) • צ'רנקוב, פרנק, תם (1958) • סגרה, צ'מברלין (1959) • גלייזר (1960) • הופסטדטר, מסבאואר (1961) • לנדאו (1962) • ויגנר, גופרט-מאייר, ינסן (1963) • טאונס, באסוב, פרוכורוב (1964) • טומונאגה, שווינגר, פיינמן (1965) • קסטלר (1966) • בתה (1967) • אלוורז (1968) • גל-מאן (1969) • אלפוון, נל (1970) • גאבור (1971) • ברדין, קופר, שריפר (1972) • אסאקי, גיאור, ג'וזפסון (1973) • רייל, יואיש (1974) • בוהר, מוטלסון, ריינווטר (1975)
1976‏-2000 ריכטר, טינג (1976) • אנדרסון, מוט, ולק (1977) • קפיצה, פנזיאס, וילסון (1978) • גלאשו, סלאם, ויינברג (1979) • קרונין, פיץ' (1980) • בלומברגן, שולוב, סיגבאן (1981) • וילסון (1982) • צ'נדארסקאר, פולר (1983) • רוביה, מיר (1984) • קליצינג (1985) • רוסקה, ביניג, רורר (1986) • בדנורץ, מילר (1987) • לדרמן, שוורץ, שטיינברג (1988) • רמזי, דמלט, פאול (1989) • פרידמן, קנדול, טיילור (1990) • דה-זֶ'ן (1991) • שרפק (1992) • האלס, טיילור (1993) • ברוקהאוז, שול (1994) • פרל, ריינס (1995) • לי, אושרוף, ריצ'רדסון (1996) • צ'ו, טנוג'י, פיליפס (1997) • לפלין, שטורמר, צוי (1998) • 'ט הופט, פלטמן (1999) • אלפרוב, קרמר, קילבי (2000)
2001-היום קורנל, קטרלה, וימן (2001) • דייוויס, קושיבה, ג'אקוני (2002) • אבריקוסוב, גינזבורג, לגט (2003) • גרוס, פוליצר, וילצ'ק (2004) • גלאובר, הול, הנש (2005) • מאת'ר, סמוט (2006) • פר, גרינברג (2007) • נאמבו, קובאיאשי, מסקאווה (2008) • קאו, בויל, סמית' (2009) • גיים, נובסלוב (2010) • פרלמוטר, שמידט, ריס (2011) • הרוש, וינלנד (2012) • אנגלר, היגס (2013) • אמאנו, אקסאקי, נקמורה (2014) • קג'יטה, מקדונלד (2015) • ת'אולס, הולדיין, קוסטרליץ (2016) • וייס, בריש, ת'ורן (2017) • אשקין, מורו, סטריקלנד (2018) • קלו, מאיור, פיבלס (2019) • פנרוז, גז, גנצל (2020) • מנבה, האסלמן, פאריזי (2021) • אספה, קלאוזר, ציילינגר (2022) • אגוסטיני, קראוס, ל'ווילייה (2023)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

33512644מארי גל-מאן

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מארי_גל-מאן&oldid=2093701"