הקרע ביהדות הונגריה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף טיילונג)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
עריכה
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
משולש בתי-הכנסת בבודפשט (במרחק כמה מאות מטרים זה מזה): האורתודוקסי, המזוהה (בטעות) עם הסטטוס קוו, והנאולוגי.

הקרע ביהדות הונגריה, או חלוקת הקהילות (הונגרית: ortodox–neológ szakadás, "הקרע האורתודוקסי-נאולוגי"; יידיש: די טיילונג אין אונגארן, "החלוקה בהונגריה") היה הפיצול הממסדי שחל בציבור היהודי בממלכת הונגריה בשנים 1869 עד 1871, בין קהילות האורתודוקסים, הנאולוגים, והסטטוס קוו.

מראשית המאה ה-19, עם התפרקות החברה המסורתית ותחילת תהליך האמנציפציה ליהודים, גבר המתח בין המחדשים, ששאפו להשתלבות מיטבית בסביבתם, על ידי נטישת דרך ההלכה המקובלת וחיקוי הדוגמה הנוצרית, לבין השמרנים שביקשו לדבוק בדת ואורחות החיים המסורתיים. בהונגריה היה העימות חריף במיוחד כיוון שהייתה האחרונה במרכז אירופה בה שרדה יהדות אורתודוקסית חזקה, שגובשה על ידי החת"ם סופר ותלמידיו בטרם הבשילו מגמות המודרניזציה, והייתה איתנה דיה לעמוד בלחצים החדשים. בשנות ה-60 של המאה ה-19, כשתהליכים אלה הגיעו לשיאם, הסלימה ההתנגשות בין האדוקים בדת ליריביהם הליברלים והמודרניסטים, שנודעו בכינוי נאולוגים. הללו שילבו שאיפה להתערות בתרבות הסובבת עם אסכולה רבנית שנטתה לרוח אסכולת ברסלאו, והונהגו על ידי עסקנים כאיגנאץ הירשלר ובמידה פחותה על ידי רבנים כמו לאופולד לעף. במקביל שררו חילוקי דעות קשים בתוך המחנה האורתודוקסי פנימה, בין תומכי הרב עזריאל הילדסהיימר, איש 'תורה עם דרך ארץ' שביקש לאמץ את המודרנה יחד עם הקפדה דתית מחד, לבין קנאים קיצוניים שאסרו כל שינוי, כמו רבי הלל ליכטנשטיין, מאידך. במרכז ניצבו מרבית רבני הונגריה האורתודוקסים שלא תמכו לחלוטין בעמדת מי מהם.

החיכוך הפנימי בין היהודים התפרץ ממש כשהממשלה הודיעה ב-1867 על כוונתה להקים ארגון קהילות מרכזי, שיהיה בעל סמכות להנהיג את כולם ולייצגם מולה. האורתודוקסים חששו מהשתלטות יריביהם הנאולוגים על הגוף החדש, ומחו על היוזמה. קונגרס הייסוד של הארגון, שנפתח בשלהי 1868, התנהל בצל המחלוקת. בפברואר 69' פרשו האורתודוקסים מהאסיפה ושכנעו את השלטונות להכיר בוועד עצמאי משלהם, שדגל בהפרדה מלאה מהמחנה האחר. בנוסף, התהווה אגף של קהילות הסטטוס קוו אנטה, שסירבו להסתנף לגופים אלה ונותרו עצמאיות. בעוד חלק מהקהלים בהונגריה עברו בשלמותם להשתייך לאחד משני הארגונים או נותרו מחוצה להם, במקרים רבים התפלגו יהודי אותו יישוב לשתיים ואף לשלוש עדות חדשות בהתאם לחלוקה הארצית. הפירוד בין הפלגים השונים היה אחד המאפיינים המרכזיים של יהדות הונגריה משנות ה-70 של המאה ה-19 ועד לחורבנה במלחמת העולם השנייה.

רקע

סימנים מוקדמים

” זה עשרים שנה אשר נפלגו היהודים יושבי ארצנו לשלוש מחנות. אולם לא רבים מאחינו השוכנים הרחק והלאה מגבול ארצנו ידעו ס ב ת החזיון הנורא הלזה; גם מ ה ו ת שלוש הכתות כחידה הנה בעיני רבים... אמנם כבר נהרות של דיו נשפכו וקלמוסין לאין מספר נשברו, וכמה וכמה חכמים וסופרים יגעו ועמלו לכתוב סבת המחלוקת של בני עמנו פה ומהות הכתות השונות אשר זה שנים רבות תקראנה למלחמה אישה באחותה, אולם לא הצליחו להעמיד האמת על מכונה. “

– "יונה בן אמתי" (שם עט), מפלגות היהודים באונגארן, המגיד, 11 ביולי 1889

השינויים שזעזעו את מבנה החברה היהודית המסורתית בנחלות בית הבסבורג בעקבות כתב הסובלנות של יוזף השני ותהליכי התמורה שחולל, אירעו בקצב איטי בממלכת הונגריה. האצולה, שנהנתה מאוטונומיה נרחבת, התנגדה לרפורמות של הקיסר בכל תחום שהוא, ומתוך כך נבלמו גם מהלכיו כלפי היהודים. למול איום במרד ב-1790, הוא נאלץ לבטל כמעט את כל החידושים שהנהיג על ערש דווי. נחשלותה הכללית של הארץ ואופיה הכפרי של ההתיישבות היהודית (רק 15% התגוררו בקהילות בנות מעל 500 איש; היתר היו פזורים כמקבצי משפחות בודדות) עיכבו מאוד את התפתחותה של בורגנות עירונית אמידה, כמו זו שקלטה את רעיונות הנאורות ועודדה רפורמה דתית בפרוסיה ושכנותיה. החברה ההונגרית נותרה מרובדת בנוקשות ומבוססת על זכויות-יתר מעמדיות, מבנה שהגביל ניעות חברתית ותסיסה רעיונית כמעט מאליו.

הקיסר הורה בשעתו גם על הקמת בתי-ספר יסודיים ליהודים בשפה הגרמנית ("Normalschulen"), שכמותם שגשגו כסוכן תירבות חשוב בבוהמיה ומוראביה אך עוררו התנגדות עזה בגליציה. הם התקבלו אמנם ללא מחאה על ידי הרבנים והפרנסים אבל קרסו כמעט בן לילה אחרי מותו. לאחר מכן, התקיימו מוסדות ספורים בקהילות שהיו בהן די תומכים נכונים לממנם למרות הסרת החיוב. בנוסף, השמרנות המובנית של האצולה צמצמה מאוד את ממדי ההתערבות מגבוה בסדרי הקהילות, בעוד שביתר מרכז אירופה כפו הרשויות השכלה גבוהה לרבנים, עידוד חקלאות, גיוס לצבא ורפורמות אחרות שנועדו להפוך את היהודים ל'נתינים מועילים'.[1]

האליטה הרבנית בהונגריה התנהלה לפי הדוגמה שהציבו בוהמיה ומוראביה, בהן התפתח דגם מסורתי מתון של תנועת ההשכלה שהתקיים בהרמוניה עם ומתוך ההנהגה הדתית. אך למרות היחסים התקינים בעיקרם,[1] החל להיווצר פער בין ליברלים לשמרנים בקרב יהודי הממלכה, מה שהוביל בטווח הרחוק לפילוג.[2] נציג מוקדם של המגמה הראשונה, שהיה שקוע עדיין עמוק בהלך הרוח הישן, היה אהרן חורין מאראד.[3] הוא קרא לשינויים מופלגים בהלכה, שלפי תפיסתו יסגל את היהדות לתנאים המשתנים, וקומם את גדולי הרבנים בפסיקותיו המתירניות הנוגדות את ההלכה, והכרזותיו הפומביות על הצורך בתמורה. הרב מאראד, שהשפעתו בארצו הייתה קלושה, תמך גם במבשרי היהדות הרפורמית בהמבורג.[4]

מול חורין ניצב החת"ם סופר, מנהיג האורתודוקסיה, שהתבלט כלוחם חסר פשרות בכל זליגה מן הנורמות ההלכתיות. במקביל להיותו מוקד להתנגדות השמרנית בכל היבשת, ניהל מאבק קשה בפרנסים ליברליים גם בעירו פרשבורג. ההתנגשות הייתה מקומית ושיקפה אך במעט את היחסים בשאר שטחי הונגריה; בין היתר, זועזע החת"ם סופר עמוקות מדיווחים על ההתערערות המהירה של המסורת בעיר הולדתו פרנקפורט דמיין והוא היה נחוש לבלום מראש התפתחויות דומות.[5] החת"ס ניצח לבסוף בקהילתו במקרה. אויבו, הגביר והמשכיל הרדיקלי זאב ברייסאך, נפטר ב-1827. במקביל באותה העת, שלושה יהודים אביונים ירשו את ההון שהותיר אחיהם המת שהתנצר. בשל עניים הם לא נמנו על מעמד הפרנסים – שבניו פיטרו רבנים וכפו רפורמה ברבות מקהילות מרכז אירופה – לא ספגו את השפעת המודרנה ונותרו אדוקים. קידומם לוועד הקהילה עקב עושרם הפתאומי, הבטיח שליטה אורתודוקסית בעיר למשך דורות.[6]

מישיבתו של החת"ס בפרשבורג, בה התחנכו מאות ושהייתה אחת הגדולות בהיסטוריה עד אותה עת, יצא דור תלמידים שהפיץ את השקפתו הבלתי מתפשרת בכל הארץ. בעת שישיבות אשכנז נסגרו כמעט עד האחרונה, ייסדו ממשיכיו רשת של ישיבות חדשות בהונגריה, וביססו רבנות קהילתית חזקה לפי הדגם שהתווה מורם. החברה המסורתית, במקום להתחיל להתפורר, בוצרה.[7] רבנים-משכילים שהגיעו ממוראביה ומבוהמיה גילו בשנות ה-1820 וה-1830 כי המחנה השמרני בארץ חזק מכדי שאפשר יהיה לבסס בהונגריה מזיגה בין העולם הישיבתי הישן לבין פתיחות לתרבות הגרמנית שתקיף את כלל הציבור, מעין זו שהתקיימה בחבלי מוצאם. בניגוד למוראביה, בישיבת פרשבורג ובנותיה הייתה התנגדות עזה ללימודי חול מסוג כלשהו, ומי שנתפסו עוסקים בכך נענשו או סולקו.[8]

ב-1818, בעת הסערה סביב ההיכל בהמבורג, הביע החת"ס בכתב את השקפתו העקרונית בסוגיה, שצפנה גם את דעתו על הסוטים האידאולוגיים החדשים שהופיעו בין היהודים ודחו את סמכות הרבנים: ”אילו היה דינם מסור בידינו היה דעתי להפרישם מעל גבולינו. לא יותן מבנותינו לבניהם ומבניהם לבנותינו...[9] ויהיה עדתם כעדת צדוק ובייתוס ענן ושאול.” קריאה זו הייתה בתחום התאוריה ולא המעשה, אך היא הדהדה לאורך השנים ועלתה שוב בצמתים שונים.[10] יעקב כ"ץ כתב כי חורין וחת"ס, בכח אישיותם, בישרו את העימות שיסתיים בקרע עוד בטרם בשלו לכך התנאים החברתיים. לאחר מכן, כשיהודי הממלכה התבססו מבחינה כלכלית ומעמדית, הפך העימות בין המחנות לחמור וקשה יותר מבכל שאר העולם היהודי בתקופה המודרנית.[3]

הנאולוגים

ערך מורחב – יהדות נאולוגית

בשנות ה-20 החלה בהונגריה התעוררות לאומית, שלוותה בניסיונות למודרניזציה מקפת. ההגבלות על היהודים הוסרו בהדרגה; הם השתלבו בחיי הכלכלה, היגרו מהכפרים לערים והחלו להיטמע בחברה הכללית. רבים נהו אחר תנועת העצמאות החדשה. תהליך זה היה כרוך גם בהתפרקות המסגרת הקהילתית המסורתית, שכוחה אמנם הוגבל ב"כתב הסובלנות" אך נותרה איתנה למדי בממלכה עד שלב מאוחר, ובחופש בחירה למעשה בנוגע לשמירת מצוות ומנהגים.[11] בעשורים שלאחר מכן היה מתאם ברור בין מידת ההתערות בממלכה לתמיכה במודרניזציה של החיים היהודיים וברפורמה קהילתית, חינוכית ודתית. כמו כן, מנהיגי הפטריוטים ההונגרים קראו ליהודים לשנות דרכיהם ולהיטמע בסביבתם, כתנאי מקדים לאמנציפציה מלאה. בני כל החוגים וההשקפות מקרב היהודים דחו זאת בנחרצות, כפגיעה בכבודם ודרישה לא-הוגנת, אך הלחץ השפיע כמעט על כולם.[12]

הרב ליב שוואב

יהדות הונגריה ככלל הייתה צעירה ודינמית. היא הייתה פסיפס של הגירה המונית מהארצות הסמוכות במהלך המאה ה-18, לאחר שהאוכלוסייה הידלדלה מאוד במלחמה הטורקית הגדולה. ממזרח באו בעיקר יהודים מגליציה, וממערב הגיעו ממוראביה ומאוסטריה. מניין יהודי הארץ גדל מ-81,000 ב-1785 ל-400,000 ב-1850.[13] יתרה מזאת, תנועת האוכלוסין לאחר ההסרה הסופית של הגבלות ההתיישבות מעל היהודים ב-1840, יצרה או הגדילה קהילות הטרוגניות מאוד, בהן יסודות מגוונים נאלצו לתפקד יחדיו. ב-1840 היו בסך הכל 289 קהילות בכל הארץ, אך ב-1869 נמנו כבר 630.[14] בקהילות החדשות רבו המתיחויות והסכסוכים בין השמרנים לפרוגרסיבים, בעוד שבוותיקות והמבוססות יותר הוסיף הממסד הישן להכתיב את הטון. שבע הקהילות וסביבתן, שהיהודים התגוררו בהן למן 1670, שכנו באזור המפותח ביותר במדינה אך נותרו אורתודוקסיות כמעט לגמרי. לעומתן היו אזורי ההגירה במרכז, בערים כמו בודפשט וסגד שהתירו כניסה אליהן לראשונה רק עקב "כתב הסובלנות", כר פורה למתחדשים שהתרחקו מהמסורת הישנה.[15][16] אלה נודעו בדיעבד כנאולוגים, כינוי מאוחר שהתקבע בשיח האורתודוקסי בשלהי שנות ה-60, בעת הוויכוח סביב הקונגרס.[17]

