פורטל:הלכה/אירועים היסטוריים בתולדות ההלכה/רשימת אירועים
| 1 | ששת סדרי משנה נחתמו על ידי רבי יהודה הנשיא בתחילת המאה ה-3 לספירה, והיוו סיום למפעל תורני רחב בן מאות שנים שהחל עם חורבן בית שני. מעשהו של רבי יהודה הנשיא, איסוף וכתיבת המשנה, היה מהפכני, שכן עד אליו נהוג היה איסור על כתיבת התורה שבעל-פה. רבי יהודה הנשיא, שלגודל חשיבותו כונה רבי - סתם, החליט כי מכיוון שהתורה מתחילה להישכח, יש לקיים את הפסוק "עת לעשות להשם - הפרו תורתך" (ספר תהילים, פרק קי"ט), וכתב את ששת סדרי המשנה. המשנה הפכה לקודקס משמעותי ביותר בתולדות התפתחות ההלכה, והשפעתה רבה לאין שיעור על ההלכה כולה. | עריכה | תבנית | שיחה |
| 2 | התלמוד הבבלי נכתב סביב המשנה, ועריכתו הסופית נעשתה בסוף המאה ה-5 בידי רב אשי ואחריו בבית מדרשו של רבינא האחרון. גם לאחר העריכה הסופית נעשו שינויי עריכה בידי הסבוראים, אך שינויים אלו מרביתם שינויי סגנון, הבהרה וסיכום, ורק מיעוטם תוספות מהותיות. כתיבת התלמוד הבבלי עצמה והפצתו נעשו רק בתקופה מאוחרת יותר, כאשר גאוני בבל התבקשו לשלוח אותו למדינות רחוקות כספרד וצפון אפריקה. התלמוד מהווה ציון משמעותי בתולדות ההלכה בכלל ופסיקת ההלכה בפרט, והוא הפך לטקסט קאנוני ומחייב. הרמב"ם, בתארו את השתלשלות ההלכה, מסביר כי תוקפו של התלמוד נובע מכך שעם-ישראל כולו קיבל על עצמו את התלמוד כקודקס מחייב: ”נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם (עורכי התלמוד) סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה, ושגזרו גזרות והתקינו תקנות והנהיגו מנהגות, ופשטו גזרותם ותקנותם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותיהם... כל הדברים שבתלמוד הבבלי, חייבין כל בית ישראל בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים שבתלמוד...” (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה). קיימת גישה בקרב החוקרים, העומדת בניגוד לגישה המסורתית המקובלת, כי את התלמוד ערכו ה"סתמאים" - חכמים שחיו כ-200 שנה לאחר האמוראים - בהתבסס על מסורות מהאמוראים. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 3 | סוגיות התלמוד הירושלמי נערכו בארץ ישראל במאות השלישית והרביעית, ככל הנראה עריכתו נעשתה לאחר 370 לספירה. עריכתו מיוחסת במקורות לאמורא רבי יוחנן, שהיה מגדולי האמוראים של ארץ ישראל. מסכת נזיקין שונה באופיה מיתר התלמוד הירושלמי, והיא משקפת כנראה עריכה מוקדמת יותר. לפי הרב יצחק אייזיק הלוי התלמוד הירושלמי לא נערך כלל, והנוסח שבידינו הוא זה שנלמד בישיבת ציפורי לפני גזירות הקיסר גאלוס והנציב הרומאי ארסקינוס בשנת 351. בעקבות הגזירות פוזרה ישיבת ציפורי, וחלק מאמוראי ארץ ישראל ירדו לבבל והצטרפו לישיבת אביי ורבא. | עריכה | תבנית | שיחה |
| 4 | היסודות לתיקנון תקנות הקהילה החלו בשלהי האלף הראשון בה בטלו מוסדות התורה ומוסדות פסיקת ההלכה הגדולים של בבל - מוסדות שהשפיעו על כל פזורת העם היהודי; רב האי גאון - הבולט שבגאוני בבל - נפטר, ואיתו באה אל סיומה תקופת הגאונים, וכ-20 שנה לאחר מותו נסגרה ישיבת פומבדיתא. כמוה גם ישיבת סורא, שנסגרה במהלך המאה ה-11.
