אהרן ידלין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אהרון ידלין)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אהרן ידלין
AharonYadlin2016.jpg
לידה תל אביב, פלשתינה (א"י)
פטירה 12 באוגוסט 2022
חצרים, ישראל
סיעה מפא"י, העבודה, המערך הראשון והשני
שר החינוך והתרבות ה־8
3 ביוני 197420 ביוני 1977
(3 שנים)
תחת ראש הממשלה יצחק רבין
חבר הכנסת
23 במאי 19604 בספטמבר 1961
(שנה ו־14 שבועות)
9 באפריל 196412 בינואר 1979
(14 שנים)
כנסות 4, 59
תפקידים בולטים

אהרן ידלין (17 באפריל 192612 באוגוסט 2022) היה פעיל ציבור, חבר הכנסת ושר החינוך בממשלת רבין הראשונה (19741977). חתן פרס ישראל לשנת 2010 (ה'תש"ע).

ביוגרפיה

ידלין נולד בתל אביב, גדל בבן שמן ורחובות ולמד בבית הספר היסודי "גאולה" ובבית הספר הריאלי בחיפה. היה פעיל בתנועת הצופים ושימש כרכז ארצי של התנועה.

ידלין אהב מילדותו את הטבע, מה שהשפיע עליו לדבריו להפוך לחקלאי בקיבוץ. הוא הצטרף תחילה לגרעין של קיבוץ בארי ואף השתתף בעלייה של הקיבוץ לנקודת הקבע שלו בנגב, במסגרת עליית 11 הנקודות בנגב ב-1946. על רקע המחלוקת בקיבוץ המאוחד עבר לקיבוץ חצרים בנגב בו היה חבר עד לפטירתו.

במלחמת העצמאות הצטרף לפלמ"ח. בשנים 19501952 היה חבר הוועד הפועל של ההסתדרות. למד באוניברסיטה העברית היסטוריה כללית, כלכלה וסוציולוגיה. היה ממקימי מכללת בית ברל, לימד שם סוציולוגיה והיה מנהלה-בפועל בשנים 19551957.

קריירה פוליטית

ידלין הוצב במקום ה-48 ברשימת מפא"י לכנסת הרביעית[1]. בבחירות אלו זכתה מפא"י ב-47 מנדטים וידלין נכנס לכנסת חצי שנה לאחר הבחירות לאחר שאהרן בקר התפטר מהכנסת[2]. באותה כנסת היה חבר ועדת החינוך וועדת הכלכלה. באוקטובר 1960 נבחר להנהלת בית ברל[3].

לאחר הבחירות לכנסת החמישית שהיו בסימן ירידה בכוחה של מפא"י כתב ידלין מאמר שהזהיר מפני סכנת עליית הפאשיזם בישראל, בו הוא קרא למעבר לבחירות אזוריות ופעולה משותפת של תנועות הפועלים[4]. ידלין ראה במשרד החינוך משרד שמשפיע השפעה חשובה על דמות החברה והמדינה, המעצב את דמותו של הדור הצעיר. על כן הוא אמר: "תנועת העבודה הרוצה לגדל דור צעיר לאור הערכים החברתיים שלה, אינה יכולה לוותר על מערכת החינוך", ושלל את האפשרות שמשרד החינוך יימסר לשר מגח"ל. הוא גם התנגד למינוי סגן שר מטעם המפד"ל במשרד החינוך[5].

לקראת סוף כהונתה של הכנסת החמישית במאי 1964 נכנס שוב לכנסת. באותה תקופה הוא היה מועמד להיות מזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים, אולם לבקשת שר החינוך זלמן ארן, הוא נתמנה לסגן שר החינוך[6]. הוא המשיך לכהן בכנסת ובתפקיד סגן שר החינוך בכל ימי כהונתו של זלמן ארן וחלק מכהונתו של יגאל אלון כשר חינוך. ביוני 1972 נבחר פה אחד למזכ"ל מפלגת העבודה[7] והתפטר מתפקיד סגן שר החינוך[8]. הוא כיהן בתפקיד עד אוגוסט 1974[9]. שימש גם כיו"ר הוועדה הציבורית לענייני תנועות נוער בישראל.