הרב לאופולד לעף

למגמות ההתערות והתירבות היו השפעות בכל תחומי החיים, ובכלל זה באורחות בית-הכנסת ושדות אחרים שתהליך האמנציפציה הפריד וסימן כ"דתיים". ניסיונותיו של חורין לקדם רפורמה באורחות התפילה לפי דוגמת קהילת המבורג לא צלחו. הדגם שהתקבל בהונגריה הניאולוגית היה נוסח וינה, שעוצב על ידי יצחק נח מנהיימר. הלה ביקש להפוך את הטקסים לכפי שנתפסו בעיניו כ'נעימים ומושכים יותר', בין היתר באמצעות השמטת פיוטים, הוספת מקהלה ונגינה, עריכת חופות בתוך בית-הכנסת, הזזת הבימה ממרכז המבנה לקדמתו (בדומה לעמדת הדרשן בכנסייה), ובעיקר נשיאת דרשות בלשון המדינה במקום הפלפול התלמודי המוכר ביידיש. במקביל, נמנע מנהיימר מכל שינוי בעל משמעות אידאולוגית, ותכנן את מעשיו בקפידה לפי גדרי ההלכה על מנת שלא לקומם את השמרנים. מנהג וינה היה המאפיין המרכזי של מה שייוודע כ"נאולוגיה" מבחינת סדרי בית-הכנסת.[12]

צעדי הנאולוגים הראשונים בתחום היו שטחיים ונותרו מוגבלים לצד האסתטי. מעטים היו הרבנים האינטלקטואלים שעסקו בחכמת ישראל, ולכן חסרה התנועה ההונגרית כמעט לגמרי את המרכיב העקרוני וההגותי של היהדות הרפורמית שצמחה אז בגרמניה. הסביבה הקתולית השמרנית לא סיפקה דגם חיקוי לחשיבה מערערת מוסכמות על הדת, בניגוד לפרוטסטנטים הנאורים שהושפעו משליירמאכר בקונפדרציה הגרמנית.[18] מנהיגי הנאולוגים היו עסקנים ופרנסים דוגמת איגנאץ הירשלר, נשיא קהילת פשט לעתיד, שעניינם בנושא היה הרצון באווירה נעימה יותר בבתי-הכנסת. הם לא הוטרדו מסוגיות תאולוגיות.[19][13] בכך חיקו נאמנה את הקו שהתווה מנהיימר עצמו, שהקפיד להתרחק כליל מעניינים של תוכן ולהתמקד בצורה: ”הנושאים הבוערים של ה"רפורמה"” (הגרשיים במקור) ”בהונגריה”, כתב מיכאל מאיר, נגעו לעניינים כמו מיקום הבימה והחופה, ”שהפסיקו מזמן לעורר דיון בגרמניה ואומצו שם על ידי האורתודוקסים המודרניים.”[20] דוד פיליפזון העיר כי ”הסיעות נתפלגו בשאלות של חינוך ואמנציפציה, מבחינה דתית עמדתן הייתה למעשה זהה... מפלגה זו (הנאולוגים) הייתה מפלגת רפורמה במובן הדתי בערך כמו האולטרה-אורתודוקסים.”[21] אב"ד פשט, הרב ליב שוואב, שעירו הייתה מוקד הנאולוגיה, היה רב משכיל מהטיפוס המוראבי; אפילו חתנו הרב לאופולד לעף, אחד הבודדים בארץ שעסק בחכמת ישראל ובשאלות עקרוניות ערב המהפכה ההונגרית של 1848, התנגד לאסיפות הרבנים הרפורמים בהנהגת אברהם גייגר וראה בזכריה פרנקל ושי"ר את מוריו.

שוואב ולעף אהדו את התנועה הלאומית ההונגרית, והיו משוכנעים שתמיכה בה היא המפתח לאמנציפציה ששאפו אליה. לעף היה ב-1844 לרב הראשון שדרש בשפה ההונגרית, רק ארבע שנים אחרי שהחליפה את הלטינית כשפה הרשמית בממלכה, וכשאך מיעוט מבין היהודים (ותושבי הארץ בכלל) ידעו אותה. באותה שנה קרא המנהיג הליברלי לאיוש קושוט לכנס 'סנהדרין' כדי לערוך את ההתאמות שנדרשו לדעתו בדרך להשתלבות היהודים בחברה. אב"ד פאפה שרגא הלוי הורוביץ, מאנשי המחנה המסורתי, החליט שיש צורך לגבש פשרה בין האגפים השונים ביהדות הארץ כדי ליצור הסכמה בסוגיות השעה. הוא יצר קשר עם העסקן הנאולוגי לאו הולנדר, ויחד הם ארגנו מועצת רבנים ארצית שנועדה להתכנס בפקש. הורוביץ הזמין את שוואב כנציגה הבכיר של הסיעה הנאולוגית, והלה דרש שגם חורין הקיצוני ייקרא. תלמידי החת"ס החרימו מצדם את הדיונים. לבסוף, רק עשרים-וחמישה מתוך מאה המוזמנים הופיעו בפקש ב-20 באוגוסט 1844, והאסיפה פוזרה לאחר יום ללא כל הסכמות.[22]

שוואב ולעף גינו בחריפות את אגודות הרפורמה הקיצוניות שקמו בימי מהפכת 1848. אלה שאבו השראה מהמנהיג הרדיקלי שמואל הולדהיים בברלין, וביטלו את ברית המילה והשבת מתוך שאיפה להביא במהרה שוויון זכויות. האגודה הגדולה ביותר פעלה בפשט עצמה, בראשות יצחק איינהורן (אדא הורן). ב-1851, לאחר שהאוסטרים דיכאו את המרד, שקלו הרשויות הקמת ארגון מייצג יהודי. לעף, שוואב ותומכיהם היו אלה שהוזמנו בספטמבר לערוך חוקה מקדימה למסגרת המוצעת. מנגד עתר נציג האורתודוקסים, הרב מאיר איזנשטטר, בבקשה להשיב לקהילות את הסמכויות שהיו להן בעבר להעניש חוטאים. לעף הכין טיוטה בת 285 סעיפים שדנה בסדרי הארגון המוצע, אך המחאה האורתודוקסית החריפה שעוררה היוזמה הביאה לגניזת התוכנית. תביעה אחת של שוואב שכן נענו לה הייתה פיזור שרידי אגודות הרפורמה.[23]

בוגרי בית המדרש לרבנים בברסלאו בהנהלת הרב זכריה פרנקל, שעסקו בו במחקר מדעי ביקורתי של התורה שבעל-פה, היו מועמדים מבוקשים בקהילות הנאולוגיות. מרביתם הזדהו, כמו לעף עצמו, עם האסכולה הפוזיטיבית-היסטורית של מורם (שגם היהדות הקונסרבטיבית רואה עצמה כממשיכת דרכה). על אף מחויבותו של פרנקל לשמירת מצוות והתנהלות מסורתית, הנאו-אורתודוקסים בגרמניה, בהנהגת רש"ר הירש, חשדו בו יותר ויותר כבעל דעות כפרניות בגלל עיסוקו בחכמת ישראל. הנאולוגים ערכו מאמץ גדול לכונן בהונגריה מוסד לפי דגם ברסלאו: לעף העלה לראשונה את האפשרות לסמינר מודרני עוד ב-1844. יריביהם השמרנים ראו במכון כזה מכשיר מסוכן להשתלטות על הציבור. שלא כמו הירש, שהתנגדותו לברסלאו נבעה בשל עקרונות אמוניים והוא עצמו קידם מוסדות חול דומים בסביבה שבה כמעט כל היהודים ראו בלימודי חול דבר מובן מאליו, בהונגריה המסורתית רווחה עדיין סלידה מעצם הרעיון של חיוב רבנים לעסוק בדברים חיצוניים לתורה. ב-1859 פרסם פרנקל את מחקרו "דרכי המשנה", בו קבע כי הלכה למשה מסיני אינה אלא כינוי למנהגים עתיקים שהתקבלו כאילו מקורם במתן תורה. המתח בינו להירש התפוצץ, והאחרון הוקיעו כמין ופתח במערכה ציבורית נרחבת נגדו. לעף ומקורביו נטלו גם הם חלק בפולמוס.[24]

האורתודוקסים לאחר המהפכה

שער כתב-עת מ-1860: בן אונטרלנד בלבוש מסורתי, כנראה חסיד, מתווכח עם נאולוג; לפניהם עומד אשכנזי (מתנגד) מאוברלנד.

לאחר שדיכאו האוסטרים את התקוממות 1848, שהצליחה להשיג עצמאות לזמן קצר, הם זנחו את מדיניות אי-ההתערבות היחסית בהונגריה. מתוך נחישות לבסס את שליטתם בממלכה, החלו בכפייה מסיבית של קידמה: מערכת הגילדות הוחלשה, מכסי המגן צומצמו, נסללו מסילות ברזל והוקם שירות דואר.[25] בנוסף, הורו ב-1850 להקים שוב בתי-ספר במסגרת הקהילות היהודיות, שכמותם היו מעטים יחסית לאחר 1790. אך השפעת השלטונות לא הייתה אחידה: בצפון-מזרח המדינה (בפי היהודים: "אונטרלנד" או 'הגליל התחתון') הנחשל והמרוחק – קאשוי, העיר הגדולה באזור, מנתה אך כ-15,000 תושבים באמצע המאה וחוברה לרשת המסילות רק ב-1867; קרוב ל-80% מהאוכלוסייה לא ידע קרוא וכתוב – כמעט ולא באו השינויים לידי ביטוי בשום תחום. היהודים המקומיים, יוצאי גליציה ששימרו את צביונם המסורתי, יכלו להשתמט בנקל מלשלוח את ילדיהם למוסדות המעטים שנפתחו והחינוך הוסיף להתקיים בתלמודי התורה.

בצפון-מערב הונגריה ("אוברלנד", או 'הגליל העליון') עברו היהודים, ברובם ממוצא מוראבי ואוסטרי, תמורה מקפת למדי. גם היסודות השמרניים ביותר, והרבנים בכלל זה, היו צריכים להסכין עם כך: התחוללה מה שכ"ץ כינה "הסתגלות תרבותית שקטה", כשגם בקהילות המסורתיות ביותר עברו לדרוש בגרמנית מחוסר יכולת לפנות אחרת לקהל, על אף שהדבר גונה בחומרה על ידי החת"ס בשעתו. תלמידו המובהק, הרב משה שיק, שנשא דבריו בשפה תקנית בקהילתו ביערגין(אנ') שליד פרשבורג, כתב כי בימי מורו היה ברור שכל העושה כן בא במגמה כפרנית, אך הדברים השתנו מאז.[26] ב-1858 היה בית-ספר אחד לכל 650 יהודים באוברלנד, בעוד שהיחס במזרח היה 1:14,200; בסקירה מ-1880 עלה כי למעלה מ-70% מיהודי בורגנלנד ידעו לקרוא אותיות לטיניות בעוד שברוזנות מרמורש על גבול גליציה היה השיעור 14.9% בלבד.[16]

תלמידיו וממשיכיו של החת"ם סופר לא היו מסוגלים למלא את מקומו, ומאז מותו ב-1839 נותר רִיק בהנהגה האורתודוקסית. על רקע זה התאפשרה התקבלותו המהירה והשפעתו הגדולה של הרב הצעיר עזריאל הילדסהיימר, שהחל לכהן באייזנשטט שבבורגנלנד ב-1851. הוא הביא עמו מפרוסיה את מושגיה של הנאו-אורתודוקסיה ("תורה עם דרך ארץ") שגרסה השתלבות מלאה בחיים ובתרבות המודרניים לצד אדיקות דתית. הוא האמין שבתנאים המסורתיים עדיין של הונגריה, הסינתזה שלו תוכל לאחד את החברה היהודית ולהובילה בבטחה בנסיבות המשתנות.[27] אף על פי שמרבית הרבנים המקומיים לא חלקו עמו את ההתלהבות ללימודי חול, הם הבינו את הצורך להסתגל לתנאים המשתנים. המעבר מיידיש לגרמנית כלשון הדיבור במערב הארץ כבר הושלם, ורובם לא ראו תוחלת בניסיון להתנגד לחינוך הציבורי החדש. על אף הבדלי ההשקפה הבסיסיים בינו לתלמידי החת"ס, שראו בהתאמות כורח שנכפה עליהם ושהיה צורך להיכנע לו רק במידה מינימלית, הם שיתפו עמו פעולה. ב-1858 פתח באייזנשטט ישיבה ששולבו בה שיעורים במתמטיקה, בשפות ומקצועות נוספים; הרבנים יהודה אסאד ושיק, מבכירי הרבנים הקשישים, שלחו אליה את בניהם.[28] הוא לא הסתפק רק בכך: ב-1862 כתב שמוסד בסיסי שכזה לא יוכל להוות ערובה להצלחת הפרוגרמה שלו, אלא רק סמינר מקיף להכשרת רבנים לפי עקרונות 'תורה עם דרך ארץ'.[29]

הכתב סופר, בנו ויורשו של החת"ס, אהד במיוחד את הילדסהיימר אף שלא נמנה לחלוטין עם מחנהו. הוא הציע לו לכהן כרב-משנה בעירו ושקל בחיוב לאשר לימודי חול בישיבת פרשבורג.[30] הרב לאופולד לעף והקרובים אליו, מצדם, ראו בו איום על בסיס התמיכה שלהם בציבור העירוני והמתקדם. מיד עם פתיחת המוסד, עוד בטרם ריב "דרכי המשנה", פרסם לעף ביקורת מלגלגת על המקום וטען שהילדסהיימר מציג חזות שטחית של נאורות כדי למשוך את הקהל, בעודו בעצם בור חשוך הרחוק מלהשתוות לפרנקל. נימה דומה עלתה ביחסם של הנאולוגים אליו בשנים הבאות.[31]

לחצי התירבות ששפעו במערב כמעט ולא התקיימו באונטרלנד. הכח העולה בקרב יהודי החבל היה החסידות, שהשפעתה קרנה בעיקר מגליציה. אף כי תומכיה היוו תמיד מיעוט, משקלם היה ניכר. במקביל, הסתמכו המקומיים על רבנים יוצאי הישיבות במערב, בעיקר פרשבורג, כדי שיכהנו בקהילותיהם. הבאים מזרחה, כמו מהר"ם שיק שהגיע להוסט ב-1861, השתאו מהאווירה המסורתית שעמדה בניגוד חד לגליל העליון בו ”נדמו לשר צבא אשר המלך יתנהו לחומת מבצר הסבובה מחיל עם הצרים עליה ולוחמים נגדה לכובשה”.[32] השתררה מתיחות בינם לחסידים, שביקשו לשנות את נוסח התפילה מאשכנזי לספרדי (ומשום כך נודעו כ"ספרדים", בניגוד ל"אשכנזים" ששמרו על שלהם) ושאפו שמורי ההלכה ינהגו כדרכם. הדבר הוליד מחלוקות מרובות גם עם המון העם, שהמשיך לדבוק בנוסח אשכנז ודרכי אבותיו.