חורבן מרכזי התורה שבבבל היה בעל משמעות מכרעת לעולם היהודי, וזאת מסיבה מהותית נוספת: בבבל פעל מרכז תורני היררכי, שאיגד את פסיקת ההלכה בכל הקהילות בעולם. בה פעלו ריש גלותא, ראשי הישיבות שפסקו בשאלות הלכתיות מרחבי העולם, והישיבות עצמן - מערכת של פסיקה לאומית. חורבנו של מרכז זה הפך כל קהילה לאוטונומית, ומעתה והלאה לא היה מוסד הקהילה כפוף באופן פורמלי לאיזושהי סמכות הלכתית חיצונית. מעמד חדש זה של הקהילה היהודית צמצם את מוסד החקיקה היהודי-הלכתי ממעמדו הלאומי, והפך אותו להליך פנים-קהילתי. מצב זה העניק מעמד בעל אחריות וסמכות למרא דאתרא ולמנהיגי הקהילה. כעת היה עליהם להנהיג את חיי הקהילה, אך לכאורה ללא הסמכויות הפורמליות שניתנו לבתי הדין ולהנהגה הלאומית שבבבל. כתוצאה מביטול ההנהגה במישור הלאומי, נבע הצורך בהקניית סמכות למנהיגי הקהילות ולבתי-הדין שלהן לתקן תקנות בתוך קהילתם, תוך שימוש בסמכותם האישית. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 5 | גירוש ספרד הוא גירושם הכפוי של יהדות ספרד, שמאוחר יותר הוחל גם על היהודים שגרו בפורטוגל אל הארצות השוכנות לחופי הים התיכון ובעיקר אל צרפת, איטליה, הלבנט וצפון אפריקה, ארצות השפלה, גרמניה ובריטניה. הגירוש ההמוני בא בעקבות צו שפרסמו בשנת 1492 פרננדו השני מלך ארגון ואשתו, המלכה איזבלה הראשונה מקסטיליה ובו נאסרה בחוק ישיבתם של יהודים בממלכות קסטיליה ואראגון. צו זה היווה את שיאה של מסכת הגבלות ורדיפות שננקטו כנגד היהודים בספרד, והביא לקיצה של הקהילה היהודית הוותיקה והמשגשגת שישבה בספרד.
המעבר מתקופת הראשונים לתקופת האחרונים, הוא תוצאה של צירוף כמה אירועים רבי-משמעות שהתרחשו בסוף המאה ה-15 ובתחילת המאה ה-16, כשאחד המרכזים שבהם, אם לא המרכזי ביותר, הוא גירוש ספרד שהוביל לפיזור גדול של היהודים ברחבי אירופה וארצות האסלאם, וביטל את המצב שהיה קיים בתקופת הראשונים של שני מוקדים מרכזיים של יצירה תורנית - יהדות אשכנז ויהדות ספרד. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 6 | פרשת הגט מקליווא היא מחלוקת הלכתית בדבר כשרותו של גט, שהסעירה את העולם הרבני בשנים 1767-1766. המחלוקת עסקה באדם ששפיות דעתו הייתה מוטלת בספק, לאור העובדה שהתנהג באופן מוזר למשך פרקי זמן מסוימים בלבד. מסיבות שונות, בשלב מאוחר יותר הוא גירש את אשתו במעמד בית דין חשוב שאישר את הגירושין. אבי החתן כעס על הגירושין, וטען כי הם התרחשו במצב בו בנו היה לא שפוי, ומשכך הם