יחסי גרמניה – הממלכה המאוחדת
| יחסי גרמניה – הממלכה המאוחדת | |
|---|---|
|
|
| |
| גרמניה | הממלכה המאוחדת |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 357,022 | 243,610 |
| אוכלוסייה | |
| 84,391,141 | 69,277,140 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 4,456,081 | 3,340,032 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 52,803 | 48,213 |
| משטר | |
| רפובליקה פדרלית | מונרכיה חוקתית |
היחסים בין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה לבין הממלכה המאוחדת הם יחסים היסטוריים שתחילתם במהלך ימי הביניים, כאשר ערי ברית הנזה יצרו קשרי מסחר עם ממלכת אנגליה וממלכת סקוטלנד, ובמהלך השנים ידעו עליות ומורדות. שתי המדינות לחמו זו בזו במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה, אולם לאחר מלחמת העולם השנייה, התחזקו קשרי המדינות, ושתיהן היו חברות בנאט"ו ובאיחוד האירופי. כיום שתי המדינות מקיימות ביניהם קשרים כלכליים, חברתיים ותרבותיים בשלל תחומים.
היסטוריה
השלטון הרומי ונדידת העמים
בשנת 58 לפני הספירה כבש יוליוס קיסר חלק מאזור גרמניה של ימינו, וכלל אותו בפרובינקיה גרמניה עילית, ובשנת 43 כבש צבאו של קלאודיוס את האיים הבריטיים וכלל אותם בפרובינקיה בריטניה.
לאחר סיום השלטון הרומי בבריטניה, פלשו שבטים גרמאנים (אנגלו-סקסונים) לאי, והקימו בה 7 ממלכות - הפטרכיה. בעקבות הפלישה האנגלו-סקסית, השפה האנגלית שייכת למשפחת השפות הגרמאניות, על אף שבעקבות הכיבוש הנורמני קיבלה האנגלית גם השפעה ניכרת מהשפה הצרפתית.
היחסים עם האימפריה הרומית ה"קדושה"
במהלך המאה ה-13 החלו ממלכת אנגליה וממלכת סקוטלנד בכינון יחסי מסחר עם ברית ערי הנזה, ובשנת 1256 אף נבחר ריצ'רד, רוזן קורנוול למלך גרמניה על ידי חלק מהנסיכים הבוחרים. במהלך השנים התקיימו קשרי נישואין בית משפחות האצולה הגרמניות לבין משפחת המלוכה האנגלית, ושכירי חרב גרמניים אף השתתפו במלחמות השושנים.
בית הנובר
בשנת 1714 הוכתר גאורג לודוויג, הנסיך הבוחר מהנובר כג'ורג' הראשון, מלך בריטניה, והוא ויורשיו שלטו באוניה פרסונלית הן בממלכת בריטניה הגדולה, שהפכה בשנת 1801 לממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד, והן בנסיכות הבוחר מהנובר, שהפכה בקונגרס וינה בשנת 1815 לממלכת הנובר. מנהיגים בריטים התלוננו לעיתים קרובות על כך שהמלכים ג'ורג' הראשון וג'ורג' השני, שדיברו בקושי אנגלית, דאגו בעיקר לאינטרסים שלהם בהנובר והובילו את מדיניות החוץ הבריטית לטובתה של הנובר, ולעומת זאת, המלך ג'ורג' השלישי מעולם לא ביקר בהנובר ב-60 השנים (1760–1820) שהוא שלט בה. הנובר נכבשה על ידי צרפת במהלך המלחמות הנפוליאוניות, אולם חיילים הנובריאנים ברחו לאנגליה והקימו שם את הלגיון הגרמני של המלך, יחידה בצבא הבריטי של גרמנים אתניים. בשנת 1837 מת ויליאם הרביעי, מלך הממלכה המאוחדת, ובמקומו עלתה לשלטון בבריטניה אחייניתו ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת, אולם בהנובר שבה נהג החוק הסאלי לא יכלה ויקטוריה לרשת את השלטון, ודודה ארנסט אוגוסטוס, דוכס קמברלנד הוכתר כארנסט אוגוסט הראשון, מלך הנובר.
