יחסי אירלנד–גרמניה
| יחסי אירלנד–גרמניה | |
|---|---|
|
|
| |
| אירלנד | גרמניה |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 70,273 | 357,022 |
| אוכלוסייה | |
| 5,277,178 | 84,351,895 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 545,629 | 4,456,081 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 103,394 | 52,827 |
| משטר | |
| רפובליקה | רפובליקה פדרלית |
יחסי אירלנד–גרמניה הם היחסים בין הרפובליקה הפדרלית של גרמניה לרפובליקת אירלנד. שתי המדינות הן חברות האיחוד האירופי ומועצת אירופה. באירלנד חיים כ-11,305 גרמנים.[1]
היסטוריה
נזירים אירים פעלו רבות לנצר את סקוטלנד ואירלנד במהלך המאה ה-6–המאה ה-8, מה שהשפיע רבות על האזורים שהיו מאוכלסים בגרמנים באירופה כולה.
חיילים אירים לחמו במהלך מלחמת שלושים השנים, כחלק מהכוחות הגרמניים במלחמה. בשנת 1848 גרמה פרשיית היחסים בין לודוויג הראשון, מלך בוואריה ללולה מונטז (שחקנית אירית במקור), לפרוץ מהפכות אביב העמים בבוואריה.
בתחילת מלחמת העולם הראשונה הן היוניוניסטים (תומכי האיחוד עם הממלכה המאוחדת) והן הלאומנים (תומכי הפילוג ממנה) תמכו ביציאתה של בריטניה למלחמה וסייעו במאמצי המלחמה, ותומכיהם (הפרוטסטנטים והקתולים בהתאמה) שירתו במסגרת הצבא הבריטי והצי המלכותי הבריטי במיוחד ביחידות ייעודיות. מעל 200,000 חיילים אירים לחמו במלחמה, במספר זירות וחזיתות, וכ-30,000 חיילים נהרגו במהלכה. אולם, קבוצה קטנה ורדיקלית של לאומנים ניצלה את המלחמה ופתחה במרד מזוין כנגד השלטון הבריטי תוך סיוע גרמני, ובנוסף לכך, ניסיונות בריטיים לאכוף גיוס חובה על אוכלוסייתה של אירלנד ב-1918 גרמה להתנגדויות עזות אשר גרמו לאי אכיפת הגיוס. בסיומה של המלחמה פקדה את אירלנד תקופה של חוסר יציבות פוליטית וגלי אלימות בין השנים 1919–1923 אשר הובילו לפילוגו של האי אשר רובו נפרד מהממלכה המאוחדת ובשטחו הוקמה מדינת אירלנד החופשית.
אירלנד הייתה נייטרלית במלחמת העולם השנייה, והצליחה לקיים יחסים דיפלומטיים עם גרמניה הנאצית לאורך כל המלחמה. עם זאת, לפחות ספינת סוחר אירית אחת הוטבעה על ידי צוללת גרמנית. ראש ממשלת אירלנד בתקופת המלחמה, אמון דה ואלירה, זכור לשמצה בכך שהלך לשגרירות גרמניה באירלנד לנחם לאחר התאבדותו של אדולף היטלר, וכן בכך שהפגין נגד עונשי המוות שהוטלו במשפטי נירנברג.
בשנת 1973 הצטרפה אירלנד לקהילה הכלכלית האירופית (קודמתה של האיחוד האירופי של ימינו). לאחר קשיי הסתגלות ניכרים, חלה עלייה כלכלית מתמשכת בשנים שלאחר מכן, לא מעט בזכות כספי המבנה של האיחוד האירופי (עם גרמניה כאחת התורמות העיקריות שלה). בשנת 1990, כבעלי נשיאות מועצת הקהילות האירופיות וכיום מועצת האיחוד האירופי, אירלנד תמכה באופן פעיל בהשלמת האיחוד הגרמני.
בשנת 1999 נכנס האירו לשימוש באירלנד. בגלל החברות המשותפת של אירלנד וגרמניה באיחוד האירופי, היחסים בין שתי המדינות התגברו בעשורים האחרונים. בשנת 2011 התפרסמה תוכניות של ממשלת אירלנד להעלאת מע"מ בבונדסטאג הגרמני - לפני שתוכניות אלה הועברו באירלנד עצמה. אירים רבים תפסו זאת בכאב כאובדן ריבונות מצד אירלנד בהקשר של משבר החובות האירי לטובת האיחוד האירופי ובמיוחד לטובת גרמניה.
היחסים בין המדינות תוארו, בשנת 2011 על ידי רוארי קווין, אז שר החינוך האירי: "אירלנד וגרמניה נהנו מיחסים פוליטיים וכלכליים מצוינים ארוכי שנים, ותרבות, אמון הדדי וערכים משותפים היו תמיד בבסיסם של היחסים בינינו", והוסיף עוד כי" כאשר הוקמה תוכנית השאנון ההידרו-חשמלית הראשונה, זו הייתה החלטה מכוונת מאוד, קביעה תרבותית מאד של פרידה מלונדון, ולהזמין את סימנס לספק סיוע טכני."[2]
יחסים כלכליים
גרמניה היא אחת משותפות הסחר הגדולות באירלנד, ודורגה במקום השלישי בשנת 2014, עם נתח של כשמונה אחוז מסך סחר החוץ של אירלנד.
יחסים דיפלומטיים
גרמניה מחזיקה באירלנד שגרירות בדבלין וקונסוליה כללית בגולוויי. מאידך, אירלנד מחזיקה בגרמניה שגרירות בברלין ו-4 קונסוליות בקלן, המבורג, מינכן ושטוטגרט[3].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ "CSO Emigration" (PDF). Census Office Ireland. נבדק ב-29 בינואר 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Jason Michael (6 במאי 2011). "Irish-German relations 'excellent'".
{{cite web}}: (עזרה) - ^ אתר על יחסי מדינות
26040099יחסי אירלנד–גרמניה