ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת
.jpg) | |||||||||
| ג'ורג' החמישי, מלך הממלכה המאוחדת | |||||||||
| לידה |
3 ביוני 1865 בית מארלבורו, לונדון, אנגליה | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
20 בינואר 1936 (בגיל 70) בית סנדרינגהאם, נורפוק, אנגליה | ||||||||
| שם מלא | ג'ורג' פרדריק ארנסט אלברט סקסה-קובורג-גותה | ||||||||
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת | ||||||||
| מקום קבורה | כנסיית סנט ג'ורג', וינדזור, אנגליה | ||||||||
| בת זוג | מרי | ||||||||
|
שושלת בית סקסה-קובורג-גותה בית וינדזור | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
ג'ורג' החמישי (באנגלית: George V; 3 ביוני 1865 - 20 בינואר 1936), הידוע גם בשמו המלא ג'ורג' פרדריק ארנסט אלברט, היה מלך הממלכה המאוחדת והדומיניונים הבריטים, וקיסר הודו, החל מ-6 במאי 1910 ועד מותו ב-1936. ג'ורג' היה המונרך הבריטי הראשון מבית וינדזור, אותו הקים מתוך הענף הבריטי של בית סקסה-קובורג-גותה הגרמני.
ג'ורג' שירת בצי המלכותי החל מגיל 12, אך בעקבות מותו המוקדם של אחיו הבכור, הנסיך אלברט ויקטור, דוכס קלרנס ואייבונדייל, הוא התקדם למקום השני בסדר הירושה לכתר הבריטי אחרי אביו. הוא נישא לארוסתו של אחיו הבכור המנוח, מרי מטק. אף על פי שהרבה לנסוע עם אשתו ברחבי האימפריה הבריטית הוא נטה להישאר בביתו ולטפח את תחביביו השונים.
ג'ורג' הוכתר למלך-קיסר ב-1910 לאחר מות אביו, המלך אדוארד השביעי. הוא היה קיסר הודו היחיד שנכח בדורבר דלהי שלו, בו הופיע לפני נתיניו ההודיים כשעל ראשו הכתר האימפריאלי של הודו, שנוצר לכבוד האירוע. במהלך מלחמת העולם הראשונה הוא ויתר על כל תאריו הגרמניים יחד עם קרובי משפחתו שהיו נתינים בריטיים, ושינה את שמו של בית המלוכה הבריטי לשם אנגלי. בתקופת שלטונו פוצלה המלוכה על ידי הפרלמנט הבריטי, כך שג'ורג' שלט בכל דומיניון כממלכה נפרדת, ובכך נסללה הדרך להתפתחותו של חבר העמים הבריטי. בתקופת שלטונו הוא התמודד עם עליית הסוציאליזם, קומוניזם, פשיזם, רפובליקניזם אירי וממשל הלייבור הראשון.
בעשרים שנותיו האחרונות סבל ג'ורג' מבריאות רעועה. יורשו היה בנו, אדוארד.
ראשית חייו
נעוריו ונישואיו
ג'ורג' נולד ב-3 ביוני 1865 בבית מרלבורו שבלונדון, והיה בנם השני של נסיך ונסיכת ויילס, אדוארד ואלכסנדרה. אביו היה בנה הבכור של המלכה ויקטוריה ואלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה. אמו הייתה בתו הגדולה של כריסטיאן התשיעי, מלך דנמרק. בזכות היותו בנו של נסיך ויילס הוא הוכתר בלידתו כהוד מעלתו המלכותי הנסיך ג'ורג' מוויילס. הוא הוטבל בקפלה הפרטית בטירת וינדזור ב-7 ביולי 1865 על ידי הארכיבישוף מקנטרברי צ'ארלס לנגלי.
מאחר שהיה בנו הצעיר של נסיך ויילס היה סיכוי נמוך שהוא יוכתר למלך. הוא היה השלישי בסדר הירושה לכתר, לאחר אביו ואחיו הבכור, הנסיך אלברט ויקטור. הוא היה צעיר ב-15 חודשים מאחיו, ואף על פי כן חונכו שני הנסיכים יחד. הכומר ג'ון ניל דלטון מונה למדריך שלהם, ושני האחים לא הפגינו הצטיינות כלשהי בלימודיהם[1]. כיוון שאביהם סבר כי הצי הוא "מקום האימונים הטוב ביותר עבור כל נער"[2], הם החלו בספטמבר 1877 להתאמן כצוערים באה"מ בריטניה.