כל המלכים הבריטיים מג'ורג' הראשון ועד ג'ורג' החמישי התחתנו עם נשים ממוצא גרמני. המלכה ויקטוריה אשר גודלה על ידי אמה ויקטוריה, נסיכת סקסוניה-קובורג-זאלפלד, התחתנה אף היא בשנת 1840 עם בן דודה אלברט, נסיך סקסוניה-קובורג-גותה שהיה נסיך גרמני.
בתה הבכורה של המלכה ויקטוריה - ויקטוריה, הנסיכה המלכותית התחתנה בשנת 1858 עם פרידריך וילהלם, נסיך פרוסיה, אשר כעבור 3 שנים הפך לנסיך הכתר הפרוסי, ושניהם היו ליברלים ואהדו מאד את התרבות הבריטית והעריצו אותה, ומאידך תיעבו את קנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק, אולם ביסמרק היה אהוד על וילהלם הראשון, קיסר גרמניה.
הקיסרות הגרמנית
בשנת 1871 אוחדה גרמניה תחת שלטון בית הוהנצולרן הפרוסי, בעקבות הניצחון במלחמת פרוסיה-צרפת, מה שהתקבל על ידי בריטניה בצורה יפה מסיבות אסטרטגיות, אידאולוגיות ועסקיות. האימפריה הגרמנית נחשבה לכוח איזון יעיל ביבשת אל מול צרפת ורוסיה, שתי המעצמות שהדאיגו את בריטניה ביותר. האיום של צרפת בים התיכון ושל רוסיה במרכז אסיה היה יכול להיות מנוטרל על ידי מערכת יחסים שקולה עם גרמניה, והאומה החדשה תהיה נתפסה ככוח מייצב, וביסמרק קידם במיוחד את תפקידו בייצוב אירופה ובמניעת כל מלחמה גדולה ביבשת. אולם, ראש ממשלת בריטניה, ויליאם גלדסטון, חשד תמיד בגרמניה, וחשש שבסופו של דבר גרמניה תתחיל במלחמה עם שכנה חלשה יותר[1]. הפער האידאולוגי הודגש על ידי לורד ארתור ראסל בשנת 1872:
”פרוסיה מייצגת כיום את כל מה שנוגד ביותר לרעיונות הליברליים והדמוקרטיים של התקופה; שלטון החרב, זלזול בדיבור סנטימנטלי, אדישות לסבל אנושי, איסור על דעה עצמאית, העברה בכוח של אוכלוסיות לא רצויות, התעלמות מדעת אירופה, תשוקה עצומה לגדולה, וכו'"”[2].
בריטניה נמנעה מליצור עימותים כלשהם עם גרמניה, אך הבהירה, במשבר המלחמה בשנת 1875, כי היא לא תסכים למלחמה מקדימה של גרמניה על צרפת[3]. מאידך, ביסמרק גם הוא השתדל לא להיגרר לסכסוך עם בריטניה, ומשום כך צירף להצטרף למרוץ לאפריקה. במהלך שלטונו של רוברט גסקוין ססיל התקיים שיתוף פעולה הדוק בין המדינות, ואף דובר על כריתת ברית ביניהם, אך הדבר לא יצא אל הפועל בעקבות רצונה של בריטניה לשמור על "בדידות מזהרת".
בשנת 1888 מת וילהלם הראשון, ופרידריך וילהלם עלה לשלטון כפרידריך השלישי, קיסר גרמניה, אולם הוא מת כעבור 99 ימים, ובנו וילהלם השני, קיסר גרמניה עלה לשלטון במקומו.