בעוד שמרבית תלמידי החת"ס שמרו על גישת רבם, שהסתייג עמוקות מהתנועה אך קיים קשרים תקינים עם מנהיגה בהונגריה הרב משה טייטלבוים (הראשון), פעל באונטרלנד מתנגד קיצוני בולט. היה זה הרב ירמיה לעוו אב"ד אויהל, שהתמנה בעיר לאחר סילוק הייטב לב מהמשרה בעוון חסידות. כאחד מתלמידי החכמים הבכירים במדינה וראש ישיבה, נודע כשמרן בלתי-מתפשר בנושאים של חינוך וקדמה, אך קבע בכל זאת כי החסידים גרועים מהנאולוגים ומהווים המשך לשבתאים. הוא היה שרוי בסכסוך קשה עם האדמו"ר המוביל בארץ, רבי צבי הירש פרידמן מליסקא, והחסידים באויהל התלוננו כי אינם יכולים ללכת בעיר בלי שיסקלו אותם.[33]

ריאקציה ומתיחות

הספקטרום האורתודוקסי, מימין לשמאל: רבי חיים סופר, רבי ירמיה לעוו, מהר"ם שיק, כתב סופר ורבי עזריאל הילדסהיימר.

שיווי המשקל היחסי, על ההסתגלות המהוססת אך הרציפה שלו לתנאים החדשים, בא לקצו בראשית שנות ה-60. השלטון הקיסרי פנה לפשרה עם הפטריוטים ההונגרים, וחופש הפעולה אפשר להם לפעול לכינון זהות לאומית אחידה, אדישה להבדלי דת, בין העממים השונים בארצם. בתי-הספר היהודיים עברו יותר ויותר ללמד בהונגרית במקום בגרמנית, כחלק מן המגמה להטמיע את המיעוטים לתוך הלאום השלט ("מגיאריזציה"); מספר בתי-הספר גדל פי עשרה ביחס לשנים הראשונות אחרי המהפכה. המהפך הלשוני והתמורה החברתית אותתו כי יציבות הרוב השמרני, שנראתה איתנה למדי, נהייתה שברירית.

האיתות הישיר שהצביע על כך היה הגעת תופעות בלתי-מוכרות לספו של הגליל התחתון. ב-1863 נבנה במישקולץ בית-כנסת לפי מנהג וינה: אב"ד העיר, הרב יחזקאל משה פישמן, הצהיר כי לא יתנגד לפרנסים כל עוד לא ייסתר דין מפורש בשולחן ערוך. בכל הסביבה חדרו ההשפעות התרבותיות החדשות בערים הגדולות. הדבר עורר תגובה חריפה מצד כמה רבנים יוצאי אוברלנד, שהתנסו בכך כבר. הם חשדו ועוינו את המגמה הנאו-אורתודוקסית, בה ראו כסות שקופה להתרופפות דתית, וחששו שאורחות החיים הישנים יתפוררו כליל בארצם כפי שכבר אירע ביתר מרכז אירופה.[34]

מנהיג הקנאים היה רבי הלל ליכטנשטיין (רבי הלל מקולומיאה), והוא נתמך בידי תלמידו הרב חיים סופר וחתנו הרב עקיבה יוסף שלזינגר (עי"ש), שספרו רב-התפוצה 'לב העיבר"י' מ-1863 הציג את משנתם. רבי הלל נודע מנעוריו כסגפן ומחמיר שלא ירא איש, ודרשותיו הכריזמטיות סחפו רבים. הוא ותלמידיו ראו עצמם כממשיכי דרכו של החת"ס, והטיפו לדחייה מוחלטת של כל פשרה עם רוח הזמן. הנאולוגים היו בעיניהם כבר אבודים, והם שאפו להיבדל מהם כליל. עי"ש כתב: ”כמה מלחמות לחמו אבותינו עד שהבדילו את הכותיים מעמנו... ולא זזו משם שעד שעשאום כנכרים גמורים. וכן היה לנו עם הצדוקים הראשונים, והקראים והבייתוסים והשבתאים... בנו לכם גדרות לצאנכם ולטפכם... להבדיל מהם ומהמונם.”

את חציהם כיוונו הוא וחבריו לא אל הנאולוגים כי אם אל הדוגלים בשיטתו של הילדסהיימר, במטרה להרתיע את הרוב הדומם מלהיסחף אחריו. רבי הלל גינה את המעבר לנשיאת דרשות בגרמנית. הוא התקומם במיוחד על הכתב סופר, שאימץ זאת בניגוד לצוואתו המפורשת של אביו ("לא ידרוש בלשון לאומים כי לא יאריך ימים"), ומינה את שרגא פייש פישמן לדרשן בלעז בבית-הכנסת המודרני והמפואר בסגנון נאו-מורי שנחנך בפרשבורג ב-1863. המוניטין של פישמן כאדוק הכעיס אותו עוד יותר.[35] רבי עקיבא יוסף שלזינגר הפליג, בהמשך לדברי החת"ס בצוואתו, בחשיבות שייחס לשמירה על שמם, לשונם ומלבושם של ישראל. ראשי התיבות של"ם של אלו, כפרשנות המקובלת על הפסוק וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם, היו לסיסמתו. הוא חייב את המשך השימוש ביידיש ואת ההקפדה על השמות היהודיים והביגוד המסורתי. רבי חיים סופר הצהיר כי בנסיבות זמנו, אין ברירה אלא להקשיח את הפסיקה ככל האפשר כדי להגן על הדת המותקפת. הם מצאו בעלי-ברית בקרב החסידים, אף כי היו רחוקים מלחלוק את דרכם. הרב סופר מיצה את יחסם לרב מאייזנשטט במילים: ”הרשע הילדסהיימר הוא הסוס ורכב של יצר הרע, אין גבורתו והצלחתו בדרך הטבע, רק שר של עשו רוכב עליו. כל הפושעים אשר קמו מאה שנה לא פעלו להחריב את הדת והאמונה כמוהו.”[36]

הקנאים התקשו לבסס את השקפתם הנוקשה ולשכנע בה את רבני הדור, תלמידי החת"ס. ”הם ניצבו מול בעיה: רוב הנושאים האלה, אפילו מרבית הרפורמות בסדרי בתי-הכנסת, היו באזורים האפורים”, ציין מיכאל סילבר, ”ההלכה בעניין הייתה לעתים גמישה מדי, אפילו מתירנית.” כדי לבצר את טיעוניהם הם פנו אל מחוץ למקורות הרגילים והרבו לשאוב מדברי דברי אגדה וקבלה. פסיקותיהם הבלתי-שגרתיות קוממו עליהם את הסמכויות ההלכתיות, שהתקשו להשלים עם שיטותיהם על אף אהדתם למטרות שהציבו. רבי הלל לא נרתע מהטחת ביקורת קשה בכל מי שסטה כמלוא הנימה מהקו שהכתיב, והתעמת עם הכת"ס, שיק, אסאד ואחרים, ללא משים למעמדם.[37]

כחת"ס בשעתו, רבי הלל ואוהדיו הונעו מתוך תודעת השבר של החברה שגדלו בה במערב, ונאבקו לשמר את הסביבה החדשה וה"בלתי-נגועה" עדיין אליה עברו.[5] הדבר גרר אותם לריאקציות בלתי-שגרתיות. עיסוקו המרובה של רבי הלל בניב היהודי, ותביעתו לשמרו, הפכה אותו בעיני חוקרים מאוחרים לכמעט פרוטו-יידישיסט (אם כי לשון הדיבור באוברלנד התקרבה כל כך לגרמנית תקנית, עד שגם הקהילות שקיבלו את הנהגותיו השתמשו במעין גרסת ביניים עוד שנים רבות);[38] חתנו הרב שלזינגר, בחתירתו להגן על כל ההיבטים בהווייה היהודית, הפך למתנגד למגיאריזציה ולאקולטורציה בכלל. הוא פיתח תפישה על סף הלאומיות, בעת שרעיונות דומים רק החלו להתפתח במזרח אירופה.[39]

יחד עם פעילות הקיצונים, הלך וגבר הקיטוב בציבור. ההגירה לפנים הארץ והגידול בריכוזי היהודים תרמו ליצירת חיכוכים בקהילות צעירות יחסית, שהתעורר בין השאר כשהיה צורך להקים בתי-כנסת חדשים לקהל המתפללים המתרבה. עוד ב-1849 התפוצץ סכסוך בסקשפהרוואר, כשהרב מאיר ציפסר הנפיק גט לאישה במקום בניגוד לנוהג שלא לעשות כן, בגלל שמה הסבוך של העיר. הוא אולץ להתפטר. בשנות ה-50 פרצו כמה שערוריות דומות, על רקע תביעות להתקין עזרת נשים שניתן יהיה לראות את היושבות בה, להזיז את הבימה לקדמת בית-הכנסת וכדומה. השמרנים נאחזו בשיטת החת"ס שאסר כל שינוי בנוהג המקובל.[15]

תרומה נוספת למתח הגובר התחוללה ב-1863. ההיסטוריון היינריך גרץ, איש אסכולת ברסלאו, פרסם מאמר בו פירש את הנבואה המשיחית בישעיהו נ"ג, כמטאפורה לגאולה עצמית של עם ישראל. הילדסהיימר מיהר להתנער מן הטענה, שרווחה בדעת הקהל, לפיה אין שום הבדל מעשי בין הנאו-אורתודוקסים ליריביהם הפוזיטיביים-היסטוריים ממחנה זכריה פרנקל. הוא החתים מאות רבנים על עצומה נגד גרץ שגינתה אותו ככופר. הנאולוגים עטו אף הם על הפרשה כדי לחדד עמדות, והוקיעו את אב"ד אייזנשטט כפונדמנטליסט פרימיטיבי.[40]

בשנים 1864 ו-1865 חלה בתוך מחנה האורתודוקסי בהונגריה התפלגות ברורה: האגף המתון, בראשות הרב הילדסהיימר; האגף הקיצוני, בהנהגת רבי הלל ליכטנשטיין; והאגף המרכזי, שמנה את חשובי רבני המדינה כמו מהר"ם שיק ואברהם שאג-צוובנר. מחנה אחרון זה היה גדול, ובין בכיריו שררו מגוון עמדות, מהכת"ס שנטה לפתיחות ועד לרבי ירמיה לעוו, שאמנם סירב להצטרף לקיצונים אך דגל בקו נוקשה ומחמיר. ב-1864 ערכו הנאולוגים ניסיון נוסף להקים סמינר רבני. הרבנים שיק, אסאד ואחרים ארגנו עצומה ומשלחת לקיסר כנגד היוזמה. לעף פרסם את רשימת החותמים בכתב-העת שלו 'בן חנניה', והוסיף אליה את הרב הילדסהיימר על אף שהלה לא הצטרף. האחרון יצא בהצהרה כי עודו תומך ברעיון המכון, וקרא לעמיתיו האורתודוקסים לנצל את שעת הכושר כדי ללחוץ על הממשלה לקבל את המתווה שהציע בשעתו. מהר"ם שיק הזהיר את הרב הילדסהיימר ותבע ממנו לחזור בו, אך הוא לא עשה כן. למרות ההסכמה המסויגת עמו בשנים עברו, יתר רבני הארץ גינו אותו עתה בתוקף. הוא ותומכיו בודדו ומעמדו נפגע קשות.[29][41]