ידלין המשיך לכהן בכנסת עד שנת 1979 ובממשלת ישראל השבע עשרה שהרכיב יצחק רבין היה לשר החינוך[10]. על אף הבעיות הכלכליות של ישראל באותה עת, לא נפגע בתקופתו משרד החינוך מבחינה כספית והועמדו לרשותו תקציבים נדיבים. כשר חינוך הנחיל יום לימודים ארוך בבתי ספר בעיירות פיתוח ואזורי מצוקה, כולל מפעל הזנה ממלכתי ללא תשלום, ותוכנן להחיל את יום הלימודים הארוך בכל הארץ, דבר שלא התממש אחריו. לדבריו, "שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים גיבשתי תקציב חינוך דיפרנציאלי שבו הוסטו משאבים רבים לעיירות הפיתוח. השארתי אחרי מערכת עם מפעל הזנה ממלכתי, תמכנו בתנועות הנוער וייסדנו יום לימודים ארוך. ממשלת בגין שלחה את הילדים הביתה ב–12:00, קיצצה, ולמעשה חיסלה את הכל"[11].

לאחר המהפך הפוליטי ב-1977, שימש כיו"ר ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת[12], עד לפרישתו מהכנסת בתחילת 1979. כבר באמצע 1978 לחצו בקיבוץ חצרים על ידלין לשוב לעבודה מלאה בקיבוץ[13], לאור הזמן הרב בו היה בפעילות ציבורית מחוץ לקיבוץ[14].

ידלין התנגד לפרסומות בטלוויזיה[15].

על אף התעסקותו הרבה בענייני חינוך, עסק ידלין גם בנושאי ביטחון, עליהם הרצה בפורומים מפלגתיים וציבוריים וכתב מאמרים בעיתונות. הוא גם היה חבר בוועדת החוץ והביטחון בכנסת השביעית ובכנסת השמינית. במהלך כהונת הכנסת השישית היה גם חבר בוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת.

לאחר הפרישה מהכנסת

לאחר פרישתו מהכנסת שימש ידלין בתפקידים ציבוריים רבים, בהם מזכיר התק"ם (19851989), יו"ר תנועת העבודה הציונית העולמית (19922002), יו"ר מוסד ביאליק, יו"ר יד טבנקין, יו"ר בית יציב, סגן יושב-ראש הוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע ויו"ר הנאמנים של קרן ראש הממשלה לסופרים. ביום העצמאות 2008 שימש כיושב-ראש חבר השופטים של חידון התנ"ך העולמי לנוער יהודי.

בבחירות לכנסת ה-18 הוצב במקום ה-115 הסמלי ברשימת העבודה לכנסת ובבחירות לכנסת ה-19 במקום ה-118, ברשימת המפלגה לקראת בחירות לכנסת העשרים וארבע הוצב במקום ה-71 והאחרון[16].

ידלין הרבה להיפגש עם בני נוער, בעיקר הנוער הקיבוצי, וכן הרצה בפורומים שונים, בעיקר בנושאי חינוך, סוציאליזם ושאיפותיו לצדק ושוויון חברתי.

פרסים והוקרה

חיים אישיים

ידלין היה נשוי לעדה, בתו של דוד הכהן, אשר נפטרה בשנת 1998. לאהרן ועדה שלושה בנים, שאחד מהם הוא אלוף (מיל.) עמוס ידלין, שהיה ראש אמ"ן בצה"ל. בשנת 2007 נישא אהרן בשנית - לעדינה הנדלר לינדבורג. גיסו היה עוזי נרקיס, ובן דודו היה אשר ידלין. נכדתו, עורכת הדין רותם ידלין, נבחרה לראשות מועצה אזורית גזר בבחירות לרשויות המקומיות בשנת 2018.

משנתו הרעיונית

על חשיבות החינוך: "תנועת העבודה הרוצה לגדל דור צעיר לאור הערכים החברתיים שלה, אינה יכולה לוותר על מערכת החינוך" (דבר, 13 בנובמבר 1969).

מפעל ההזנה ויום לימודים ארוך: "שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים גיבשתי תקציב חינוך דיפרנציאלי שבו הוסטו משאבים רבים לעיירות הפיתוח. השארתי אחרי מערכת עם מפעל הזנה ממלכתי, תמכנו בתנועות הנוער וייסדנו יום לימודים ארוך. ממשלת בגין שלחה את הילדים הביתה ב–12:00, קיצצה, ולמעשה חיסלה את הכל" (הארץ, 2018)[17].

מדינת ישראל בשנת ה-70 שלה: "מדינת ישראל בשנת ה-70 עם כל החולשות שקיימות, היא בכל זאת מדינה חזקה - כלכלית, אקדמית מדעית - ולכן יש לי נחת" (ערוץ 7, 2018)[18].