וילהלם השני
וילהלם השני, נכדה של המלכה ויקטוריה, ניהל יחסי אהבה/ שנאה עם בריטניה. הוא ביקר בה לעיתים קרובות והיה מוכר היטב במעגלים הגבוהים שלה, אך מאידך קידם בקוצר רוח את ההתרחבות הגדולה של הצי הגרמני הקיסרי, שהיווה איום פוטנציאלי שהממשלה הבריטית לא יכלה להתעלם ממנו. בשנת 1908 אירעה פרשת הדיילי טלגרף, שבה וילהלם נתן ראיון ארוך לדיילי טלגרף, שעורר סערה מיד עם פרסומו. הקיסר וילהלם ראה בו הזדמנות להביע את דעותיו בענייני השעה ולקדם את ידידותו עם בריטניה, אך הראיון כלל התפרצויות מביכות ואמירות מתלהמות כנגד בריטניה: ”אתם האנגלים, מטורפים, מטורפים, מטורפים כמו ארנבות...” הקיסר גינה את חשדנותם של האנגלים אשר מונעת מהם להדק את קשריהם עם גרמניה, וטען שהעובדה שהאנגלים ”מסרבים ליד המושטת שלי רומזת ש[היד] האחרת אוחזת פגיון. איך אני יכול לשכנע אומה בניגוד לרצונה?”.
השפעות אינטלקטואליות
במהלך השנים רעיונות זרמו הלוך וחזור בין שני העמים, ופליטי המשטרים הריאקציונריים של גרמניה התיישבו לעיתים קרובות בבריטניה, ובראשם קרל מרקס ופרידריך אנגלס. ההתקדמות הטכנולוגית הייתה משותפת בשתי המדינות, כמו גם החידושים בכימיה, ולמעלה מ-100 אלף מהגרים גרמנים הגיעו גם הם לבריטניה. גרמניה הייתה אחד המרכזים בעולם לרעיונות החברתיים החדשניים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, ובשנת 1910 העבירו הליברלים הבריטים בראשות הרברט הנרי אסקווית' ודייוויד לויד ג'ורג' את רפורמות הרווחה הליברליות, שנשענו על רעיון המדינה הסוציאלית שתיקן ביסמרק בשנת 1883.
מלחמת העולם הראשונה
בשנת 1904 כרתה בריטניה את ההסכמה הלבבית עם צרפת, אשר הורחבה בשנת 1907 לברית ההסכמה המשולשת יחד עם האימפריה הרוסית. בשנת 1905 פרץ המשבר המרוקאי הראשון, הידוע גם כמשבר טנג'יר, ובשנת 1911 פרץ המשבר המרוקאי השני או משבר אגדיר, ובעקבות אירועים אלו פנתה דעת הקהל הבריטית נגד גרמניה והתגבר החשש למלחמה בין הצדדים. בשנת 1914 פלש צבא האימפריה הגרמנית לבלגיה בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ובעקבות כך הצטרפה בריטניה למלחמה. על אף ציפיות כי המלחמה תהא קצרה, הפכה המלחמה למלחמת חפירות, ובקרב על הסום ספגו כוחות הצבא הבריטי אבידות כבדות.
בשנת 1917 ויתר ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת על תאריו הגרמניים, והחליף את שם המשפחה לבית וינדזור, ובעקבותיו ויתרו כל בני המשפחה המלכותית הבריטית על תאריהם הגרמניים. בנוסף, באותה שנה הועבר חוק שלילת התארים 1917 שבה נשללו התארים הבריטיים מאישים שלחמו נגד בריטניה או אחת מבעלות בריתה במלחמה.
בשנת 1918 פתחו הגרמנים במתקפת האביב, אולם למרות הצלחות טקטיות בתחילה לא הצליחו הגרמנים לזכות בהצלחה אסטרטגית, ובמהלך הקיץ הצטרף חיל המשלוח של ארצות הברית ללחימה, וכוחות מדינות ההסכמה זכו להצלחה כבירה בקרב אמיין, ולאחר מכן פתחו במתקפת מאה הימים שהביאה לתבוסת הצבא הגרמני במלחמה, ולכניעת גרמניה ב-11 בנובמבר אותה שנה. בריטניה וצרפת המשיכו במצור הכלכלי על גרמניה, עד לאחר החתימה על הסכם ורסאי. בבחירות 1918 בבריטניה הבטיח לויד ג'ורג' שיכפה חוזה שלום קשוח על גרמניה, אולם בועידת השלום בפריז (1919) הוא היה הרבה יותר מתון מאשר נציגי צרפת ואיטליה.