המהלך הבא הגיע מכיוון הקנאים. ב-ט' בכסלו ה'תרכ"ו (27 בנובמבר 1865), כינס רבי הלל ליכטנשטיין אספה בת כעשרים מתומכיו בעיר מיכאלוביץ (אנ'). למחרת יצאה הכרזה עליה חתמו לבסוף כשבעים רבנים. נאסר על דרשה בלשון המדינה ועל תפילה בבתי-כנסת שהבמה לא הייתה באמצעם, שהיו בהם מגדל או מקהלה, או שהמחיצה שלהם אפשרה לראות את הנשים בעזרה. כמו כן, נאסר להתקין בגדים מיוחדים לש"ץ, כדוגמת מדי הכמרים, לערוך חופה שלא תחת השמים ובכלל לשנות מהמנהג המקובל. רבי הלל הפיץ חוזר דומה בקיץ, אך נדחה בידי רבים מעמיתיו הרבנים בגלל חולשת הביסוס ההלכתי לטיעוניו. עתה נוסחו הדברים כפסק דין מחייב.[42] הסיכום קבע כי בתי כנסת שחרגו מהתנאים הם "בתי אפיקורסות" שאסור להיכנס אליהם. המתכנסים גיבשו עוד סעיף אחד, שנגנז לבסוף מחשש לעורר את חמת הממשלה: איסור מוחלט על שינוי בחינוך היהודי המסורתי.[43]

התקנות לא היו מכוונות דווקא נגד המגמה הנאולוגית; למעשה, הן היו בבירור התייחסות לבית-הכנסת החדש בפרשבורג ולחידושים דומים בקהילות מסורתיות אחרות[41][44] (ב-1900, שפת הדרשה ב-69% מבתי-הכנסת האורתודוקסיים בכל הונגריה שלאחר הפילוג הייתה גרמנית ובעוד 11% בהונגרית).[45] רבי משה שיק, שהלך והתייצב כפוסק הדור, היה נכון להסכים לסעיפים שהיה להם בסיס (כמו חיוב מחיצה שלא ניתן לראות דרכה את הנשים), אך לא קיבל את ניסיונם של החותמים לעגן כהלכה קביעות שחסרו כזה. הוא היה מוכן להכיר בהן מפני הצורך לבלום את הסחף ותו לאו, וסירב לבקשתו של רבי הלל לשלול באופן גורף דרשות בלשון נכרי או תפילה בבתי-כנסת שנערכו בהם שינויים. הרב הילדסהיימר כלל לא השלים עם התקנות, וכתב כי לא ניתן לאסור, בין היתר, על הזזת הבימה מהאמצע או הפעלת מקהלה. ברחבי הארץ השתררה מבוכה, בעיקר בחבלים הצפון-מזרחיים בהם הייתה השפעת הקיצונים חזקה, ובעלי תפקידים דתיים חששו מהשלכות הפסק. במישקולץ ובקאשוי חדלו השוחטים להתפלל בבתי-כנסת שלא עמדו בגדריו, ובאפריש אסר רבי הלל גם את שחיטת אלו שרק סיפקו בשר לבאי בית-תפילה פסול.[42]

רבני הזרם המרכזי, באותה מידה שהתנגדו ליוזמת הסמינר של הילדסהיימר, לא הצטרפו לחותמים על תקנות מיכאלוביץ ובכמה מקרים הרגיעו שואלים שפנו אליהם מחשש שהם עוברים עליהן. עם זאת, הם נמנעו מלצאת כנגדן בפומבי וכך הלכו התקנות ופשטו למעשה בציבור. מהר"ם שיק כתב לתלמידו וולף סופר בעניין שפת הדרשה: ”זה היה דעתי בעניין דרשות בלשון אשכנז, אבל חברי רבו עלי והסכימו שלא כדברי, וצריך ומוכרח אני לקבל דבריהם באימה וביראה.”[41][46] נתנאל קצבורג השווה בין הנהגתו של רבי הלל למחנה האמצע הלא-מגובש, וציין כי האופן בו התקבל הפסק ייצג את הפיכת ההשקפה הקנאית לדומיננטית בצד האורתודוקסי. מאחר שזו דגלה בכך ש”המשנים מנהג ומסורת דינם כעוברים על עיקרי תורה ועל כן חובה על החרדים להיבדל מהם, היא קיבעה למעשה את עקרון הפרישה.”[43]

הקונגרס היהודי בפסט

היוזמה למנהלת קהילות

הרעיון לכונן אספה ארצית יהודית כגוף מייצג מול השלטונות, שכבר נידון ב-1851, עלה שוב בקהילת פשט ב-1860, אך מספר פניות בדבר נותרו ללא מענה.[47] עם ההכרה האוסטרית בזכותה של הונגריה לריבונות ב-1867 וכינון המלוכה הכפולה, השתנה המצב. הממסד ההונגרי שהשלטון הופקד בידיו נמנע מהפרדה בין דת ומדינה; תפקידים רבים, כמו רישום נישואין ולידות, נותרו בידי העדות הדתיות והאזרחים חויבו להשתייך לאחת מהן. עם זאת, קידם הממשל שוויון זכויות לדתות השונות – הן כמשקל נגד לעליונותה המסורתית של הכנסייה הקתולית, בת-בריתו של בית הבסבורג, והן כאמצעי לקדם זהות לאומית מגיארית אחידה על ידי הפחתת חשיבות הבדלי האמונה. בהתאמה, הם תמכו באמנציפציה מלאה ליהודים.[48] שר החינוך והדתות החדש, יוז'ף אטווש, קידם מדיניות שבה יארגנו הזרמים הדתיים השונים "סינודים ארציים" ואלה ייטלו על עצמם את מלאכת הפיקוח על בני עדותיהם.[49]

ב-25 בפברואר 1867 ביקרה אצל אטווש משלחת מפרנסי פשט בראשות נשיא הקהילה איגנאץ הירשלר שהיה ידוע כתומך בהתערות מקיפה בחברה הכללית.[47] הירשלר היה בן-בריתה הוותיק של האצולה ההונגרית והחזיק בעמדות פטריוטיות גם בשיא הדיכוי ההבסבורגי; על רקע זה סולק ממשרתו ב-1861, אך היא הושבה לו מיד עם ההכרזה על קבלת האוטונומיה. מוניטין אלה, שלו ושל נאולוגים רבים אחרים, הבטיחו להם יחס אוהד מצד הרשויות במשבר שעמד להתפתח.[50] במהלך הפגישה, נידונה שאלת הארגון הקהילתי של היהודים לאחר האמנציפציה הקרבה. הוסכם כי ראשי קהל פשט יגישו לשר נייר עמדה בנידון. במסמך, שנשלח בראשית אפריל, כתבו המשיבים כי היעדר כללים ברורים בתוך הקהילות הביא להכרעת מחלוקות בשרירותיות, גם על ידי פנייה לשלטונות. הם הציעו לשר לכנס ועידה ארצית של נציגי היהודים שתקבע סדרים מוסכמים.[51] ב-14 באפריל, לאחר שנמסר לאטווש, הופץ המכתב ברחבי המדינה.[47] שישים ושלוש קהילות, כולל כאלו שמנו רוב שמרני, חתמו על הסכמתן.[2]

האורתודוקסים מיהרו להאשים את פרנסי פשט (שכינויה השגור בפיהם היה "עיר הנידחת") בפעולה ללא סמכות. גם המתונים בראשות הילדסהיימר ראו בקונגרס המוצע מזימת השתלטות. כבר בסוף אפריל יזמו פעילים בעיר הבירה הגשת תזכיר נגדי בו הביעו את חששם מכך שבכינוס המיועד יוכרעו העניינים בידי הנאולוגים. הם לא דחו לחלוטין את רעיון הקונגרס, בתנאי שיורכב על ידי ועדה בה יהיה מספר שווה של שמרנים ומתקדמים.[51] 124 ועדי קהילות חתמו על המסמך, שהוגש לשר בראשית ספטמבר.[2] מהתארגנות פשט צמחה אגודת 'שומרי הדת', שנתמכה בידי הרבנים כתב סופר, ירמיה לעוו ומנחם איזנשטטר. האגודה עמדה בחזית מאבקם של האורתודוקסים.[51] 'שומרי הדת' היו רובם מודרניים והזדהו עם עמדותיו של הילדסהיימר; שלזינגר אף גינה אותם כ"שומדי הדת." במה שהתגלה לבסוף כאירוניה רבתי, כתב סילבר, הפעילים הנאו-אורתודוקסים יצאו להגשים דווקא את חזונם של אויביהם המושבעים, הקנאים, שהטיפו להיפרדות עוד קודם לכן.[52] מכתב ההסכמה משלושת הרבנים כלל גם התייחסות לנושא אחר: בעוד שמאז 1848 אימצה ההנהגה המסורתית קו פרו-הבסבורגי, לנוכח הפשרה האוסטרו-הונגרית היא מיהרה להורות על היפוך מגמה לשם ריצוי השלטונות. השלושה שיבחו את 'שומרי הדת' על מחויבותם להפצת ”השפה הזכה והברה, שפת אונגאריש” בקרב היהודים.[50][53] השתתפותו של איזנשטטר, שהצטרף קודם לחותמים על תקנות מיכאלוביץ שקראו לשימור היידיש, עוררה לעג חריף בחוגי המשתלבים.[54]

ב-28 בדצמבר 1867 הוכרזה האמנציפציה.[55] הקונגרס שעמד להתאסף היה יוזמה שצמחה מראשי הקהל הנאולוגיים ונסוב על ענייני מנהלה. כמקודם הוסיפו הפרנסים לשלוט במחנה המודרניסטי, והם לא התעניינו בשאלות עקרוניות.[56][57] הילדסהיימר, אף על פי שהיה עוין להירשלר ולאנשיו, ניסה לגשר על הפילוג המתהווה ולמנוע פיצול רשמי.[31] יריבו משכבר הימים לעף, שהלך ואיבד את השפעתו בקרב מנהיגי הציבור, הזהיר מפני הקונגרס והתריע כי השסעים עמוקים מדי. הוא היה עתיד לתמוך בזכותם של האורתודוקסים להגדרה עצמית.[58]

לקראת הקונגרס

שער ספר התקנות של 'שומרי הדת'.

אטווש הסכים לרעיון הכינוס הארצי. הוא הזמין שלושים ושישה נציגים יהודים לדיונים מקדימים שנועדו לקבוע את סדרי הקונגרס, ואלה נערכו בין 17 בפברואר ל-1 במרץ 1868.[59] הרשימה נקבעה בידי הירשלר; בין המוזמנים היו שבעה שמרנים, והם הונהגו בידי שמעון (זיגמונד) קראוס. במהלך הדיונים, הציע קראוס לאטווש להכיר בכך שישנם שני זרמים נבדלים ביהדות הונגריה, ולהעניק עצמאות מלאה לכל קהילה בכל יישוב לנהל את ענייניה, ללא הנהלה ארצית. אטווש הבהיר לו כי החוק מכיר בדת ישראל אחת בלבד. בהצבעה שנערכה בסוף הכינוס התקבלו החלטות הרוב הפרוגרסיבי, ונקבע בין השאר כי כל היהודים הבוגרים יהיו רשאים להשתתף בבחירות לקונגרס. כמו כן, כדי להדגיש כי האספה לא תעסוק בנושאים דתיים, נמנע מרבנים להיבחר. החלטה זו בוטלה לבסוף בלחץ האורתודוקסים.[50] מארגני הקונגרס, שהיו מזוהים עם הנאולוגים, הכריזו שוב ושוב כי לא יערך כל דיון במחלוקות הדתיות בין הצדדים וכי הוא יוקדש לפן המנהלי.[2]

עמדתו הקיצונית של קראוס, שהיה ידוע כמשכיל ומעורה בחברה ואף פרסם מספר מאמרים ב'בן חנניה', לגבי הצורך בהיפרדות, נבעה מהזדהותו עם הרש"ר הירש, שפעל אז להבטחת עצמאות קהילתו מהרוב הנוטה לרפורמים בפרנקפורט דמיין. בניגוד להילדסהיימר, שעדיין היה מתון יחסית, קראוס נהה אחר גישתו של הירש – שנסיונו בתפקידו כרב ראשי במוראביה הניע אותו להיוואש מכלל הציבור, ולהשתכנע כי עתידם של האדוקים תלוי בהיפרדות – שדגלה במודרניזציה מחד ובבדלנות אורתודוקסית מאידך. 'שומרי הדת' הזמינו את קראוס לסייע להם, וביוני 1868 התמנה לעורך ביטאונם. מיד עם כניסתו לתפקיד שינה את המוטו של העיתון, שהיה מעתה: "כשחלוקות הדעות, חייב הפירוד לפתור את המחלוקת." התביעה לפרישה מלאה שהתגבשה בהונגריה הרחיקה לכת מעבר לרעיונותיו של הירש, שהתמקד עדיין בהבטחת אי-תלותה של עדתו.[60]

במהלך מערכת הבחירות לקונגרס, שנקבעו ל-18 בנובמבר,[2] ניהלו 'שומרי הדת' מאמצים נואשים לשכנע את הציבור הגדול באונטרלנד לתמוך בהם. הם נאלצו לתרגם את חומר התעמולה שלהם מגרמנית ליידיש עבור תושבי החבל הצפון-מזרחי. האדמו"ר צבי הירש פרידמן מליסקא, מנהיג החסידים, התנה שיתוף פעולה עמם בייצוג בהנהגה, וביקש שיוצהר כי האגודה מתנגדת לחוק חינוך חובה החדש – זה עבר ב-23 ביוני 1868, וחייב לראשונה כל ילד במדינה לחינוך ציבורי שש-שנתי – ותומכת בשימור מוסד החדר באופן בלעדי. אף המוניטין של ירמיה לעוו כמתנגד קנאי האפילו על המגעים; פרידמן, במכתבו לכת"ס, דרש כי יינתן "לשמור... הדת כל איש ישראל כמנהגו, אשכנזים כמנהגם וספרדים כמנהגם."