החל מ-1879 שירתו שני האחים כקצינים זוטרים על סיפון אוניית הוד מלכותו "בקנטי" (Bacchante), בליוויו של דלטון. הם הפליגו ברחבי מושבות האימפריה הבריטית באיים הקאריביים, דרום אפריקה ואוסטרליה, וביקרו בנורפוק שבווירג'יניה, דרום אמריקה, הים התיכון, מצרים, והמזרח התיכון. הם אף ביקרו בארץ ישראל, וחגגו את ליל הסדר של שנת 1882 בירושלים בביתו של הראשון לציון הרב רפאל מאיר פאניז'ל[3][4][5]. דלטון תיאר את מסעם של שני הנסיכים בספר The Cruise of HMS Bacchante. לאחר חזרתם לממלכה המאוחדת נפרדו דרכיהם של שני האחים; אלברט ויקטור הצטרף לטריניטי קולג' שבקיימברידג', וג'ורג' המשיך לשרת בצי. הוא הפליג ברחבי העולם וביקר באזורים רבים של האימפריה הבריטית, וסיים את שירותו הפעיל ב-1891. לאחר מכן היו דרגותיו האישיות בעלות מהות טקסית.
ג'ורג' היה איש צעיר שייעודו היה לשרת בצי, ולפיכך שירת במשך שנים אחדות תחת פיקודו של דודו, הדוכס אלפרד, שהוצב במלטה. בזמן שירותו במלטה נוצר קשר רומנטי בינו לבין בתו של אלפרד, מאריה מאדינבורו, מלכת רומניה. סבתו, אביו ודודו תמכו בקשר ביניהם, אך שתי האמהות, נסיכת ויילס והדוכסית מאדינבורו, התנגדו לכך. הנסיכה מוויילס טענה שלמשפחה יש נטיות פרו-גרמניות חזקות מדי, והדוכסית מאדינבורו רחשה חוסר חיבה לאנגליה. אמה של מארי הייתה בתו היחידה של אלכסנדר השני, קיסר רוסיה. היא כעסה על העובדה שכאשת בנו הצעיר של הריבון הבריטי היא תיאלץ לוותר על קדימותה לאמו של ג'ורג', הנסיכה מוויילס, שאביה היה נסיך גרמני זוטר לפני שהוכתר למלך דנמרק. בהנחייתה של אמה סירבה מארי להצעת הנישואים של ג'ורג'. מאוחר יותר היא הוכתרה למלכת רומניה[6].
בנובמבר 1891 התארס אחיו הבכור אלברט ויקטור לקרובת משפחתו הנסיכה מרי מטק, שנודעה כ"מאי" בקרב משפחתה בגלל החודש בו נולדה. אביה של מרי, הנסיך פרנסיס, דוכס טק, השתייך לענף זוטר של בית וירטמברג. אמה, הנסיכה מרי אדלייד מקיימברידג', הייתה נכדתו באמצעות קו ירושה זכרי של ג'ורג' השלישי, ולפיכך בת-דודתה של המלכה ויקטוריה.
אלברט ויקטור מת מדלקת ריאות כשישה שבועות לאחר אירוסיו, והותיר לג'ורג' את המקום השני בסדר הירושה לכתר, כך שסיכוייו לרשת את אביו השתפרו במידה רבה מאוד. המלכה ויקטוריה המשיכה להתייחס לנסיכה מרי כשידוך הולם לנכד שלה. הם נישאו ב-6 ביולי 1893 בקפלה המלכותית בארמון סנט ג'יימס שבלונדון. לזוג נולדו שישה ילדים:
- אדוארד (1894–1972)
- אלברט פרדריק (ג'ורג' השישי) (1895–1952)
- מרי (1897–1965)
- הנרי (1900–1974)
- ג'ורג' (1904–1942)
- ג'ון (1905–1919)
דוכסות יורק ונסיכות ויילס
מות אחיו הבכור הביא לסיום הקריירה הצבאית של ג'ורג', שכעת היה מועמד בכיר לרשת את הכתר הבריטי. ג'ורג' הסכים לוותר על הקריירה שלו בצי, וב-24 במאי 1892 קיבל מהמלכה ויקטוריה את התארים דוכס יורק, רוזן אינברנס וברון קילארני. לאחר נישואיו למרי היא קיבלה את התואר הוד מעלתה המלכותית הדוכסית מיורק.
הדוכס והדוכסית מיורק התגוררו בעיקר בקוטג' יורק, שהיה אחד מבתי המגורים הקטנים יחסית באחוזת אביו בסנדרינגהאם שבנורפוק, שם חיו בצורה צנועה, יחסית לבני משפחת המלוכה הבריטית. ג'ורג' העדיף לחיות חיים פשוטים ושקטים, בניגוד לחיי החברה התוססים של אביו. הביוגרף הרשמי שלו התייאש מהתנהגותו, ותיאר את חייו של ג'ורג' כדוכס יורק במילים: "ייתכן שהוא בסדר גמור כקצין זוטר צעיר וכמלך זקן וחכם, אך כאשר הוא היה דוכס יורק... הוא לא עשה דבר מלבד להרוג [כלומר לירות] בבעלי חיים ולהדביק בולים"[7]. הוא נודע כאספן בולים מקצועי, והיה לו תפקיד פעיל בהפיכת אוסף הבולים המלכותי לאוסף הגדול והשלם ביותר בעולם של בולי הממלכה המאוחדת וחבר העמים הבריטי. לעיתים הוא אף קבע שיאים בתשלום עבור פריטים מסוימים[8]. נטייתו הנלהבת לאיסוף בולים הייתה לצנינים בקרב המעמד האינטלקטואלי באותה תקופה[9].