אינם תקפים. הרב המקומי בקהילתו של האב הסכים עמו, וטען כי הגירושין בטלים. המחלוקת חרגה מגדרי הדיון ההלכתי המקומי בין המשפחות, והציתה סכסוך נרחב בין רבנים משני הצדדים ובין קהילות שונות, וחשובי הרבנים באותו דור נזקקו להתערב בה, ביניהם רבי יחזקאל לנדא, רבי אריה ליב גינצבורג בעל ה"שאגת אריה", רבי יעקב עמדן ואחרים. ישנם היסטוריונים הטוענים כי פולמוס עז זה דרדר את מעמדה של הרבנות באירופה, ובמקביל לאירועים נוספים החיש את עלייתה של תנועת ההשכלה. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 7 | הסיפור על תנורו של עכנאי מסופר בתלמוד בבלי (בבא מציעא נט, ב), ועוסק במחלוקת הלכתית בין תנאים שהתפתחה לדיון עקרוני בנוגע לשאלה על סמכותם של מופתים שמימיים או מסרים אלוקיים כדוגמת בת קול, בעניינים הלכתיים. הסיפור משקף את הכרעתם של חז"ל, שבמחלוקות הלכתיות הרוב בקרב בני האדם הדנים בנושא הוא הקובע, ולהוכחות שמימיות אין מקום בדיון ההלכתי. הכרעתם נוסחה בביטוי "לא בשמים היא". הסוגיה מובאת אגב דיון באונאת דברים, ובאה להמחיש עד כמה חמור נזקה של אונאת דברים. | עריכה | תבנית | שיחה |
| 8 | פרוזבול (לעיתים נקרא: פרוסבול) הוא תקנת חכמים שנועדה לאפשר גביית חובות של הלוואות שעבר זמן גבייתם ולא נגבו, וזאת מבלי שמצוות שמיטת כספים, הנוהגת בסוף שנת השמיטה, תגרום לביטול החוב. על פי התורה, כל החובות שהגיע זמנם להיגבות ולא ניגבו בשנת השמיטה - נשמטים, וישנו אף איסור לנסות לגבות אותם. התורה, בניסיון למנוע מצב בו יימנעו מלהלוות, אוסרת על הימנעות מהלוואה כתוצאה מחשש שהחוב יישמט בשנת השמיטה.
למרות זאת, בסוף תקופת בית שני נוצר מצב שבעלי הממון נמנעו מלהלוות לעניים, מחשש שכספם לא יושב לאחר שנת השמיטה. הלל הזקן, נשיא הסנהדרין באותה תקופה, תיקן את תקנת הפרוזבול המאפשרת לגבות את ההלוואה גם אם שמיטת כספים הייתה אמורה לשמטה, באמצעות העברת ההלוואה לגבייה על ידי בית דין - דבר המונע את השמטתה. תקנה זו מהווה פריצת דרך הלכתית, מכיוון שמדובר בתקנה שתוקנה על ידי תלמידי חכמים - רבנן - ומשנה דבר מן התורה. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 9 | פולמוס הסמיכה הוא כינויה הנודע של מחלוקת סוערת שהתרחשה בין חכמי הלכה במאה ה-16 בארץ ישראל. פולמוס זה התעורר בעקבות הצורך של מגורשי ספרד בהכרה ציבורית לאחר שנאנסו לעבור עבירות תחת שלטון האינקוויזיציה - הכרה אותה יכלו לספק רק חכמים סמוכים לרבנות באמצעות ביצוע עונש מלקות.