בין המלחמות
בין השנים 1920–1933 היו שתי המדינות ביחסים טובים, ואף חתמו על הסכמי לוקרנו בשנת 1925 ועל הסכם קלוג-בריאן בשנת 1928. במהלך ועידת ג'נובה בשנת 1922 התנגשה בריטניה עם צרפת גלויות לגבי גובה הפיצויים שעל גרמניה לשלם, ובשנת 1923 גינתה בריטניה את צרפת על כיבוש הרוהר על ידי הצבא הצרפתי. בשנת 1924 נחתמה תוכנית דוז שבה הוסדרו הפיצויים שעל גרמניה לשלם לבריטניה, והוסדרו הלוואות אמריקניות לתשלום הפיצויים. בשנת 1930 הוחלפה התוכנית בתוכנית יאנג, אולם בשנת 1931 הושעו תשלומי הפיצויים, והם שולמו רק בשנת 1951 על ידי גרמניה המערבית.
לאחר עליית היטלר לשלטון בינואר 1933 הדרדרו היחסים בין המדינות, ובשנת 1934 דו"ח סודי של ועדת ההגנה הבריטית כינה את גרמניה "האויב הפוטנציאלי האולטימטיבי", וקרא לכוח משלוח של חמש דיוויזיות ממוכנות וארבע-עשרה דיוויזיות רגלים. עם זאת, מגבלות תקציב מנעו היווצרות של כוח גדול והכנתו למלחמה. בשנת 1935 נחתם הסכם הצי האנגלו-גרמני, שבו נחתמו הגבלות על גודל הצי של שתי המדינות, כדי לא לחזור על מרוץ החימוש שהיה לפני מלחמת העולם הראשונה.
בשנת 1936 גילתה בריטניה פייסנות כלפי גרמניה הנאצית לאחר שכוחות גרמניים נכנסו לחבל הריין. הפייסנות כלפי היטלר הלכה וגברה והגיעה לשיאה בהסכם מינכן שנכפה על צ'כוסלובקיה, ובסופו של דבר הביא לסיפוחה לגרמניה.
מלחמת העולם השנייה
בעקבות פלישת גרמניה הנאצית לפולין הכריזו בריטניה וצרפת מלחמה על גרמניה הנאצית, אולם למעט מתקפת הסאר הצרפתית, לא התקיימו פעולות מלחמה בין שתי המדינות ביבשה, והתקופה נקראה בשם המלחמה המדומה. אמנם, ברחבי הים התרחשו כמה קרבות, והנודע שבהם היה קרב נהר לה פלטה.
באפריל 1940 פלשו הגרמנים לדנמרק ונורווגיה, אולם הנורווגים התנגדו בעקשנות, ובריטניה שלחה חיל משלוח שסייע להם במשך כחודשיים, עד תום המערכה. במאי אותה שנה פלשו הגרמנים לארצות השפלה ולצרפת, ועד מהרה הביסו את כוחות בעלות הברית, ודחקו אותם לאזור דנקרק, אולם הבריטים הצליחו לחלץ כ-338,000 חיילים בריטיים וצרפתים מחוף דנקרק לבריטניה במשך כשבוע במבצע דינמו, תוך שהם מאבדים את רוב כלי הנשק, כלי הרכב והאספקה שלהם. בסוף הקיץ אותה שנה התחולל הקרב על בריטניה, שבו נכשל הלופטוואפה בהשגת עליונות אווירית, ובעקבות כך ביטל הוורמאכט את מבצע ארי הים - תוכנית הפלישה לבריטניה.