חתירה לשלום עם הפלסטינים: "יש לנו פרטנר בצד השני. צריך לבנות אותו. השלום עם מצרים וירדן מחזיק מעמד, יש לנו קשר טוב עם סעודיה, וגם הרשות הפלשתינית משתפת איתנו פעולה באופן הדוק ברמה הביטחונית. אני חושב שצריך להיות יצירתיים. את עזה צריך להפוך לסוג של מדינה, עם כל המגבלות הביטחוניות. מדינה שלא קשורה לפתרון ביהודה ושומרון. אני לא פוסל שתי ישויות פלשתיניות כאלו. הייתי מחבר את עזה לאזור שייתנו להם בסיני כדי לפזר את האוכלוסייה, דואג שייתנו להם סיוע כלכלי בינלאומי, ומחסל סופית את ההתגרות הביטחונית" (ישראל היום, 2019)[19].

הקמת המדינה וחלוקת הארץ: "אמרתי לו [בן גוריון, ע.ר.] שחייבים להקים מדינה בחלק של הארץ, שרובה יהיו יהודים" (שם).

סוציאליזים: "הייתי בן־גוריוניסט. לא קיבלתי את הקומוניזם, והאמנתי כבר אז בסוציאל־דמוקרטיה" (שם).

על בן גוריון: "בן־גוריון, המייסד. היתה לו חוכמת העיתוי בהקמת המדינה. הוא היה טוב מאוד, דאג למדינה, נתן גיבוי" (שם).

דברים על מורשת ברל כצנלסון: ״זכות גדולה כבחור צעיר והעומד מול ארבעת הגדולים בן-גוריון, יערי, טבנקין וברל כצנלסון .. ממנו למדתי שתנועת העבודה בונה (קונסטרוקטיבית) ולא רק רעיון (אידאה), פשרה לניצול הזדמנות למדינה יהודית על חלק מארץ ישראל, סימון ב.גוריון כמנהיג, אין מונופול על המורשת היהודית ... ברל ראה במורשת היהודית בסיס רעיוני במובן - ואהבת לרעך כמוך וצדק צדק תרדוף ... וגם נלחם על אחדות בכל מובן ומקום ורבות בזכותו נוצרו המוסדות המאוחדים שהובילו למדינה״ (כנס "ירח 2020 לזכרו של ברל כצנלסון")[20].

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מרכז מפא"י אישר את רשימת המועמדים לכנסת, דבר, 7 בספטמבר 1959
  2. ^ אהרן ידלין במקום א. בקר, דבר, 31 במאי 1960
  3. ^ הנהלה חדשה לבית ברל, דבר, 20 באוקטובר 1960
  4. ^ אהרן ידלין, קואליציה המרפדת את הדרך לפאשיזם, דבר, 22 בספטמבר 1961
  5. ^ אין להפקיד החינוך בידי גח"ל, דבר, 13 בנובמבר 1969
  6. ^ אריה אופיר, קוראינו כותבים - למה לא הסגן לתפקיד שר החינוך, דבר, 30 בנובמבר 1969
  7. ^ ידלין נבחר פה אחד, דבר, 22 ביוני 1972
  8. ^ קשה לבצע רפורמה כשיש פילוג בין המורים, מעריב, 7 באוגוסט 1972
  9. ^ מ. מייזלס, "אני מוסר מפלגה במצב טוב" - אמר ידלין לזרמי שנבחר מזכ"ל 'עבודה', מעריב, 23 באוגוסט 1974
  10. ^ המשפחה הספורטיבית של שר החינוך החדש, מעריב, 4 ביוני 1974
  11. ^ הילו גלזר, ד"ר גיורא ומר יוספטל, מוסף הארץ, 22 במרץ 2018.
  12. ^ לגבות מס אמת מכל האגודות, דבר, 23 באוקטובר 1977
    משרד החינוך יקצץ 20%, דבר, 30 ביוני 1978
  13. ^ לא נותנים לו ללבוש סינר, דבר, 4 באוגוסט 1978
  14. ^ פרס משדל את קיבוץ חצרים, מעריב, 31 בדצמבר 1978
    ההתפטרות - לא משיקול פוליטי, דבר, 23 בינואר 1979
  15. ^ החדרת פרסומת לטלוויזיה תסכן העיתונות החופשית, מעריב, 21 ביולי 1980
  16. ^ מפלגת העבודה בראשות מרב מיכאלי, רשימת המפלגה לקראת הבחירות לכנסת העשרים וארבע, באתר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת
  17. ^ הילו גלזר, ד"ר גיורא ומר יוספטל, באתר עיתון הארץ, ‏22 במרץ 2018
  18. ^ חזקי ברוך, מדינת ישראל חזקה, יש לי נחת, באתר ערוץ 7, ‏12.04.18
  19. ^ אביעד פוהורילס, איש עבודה: אהרן ידלין מודאג מהמצב, באתר ישראל היום, ‏12/9/2019
  20. ^ הבמה הרעיונית, ירח 202 לזכר ברל כצנלסון, באתר הבמה הרעיונית של תנועת העבודה, ‏26.8.20



Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0