בראש התומכים בחידוש הסמיכה עמד רבי יעקב בירב (מהר"י בירב), מי שגם נסמך בעצמו על ידי חכמים רבים והספיק לסמוך חכמים בולטים כרבי יוסף קארו ורבי משה מטראני, ובראש המתנגדים עמד רבי לוי בן חביב - רבה של ירושלים. ביסוד עמדת התומכים עמדו דברי הרמב"ם שכתב: ”אם יסכימו כל החכמים שבארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם, הרי אלו סמוכים ויש להם רשות לדון דיני קנסות ולסמוך חכמים אחרים.” ואילו המתנגדים טענו כי האמירה נכונה עקרונית אך מהר"י בירב לא הצליח לאגד את כל חכמי ישראל כפי שדורש הרמב"ם. בדיעבד יוזמת חידוש הסמיכה כשלה, והמונח "סמיכה" הנפוץ בימינו[דרושה הבהרה] הינו חסר תוקף מבחינה הלכתית פורמלית, והוא מהווה המלצה בלבד. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 10 | שריפת ספרי הרמב"ם התרחשה בידי האינקוויזיציה בשנת 1233 בעקבות פולמוס סביב הגותו של הרמב"ם, בעיקר כפי שהשתקפה בספריו מורה נבוכים ו'ספר המדע' שבתוך הסדרה משנה תורה. הפולמוס החל עוד בחייו של הרמב"ם, ונגע להנחות היסוד ומתודות הדיון והחשיבה בהן השתמש הרמב"ם. 'מורה נבוכים' עוסק בשאלות פילוסופיות כלליות שאינם נוגעות רק להלכה, כך גם הרמב"ם לא מסתיר בו את השפעתם של אריסטו ושל הפילוסופיה היוונית על חשיבתו - השפעה שניכרת גם ב'ספר המדע'. גישה חדשנית זו עוררה עליו את זעמם של חכמים מסורתיים רבים, והללו ראו בו סכנה למסורת.
הדיון החל בעיר מונְפֶלְיֶה שבצרפת, בשנת 1232 - כארבעים שנה לאחר פרסום 'מורה נבוכים'. ראשיתו היא במכתב ששלח הרב שלמה מן ההר ושניים מתלמידיו: רבי יונה גירונדי ורבי דוד בן שאול, לחכמים שונים בצרפת, חלקם מבעלי התוספות, והללו הטילו חרם בעקבות המכתב על ספרי הרמב"ם, והפיצו את דבר החרם בקהילות צרפת וספרד. הדבר עורר ויכוח סוער בו השתתפו חכמים בולטים נוספים כרבי דוד קמחי ודון יצחק אברבנאל שצידדו ברמב"ם. לטענת רבי אברהם בן הרמב"ם המתנגדים פנו לאינקוויזיציה והיא שרפה את ספרי הרמב"ם. רבי יונה גירונדי שנמנה עם מתנגדיו של הרמב"ם בתחילה, שינה את דעתו בעקבות שריפת הספרים, ואף טען ששריפת התלמוד בפריז שהתרחשה שנים מועטות לאחר מכן, ב-1242, אירעה כעונש משמיים על שריפת ספרי הרמב"ם. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 11 | תנועת ההשכלה היהודית (בקיצור: תנועת ההשכלה או ההשכלה) הייתה תנועה חברתית שראשיתה בקרב יהודי אירופה בסוף המאה ה-18. ה"משכילים", עליהם נמנו גם אינטלקטואלים ותלמידי-חכמים, אימצו את ערכי הנאורות, עודדו השתלבות בחברה הסובבת, ודגלו ברכישת הידע, המנהגים והשאיפות של האומות ביניהן חיו היהודים. בשם התבונה האוניברסלית ביקשה תנועת ההשכלה את שילובם של ערכים והשקפות מתוך תרבות הסביבה באופק הרוחני-יהודי, וחלק מה"משכילים" אף ייחסו להם עדיפות על פני המסורת. אם בתחילה המאבק המרכזי ביהדות השמרנית היה בין החסידות למתנגדיה, כובד המשקל נע לעבר הוויכוח בין האורתודוקסים כולם לבין ה"משכילים". השפעותיו של תנועה זו משמעותיות עד ימינו, ונהוג לחשוב כי התנועה המסורתית והתנועה ליהדות מתקדמת הן המשכה של תנועת ההשכלה היהודית. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 12 | הדף היומי הוא מוסד שיזם הרב מאיר שפירא מלובלין, ושהכריז עליו ביום ט' באלול ה'תרפ"ג, 21 באוגוסט 1923, בכינוס של תנועת אגודת ישראל בפולין. יוזמה זו מבוססת על מספר הדפים שבכל מסכתות התלמוד הבבלי - 2711 - ומצמידה דף לכל יום במחזוריות של 7 שנים וכ-5 חודשים (בשבע שנים 2555 ימים ועל כן מספיקים בהן 2555 דפים, נותרו 156 דפים אותם מסיימים ב-156 ימים נוספים).