ג'ורג' ומרי ביצעו מגוון תפקידים ציבוריים כשנשאו בתואר דוכס ודוכסית יורק. עם מותה של המלכה ויקטוריה ב-22 בינואר 1901 הוכתר אביו של ג'ורג' כמלך אדוארד השביעי. ג'ורג' ירש את התארים דוכס קורנוול ודוכס רות'סיי, ועד סוף אותה שנה נודע בתואר הוד מעלתו המלכותי הדוכס מקורנוול ומיורק. ב-1901 סיירו ג'ורג' ומרי ברחבי האימפריה הבריטית, בין השאר בדרום אפריקה, בקנדה, בניופאונדלנד ובניו זילנד, שם הוקם לכבודם פארק קורנוול באוקלנד. בזמן ביקורו באוסטרליה פתח ג'ורג' את הישיבה הראשונה של הפרלמנט האוסטרלי לאחר הקמת המדינה.
ב-9 בנובמבר 1901 הוכתר ג'ורג' כנסיך ויילס וכרוזן צ'סטר. המלך אדוארד השביעי רצה להכין את בנו כיורש העצר שלו. בניגוד למלכה ויקטוריה, שהדירה במכוון את אדוארד מענייני המדינה, הוא העניק לג'ורג' גישה רחבה למסמכי המדינה. ג'ורג' התיר לאשתו לקרוא את מסמכיו האישיים[10], כיוון שהעריך את עצותיה ולעיתים אף הסתייע בה במהלך נאומים שנשא[7].
ב-1906 סייר ביחד עם אשתו ברחבי הודו הבריטית. הוא הזדעזע מהאפליה הגזענית שנתקל בה, והחל לתמוך בפומבי במעורבות גדולה יותר של ההודים בממשל המקומי[11].
מלך וקיסר
ראשית מלכותו
ב-6 במאי 1910 מת המלך אדוארד השביעי, וג'ורג' הוכתר במקומו. הוא התנגד להרגל של אשתו לחתום על מסמכים רשמיים כ"ויקטוריה מרי", ודרש שהיא תוותר על אחד מהשמות. שניהם סברו שלא ראוי שהיא תיקרא המלכה ויקטוריה, ולפיכך היא נודעה רק כמלכה מרי[12]. הכתרתם נערכה במנזר וסטמינסטר ב-22 ביוני 1911, ולכבוד האירוע נערך פסטיבל האימפריה בלונדון.
מאוחר יותר באותה שנה נסעו ג'ורג' ומרי להודו לצורך הדורבר דלהי, בה הוצגו ב-12 בדצמבר 1911 בפני נכבדים ונסיכים מקומיים כקיסר וקיסרית הודו. ג'ורג' לבש לכבוד את הטקס את הכתר האימפריאלי של הודו שנוצר זמן קצר קודם לכן, וזאת עקב התנגדות הארכיבישוף מקנטרברי לעריכת טקס דתי נוצרי על אדמת הודו ההינדואיסטית, והכריז על העברת עיר הבירה מכלכותה לדלהי. ב-15 בדצמבר הוא הניח את אבן הפינה לניו דלהי, ביחד עם המלכה מרי. הם נסעו ברחבי תת-היבשת ההודית, וג'ורג' ניצל את ההזדמנות לצורך ציד נמרים, והצליח לפגוע ב-21[13]. הוא הצטיין בצליפה, וב-18 בדצמבר 1913 הצליח לפגוע בכ-1,000 פסיונים בפרק זמן של שש שעות, בעת שערך מסע ציד באחוזתו של לורד ברנהאם[14].
