יחסי גרמניה – מזרח טימור
| יחסי גרמניה – מזרח טימור | |
|---|---|
|
|
| |
| גרמניה | מזרח טימור |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 357,022 | 14,874 |
| אוכלוסייה | |
| 84,351,895 | 1,408,105 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 4,456,081 | 2,243 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 52,827 | 1,593 |
| משטר | |
| רפובליקה פדרלית | רפובליקה |
יחסי גרמניה–מזרח טימור הם יחסי החוץ בין גרמניה לבין מזרח טימור.
היסטוריה
מזרח טימור הייתה חלק מהאימפריה הפורטוגזית כטימור הפורטוגזית במשך 500 שנה. במהלך המאה ה-19 נפוצו שמועות כי רוסיה וגרמניה רצו להקים תחנת פחם בטימור הפורטוגזית, וכי ניתן יהיה להחליף את המושבה לגרמניה, צרפת או בריטניה בהכרה בתביעות פורטוגזיות באפריקה. למעשה הסכימו ב-30 באוגוסט 1898 גרמניה ובריטניה בחוזה אנגולה כי במקרה של חדלות פירעון של ההלוואה שהן נתנו לפורטוגל, טימור הפורטוגזית הייתה נמסרת לגרמניה. כבר בשנת 1899 התערער החוזה על ידי הארכת הערבות הבריטית להגנה על פורטוגל ועל כל רכושה. בשנת 1909 וב-1911, בהנהגתו של הגאולוג יוהנס ונר, ביקרו באי טימור שתי משלחות גרמניות. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הייתה פורטוגל בתחילה נייטרלית. באוגוסט 1914 גורשה הסיירת הגרמנית אמדן ממזרח טימור. באפריל 1916 נודע כי ספינות מלחמה גרמניות היו באיי הודו המזרחיים ההולנדיים, ובעקבות כך ספינת התותחים פאטריה אז נשלחה ממקאו לעבר טימור.
בשנת 1975 כבשה אינדונזיה את השטח וסיפחה אותה בניגוד לחוק הבינלאומי, דבר שהביא למלחמת גרילה. גרמניה, כמו רוב מדינות העולם, לא ששה לבקר את אינדונזיה. לא הוטלו סנקציות, כולל מכירת נשק לאינדונזיה. רק לפעמים התלוננה גרמניה על הפרות זכויות האדם במזרח טימור מבלי שהייתה לכך כל השלכה. בפברואר 1993 הודיע הקנצלר הלמוט קוהל במהלך ביקורו באינדונזיה כי היא תמכור 39 אוניות מלחמה מאחזקות הצי המזרח הגרמני לאינדונזיה. באותה תקופה היו הספינות בנמל הימי פינמונדה. ב-29 במאי הפגינו כמה מאות אנשים מתנועת השלום המזרח גרמנית ופעילי תנועת צפו באינדונזיה! נגד המכירה המתוכננת, בהתייחס לסכסוך במזרח טימור. המפגינים נכנסו לנמל ועלו על ארבע קורבטות וכלי שיט. הם תלו כרזות ושלטי מחאה. בלילה, המפגינים נלקחו על ידי המשטרה, למעט שבעה שהסתגרו בספינה. לאחר יומיים של משא ומתן, המפגינים יצאו לפני שהמשטרה פתחה את הדלת.
כאשר הנשיא סוהרטו ביקר ביריד הנובר ובערים אחרות בגרמניה בשנת 1995, הוא לווה בהפגנות קלות, כולל אמנסטי אינטרנשיונל. מועצת העיר ויימאר הכריזה על סוהרטו כאדם בלתי רצוי. סוהרטו אישר לחברי השירות החשאי האינדונזי לחקור בגרמניה את האחריות להפגנות אלה. חקירות אלה כוונו בעיקר לאנשים מזרח טימוריים החיים בגרמניה, אך גם לסרי סרי בינטנג פמונגקס, חבר ה-PPP והפרלמנט האינדונזי, שהיה באותה עת בגרמניה. אפילו אם הממשלה הפדרלית תחת הלמוט קוהל התייחסה להפרות זכויות האדם בפגישותיה עם סוהרטו, היא עדיין תמכה בשיתוף פעולה כלכלי בין אינדונזיה לגרמניה. ארגוני זכויות אדם מתחו ביקורת במיוחד על ייצוא צוללות גרמניות ומסוקי בו 105 לאינדונזיה. גרמניה, יחד עם הממשלה השמרנית של הממלכה המאוחדת תחת ג'ון מייג'ור, התנגדו למאמציה של הרפובליקה של אירלנד, בתקופת נשיאותה במועצת האיחוד האירופי במחצית השנייה של 1996 להביא את סדר העימות של מזרח טימור לסדר היום של האיחוד האירופי.