הצורך לרצות את הקיצונים הניע את 'שומרי הדת' לפרסם בפומבי תמיכה באיסור על תפילה בבית-הכנסת החדש בקאשוי, שלא ענה על דרישות תקנות מיכאלוביץ. זמן קצר קודם לכן נענה אחד מהנאו-אורתודוקסים, הרב מרדכי עמרם הירש מאובודה, להזמנת הקהילה ושר הדתות, והתערב בסכסוך בכתבו שהתקנות אינן מחייבות. בתשובה למכתב תגובה חריף של הילדסהיימר, שעמד בהתנגדותו הפומבית לפסק מיכאלוביץ ומחה על הפגיעה בכבודו של אב"ד אובודה, כתב קראוס כי הוא עצמו תומך לחלוטין ברעיונות המודרניים של הרב, ורואה בהתפשטות החסידות סכנה שווה לנאולוגיה, אך אין מנוס "מלהתאחד, ולו למראית עין בלבד."[61]

ב-30 באוגוסט חיבר הרב אברהם שאג-צוובנר מכתב הזמנה לרבני המדינה להתכנס להתייעצות כדי לסכל את תוכניות המתחדשים. הוא מחה על יומרת 'שומרי הדת' לייצג את כלל האורתודוקסים. הללו מיהרו לקבל את הרעיון. האספה, בנשיאות הכתב סופר, נערכה בפשט בין 24 בנובמבר ל-3 בדצמבר. הכת"ס הצהיר בפני הנוכחים כי ייתכן והממשלה תדרוש לימודי חול בישיבות, ויש להיערך לכך. מאוחר יותר הבהיר לעיתונות כי דבריו לא שיקפו הסכמה מראש, אלא רק בדיעבד, אם השלטון היה כופה זאת. בתגובה, קם האדמו"ר מליסקא, שכיהן כסגן-נשיא, והכריז כי די והותר בכך שמורה הלכה ידע לחתום את שמו באותיות לועזיות, ותו לאו.

הנוכחים נחלקו בשאלת הסמינר, בו תמך הילדסהיימר. העניין הועבר להצבעה ישירות ונדחה, ללא שניתנה לו הזדמנות לשטוח את דבריו. הוא פרש יחד עם כמה מתומכיו במחאה על דרך ניהול האספה; בזכרונותיו התמרמר נגדה, וטען שמחצית מחבריה נאלצו להסכים לקו המוכתב מן השפה ולחוץ. הוא ראה בכך הוכחה לצדקת אזהרתו ל'שומרי הדת', כי יומרתם לאחד את האורתודוקסים מ"אייזנשטט ועד אונגוואר" תותיר אותם עם הקנאים האונטרלנדים בלבד. הוועידה קבעה לבסוף שלא רק שהסמינר אסור, אלא אסרה על כל שינוי בתוכנית הלימודים בישיבות. במקביל להתאספות נערכה גם פגישת מחאה מצומצמת באובודה, בה השתתפו רבנים אורתודוקסים מתונים עם כמה מעמיתיהם הנאולוגים. הנוכחים התקוממו על כנס 'שומרי הדת' והשוו אותו בנימה שלילית לוועידת מיכאלוביץ, שהונחתה אף היא על הציבור הרחב מבלי שום ניסיון להגיע לקונצנזוס.[62]

בראשית דצמבר נתקבלו תוצאות הבחירות: במקומות רבים ניצחו המתקדמים. נבחרו 126 צירים שנחשבו לתומכים בקו של יוזמי הקונגרס, ו-94 שמרנים.[63] ניתן היה לזהות בוודאות כאורתודוקסים רק כ-80.[64] לאחר פרישת הילדסהיימר עלה החשש כי רבים מהמתונים לא יתמכו בקו אחיד בקונגרס; למול אובדן הסיכויים להגיע לרוב, החליטה האספה הגדולה להודיע לאטווש שהאורתודוקסים לא יכירו בהחלטות הכנס הארצי, אם אלה לא יעמדו בדרישות הדת כפי שרבניהם מפרשים אותן.

אספת הרבנים ציינה את התגבשות השמרנים לקראת הקונגרס. מהר"ם שיק, שלא נשא בתפקיד רשמי באספה, נעשה למנהיגם בפועל. בעת שרוב המתכנסים היססו מלצאת נגד השר, הכריע כי יש לשלוח את התזכיר באומרו ש”כל הרוצה לחזור, רשות לקפח את שוקיו”.[65] מעתה פעל בשיתוף פעולה הדוק עם קראוס, שאף הוא טרם נשא תפקיד רשמי ב'שומרי הדת'. השניים ניהלו את מדיניות השמרנים.[62]

המליאה

בניין מועצת מחוז פשט, בו נערך הקונגרס.

ב-10 בדצמבר 1868 התקיים המושב המקדים הראשון של הכינוס – רשמית, "הקונגרס הארצי של יהודי הונגריה וטרנסילבניה" – אם כי טקס הפתיחה נערך ב-14 לחודש. הירשלר, שנבחר לנהל את הדיונים, הצליח לארגן במהירות את "סיעת המתקדמים" (Fortschrittspartei). הילדסהיימר טען לאחר מעשה כי 30–40 מחבריה היו עשויים לתמוך בקו דומה לזה שייצג בעצמו, אך הנשיא דאג לספח אליו כל מי שנראה לו מודרני דיו והקפיד שיישבו בקבוצה בצדו הימני של האולם כדי ליצור אחידות ביניהם. הסיעה המקבילה, בראשות הרב ירמיה לעוו, מנתה לבסוף 98 מתוך 220 הצירים. כמעט כל נציגי הציבור בה שלא היו רבנים תמכו בהילדסהיימר המתון.[57] מפלגתו, שניסתה להוביל קו פשרני, מנתה 35 חברים.[31] מטרות הקונגרס הוגדרו כקביעת תקנות לקהילות, בין היתר לאכיפת חוק חינוך חובה, הקמת ארגון ארצי מייצג וחקיקת תקנון לקונגרסים הבאים.[66]

הדיונים נפתחו במגמה של פשרנות מצד המיעוט, ובתחילה היה להם טון חיובי: אחת ההחלטות הראשונות הייתה הבעת מחאה משותפת על קיום ירידי מסחר בשבת, שאילצו את המוכרים היהודים לחללה.[57] ב-28 בדצמבר אף קרא קראוס לאמץ את ההצעות למוסדות אורתודוקסיים נבדלים בתוך הקהילה הכללית, שדחה לחלוטין בפברואר. כ"ץ העריך שרוח זו נבעה מהחשש שאטווש יכפה את החלטות הקונגרס. היא נמוגה במהרה, והיראים פנו לניסיונות לשתק את האספה על ידי הצעות שונות. בין היתר, ביקשו לשווא להחתים את כל רבני הארץ על מכתב הסכמה מפורט, מהלך שהיה מצריך חודשים.

ב-30 בדצמבר נבחרו שלוש ועדות: לארגון הקהילתי, לענייני חינוך ולתקנון לקונגרסים הבאים. ב-28 בינואר 1869 הצעות הוועדות הועלו לדיון במליאה. בנושא ארגון הקהילות, תוכנית המתקדמים הגדירה עדה יהודית אחת בכל יישוב שחובה להשתייך אליה והתפקיד המוגדר היחיד בה יהיה זה של הרב, שסמכויותיו לא פורטו. הקהילה הייתה אמורה להיכלל בארגון מחוזי, שיהיה בתורו כפוף לארצי, וערכאות אלה ישמשו ליישוב סכסוכים. הקמת מוסדות חליפיים למיעוטים בקהילה אופשרה בתנאים מסוימים. סיעת לעוו, לעומת זאת, הגדירה שורת מוסדות מחויבים, כמו בית-ספר ואטליז כשר, והסכימו לארגון קהילות ברמה המחוזית אבל לא הארצית. תוכניתם אפשרה לכל מיעוט הרוצה בכך לפרוש ולהקים קהילה משלו. נקודת מחלוקת נוספת הייתה בשאלה ההצהרתית של הגדרת היהדות: מחנהו של הירשלר השתמש במינוח "דת משה הרבנית", בעוד שאנשיו של לעוו נקבו ב"נאמני התורה והתלמוד כפי שהם מפורשים בשולחן ערוך." הנשיא ניהל את הדיונים ביד רמה, תוך שהוא דוחק ביראים ומתעלם מהסתייגויותיהם.[67]

למול המחלוקת הנמשכת, החליטו האורתודוקסים להגיש אולטימטום. הם תבעו כי יוכר בעקרון שהוראות התורה והתלמוד, כפי שהן מבוארות בשולחן ערוך, ישמשו בסיס לכל ההחלטות שיתקבלו בקונגרס. הילדסהיימר ואנשיו התנגדו ליוזמה, אף כי הסוגיה פילגה אותם: כשליש חתמו, בעוד שאורתודוקסים שלא נמנו על סיעתו סירבו לצרף את שלהן. המסמך, חתום בידי 88 צירים, הוגש ב-3 בפברואר 1869. בקרב רבים מהנציגים הנאולוגים הייתה נכונות להצהרה סמלית כזו,[57] אך הירשלר דחה זאת בטענה כי זהו נושא דתי, ולא עניין ארגוני שבו האספה יכולה לדון. כ"ץ העריך שהמיעוט הגיש את ההצעה כנראה "כדי להוכיח לעיני הבריות שהקונגרס צועד לקראת מצב הכרוך בכפיית מצפון... שתכריח אותם לפרוש."

בדיווחו על הקונגרס כתב מהר"ם שיק לאחר מכן שהיראים היו בחזקת "אנוס לפי הדיבור" להשתתף באספה אחת עם הנאולוגים: ”והלוא ידעתם את נפשות ראשי ומנהיגי פעסט שאין בהם לא תורה ולא יראה... הולכים בשרירות לבם לעבור על התורה”; על דחיית האולטימטום סיפר ש”בשפת חלקלקות הבטיח הפרעזידענט שלא יעשו כנגד התורה דידוע שהם עומדים על יסודי התורה ומי פתי יאמין לאיש”.[68] עוד באותו יום הגיב הרב יעקב שטיינהרדט מאראד בנאום תקיף. הוא הכריז שאנשי המפלגה השנייה הם אלו הסוטים מהשולחן ערוך בכך שבדו חומרות מלבם, וציטט את דברי התלמוד על חסיד שוטה. 70 צירים עזבו את האולם במחאה.[47]

ב-5 בפברואר עלה לדוכן הנואמים ליאו הולנדר מפרשוב, ממנהיגי המחנה המתקדם, ותקף אותם גם הוא. ברמז לתמיכתו של רש"ר הירש בהם, תהה אם "אין הרבנים מלומדים דיים לפעול לבד, בלי להעתיק ממדינותיו של ביסמרק?" ההאשמה המשתמעת בקבלת מעורבות זרה ובחוסר פטריוטיות התקבלה בכעס. לפי המסופר, משהובהר כי האולטימטום לא יתקבל, זינק יושב-ראש הסיעה לעוו על השולחן ושאג "ארור האיש אשר ישב במושב החטאים האלה!" 48 צירים הגישו בו ביום הודעת פרישה בתואנה כי הצעתם נדחתה והוטחו בהם עלבונות והאשמות בחוסר נאמנות לארצם. מתוכם היו חמישה שהיו מזוהים עם הילדסהיימר; דווקא שמעון קראוס עצמו נותר באספה. ההודעה כללה גם מחאה מראש על כל החלטה שתתקבל בנסיבות כאלו. הילדסהיימר עצמו, מרבית תומכיו ואורתודוקסים אחרים נותרו במליאה.[57]

ב-16 בפברואר הגישו השמרנים מחאה חריפה לשר, בה כתבו כי הם משוכנעים שהפרלמנט ומלך הונגריה לא יאשרו את התקנות העתידיות מאחר שאלה יפגעו בחופש הדת שלהם. היה זה רמז ראשון לכוונתם לפנות לסמכויות מעבר לו. למרות חששותיהם מלעורר את איבת הממשלה, הם החליטו על מדיניות של התנגשות עמה בנידון.[69]

הקונגרס ננעל לבסוף ב-23 בפברואר, עם קבלת מרבית תוכניות מחנה הירשלר. בין היתר, נקבע כי ניתן יהיה לקיים רק קהילה יהודית אחת בכל יישוב, וזו תנוהל על ידי ועד נבחר. גם הרב יועמד לבחירה, ויהיה כפוף לפיקוח הוועד. כמו כן נקבעו סדרי הבחירות למשרד היהודי הארצי שנועד לייצג את הקהילות מול הממשלה.[2] הילדסהיימר ניסה לעכב את אשרור ההחלטה על הקמת סמינר בטיעון שמדובר בנושא דתי, אך במקביל נגרר למשא ומתן אודות התכנים שהיו אמורים להילמד, באמרו שתוכנית הוראה לפי השקפתו הייתה הופכת את העניין למקובל עליו. ההצבעה שאישרה את כינון המוסד חתמה את המליאה. האורתודוקסים, יחד עם מיעוט נאולוגי קיצוני, תמכו בחינוך סימולטני – שליחת ילדי היהודים לבתי-ספר כלל-הונגריים – ולא בחינוך ציבורי יהודי עצמאי, מחשש שהדוגמה שיספקו מורים יהודיים פרוגרסיביים תשפיע לרעה על התלמידים. עמדתם זו, שאף החסידים העדיפוה בדיעבד מאותם מניעים (האדמו"ר מליסקא התייעץ לאחר מכן אודות הקמת מוסד כזה בעירו), נומקה בטיעונים פטריוטיים של רצון בהשתלבות והעניקה להם נקודות בדעת הקהל הארצית.[70]

הפילוג

הלשכה האורתודוקסית

ב-24 במרץ 1869 התקבלה לראיון בפני הקיסר פרנץ יוזף בטירת בודה משלחת רבנים שביקשה לבטל את תוקף התקנות. עסקני 'שומרי הדת' הזהירו אותם קודם לכן כי הוא הפך לשליט קונסטיטוציוני בלבד, חסר סמכות של ממש להתערב בענייני הפרלמנט. הפגישה נכשלה: פרנץ יוזף אשרר את תקנות הקונגרס ב-14 ביוני.[71] בסוף אוגוסט חתם עליהן השר והעניק להן תוקף חוקי. היה צורך לגשת להקמת ההנהלה המרכזית של הארגון הארצי.