ג'ורג' ירש את הכתר בתקופה בעייתית מבחינה פוליטית. ראש הממשלה הליברלי, ה. ה. אסקווית', הוביל ממשלת מיעוט שהסתמכה על תמיכת לאומנים אירים. רפורמת תקציב העם (People's Budget) נדחתה בשנה שלפני כן על ידי בית הלורדים השמרני. אסקווית' ביקש מהמלך הקודם (וגם מג'ורג' בסופו של דבר) למנות מספיק אצילים ליברלים כך שהוא יוכל לכפות את העברת התקציב דרך בית הלורדים, אם זה יידחה שוב. אדוארד הסכים לכך בחוסר רצון ובתנאים מסוימים, והאצילים השמרנים הסכימו לוותר על הנושא לאחר בחירות כלליות בינואר 1910 ובגלל החשש מפני יצירת תארים חדשים. לאחר הבחירות של דצמבר 1910 אפשרו הלורדים להצעת החוק לעבור בעקבות החשש ממינוי אצילים חדשים. בחוק הפרלמנט 1911 בוטלה לצמיתות זכות הווטו של הלורדים על חקיקה כלכלית. כחלק ממדיניותו האירית שאף אסקווית' להעביר חוקים שיתנו לאירלנד שלטון עצמי, אך השמרנים והיוניוניסטים התנגדו לכך. ג'ורג' רצה בכל כוחו למנוע מלחמת אזרחים באירלנד בין היוניוניסטים ללאומנים, וביולי 1914 כינס בארמון בקינגהאם ועידה של כל הצדדים בניסיון לקיים משא ומתן למציאת הסדר. לפני שהצדדים הצליחו להגיע להסכם התחוללו התפתחויות פוליטיות משמעותיות באירופה, והדיונים בנושא העצמאות האירית נדחו.
מלחמת העולם הראשונה
הממלכה המאוחדת וגרמניה היו במלחמה בין 1914 ל-1918. הקיסר הגרמני וילהלם השני, שסימל עבור הציבור הבריטי את זוועות המלחמה, היה בן דודו של המלך. המלכה מרי, אף שהייתה בריטית כאמה, הייתה בתו של הדוכס מטק, מצאצאי בית המלוכה הגרמני של וירטמברג. סבו מצד אביו של המלך היה אלברט, נסיך סקסה-קובורג-גותה; המלך וילדיו נשאו בתארים נסיך או נסיכת סקסה-קובורג-גותה ודוכס או דוכסית סקסוניה. המלך, גיסיו ובני דודיו היו נתינים בריטיים שנשאו בתארים גרמניים כגון דוכס או דוכסית טק, נסיך ונסיכת באטנברג, נסיך ונסיכת הסה, ונסיך ונסיכת שלזוויג-הולשטיין. ב-17 ביולי 1917 החליט ג'ורג' לפייס את הרגשות הלאומיים הבריטיים באמצעות פרסום דבר המלך במועצה, בו שינה את שם בית המלוכה הבריטי מהשם הדמוי-גרמני בית סקסה-קובורג-גותה לבית וינדזור. הוא אימץ במפורש את השם וינדזור כשם משפחה עבור כל צאצאי המלכה ויקטוריה שהתגוררו באותה תקופה בממלכה המאוחדת, למעט נשים שנישאו למשפחות אחרות והצאצאים שלהן[15].
בסופו של דבר ויתרו ג'ורג' ושאר קרוביו, שהיו נתינים בריטיים, על השימוש בתארים ובכיבודים הגרמניים, ואימצו שמות משפחה בריטיים. ג'ורג' פיצה חלק מבני משפחתו הזכרים באמצעות יצירת תוארי אצולה חדשים עבורם. באופן זה הפך בן-דודו, הנסיך לואיס באטנברג, שבתחילת המלחמה אולץ לפרוש מתפקידו כלורד הראשון של האדמירליות בגלל רגשות אנטי-גרמניים, ללואיס מאונטבטן, המרקיז הראשון ממילפורד הייבן. גיסו, הדוכס מטק, הפך לאדולפוס קיימברידג', המרקיז הראשון מקיימברידג'. אישים אחרים, כמו הנסיכה מרי לואיז והנסיכה הלנה ויקטוריה, אימצו כשם משפחה את שם הטריטוריה שקיבלו כאצילות. בכתב ההסמכה שניתן ב-11 בדצמבר 1917, הגביל המלך את השימוש בתואר "הוד מעלתו (או מעלתה) המלכותי" ובתואר הטיטולרי "נסיך (או נסיכת) בריטניה הגדולה ואירלנד" לילדיו של הריבון, ילדיהם של בני הריבון והבן המבוגר ביותר של הבן המבוגר ביותר של נסיך ויילס. בכתב ההסמכה נאמר גם שתוארי הנסיך והנסיכה השונים יבוטלו, למעט אלה שכבר ניתנו או אלה שלא בוטלו. קרובי משפחתם של חברי משפחת המלוכה הבריטית שנלחמו בצד הגרמני, כגון ארנסט אוגוסטוס מהנובר (נינו הבכור של ג'ורג' השלישי) והנסיך קארל אדוארד, דוכס סקסה-קובורג-גותה (נכדה של המלכה ויקטוריה), נושלו מתאריהם; תוארי האצולה הבריטיים שלהם באמצעות חוק דבר המלך במועצה שניתן ב-1919 לפי תנאי חוק שלילת התארים 1917. ג'ורג' הורה גם להסיר את דגלי הבירית שלהם מקפלת סנט ג'ורג' שבטירת וינדזור, לאחר בקשתה הנחרצת של אמו, המלכה אלכסנדרה.