האימפריה הבריטית עמדה לבדה נגד גרמניה הנאצית, אולם ארצות הברית תמכה מאד בבריטים וסיפקה להם ציוד, מטוסי קרב, ספינות, ועוד. בדצמבר 1941 ארצות הברית נכנסה למלחמה נגד גרמניה ויפן, בעקבות המתקפה על פרל הארבור, אשר החלה את המערכה באוקיינוס השקט, אשר במהלכה הובסו הבריטים בתחילה ואיבדו את הונג קונג וסינגפור.
ב-6 ביוני 1944 החלה הפלישה לנורמנדי, ובעקבותיה החלו בעלות הברית את הלחימה בחזית המערבית, אשר נמשכה עד לתבוסת גרמניה הנאצית ב-8 במאי 1945.
לאחר המלחמה
לאחר המלחמה נטלו הבריטים חלק במשפטי נירנברג, שבהם נידונו הבכירים הנאצים על חלקם בפשעי מלחמה. בהתאם להסכם ילטה והסכם פוטסדאם, בריטניה קיבלה את אזור צפון גרמניה, שבו שכנו רוב אזורי התעשייה של גרמניה. בתחילה חששו הבריטים משיקום האזור, בשל החשש שהכלכלה הגרמנית תתחרה בכלכלה הבריטית המוכה, אולם לבסוף הוחלט על הקמת איגוד מקצועי חזק בגרמניה, ושתי המדינות קיבלו מענקים נרחבים לסיוע ושיקום מארצות הברית, כחלק מתוכנית מרשל. בנוסף, האמריקנים דחפו את גרמניה וצרפת להתפייס, וגרמו להם להצטרף לתוכנית שומאן, שהביאה ליצירת קהילת הפחם והפלדה האירופית. בשנת 1949 אוחדו אזורי הכיבוש הבריטי, האמריקני והצרפתי, והוקמה גרמניה המערבית, ובברלין אוחדו אזורי הכיבוש של בעלות הברית ליצירת מערב ברלין, שהייתה תחת שליטה משותפת של ארצות הברית, בריטניה וצרפת עד לשנת 1991.
המלחמה הקרה
בהנהגתה של ארצות הברית, בריטניה על ידי חיל האוויר המלכותי מילאה תפקיד מרכזי במתן מזון ופחם למערב ברלין בשנים 1948–1949, במטרה לשבור את המצור על ברלין הסובייטי.
בשנת 1955 הצטרפה גרמניה המערבית לנאט"ו, ואילו גרמניה המזרחית הצטרפה לברית ורשה. בריטניה בשלב זה לא הכירה רשמית בגרמניה המזרחית, אולם האגף השמאלי של מפלגת הלייבור קרא להכרה בקומוניזם בשנים שלאחר המלחמה, וקריאה זו הגבירה את המתח בין מפלגת הלייבור הבריטית לבין המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית.
לאחר 1955 החליטה בריטניה להסתמך על נשק גרעיני זול יחסית כגורם מרתיע נגד ברית המועצות, ועל הדרך לצמצם את התחייבויותיה היקרות מאד בהחזקת הכוחות במערב גרמניה. לונדון זכתה לתמיכה מוושינגטון והמשיכה בהפחתת הכוחות, תוך שהיא ממשיכה במחויבותה להגנת מערב אירופה.
בריטניה הגישה שתי בקשות לחברות בשוק המשותף (הקהילה האירופית); בשנת 1961 היא נכשלה לנוכח וטו צרפתי, אך בשנת 1967 הצליחה בתמיכת גרמניה המערבית, ועם סיום המשא ומתן בשנת 1972 התקבלה לקהילה האירופית. בשנת 1962 הבטיחה בריטניה לפולין כי היא מקבלת את קו אודר-נייסה, אולם שמרה על כך בחשאיות, כדי לא לפגוע בתמיכתה הדיפלומטית של גרמניה המערבית בהכנסתה לקהילה האירופית. בשנת 1970 חתמה ממשלת גרמניה המערבית בראשות וילי ברנדט, ראש עיריית מערב ברלין לשעבר, על הסכם עם פולין שמכיר בגבולות פולין החדשים.