דחיפה משמעותית לתפוצת היוזמה הגיעה מכיוון האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלתר, מהמנהיגים הבולטים של היהדות האורתודוקסית באותם ימים, שהכריז "אני הולך ללמוד דף יומי". היוזמה הפכה נפוצה בקרב אלפים, וכיום פועלים אלפי מרצים המעבירים בקביעות שיעור יומי על הדף היומי. כן קיימים ארגונים המרכזים את היוזמה, והידוע שבהם הוא מאורות הדף היומי. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 13 | שריפת התלמוד הוא כינוי כולל לשני אירועים ידועים של שריפת כרכי התלמוד הבבלי.
השריפה הראשונה והגדולה ביותר אירעה בפריז, בט' בתמוז שנת ה'ד' (יש המקדימים את תאריך השרפה לשנת ה'ב', 1242) ביום שישי, ערב שבת פרשת חקת – 17 ביוני 1244. השריפה הבאה והשנייה בגודלה הייתה באיטליה בשנים ה'שי"ג-ה'שי"ד, 1553-1554. סכסוך בין שני יהודים בעלי בתי דפוס הוביל אותם להלשנה בפני האפיפיור מרקלוס השני כי בתלמוד מופיעים דברים בגנות הנצרות. בעקבות תלונה זו ותלונות נוספות הקים האפיפיור ועדה לבירור העניין, הוועדה פסקה כי בתלמוד אכן מופיעים דברים אלה, והאפיפיור הוציא צו המורה לאסוף את כל כרכי התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי כדי לשרוף אותם. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 14 | תנועת החסידות הייתה תנועה שהתגבשה באירופה באמצע המאה ה-18, ושהיוותה גישה חדשה ומנוגדת לגישה שהייתה שלטת עד אז ביהדות. החסידות העבירה את כובד משקל החשיבות מהלמדנות ולימוד ההלכה התאורטית לחיי המעשה, ושמה בהם דגש על מושגים שהיו זרים אז לעולם היהודי האורתודוקסי באירופה ולהגמוניה ששלטה בו - הגמוניית הלמדנות הקלאסית. בין מאפייני הגישה החסידית ניתן למצוא דגש על שמחה ושאיפה ל"דבקות" באלקים, הימצאות מנהיג רוחני העומד בראש חצר חסידית ושמקשר בין כל אדם לבין אלקים - האדמו"ר, מתן חשיבות לעבודת השם האלקים מתוך אומללות ויסורים ואחרים. התנועה היוותה גם תשובה לתנועת ההשכלה שרווחה אז בין יהודים רבים, וניסתה להשיב לשאלות קיומיות שהעסיקו אז יהודים רבים - בעיקר צעירים. תנועה זו עוררה התנגדות מצד למדני אירופה המסורתיים, והללו התנגדו לחסידות באמצעים שונים, לעיתים אף בחרמות ונידויים. הדמויות המרכזיות במאבק ארוך-שנים זה היו הבעל שם טוב שנחשב ל"מחולל החסידות", וכנגדו, הדמות הרבנית החשובה ביותר שנודעה בהתנגדותה לחסידות - הגאון מווילנא. |
עריכה | תבנית | שיחה |
| 15 | -
|
הוספה |
| 16 | -
|
הוספה |