כאשר הצאר ניקולאי השני, בן-דודו של ג'ורג', הודח במהפכה הרוסית של 1917, הציעה ממשלת בריטניה לו ולמשפחתו מקלט מדיני באיים הבריטיים. עם זאת, הרעת התנאים בקרב הבריטים, והחשש מפני הבאת המהפכה לאיים הבריטיים, גרמו לג'ורג' לחשוב שנוכחות אנשי המלוכה הרוסיים עלולה להיות בלתי ראויה לנוכח נסיבות התקופה[16]. למרות טענות מאוחרות יותר של לורד לואי מאונטבטן שדייוויד לויד ג'ורג', ראש הממשלה, התנגד לחילוץ משפחת המלוכה הרוסית, רשומותיו של המזכיר הפרטי של הריבון, ארתור ביג, מרמזות על כך שג'ורג' התנגד לחילוץ בניגוד לדעתו של לויד ג'ורג'[17]. הצאר ומשפחתו הקרובה נותרו ברוסיה ונרצחו בידי הבולשביקים ב-1918. בשנה שלאחר מכן חילצו ספינות בריטיות מחצי האי קרים את אמו של ניקולאי (דודתו של ג'ורג'), מריה פיודורובנה (דאגמאר מדנמרק), וכן מספר חברים ממשפחת המלוכה הרוסית המורחבת.
חודשיים לאחר סיום המלחמה מת בגיל 13 בנו הצעיר של המלך, הנסיך ג'ון, לאחר שנים של בריאות רעועה. ג'ורג' קיבל את הבשורה על מות בנו מהמלכה מרי, שכתבה "[ג'ון] היה מקור דאגה גדול עבור שנינו במשך שנים רבות... השבר הראשון במעגל המשפחתי קשה מנשוא, אך אנשים היו כה נחמדים וסימפתיים והדבר סייע לנו מאוד"[18].
במאי 1922 סייר ג'ורג' בצפון צרפת ובבלגיה, וביקר בבתי הקברות והאנדרטאות להרוגי מלחמת העולם הראשונה שנבנו על ידי ועדת חבר העמים לקברי מלחמה. האירוע הונצח על ידי רודיארד קיפלינג בפואמה The King's Pilgrimage.
שלהי חייו
עד מלחמת העולם הראשונה נשלטה רוב אירופה על ידי מונרכים שהיו קרובי משפחתו של ג'ורג', אך במהלך המלחמה ואחריה גרמו מהפכות ומלחמות לנפילת המונרכיות באוסטרו-הונגריה, בגרמניה, ביוון, בספרד וברוסיה. ב-1922 נשלחה ספינה של הצי המלכותי ליוון על מנת לחלץ את בני דודיו של ג'ורג', אנדראס ואליס. הנסיך אנדראס היה אחיין של המלכה האם, אלכסנדרה, דרך אחיה, גאורגיוס הראשון, מלך היוונים, והנסיכה אליס הייתה בתו של הנסיך לודוויג פון באטנברג, אחד מהנסיכים הגרמניים שקיבל תואר אצולה בריטי ב-1917. אחד מילדיהם היה הנסיך פיליפ, שמאוחר יותר נשא לאישה את נכדתו של ג'ורג', אליזבת השנייה. המונרכיה היוונית הושבה על כנה זמן קצר לפני מותו של ג'ורג'.
המתיחות הפוליטית באירלנד נמשכה, וג'ורג' הביע בפני ראש הממשלה לויד ג'ורג' את מחאתו לנוכח פעולות תגמול והרג בחסות הממשלה[19]. בשלהי 1922 חולקה אירלנד והוקמה מדינת אירלנד החופשית, ולויד ג'ורג' כבר לא היה ראש הממשלה. בין 1922 ל-1929 אירעו חילופים רבים בממשלה, כאשר ב-1924 מינה ג'ורג' את ראש הממשלה הראשון מטעם הלייבור, רמזי מקדונלד, אך ממשלת המיעוט שהוקמה על ידו שרדה במשך פחות משנה. במהלך השביתה הכללית ב-1926 ייעץ ג'ורג' לממשלתו של סטנלי בולדווין לא לבצע פעולה שתלהיט את הרוחות[20], ופעל באופן חריג למעמדו כשהביע דעה חיובית על השובתים, קרא להם "מהפכנים", ואף אמר "נסו לחיות עם המשכורות שלהם לפני שתשפטו אותם"[21]. ב-1926 אירח ג'ורג' בלונדון את ועידת האימפריה, בה הכירה הצהרת בלפור מ-1926 בגדילת הדומיניונים הבריטיים והפיכתם לקהילות עצמאיות עם ממשל עצמי בתוך האימפריה הבריטית, שוות מעמד, ובכך שבשום מצב לא תהיה אחת מהן כפופה לשנייה. ב-1931 קבע חוק וסטמינסטר את מעמדו של ג'ורג' כ"סמל ההתאגדות החופשית של חברי חבר העמים והמדינות הבריטי". החוק קבע גם כי "כל שינוי בחוק הנוגע לירושת הכתר הבריטי או התארים והסמלים המלכותיים" יהיה זקוק להסכמת הפרלמנטים של הדומיניונים ולהסכמת הפרלמנט היושב בווסטמינסטר, שאינו יכול לקבוע חוקים עבור הדומיניונים אלא בהסכמה.