לאחר התפטרותו של הרודן האינדונזי סוהרטו בשנת 1998, הממשלה הפדרלית האדומה-ירוקה תפסה את מזרח טימור במחצית הראשונה של 1999 כחלק מנשיאות מועצת האיחוד שלה. החלטות האיחוד האירופי קראו לשחרר את לוחם החופש במזרח טימור, קסאננה גוסמאו, ואת פירוק המיליציות הפרו-אינדונזיות. לא ננקטו צעדים לאכיפת דרישות אלה. כל עוד מזרח טימור לא היה בכותרות, לא היה צורך לפעול מצד הממשלה הפדרלית. לאחר פרוץ האלימות האינדונזית לאחר משאל העם לעצמאות במזרח טימור ב-1999 היה החבר הראשון בממשלה, שר הפיתוח, היידמרי וויצזורק-זאול (SPD), ב-8 בספטמבר שקרא להפעיל מיידית כוח שמירת שלום. ארגוני זכויות אדם והכנסיות פנו בעבר לממשלה וחברי פרלמנט כדי לקבל תמיכה במזרח טימור. שר החוץ יושקה פישר (הירוקים) אמר ב-8 בספטמבר כי על אינדונזיה לפעול כעת נגד טרור המוני או לאפשר משימה לשמירת שלום. מייקל שטיינר, דובר מדיניות החוץ של הקנצלר גרהרד שרדר (SPD) קרא לפריסת כוח שמירת שלום מוקדם ככל הניתן.
יחד עם מספר מדינות אחרות, הרפובליקה הפדרלית תמכה בהקמת ממשל הביניים של האו"ם במזרח טימור בשנת 1999. גרמניה השתתפה גם בכוחות המזוינים הבינלאומיים מזרח טימור (INTERFET). ב-7 באוקטובר 1999 אישר הבונדסטאג את פריסת מתקן רפואי עם עד 100 חיילים לדרווין שבאוסטרליה. שר הביטחון רודולף שארפינג שלח כוח תובלה של חיל האוויר הגרמני (DtLwKtg) למזרח טימור. חיל האוויר הציב שני מטוסי תובלה Transall C-160 בדרווין,ו ב-17 באוקטובר הועמד כוח המשימה הגרמני תחת שליטתו של INTERFET. המשימה הראשונה התקיימה ב-21 באוקטובר 1999, אז פונו חיילי INTERFET ועובד אזרח של האו"ם מדילי.
ב-20 במאי 2002 קיבלה מזרח טימור עצמאות על ידי האו"ם. מאז התקיימו יחסים דיפלומטיים בין גרמניה למזרח טימור. מאז ביקורו הראשון בנובמבר 2002, שר החוץ ולימים נשיא מזרח טימור, ז'וזה ראמוס-חורטה, הגיע מספר פעמים לגרמניה. הנשיא קסננה גוסמאו התארח בגרמניה בשנת 2004, לאחרונה כראש ממשלה בשנת 2012. ב-11 בפברואר 2005, יושקה פישר היה שר החוץ הראשון של האיחוד האירופי שביקר במזרח טימור.
יחסי כלכלה
בשנת 2018 רשם המשרד הסטטיסטי למזרח טימור יבוא מגרמניה בשווי 435,000 דולר (2016: 362,000 דולר), מה שמציב את גרמניה במקום ה-26 (2016: מקום 27) מבין כל המדינות המייבאות למזרח טימור. במשך זמן רב הייתה גרמניה הלקוח הגדול ביותר עבור קפה מזרח טימור לצד ארצות הברית. בשנת 2018 גרמניה הייתה במקום השלישי עבור קפה לאחר ארצות הברית וקנדה.
סיוע בפיתוח
מזרח טימור זוכה לסיוע ופיתוח גרמני מאז שנת 1999, במיוחד בתחומי קידום השלום והפיתוח, בעיקר באזורים הכפריים. עד כה סחורות ושירותים בשווי של כ-56 מיליון אירו ניתנו למזרח טימור. בתקופה הראשונה של ממשל הביניים של האו"ם למזרח טימור, גרמניה סיפקה מזון, סיוע חירום לפליטים ואספקת מי שתייה במחוזות המזרחיים. מומחים גרמנים סייעו בהמשך בהקמת מערכת רישום והנפקת תעודות זהות. הייתה גם תמיכה גרמנית בפרסום הדו"ח הסופי "מגה!" על ידי ועדת השלום והפיוס (CAVR). פיוס עם כוח הכובש לשעבר עזר גם לפקידי מזרח טימור ללמוד באינדונזיה.
נציגויות דיפלומטיות
- גרמניה מיוצגת במזרח טימור באמצעות שגרירותה בג'קרטה, אינדונזיה.
- מזרח טימור מיוצגת בגרמניה באמצעות שגרירותה בבריסל, בלגיה, ובנוסף היא מחזיקה קונסוליית כבוד בברלין[1].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
28423667יחסי גרמניה – מזרח טימור