ב-22 בנובמבר 1869 יצא פסק דין, שנוסח בעיקר על ידי חיים סופר ונחתם על ידי עוד 27 מגדולי הרבנים – רבי אברהם שאג-צוובנר, מהר"ם שיק, כתב סופר, רבי ירמיה לעוו, רבי מאיר פרלס, רבי שמעלקא קליין, רבי אהרן דוד דייטש ועוד – ואסר באיסור גמור השתתפות בבחירות לגוף החדש:

”אך דעו אם אנחנו משתתפים עמהם לבחור אנשים וכו' הרי כבר היינו מודים בזה שאנו מקבלים חוקי הקאנגרעס, ושוב אנחנו ח"ו מלוכדים במו, וכל המודה בחוקי הקאנגרעס כופר בשו"ע, וכל הכופר בשו"ע כופר בתורה שבע"פ, וגם חלק בתורת משה אין לו חלק... כל מי שרוצה להיות יהודי כדרך שקיבלנו התורה הקדושה מאבותינו ועד משה רבינו לא ישתתף כלל בוואהלן האלה.”

באותה נשימה, הבהירו החתומים כי אין דומה "המודה בחוקי הקאנגרעס" ל"מי שעובר עבירה מחמת תאווה שזה הוא עדיין ישראל גמור";[72] במהלך הפילוג ולאחריו הפגינו האורתודוקסים נכונות מלאה לקבל גם אנשים שהיו רחוקים משמירת מצוות קפדנית, כל עוד תמכו במסגרת הקהילתית שלהם וקיבלו את סמכות הרבנים. בניגוד לגרמניה, בה נכפתה התייחסות כזו משום שרבים מאוהדיהם של הרב יעקב אטלינגר ושכמותו היו אדוקים רק ברמה ההצהרתית, בהונגריה הייתה מאסה יציבה של מקיימי הלכה. הצורך החברתי והפוליטי שעורר הקרע הוא שדרש מדיניות דומה.[73] רבי חיים סופר התרעם לאחר מכן על כך שמחללי שבת צורפו למסגרת הארצית שכוננו 'שומרי הדת' ושעוברי עבירה ידועים קיבלו בה תפקידים בכירים.[74] גם העדות היראות ביותר הכילו פורקי עול ברמה כלשהי, שהיו משולבים במרקם החברתי ובעלי השפעה. אף אלה מהם שסירבו לקבל את עמדת הקונגרס, יכלו לעכב את ההצטרפות ללשכה האורתודוקסית.[75] בסופו של דבר, סיכם פרזיגר, ”חברות ונאמנות לאחד הארגונים, יותר מענייני אמונה או טקס, התבררו כגורם המכריע בשאלת הזהות ביהדות הונגריה.”[57]

בעקבות מסע השכנוע, רבים בקהילות השמרניות הודיעו כי הם מסרבים להשתתף בבחירות שנערכו באוקטובר ונובמבר. 'שומרי הדת' שלחו בקשות תמיכה לרבנים בחוץ-לארץ, והכריזו כי בכוונתם לכונן ארגון ארצי נפרד מהמחנה השני, "מאחר שאלו שתי דתות שונות."[76] אף על פי שהנאולוגים נהנו מיתרון בולט בתמיכת הממשל, המערכה הציבורית המוצלחת שניהלו יריביהם והצלחתם להציג את הנושא כמאבק על חופש הדת – שהיה אז עניין בעל משמעות רבה, על רקע הניסיונות להגביל את אחיזת הכנסייה הקתולית בחיי הציבור הנוצרי ולהחליש את השפעתה – היטתה את הליברלים ההונגרים לטובתם.[77] עוד בקיץ 1869 הגיש איש האופוזיציה דניאל אירני (Irányi Dániel) הצעת חוק לביטול כל ההגבלות הנובעות מזיקה לקהילה דתית, סוגיה שהסעירה את בית הנבחרים.

בתחילת 1870 הגישו האורתודוקסים לפרלמנט עתירה בחתימת נציגי 150 קהילות, בטענה שהתקנות נוגדות את המסורת וכפייתן תהווה פגיעה בחופש הדת שלהם. היא השתלבה היטב בדיון על חוק אירני. העתירה לוותה בחוות דעת רבניות מכל אירופה: לאחר מסע לחצים הסכים אף הרב הראשי של צרפת אליעזר דוד איזידור (צר'), שהמנגנון המוצע חיקה את הקונסיסטואר בארצו, לתמוך בה. בדיון שנערך במליאה ב-16 בפברואר סינגרו על העותרים הן פרנץ דיאק, האיש החזק במפלגת הקואליציה, והן הסופר ואיש הרוח מור יוקאי, מהבולטים באופוזיציה. תומך אחר לעמדה האורתודוקסית היה אדא הורן, נשיא אגודת הרפורמה של פשט ששב מגלות; הנאולוגים האשימו אותו באופורטוניזם פוליטי, שכן הזדהה עם מפלגתו של אירני. גם לאופולד לעף התריע במכתב פתוח להירשלר עוד טרם הוועד הגדול כי היוזמה מסוכנת, והטיף לחופש ארגוני לאדוקים. באותה שעה כבר נעשה בהדרגה מבודד מממסד העסקנים הנאולוגי.

ועדת הבדיקה הפרלמנטרית שבחנה את הנושא קבעה כי אכן מדובר בשאלה דתית ולא ארגונית, ונמנע מן המדינה לכפות עמדות בנושא זה. הפרלמנט קיבל את המסקנות פה אחד ב-18 במרץ 1870 – שושן פורים תר"ל, תאריך סמלי שנתפש בעיני העותרים כהוכחה להתערבות נסית. ב-2 באפריל קיבל אטווש את ההחלטה והורה להמשיך בהקמת הארגון הארצי אך להימנע מלחייב אנשים להשתתף בכך.[78]

זמן קצר לאחר מכן שיגרו 'שומרי הדת' מכתב לאטווש בבקשה להתיר להקים ארגון משלהם, ותשובתו החיובית הגיעה ב-18 ביוני. לאחר בחירות מזורזות, התכנסה בפשט ב-9 באוגוסט אספת 130 נציגי קהילות. הדיונים היו קצרים, ונסתיימו ב-24 לחודש. הוחלט לתמוך בחינוך סימולטני כדעת השמרנים יותר, אך לתקן תקנות לחינוך ציבורי יהודי במקומות בהם כבר היו בתי-ספר. נקבע כי רב ייבחר רק אם יהיה לו היתר הוראה משלושה רבנים מוכרים, והמסגרת הארצית של הארגון היראי החדש הייתה רופפת. נבחר ועד מנהל בן שבעה חברים, בראשות יצחק (איגנץ) רייך, מבכירי 'שומרי הדת'.[2] הגוף הזמני, 'ועדת הביצוע של היהודים בני האמונה האורתודוקסית בהונגריה ובטרנסילבניה' (Die Durchführungskommission der autonomen orthodoxen israelitischen Glaubensgenossen in Ungarn und Siebenbürgen), נועד להתחלף בהקדם בלשכה קבועה.[79]

לאחר מותו הפתאומי של אטווש ב-2 בפברואר 1871, החליף אותו טיבודור פאולר. ב-2 במרץ קמה "הלשכה היהודית הארצית" (Az Izraeliták Országos Irodája), הגוף המתאם של הקהילות שקיבלו את תקנות הקונגרס, בנשיאות מרטון שווייגר. זו זכתה מיד להכרת הממשלה.[80] השר החדש הגיש את תקנות הארגון האורתודוקסי לאישור הפרלמנט; זה ניתן, והקיסר חתם עליהן ב-22 באוקטובר.[81] ב-15 בנובמבר 1871 הכיר פאולר ב"וועדת הביצוע" ואשרר את היות תקנותיה מחייבות את כל החברים בה. הפילוג היה למציאות חוקית קיימת.[80]

כתבה על הקרע ב"המגיד", 14 ביוני 1871.

הסטטוס קוו

ערך מורחב – קהילות הסטטוס קוו אנטה

חודשים ארוכים לאחר אישור תקנות הוועדה האורתודוקסית, הגיבו קהילות שמרניות רבות ברפיון לקריאות ההצטרפות. גם בקרב הנוטים לנאולוגיה היו כאלה שבחרו לא להסתנף ללשכה הארצית. קהילות עצמאיות אלה, בין אם נותרו מאוחדות כבטרם הקונגרס או שהתפצלו מיתר יהודי יישוביהם, נודעו כ"סטטוס קוו". היחסים בינן לשלטונות המשיכו להתנהל על בסיס פרטני, ללא זיקה לאחד משני הגופים. היה מגוון של עדות כאלה: בין היתר, רבים מהחסידים הקימו קהילות סטטוס קוו "ספרדיות" עצמאיות ('זעלבשטענדיגע ספרדים') שכן לא רצו להישלט על ידי ה"אשכנזים" בלשכה. דוגמה בולטת לכך הייתה סיגט, שנותרה בחוץ עד למותו של הייטב לב ב-1883. לאחר מכן צירף בנו חנניה את עדתו לאורתודוקסים; חסידי ויז'ניץ בסיגט, שהיו שרויים במחלוקת מתמדת עם משפחת טייטלבוים, ניצלו את ההזדמנות להקים קהילה ספרדית עצמאית משלהם, אליה הצטרפו אף היסודות המתקדמים בעיר.[82]

גם רבנים מתנגדים חשובים נקטו בעמדה דומה. ירמיה לעוו התרחק מ'שומרי הדת' עם תום הקונגרס, וכתב לעמיתיו שלא יוכל לגייס די תומכים בקהילתו לעמדתם. הוא החל להתנגד לרעיון הפילוג, שנראה לו עתה שגוי ובלתי-הולם את המציאות. למרות לחץ כבד, נמנע מלספח את אויהל לארגון עד יומו האחרון.[83] כמוהו עשה גם הרב מאיר פרלס מקראלי. מהר"ם שיק קבע בתשובה מאפריל 1872 כי בהתחשב בנסיבות הפילוג, כל מי שמסרב להיות חבר בוועדה עובר על איסור "לא תעמוד על דם רעך". תשובה זו הפכה בדיעבד למסמך מכונן של האורתודוקסיה בהונגריה, והעניקה כדברי כ"ץ "סנקציה הלכתית" לוועד, בהשוותה בין כל מי שסירב להצטרף אליו לחברי הארגון הנגדי. מקרה נוסף אירע ב-1881 בהעדיעס, עוד קהילה שנותרה לא משויכת, בה ביקש מיעוט להצטרף לאורתודוקסים. האב"ד המקומי ר' אליהו מנחם גויטיין שלח לרש"ר הירש שאלה והבהיר לו כי לדעתו פסק הדין הנזכר התייחס רק למקרים בהם לא התחייבה קהילת-האם לשמור על השולחן ערוך, תנאי שהתקיים בעירו. הירש הצדיק את טענותיו אך ביקשו לגנוז את התשובה כדי לא לפגוע בכבודו של מהר"ם שיק המנוח.[84] עם חלוף השנים, רוב העדות שנותרו במעמד סטטוס קוו הלכו ונסחפו הרחק מהתנהלות מסורתית. הממסד האורתודוקסי ראה בדפוס זה אישור לצדקת דרכו.[85]

השפעות לטווח הארוך

” מאז התישבו אחינו בני הונגריא בא"י נתרבה המחלוקת והפירוד, אם שיש ביניהם ת"ח גדולים וצדיקים באמת אבל יש בהם מחלה מדינית אשר לדאבון לבבינו הגלות בכל עם ומדינה הדביק את מחלותיו באחינו אשר גלו שמה, והמחלה המדינית של בני אונגריא מאז, היא פירוד הכתות והרבות קרעים שאינם מתאחים... וביחוד יש גם בתלמידי חכמים שבהם מחשבה אשר ירשוה מעת התחלקות הכתות במדינתם לחשוב שהם רק הם המה הערבאים והאחראים עבור כל היהדות בעולם. “

– חיים הירשנזון, מכתב לצבי פסח פרנק, 1921 ("מלכי בקודש" ד', עמ' 56)

קיומם של שני הארגונים הארציים הביא לחלוקה בתוך כלל הציבור. אמנם היו אזורים שאחד הצדדים היווה בהם רוב מובהק והקהילות היהודיות המשיכו להתקיים כחטיבה אחת: כך, לדוגמה, בסגד נותר המיעוט השמרני הקטן במסגרת הקהילה הוותיקה, תחת הרב לאופולד לעף. אך ביישובים רבים אירעו פרישות והוקמו קהילות נבדלות. בפשט, מעוז המתחדשים, היו האורתודוקסים המקומיים – כ-10% מהאוכלוסייה היהודית בעיר – מהראשונים בארץ להתפלג.[85] באופן דומה, באונגוואר שבאונטרלנד פרשה עדה של פרוגרסיביים מהציבור שהונהג על ידי הרב מנחם אייזנשטטר, והצטרפה ללשכה הנאולוגית.[86] עם מותו של הכתב סופר ב-1872, נוסדה עדה נאולוגית גם בפרשבורג.