ב-1932 הסכים ג'ורג' למסור את הודעת חג המולד המלכותית ברדיו, ובכך פתח מסורת הנמשכת עד היום. הוא לא נטה לטובת החדשנות בדרך מסירת ההודעה, אך השתכנע על ידי יועציו שזה רצון העם. הוא היה מודאג מאד מעליית המפלגה הנאצית בגרמניה, והזהיר את השגריר הבריטי בברלין וביקש ממנו להשגיח היטב על הפשיסטים. ביובל הכסף למלכותו ב-1935 הוא כבר היה מלך אהוב על ידי העם, ובתגובה להערצת ההמונים אמר "אינני יכול להבין זאת, אחרי הכל אני רק אדם רגיל מאוד"[22].
יחסיו של ג'ורג' עם יורשו, אדוארד, נסיך ויילס, הידרדרו בשנים האחרונות לחייו. ג'ורג' התאכזב מכישלונו של אדוארד להתמסד. בניגוד לכך הוא חיבב מאד את בנו השני, הנסיך אלברט (לימים ג'ורג' השישי), והגה חיבה רבה לנכדתו הבכורה, הנסיכה אליזבת; הוא כינה אותה "ליליבת'", והיא כינתה אותו בחיבה "סבא אנגליה". ג'ורג' אמר על בנו אדוארד "לאחר מותי הילד יהרוס את עצמו בתוך 12 חודשים", ועל אלברט וליליבת' "אני מתפלל לאלקים שבני הבכור לעולם לא יינשא ויוליד ילדים, כך שדבר לא יפריד בין ברטי וליליבת' והכתר"[23].
מותו
מלחמת העולם הראשונה גבתה מחיר כבד מבריאותו של ג'ורג' (הוא נפצע קשה ב-28 באוקטובר 1915 כאשר נזרק מסוסו בזמן שביקר חיילים שהוצבו בצרפת), והתמכרותו לעישון גרמה נזקים רבים לריאותיו. הוא סבל מנפחת, ברונכיטיס, מחלת ריאות חסימתית כרונית ודלקת צדר. ב-1928 חלה התדרדרות משמעותית בבריאותו, ובמשך השנתיים הבאות מילא בנו אדוארד רבים מחובותיו המלכותיים. ב-1929 פרש ג'ורג' למשך תקופה קצרה לבית קרייגווייל בעיירת הנופש בוגנור שבסאסקס. כתוצאה מכך קיבלה העיירה את הכינוי "רג'יס", שפירושו בלטינית "של המלך".
ג'ורג' מעולם לא התאושש ממחלותיו. בשנה האחרונה לחייו הוא נזקק לעיתים למסכת חמצן. בליל 15 בינואר 1936 הלך ג'ורג' לחדרו בבית סאנדרינגהאם, והתלונן על קור; הוא מעולם לא יצא מחדרו חי[24]. הוא החל לסבול מחולשה כללית שהלכה וגברה ומהכרה מעורפלת. ב-20 בינואר היה ג'ורג' על סף מוות. רופאיו, בראשותו של לורד דוסון, פרסמו הודעה מיוחדת שבה נאמר "חייו של המלך מתקדמים בשלווה לסיומם"[25]. ביומנו הפרטי של דוסון, שנחשף רק לאחר מותו, נכתב כי מילותיו האחרונות של המלך, שמלמל "אלקים יקלל אותך!"[26], כוונו לעבר האחות שנתנה לו תרופת הרגעה בליל ה-20 בינואר. דוסון כתב שהוא זירז את מות המלך באמצעות מתן זריקה קטלנית של קוקאין ומורפין, על מנת למנוע כאב נוסף מהמשפחה ועל מנת שמות המלך בשעה 11:55 יוכרז במהדורת הבוקר של הטיימס[26][27].
