פורטל:הלכה/אירועים היסטוריים בתולדות ההלכה/13

שריפת התלמוד הוא כינוי כולל לשני אירועים ידועים של שריפת כרכי התלמוד הבבלי.

השריפה הראשונה והגדולה ביותר אירעה בפריז, בט' בתמוז שנת ה'ד' (יש המקדימים את תאריך השרפה לשנת ה'ב', 1242) ביום שישי, ערב שבת פרשת חקת – 17 ביוני 1244.
הייתה זו תוצאה של משפט פריז בו אולצו חכמי היהדות בצרפת באותו הדור, ובראשם רבי יחיאל מפריז ורבי משה מקוצי, להתעמת עם חכמים נוצרים, בעקבות לחציו של תלמיד לשעבר של רבי יחיאל מפריז שהשתמד - ניקולס דונין. הוויכוח נסב סביב השאלה האם התלמוד מצווה על שנאת הגויים והנוצרים. התוצאה המתבקשת מה"הפסד" של היהודים בוויכוח הייתה שריפת התלמוד. ספרי התלמוד הובאו אל כיכר העירייה של פריז ונשרפו שם בהתפרעות המונית. אירוע זה הותיר רושם על היהדות של אותה תקופה, ונכתבה אודותיה הקינה הידועה "שאלי שרופה באש". כך גם בספר ההלכה הנודע מגן אברהם על השולחן ערוך (סוף סימן תק"פ) מובא שמשום שהתלמוד נשרף ביום שישי ערב שבת פרשת חקת, יש שנוהגים להתענות ביום זה.

השריפה הבאה והשנייה בגודלה הייתה באיטליה בשנים ה'שי"ג-ה'שי"ד, 1553-1554. סכסוך בין שני יהודים בעלי בתי דפוס הוביל אותם להלשנה בפני האפיפיור מרקלוס השני כי בתלמוד מופיעים דברים בגנות הנצרות. בעקבות תלונה זו ותלונות נוספות הקים האפיפיור ועדה לבירור העניין, הוועדה פסקה כי בתלמוד אכן מופיעים דברים אלה, והאפיפיור הוציא צו המורה לאסוף את כל כרכי התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי כדי לשרוף אותם.
הספרים שהוחרמו נאספו אל הכיכר המרכזית ברומא, קמפו די פיורי. ביום ראשון של ראש השנה שחל בשבת, א' בתשרי ה'שי"ד, הועלו הספרים באש. בעקבות השריפה ברומא בוצעו שריפות דומות בערים אחרות באיטליה. בחג הסוכות התקיימה השריפה בבולוניה, בי"ג בחשון, ולמחרת בוונציה, בחודש שבט באנקונה, ומאוחר יותר בפיררה, ראוינה ומנטובה, ואף באיים כרתים וקורפו.