פורטל:הלכה/אירועים היסטוריים בתולדות ההלכה/2

התלמוד הבבלי נכתב סביב המשנה, ועריכתו הסופית נעשתה בסוף המאה ה-5 בידי רב אשי ואחריו בבית מדרשו של רבינא האחרון. גם לאחר העריכה הסופית נעשו שינויי עריכה בידי הסבוראים, אך שינויים אלו מרביתם שינויי סגנון, הבהרה וסיכום, ורק מיעוטם תוספות מהותיות. כתיבת התלמוד הבבלי עצמה והפצתו נעשו רק בתקופה מאוחרת יותר, כאשר גאוני בבל התבקשו לשלוח אותו למדינות רחוקות כספרד וצפון אפריקה.
התלמוד מהווה ציון משמעותי בתולדות ההלכה בכלל ופסיקת ההלכה בפרט, והוא הפך לטקסט קאנוני ומחייב. הרמב"ם, בתארו את השתלשלות ההלכה, מסביר כי תוקפו של התלמוד נובע מכך שעם-ישראל כולו קיבל על עצמו את התלמוד כקודקס מחייב: ”נמצא רבינא ורב אשי וחבריהם (עורכי התלמוד) סוף גדולי חכמי ישראל המעתיקים תורה שבעל פה, ושגזרו גזרות והתקינו תקנות והנהיגו מנהגות, ופשטו גזרותם ותקנותם ומנהגותם בכל ישראל בכל מקומות מושבותיהם... כל הדברים שבתלמוד הבבלי, חייבין כל בית ישראל בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמים שבתלמוד...” (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה).
קיימת גישה בקרב החוקרים, העומדת בניגוד לגישה המסורתית המקובלת, כי את התלמוד ערכו ה"סתמאים" - חכמים שחיו כ-200 שנה לאחר האמוראים - בהתבסס על מסורות מהאמוראים.