כאות כבוד לאביהם עמדו לצד ארונו במשמר הנסיכים (Vigil of the Princes) בניו הנותרים אדוארד, אלברט, הנרי וג'ורג', כשזה ניצב על בימת המת בליל 28 בינואר, יום אחד לפני ההלוויה. הפעם הבאה שבה נערך טקס זה היה לאחר מות כלתו של ג'ורג', אליזבת בווס-ליון, בשנת 2002. ג'ורג' נקבר בקפלת סנט ג'ורג' שבטירת וינדזור.
מחוות לזכרו ומקומו בתולדות ארץ ישראל
ג'ורג' החמישי זכור בתולדות ארץ ישראל כמלך אשר בתקופת מלכותו פורסמה הצהרת בלפור שהבטיחה כינון של "בית לאומי יהודי" בארץ ישראל. שמו הונצח בארץ בקריאת רחוב על שמו בירושלים, רחוב נוסף בתל אביב ורחוב בחיפה (ששונה אחר כך ל"שדרות המגינים"). כמו כן נקרא על שמו הגן המרכזי ברמת גן (לימים גן דוד המלך), שנחנך ביום הולדתו ה-70, ב-3 ביולי 1935, וכן "גן המלך" בטיילת חוף הים בנתניה שנותר על שמו עד היום.
המלחין הגרמני פאול הינדמית, ששהה בלונדון לקראת עריכת הצגת הבכורה של עבודתו Der Schwanendreher, הלך לאולפני ה-BBC בבוקר שלאחר מותו של ג'ורג' ובתוך שש שעות כתב את קונצרט הוויולה Trauermusik (מוזיקת אבל). הקונצרט נוגן באותו ערב בשידור ישיר ב-BBC, בה ניצח אדריאן בולט על התזמורת הסימפונית של ה-BBC. הצגת הבכורה שתוכננה בוטלה בעקבות כך.
פסלים של ג'ורג' החמישי הוצבו בין השאר בבריסביין ובאדלייד שבאוסטרליה, וכן ליד מנזר וסטמינסטר שבלונדון. מגרשי המלך ג'ורג' שבממלכה המאוחדת הוקמו ביוזמת הלורד ראש העיר של לונדון כאנדרטה לזכר המלך, וכיום כל אחד מהם הוא קרן צדקה מוכרת. ב-1925 נקרא על שמו של ג'ורג' האצטדיון הלאומי של ניופאונדלנד. בפריז נקראו על שמו שדרה רחבה בין תחילת השאנז אליזה לנהר סן, וכן תחנת רכבת תחתית. שדרות על שם ג'ורג' קיימות גם במקומות רבים אחרים, כגון במלזיה ובהונג קונג.
שתי אוניות מערכה של הצי המלכותי נקראו על שמו, אה"מ המלך ג'ורג' החמישי ב-1911 וספינה נוספת באותו שם ב-1939.
תוארי כבוד ושלטי אצולה
עד 1927 היה שמו המלא של המלך ג'ורג' "הוד מלכותו ג'ורג' החמישי, בחסד האל, של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד ושל הדומיניונים הבריטים שמעבר לים, מלך, מגן האמונה, קיסר הודו". באותה שנה שונה שמו ל"הוד מלכותו ג'ורג' החמישי, בחסד האל, של בריטניה הגדולה, אירלנד והדומיניונים הבריטים שמעבר לים, מלך, מגן האמונה, קיסר הודו".
תאריו כאיש מלוכה היו:
- 3 ביוני 1865 - 24 במאי 1892: הוד מעלתו המלכותי הנסיך ג'ורג' מוויילס
- 24 במאי 1892 - 22 בינואר 1901: הוד מעלתו המלכותי הדוכס מיורק
- 22 בינואר 1901 - 9 בנובמבר 1901: הוד מעלתו המלכותי הדוכס מקורנוול ומיורק
- 9 בנובמבר 1901 - 6 במאי 1910: הוד מעלתו המלכותי הנסיך מוויילס
- בסקוטלנד: הוד מעלתו המלכותי הדוכס מרות'סיי
- 6 במאי 1910 - 20 בינואר 1936: הוד מלכותו המלך
- לעיתים, מחוץ לממלכה המאוחדת, ובעיקר בהודו: הוד מלכותו האימפריאלי המלך-קיסר
|
תוארי כבוד שניתנו לו:
|
דרגות שהוענקו לו ותפקידים אותם מילא:
|
לג'ורג' היו גם מספר שלטי אצולה. בתקופתו כדוכס יורק הוא החזיק בשלט האצולה המלכותי עם המגן של סקסוניה, המוטען בפס רחב עם שלוש תגיות, שהמרכזית שבהן נושאת עוגן כחול. בשלט האצולה שלו כנסיך ויילס הושמט העוגן מן התגית המרכזית. לאחר הכתרתו למלך הוא קיבל את סמל הממלכה המאוחדת כשלט האצולה שלו. ב-1917 הורה באמצעות צו מיוחד להסיר את המגן הסקסוני מכל שלטי האצולה של צאצאי הנסיך העוצר (אף על פי שהשלטים המלכותיים עצמם מעולם לא נשאו את המגן).