היו מקרים בהם קהילות החליפו צדדים, התפצלו והתאחדו חליפות: במישקולץ הצטרף בתחילה הרוב לנאולוגים; ב-1875 הושגה פשרה עם המיעוט האורתודוקסי והכלל חבר לוועדת הביצוע, אך עוד באותה שנה התפלגו החסידים המקומיים ויצרו עדת סטטוס קוו משלהם. בטמשוואר, התפלג הציבור לשלושה קהלים כבר ב-1871. באויהל פרשו דווקא החסידים, שהיו מסוכסכים עם אב"ד העיר החדש אליעזר לעוו, והקימו קהילה אורתודוקסית. ב-1886 פילג גם לעוו הבן את הציבור שהותיר אביו וצירף את תומכיו לוועדת הביצוע. בעיר התקיימו מאז שתי עדות אורתודוקסיות נפרדות, ועוד אחת במעמד סטטוס קוו. תהליכים דומים, רבים מהם תוצאת סכסוכים מקומיים ואקראיים שיכלו עתה להתבטא באופן ממוסד, זעזעו קהילות רבות בהונגריה. באובודה ניסה מרדכי עמרם הירש לקדם את עמדת הסטטוס קוו, אך הקהילה הצטרפה כמעט מיד לקונגרסאים; הוא נותר לכהן עד 1880 כרב אורתודוקסי התומך בסטטוס קוו בתוך קהילה נאולוגית. הרב יואל אונגר מפקש, מבכירי המחנה היראי, שימש עד מותו גם כאב"ד סקסארד הנאולוגית.

ההצטלבויות במישורים הרבים בהם התרחש הפילוג הובילו לעוד סתירות בולטות: בין היתר, לבית-הכנסת האורתודוקסי הגדול של השבט סופר בפרשבורג ולבית-הכנסת הנאולוגי באובודה היו לבסוף אותם סדרים וטקס בדיוק, פרט שהקונגרסאים ציינו בפני הממשלה במענה לטענת יריביהם שהם מהווים דתות נפרדות. התוהו ובוהו הוסיף להשתרר, עד שב-1888 קבע שר הדתות אגוסטון טרפורט(אנ') בצו כי הפורש מעדה יוסיף להיות מחויב לשלם לה מיסים במשך חמש שנים לאחר עזיבתו. באותו מסמך הוסדרו היחסים בין קהילות-אם שהיה בהן רב מכהן לקהילות-משנה בסביבתן הכפרית.[87] ההכרה השלטונית בשלושת סוגי הקהילות נותרה על עומדה, ואפשרה פרישה, עד לאחר מלחמת העולם השנייה. אפילו ב-1927, כשקילל האדמו"ר חיים אלעזר שפירא ממונקאטש את הצדיק מבעלז, התפלגו חסידיו של האחרון מעדתו והם נאלצו לרשום עצמם כנאולוגים.[88]

רבני הוועידה האורתודוקסית הטילו איסור גורף על כל בעלי התפקידים הדתיים בקהילות הנאולוגיות, ובהתאמה גם על אלה של הסטטוס קוו. לשוחטים, רבנים ודיינים הובהר כי עליהם להפסיק לשרת אצל אלה שלא הצטרפו לוועדה או שלא יתקבלו עוד בקרב הנמנים עליה. עם זאת, החלוקה לא התבצעה בכל התחומים, בעיקר לא בנושא הקבורה; גם עשורים לאחר הפילוג, נמנעו בקהילות רבות מלפצל את החברא קדישא. רבני הסטטוס קוו, בעיקר, לא הוחרמו כליל. מאחר שכמעט כל נושאי המשרות הדתיות היו יוצאי הישיבות, צמצום אפשרויות התעסוקה יצר תחרות עזה ביניהם. בפועל, רבים מהם התעלמו מהאיסור ושירתו בקהילות שאינן אורתודוקסיות.

באביב 1872 פנה הרב חיים סופר, שנקט בעמדה נוקשה ביותר כלפי הפרוגרסיבים בעירו מונקאטש, אל שיק בהצעה להקיא את הקונגרסאים מכלל ישראל על ידי איסור להינשא עמם, למול את בניהם וכיוצא בזה. גאב"ד חוסט – שהמריץ באותה שעה, ללא הצלחה, את רבני גרמניה לנקוט בצעדים דומים כלפי בני הקהילות שקיבלו את החלטות ועידת הרפורמים באוגסבורג מיולי 1871 – ענה לו בשלילה. הוא נימק זאת בין היתר בכך שהדבר יאסר על ידי הממשלה ובנוסף, שהציבור היהודי יתפוש איסור מילת הבנים בגלל מעשי אבותיהם כ"דבר זר ואכזרי לפי שכלם... וזה גורם שמדברים עוד תועה יותר על הרבנים בדור הזה." בפועל, קשרי החיתון בין הזרמים לא פסקו מעולם, אם כי לא היו מרובים. הפער בין ההצהרה האורתודוקסית הרשמית על פרישה והתבדלות לבין המדיניות המעשית היה בולט. איש לא נמנע מלסדר קידושין לזוגות כאלו. יחס הפוסקים שנדרשו לכך לגבי חברי הקהילות (בניגוד להנהגה) הנאולוגיות, הוסיף להיות פרטני ונמדד לפי אדיקותם האישית של הנוגעים בדבר; הוא לא היה שונה מהיחס למחללי השבת הרבים וכדומה בקרב האורתודוקסים.[85]

רק קהילות אורתודוקסיות מעטות, כמעט תמיד אלה שהיו באזורים נאולוגיים מובהקים, אכפו למעשה שמירת מצוות על העבריינים. במקביל נותרו רבים שהקפידו על אורח חיים מסורתי בתוך מסגרות שנעשו קונגרסאיות.[89] הרב יוסף אלימלך כהנא העיר שנים רבות לאחר חלוקת הקהילות: ”ארטהאדאקס שאוכל דבר אחר חביב בעיני מנעאלאג שמניח תפילין דר"ת.”[90] עם זאת, ככל שחלף זמן מהפילוג ולאורך עשורים, הלכו והתקבעו הפערים בין הקהילות בכל ההיבטים. הנאולוגים הלכו והתערו בחברה ההונגרית ועסקו בטווח רחב יותר של מקצועות, והקשרים בינם ליראים היו על פי רוב מועטים.[85]

” כבר אמרתי על מה שעשו רבותינו הק' זלה"ה החלוקה במדינת אונגארן, שהתפרדו מן הפושעים, והיא שעמדה להם שנשארו שלמים באמונתם ותורתם. והיום ישנם כאלה המליזים על זה שזהו תורת אונגארן, אבל התנא של משנתינו (הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע) מכחישם, כי אנו רואים שזהו תורה שלימה מה שלמדנו במשנתינו כאן. “

– האדמו"ר מסאטמר, דברי יואל על פרקי אבות (א',ז'), עמ' כ"ט

השפעה נוספת של חלוקת הקהילות התבטאה אצל האורתודוקסים פנימה, כשהזרם המרכזי גבר על שני אגפי הקצה. הילדסהיימר, שהתייאש סופית מחזון איחוד הציבור סביב גישתו,[27] קיבל את רבנות "עדת ישראל" הקטנה והבדלנית בברלין, שם הקים את הסמינר שרצה בו. זמן קצר לפני שנסע קיבל מכתב מהרב שלמה גאנצפריד, דיין מאונגוואר שנמנה עם הקשים במבקריו בין הקיצונים. הלה ביקש ממנו לשכנע את הקבוצה הפורשת הקטנה בעיר לחזור בה ממינוי שוחט משלה, דבר שפגע בהכנסות הקהל: המתפלגים סירבו לשמוע לרבנים, כתב גאנצפריד, מאחר שהאמינו כי מניעם היחיד הוא עצירת הקדמה. הילדסהיימר הסכים וחיבר איגרת אליהם.[31]

רבי הלל ליכטנשטיין התמנה לאב"ד קולומיאה בגליציה עוד ב-1867, והסתכסך במהרה עם חסידות זידיטשוב, כשניסה לשווא להתערב בסדרי השחיטה שלה. חתנו רבי עקיבה יוסף שלזינגר נואש גם הוא מהונגריה ועלה לארץ ישראל ב-1870, שם הוחרם ונודה מקץ חמש שנים, לאחר שביקר את מערכת החלוקה ביישוב הישן.[91] חיים סופר, דובר הקנאים הנותר, התנגד בעצמו לרעיון ההתארגנות בלשכה והטיף לביזור ועצמאות גמורים, אף כי לבסוף סיפח אליה את קהילתו במונקאטש. בשנים שלאחר מכן הוסיף להוות אופוזיציה פנימית לממסד של יוצאי 'שומרי הדת' בראשות איגנץ רייך, אותם גינה כעסקנים בעלי רמה דתית ירודה. הוא דרש שקיפות ופיקוח על תפקודו של יושב-הראש. בינתיים נקלע לעימות עם החסידים בעירו ועזב לכהן כרב האורתודוקסי של בודפשט, שם נהג לערוך ביקורי פתע בבתי הקהל כדי לוודא שהם שומרים שבת וכשרות. רק עם מותו של רייך ב-1896 והחלפתו על ידי אריה ליפשיץ, כונן לבסוף ארגון קבע אורתודוקסי במקום ועדת הביצוע הזמנית.[79] ב-9 בינואר 1906 הכירה הממשלה ב"לשכה המרכזית של הקהילות האורתודוקסיות האוטונומיות בהונגריה" (Magyarországi Autonóm Orthodox Izraelita Hitfelekezet Központi Irodája).[92]

כמו כן, הפילוג הרתיע את ראשי הארגון הקונגרסאי. החשש שהקרע יהפוך למוחלט, הניע אותם להקפיד על קו זהיר מאוד בענייני דת בהתנהלות עדותיהם.[93] הם חששו מכך שעמדתם הרשמית של יריביהם, לפיה האורתודוקסים והנאולוגים מהווים שתי דתות נפרדות ממש כמו הקתולים והפרוטסטנטים, תתקבל על ידי הממשלה. הכרה כזו, שאמנם לא אומצה מעולם, הייתה מביאה לפרימת הקשרים האחרונים ביניהם וסותמת את הגולל על תקוותם של ראשי הלשכה הנאולוגית לייצג את כל יהודי הונגריה, אותה לא זנחו מעולם.[87] משרד החינוך והדתות הכיר ב-1877 בחלוקת היהודים לשלושה "פלגים" (irányzat) ארגוניים,[80] אך הממשל הוסיף לראות בכולם בנים ל"זרם דתי (vallásfelekez) אחד ויחיד", כפי שנקבע בהצהרות רשמיות ב-1888 וב-1905.[2]

בטבלה להלן מצויה התפלגות האוכלוסייה היהודית בממלכת הונגריה לאורך השנים לפי חברות בקהילות שהשתייכו ללשכה היהודית המרכזית, ללשכה האורתודוקסית האוטונומית או לסטטוס קוו. מ-1920, עקב חוזה טריאנון, אבדו שטחים נרחבים שמרבית היהודים בהם היו אורתודוקסים: סלובקיה ורוס התת-קרפטית שנמסרו לצ'כוסלובקיה וטרנסילבניה הצפונית שעברה לרומניה. מפקד 1944 נערך באפריל, בשטחי הונגריה שלאחר טריאנון בלבד, לפני תחילת השילוחים למחנות; מפקד 1948 שיקף את אובדן החיים בשואה.[87]

שנה קונגרסאים/ניאולוגים (%) אורתודוקסים (%) סטטוס קוו (%) יהודי הונגריה (סך הכל)
1880 238,947 (38.2%) 350,456 (56.1%) 35,334 (5.7%) 624,737
1910 392,063 (43.1%) 472,373 (51.9%) 45,155 (5.0%) 909,591
1920 300,026 (63.4%) 146,192 (30.9%) 27,092 (5.7%) 473,310
1930 292,155 (65.7%) 134,972 (30.4%) 17,440 (3.9%) 444,567
1944 269,034 (62.1%) 156,418 (36.1%) 7,653 (1.8%) 333,105
1948 106,130 (79.3%) 23,451 (17.5%) 4,281 (3.2%) 133,862
” בדור השלישי לפילוג לכל המאוחר, היינו בימיהם של ילידי העשור הראשון של המאה העשרים... כבר פעלו האורתודוקסים והנאולוגים בשתי חטיבות חברתיות נפרדות, בשל כפיפותם לעקרונות שונים ולאורח חיים דתי נבדל. גם מי שגדל כמוני במשפחה אורתודוקסית, לאו דווקא קיצונית או קנאית, למד לראות בציבור הנאולוגי עדה דתית זרה. יכול אני להעיד, שהכניסה לבית כנסת נאולוגי נחשבה בחוגינו לטאבו לא פחות מאשר ביקור בכנסייה הקתולית. התנכרות זו הייתה תוצאה של מאבק, חינוך ותעמולה של שני דורות. “

– יעקב כ"ץ, "הקרע שלא נתאחה"

גם לאחר 1920 הוסיפה החלוקה החוקית בין הקהילות להיות בתוקף בשטחים שהועברו. בסלובקיה וברותניה הקרפטית שנמסרו לצ'כוסלובקיה הוקמו ארגונים נפרדים, עם לשכה אורתודוקסית נפרדת ופדרציה אחת משותפת לסטטוס קוו ולנאולוגים. בטרנסילבניה, כפה ב-1930 השלטון הרומני החדש על הסטטוס קוו לבחור אם להסתפח לאחד משני הפלגים הגדולים; הרוב בחרו בנאולוגים. גם במחוזות שהועברו ליוגוסלביה היו לזרמים ההונגריים לשכות משלהם. בבורגנלנד, שנמסרה לאוסטריה, הייתה רכניץ הנאולוגית הקהילה היחידה שלא הצטרפה לארגון האורתודוקסי המקומי, שקם כתחליף ללשכה המרכזית ב-1922.