איחוד גרמניה מחדש
בשנת 1990 התנגדה בתחילה ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר לאיחוד גרמניה מחדש, אך בסופו של דבר קיבלה את ההסכם על ההסדר הסופי ביחס לגרמניה.
מאז 1945 גרמניה מארחת כמה מתקנים צבאיים בריטיים בחלק המערבי של המדינה במסגרת הכוחות הבריטים בגרמניה. שתי המדינות החברות בנאט"ו, ומקיימות ביניהם קשרים כלכליים חזקים. דויד מקאליסטר, לשעבר נשיא סקסוניה התחתונה, הוא בן לאב סקוטי ואמא גרמנייה, ומחזיק באזרחות בריטית וגרמנית. כמו כן, מנהיג המפלגה הלאומית הסקוטית בבית הנבחרים הבריטי, אנגוס רוברטסון הוא גרמני למחצה, משום שאמו הייתה מגרמניה, והוא מדבר גרמנית ואנגלית שוטפת.
בשנת 1996 הקימו בריטניה וגרמניה בניין שגרירות משותף ברייקיאוויק, ובחגיגות לפתיחת הבניין שהתקיימו ב-2 ביוני אותה שנה, השתתפו שר החוץ הבריטי, מלקולם ריפקינד, שר החוץ הגרמני, ורנר הוייר, ושר החוץ האיסלנדי הלדור אסגרימסון.
יחסים כלכליים
גרמניה היא שותפת הסחר החשובה ביותר של בריטניה, בעוד שבריטניה היא רק החמישית מבין שותפות הסחר החשובים ביותר בגרמניה[4]. שתי המדינות, כחברות באיחוד האירופי, קשורות קשר הדוק כלכלית דרך השוק האירופי האחיד.
בשנת 2013 היקף הסחר בין שתי המדינות הסתכם ב-118 מיליארד אירו, עם עודף יצוא משמעותי של גרמניה לממלכה המאוחדת, הייצוא הגרמני הסתכם ב-76 מיליארד אירו והיבוא ב-45 מיליארד אירו.
ישנם כיום כ-2,500 חברות גרמניות בבריטניה עם כ-370,000 עובדים, לעומת כ-3,000 חברות בריטיות בגרמניה. החברות הגרמניות השקיעו 121 מיליארד אירו ואילו החברות הבריטיות השקיעו 49 מיליארד אירו במדינה השותפה[5].
יחסים דיפלומטיים
גרמניה מחזיקה בבריטניה שגרירות בלונדון, ו-19 קונסוליות באברדין, ברמינגהאם, בריסטול, קרדיף, דובר, אדינבורו, גלאזגו, גרנזי, האל, ג'רזי, קירקוול, לידס, לרוויק, ליברפול, לונדונדרי, מידלסברו, ניוקאסל, פלימות', וסאות'המפטון. מאידך, בריטניה מחזיקה בגרמניה שגרירות בברלין ו-8 קונסוליות בדיסלדורף, פרנקפורט, המבורג, הנובר, קיל, מינכן, נירנברג ושטוטגרט[6].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Karina Urbach, Bismarck's Favorite Englishman (1999) ch 5
- ^ Klaus Hilderbrand (1989). German Foreign Policy. Routledge. p. 21.
- ^ Paul M. Kennedy, The Rise of Anglo-German Antagonism 1860-1914 (1980) pp. 27-31
- ^ http://www.auswaertiges-amt.de/DE/Aussenpolitik/Laender/Laenderinfos/Grossbritannien/Bilateral_node.html#doc347480bodyText2
- ^ יחסי בריטניה-גרמניה
- ^ אתר על יחסי מדינות