אילן יוחסין
לקריאה נוספת
- Pope-Hennessy, James (1959), Queen Mary, London: George Allen and Unwin, Ltd
- Rose, Kenneth (1983), King George V, London: Weidenfeld and Nicolson, מסת"ב 0297782452
- Sinclair, David (1988), Two Georges: The Making of the Modern Monarchy, London: Hodder and Stoughton, מסת"ב 0340332409
- Windsor, HRH The Duke of (1951), A King's Story, London: Cassell and Co
- Nicolson, Sir Harold (1952), King George the Fifth: His Life and Reign, London: Constable and Co
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ סינקלייר, עמודים 46 - 47
- ^ סינקלייר, עמודים 49 - 50
- ^ יוסף ענטבי, בתוך מגנזי ירושלים, חוברת טו
- ^ פנחס מרדכי גראייבסקי, נסיכי אנגליה בירושלים
- ^ פנחס מרדכי גראייבסקי, מגנזי ירושלים-חוברת ה- נסיכי אנגליה בירושלים
- ^ פופ-הנסיי, עמודים 250 - 251
- ^ 7.0 7.1 סינקלייר, עמוד 107
- ^ אוסף הבולים המלכותי באתר הרשמי של בית המלוכה הבריטי
- ^ רוז, עמוד 42
- ^ רוז, עמוד 289
- ^ רוז, עמודים 65 - 66
- ^ פופ-הנסיי, עמוד 421
- ^ רוז, עמוד 136
- ^ וינדזור, עמודים 86 - 87
- ^ שם המשפחה של משפחת המלוכה באתר הרשמי של משפחת המלוכה הבריטית
- ^ סינקלייר, עמוד 148 וניקולסון, עמוד 301
- ^ רוז, עמוד 210
- ^ פופ-הנסיי, עמוד 511
- ^ סינקלייר, עמוד 114 וניקולסון, עמוד 347
- ^ ניקולסון, עמוד 419
- ^ סינקלייר, עמוד 105
- ^ סינקלייר, עמוד 1
- ^ Ziegler, Philip (1990), King Edward VIII: The Official Biography, London: Collins, p. 199, מסת"ב 0002157411
- ^ פופ-הנסיי, עמוד 558
- ^ הטיימס, טור A בעמוד 12, 21 בינואר 1936
- ^ 26.0 26.1 Watson, Francis (1986), "The Death of George V", History Today 36: 21–30
- ^ Ramsay, J. H. R. (28 May 1994), "A king, a doctor, and a convenient death", British Medical Journal 308: 1445
| דוכסי יורק | ||
|---|---|---|
| בית יורק | אדמונד מלאנגלי (1385–1402) • אדוארד מנוריץ' (1402–1415) • ריצ'רד פלנטג'נט (1415–1460) • אדוארד מיורק (1460–1461) • ריצ'רד משרוסברי (1474–1483) | |
| בית טיודור | הנרי מיורק (1494–1509) | |
| בית סטיוארט | צ'ארלס מיורק (1605–1625) • ג'יימס מיורק (1633/1644–1685) | |
| בית הנובר | ארנסט אוגוסטוס מיורק (1716–1728) • אדוארד מיורק (1760–1767) • פרדריק מיורק (1784–1827) | |
| בית וינדזור | ג'ורג' מיורק (1892–1910) • אלברט מיורק (1920–1936) • הנסיך אנדרו (מ-1986) | |
- ערכים מומלצים
- בית וינדזור: מלכים
- דוכסי רות'סיי
- דוכסי יורק
- קיסרי הודו
- עמיתים בני המלוכה של החברה המלכותית
- דוכסי לנקסטר
- ריבוני מסדר הבירית
- ריבוני מסדר הדרדר
- ריבוני מסדר פטריק ה"קדוש"
- ריבוני מסדר האמבט
- ריבוני מסדר מיכאל ה"קדוש" וג'ורג' ה"קדוש"
- ריבוני המסדר הוויקטוריאני המלכותי
- בריטים במלחמת העולם הראשונה
- אבירי מסדר העיט השחור
- ארץ ישראל: ביקורי מלכים ונסיכים
- קציני הצי המלכותי הבריטי
- מעוטרי מסדר אוסמני
- מקבלי עיטור גיאורגי ה"קדוש"
- אבירי מסדר הפיל
- גנרל-פלדמרשלים בצבא הקיסרות הגרמנית
- נפטרים ב-1936