התפישה הבדלנית שפיתחה האורתודוקסיה בממלכת הונגריה הייתה הקיצונית ביותר באירופה. נסיונותיו של רש"ר הירש להוביל מהלך דומה בגרמניה, נחלו הצלחה מעטה בדמותן של הקהילות הפורשות, שהקמתן התאפשרה לאחר שנחקק חוק מתאים ב-1876. במזרח אירופה, בה היה האיום על סמכות הרבנות המסורתית חלש, דחתה ההנהגה המקומית את נסיונותיהם של רבנים הונגריים ליזום התארגנות נבדלת דומה, וסירבה לפלג את הציבור היהודי גם משיקולים עקרוניים של אחדות העם. 'הקו ההונגרי' הגיע אף לארץ ישראל בתיווכו של הרב יוסף חיים זוננפלד, שהוביל את הקמת העדה החרדית כגוף נפרד מהוועד הלאומי.[94]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מחקרים

מקורות

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Michael K. Silber. The Historical Experience of German Jewry and its Impact on Haskalah and Reform in Hungary. עמ' 107–116, 130-131. (להלן: "סילבר, השכלה").
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 Raphael Patai. The Jews of Hungary: History, Culture, Psychology. Wayne State University Press, 1996. עמ' 225, 312-322.
  3. ^ 3.0 3.1 Jaacob Katz (editor). Toward Modernity: the European Jewish Model. Transaction Publishers, 1987. עמ' 7-8.
  4. ^ השכלה, עמ' 117.
  5. ^ 5.0 5.1 המצאת, עמ' 43. להרחבה, ראו סילבר, שורשי הפילוג ביהדות הונגריה : תמורות תרבותיות וחברתיות מימי יוסף השני עד ערב מהפכת 1848, עבודת דוקטור, תשמ"ה. עמ' 17-18.
  6. ^ הפסקה כולה: סילבר, השכלה, עמ' 115 ו-121, והער"ש 57 בעמ' 150.
  7. ^ מיכאל ק. סילבר, Orthodoxy, אנציקלופדיה יוו"א.
  8. ^ Tamás Turán, Carsten Wilke‏. Modern Jewish Scholarship in Hungary: The ‚Science of Judaism‘ between East and West. ולטר דה גרויטר, 2016. עמ' 81-82.
  9. ^ הטעות במקור, במהדורת שאלות ותשובות חתם סופר, ירושלים: מכון חתם סופר, חלק ו (ליקוטים) תשובה פ"ט, העירו המהדירים שצריך לומר: "...ומבנינו לבנותיהם".
  10. ^ המצאת, עמ' 29–30 והערו"ש.
  11. ^ על הקהילה: השכלה, עמ' 133; יעקב כ"ץ, הקרע שלא נתאחה, מרכז זלמן שזר, התשנ"ה (להלן "כ"ץ"). עמ' 42-46.
  12. ^ 12.0 12.1 סילבר, השכלה, עמ' 125, 137-139.
  13. ^ 13.0 13.1 Hungary before 1918 הקרע ביהדות הונגריה, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית)
  14. ^ סיפורה של יהדות הונגריה, בית התפוצות, 1984, עמ' 1891.
  15. ^ 15.0 15.1 פטאי, עמ' 295-298.
  16. ^ 16.0 16.1 סילבר, המצאת, עמ' 28, 42-43; כ"ץ, עמ' 50, 52.
  17. ^ נתנאל קצבורג. ההנהגה המרכזית של הקהילות בהונגריה. ציון, חוברת נ'. החברה ההיסטורית הישראלית, 1986. עמ' 1 (למטה).
  18. ^ מאיר, Response to Modernity, עמ' 143.
  19. ^ השכלה, עמ' 121-127.
  20. ^ Michael Meyer. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, 1995. עמ' 194.
  21. ^ David Philipson, The Reform Movement in Judaism. Macmillan, 1907. עמ' 395-396.
  22. ^ פטאי, עמ' 272-274.
  23. ^ פטאי, עמ' 294.
  24. ^ Michael K. Silber. The Emergence of Ultra-Orthodoxy: The Invention of Tradition. Harvard University Press, 1992, עמ' 35–36. (להלן: סילבר, המצאת).
  25. ^ מק'קאג, עמ' 106.
  26. ^ כ"ץ, עמ' 43, 60-70.
  27. ^ 27.0 27.1 אלינסון, עמ' 70-71.
  28. ^ הפסקה כולה: סילבר, המצאת, עמ' 31-33.
  29. ^ 29.0 29.1 אלינסון, עמ' 44-46.
  30. ^ מרדכי אליאב, מקומו של הרב עזריאל הילדסהיימר במאבק על דמותה של יהדות הונגריה, עמ' 7, הערת שוליים 21; ציון 1962, חוברת א'/ב'.; המצאת, עמ' 33–34, 40.
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 31.3 David Ellenson. Rabbi Esriel Hildesheimer and the Creation of a Modern Jewish Orthodoxy. University of Alabama Press. עמ' 40–41, 53-54.
  32. ^ מכתב למהר"ם שיק מרבי דוד מרגליות, מובא בדרשות מהר"ם שיק, עמ' 14. מצוטט על ידי סילבר, המצאת, עמ' 42.
  33. ^ כ"ץ, עמ' 217–218. ראו גם: מיכאל ק' סילבר, ישיבות אין מצוי במדינתינו מכמה טעמים נכונים: בין חסידים ומתנגדים בהונגריה. מתוך: עמנואל אטקס (עורך), במעגלי חסידים: קובץ מחקרים לזכרו של פרופ' מרדכי וילנסקי. מוסד ביאליק, 1999. עמ' 75-108.
  34. ^ המצאת, עמ' 25, 27, 42-43. כ"ץ, עמ' 72–73, 78.
  35. ^ כ"ץ, עמ' 84, 86-87.
  36. ^ המצאת, עמ' 48–49. ראו גם: אדם פרזיגר, Religious Zealotry and Religious Law: Rethinking Conflict and Coexistence. The Journal of Religion, גיליון 84, The University of Chicago Press, ינואר 2004. הציטוט מפרזיגר עמ' 54, ומקורו: שו"ת בית הלל חלק א', סטמאר 1908, סימן י"ג.
  37. ^ סילבר, המצאת.
  38. ^ סוניה רחל קומרוצי, Language Assimilation and Dissimilation in the Works of R. Hillel Lichtenstein. בתוך: Viktória Bányai (עורכת), Teshuvot u-sheelot: Studies in Responsa Literature, MTA Judaisztikai Kutatóközpont, 2011. עמ' 107-121.
  39. ^ מיכאל סילבר. "פעמי לב העבר"י בארץ הגר: עקיבא יוסף שלזינגר כציוני הראשון". קתדרה, גיליון 73, תשנ"ה. עמ'
  40. ^ סילבר, המצאת, עמ' 35-36; אלינסון, עמ' 40-42.
  41. ^ 41.0 41.1 41.2 סילבר, המצאת, עמ' 33–34, 40
  42. ^ 42.0 42.1 כ"ץ, עמ' 92-99.
  43. ^ 43.0 43.1 נתנאל קצבורג. פסק דין של מיכאלוביץ תרכ"ו. בתוך: פרקים בתולדות החברה היהודית בימי הביניים ובעת החדשה. הוצאת מאגנס, תש"ם. עמ' רע"ב-רע"ג, רפ"ד-רפ"ו
  44. ^ על זעם הקנאים על הרפורמה בבית-הכנסת בפרשבורג, ראו גם: מלך שפירא, איגרת ביקורת על ישיבת אייזנשטט, המעיין תשנ"ד.
  45. ^ Konrád Miklós, Jews and Politics in Hungary in the Dualist Era, 1867 – 1914. East European Jewish Affairs, Vol. 39, No. 2, August 2009, 167–186. עמ' 169, 181 (הער"ש 15).
  46. ^ כ"ץ, עמ' 97; מקור הציטוט: שו"ת מהר"ם שיק, סימן ע'.
  47. ^ 47.0 47.1 47.2 47.3 Thomas Domjan, Der Kongress der Ungarischen Israeliten, 1868-1869. Ungarn-Jahrbuch, 1969. Ungarisches Institut München. עמ' 141, 154.
  48. ^ Paul A. Hanebrink. In Defense of Christian Hungary: Religion, Nationalism, and Antisemitism, 1890-1944. Cornell University Press, 2006. עמ' 10-15.
  49. ^ Howard N. Lupovitch. Jews at the Crossroads: Tradition and Accomodation during the Golden Age of Hungarian Nobility. Central European University Press, 2007. עמ' 253.
  50. ^ 50.0 50.1 50.2 William O. McCagg. A History of Habsburg Jews, 1670-1918. Indiana University Press, 1992. עמ' 137-138
  51. ^ 51.0 51.1 51.2 כ"ץ, עמ' 106–107, 109-110, 124.
  52. ^ סילבר, המצאת, עמ' 45.
  53. ^ ראו את הציטוט בספר התקנות של שומרי הדת, עמ' 4-5.
  54. ^ כ"ץ, עמ' 117.
  55. ^ Magyarország zsidósága. הלקסיקון היהודי-הונגרי.
  56. ^ סילבר, "השכלה", עמ' 121-127.
  57. ^ 57.0 57.1 57.2 57.3 57.4 57.5 אדם פרזיגר, Jewish Congress, אנציקלופדיה יוו"א
  58. ^ מיכאל סילבר. Leopold Löw. אנציקלופדיה יוו"א.
  59. ^ Sándor Halmos. Adatok Bereg és Szabolcs vármegye zsidósága történetéhez a letelepedéstől napjainkig. Barankovics István Alapítvány, 2009. עמ' 111.
  60. ^ כ"ץ, עמ' 118–120, 245.
  61. ^ הפסקה כולה: כ"ץ, עמ' 128-131.
  62. ^ 62.0 62.1 הפסקה כולה: כ"ץ, עמ' 136-148.
  63. ^ רנדולף ל. ברהם (עורך). Hungarian-Jewish Studies: Volume II. World Federation of Hungarian Jews, 1966. עמ' 14.
  64. ^ סילבר, המצאת, עמ' 41.
  65. ^ מושג הלקוח מדברי חז"ל (משנה, מסכת סוטה, פרק ח', משנה ו'), על היוצאים למלחמה, שאין לאפשר להם לסגת באמצע קרב, בשל החשש מהתמוטטות המערך כולו: ”כל המבקש לחזור הרשות בידו לקפח את שוקיו, שתחלת ניסה נפילה”.
  66. ^ כ"ץ, עמ' 151-153.
  67. ^ הפסקה כולה: כ"ץ, עמ' 157-164.
  68. ^ כ"ץ, עמ' 168. ראה את ציטוט דברי מהר"ם בסימן שט בספר השו"ת שלו.
  69. ^ הפסקה כולה: כ"ץ, עמ' 167-175.
  70. ^ כ"ץ, עמ' 177–178. לגבי החסידים: עמ' 322.
  71. ^ כ"ץ, עמ' 188.
  72. ^ ראו נוסח מלא כאן: מחנה חיים חלק ב', או"ח סימן ה', באתר היברובוקס.
  73. ^ Adam Ferziger, Exclusion and Hierarchy: Orthodoxy, Nonobservance and the Emergence of Modern Jewish Identity, University of Pennsylvania Press, 2005. עמ' 168, 188.
  74. ^ פרזיגר, Religious Zealotry and Religious Law. עמ' 54.
  75. ^ כ"ץ, עמ' 209.
  76. ^ כ"ץ, עמ' 189, 192-194.
  77. ^ Andras Kovacs. Hungarian Jewish Politics from the End of the Second World War until the Collapse of Communism. התפרסם ב: Studies in Contemporary Jewry : Volume XIX. Oxford University Press, 2004. עמ' 125.
  78. ^ כ"ץ, עמ' 193, 197-198, 200.
  79. ^ 79.0 79.1 קצבורג. ההנהגה המרכזית. עמ' 12-14.
  80. ^ 80.0 80.1 80.2 Margit Balogh, Jenő Gergely. Egyházak az újkori Magyarországon, 1790-1992: kronológia. MTA Történettudományi Intézete, 1993 . (להלן: "באלו, גרגלי"). עמ' 94–95, 101.
  81. ^ כל הפסקה: כ"ץ, עמ' 203, 206, 212-214.
  82. ^ Michael K. Silber. Sighet Marmatiei. YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe.
  83. ^ Michael K. Silber. Löw, Yirmiyahu. YIVO Encyclopedia of Jews in Eastern Europe; כ"ץ, עמ' 208.
  84. ^ הפסקה כולה: כ"ץ, עמ' 215–222, 280-281.
  85. ^ 85.0 85.1 85.2 85.3 כ"ץ, עמ' 227–230, 236, 238. ראה את נוסח התשובה בשו"ת מהר"ם שיק, סימן ד"ש
  86. ^ דוב דינור. פרקים בתולדות יהודי רוסיה הקרפטית. המכון ליהדות זמננו, 1983. עמ' 42.
  87. ^ 87.0 87.1 87.2 Anna Szalai. In the Land of Hagar: the Jews of Hungary, History, Society and Culture. Beth Hatefutsoth, 2002. עמ' 108-110.
  88. ^ מחלוקת חסידי מונקאץ’ – בעלז. אתר יד ושם.
  89. ^ יעקב כ"ץ, The Identity of Post-Emancipatory Hungarian Jewry, בתוך: Yehudah Don, Viktor Karády, A Social and Economic History of Central European Jewry, Transaction Publishers, 1989. עמ' 18-19.
  90. ^ יהודה הרטמן, פטריוטים ללא מולדת: האורתודוקסיה בהונגריה מאמנציפציה לשואה. הוצאת למדא של האוניברסיטה הפתוחה, 2020. עמ' 74.
  91. ^ סילבר, המצאת, עמ' 47. הפרטים לגבי גורלם הם מהביוגרפיות ביוו"א.
  92. ^ Markus Dezső, Corpus juris hungarici, 1906, Franklin Tarsulat, 1907. עמ' 233.
  93. ^ Gabriel A. Sivan. Neology. התפרסם בתוך: Adele Berlin. The Oxford Dictionary of the Jewish Religion. Oxford University Press, 2011. עמ' 532-533.
  94. ^ בנימין בראון, "כחרבות בגוף האומה": התנגדותם של רבני מזרח אירופה לרעיון הקהילות הנפרדות.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34281426הקרע ביהדות הונגריה

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=הקרע_ביהדות_הונגריה&oldid=2631647"